עבד ה' הוא לבדו חופשי: 1. לעצם הבעייתיות (טור 126)
בס"ד
בחג הפסח יצאנו ממצרים. מהר"ל מסביר שהשהות במצרים היתה בבחינת הריון, ויציאת מצרים היתה לידתו של הקולקטיב היהודי. שם נוצר עם ישראל. חמישים יום לאחר מכן הגענו להר סיני וקיבלנו תורה.
התהליך הזה מעמיד בסימן שאלה משמעותי את משמעותה של החירות שאותה אנחנו חוגגים בפסח, לפחות משני היבטים: 1. אמנם יצאנו מעבדות לפרעה לחירות, אבל בסוף הגענו להר סיני שם נכנסנו עוד פעם לעבדות, והפעם לה' ולתורה. בסך הכל החלפנו בוס. 2. ביציאת מצרים נכנס כל אחד מאתנו למסגרת קולקטיבית (עם ישראל), מה שבעצמו מפחית את החירות שהיתה לנו קודם לכן כאינדיבידואלים (וכמה שנאמר: "חופשי זה לגמרי לבד").
בהמשך נראה שיש קשר בין שני ההיבטים הללו, וגם ביניהם לבין השאלה של זהות יהודית חילונית. כבר עסקתי בנושאים אלו בשיעורים בעל-פה בכמה פורומים וגם כתבתי אותם חלקית במקומות שונים בספרים ומאמרים,[1] אבל בגלל חשיבות הנושא חשבתי שהגיעה העת להציג את הדברים בצורה מסודרת ומלאה. זהו הטור הראשון בסדרה לכבוד פסח שתעסוק במושגי החופש והחירות וביחסים ביניהם, וגם בכמה וכמה השלכות של ההבחנה הזאת בתחומים שונים ומגוונים.
שני מקורות כבסיס לדיון
הבסיס לדיון הוא שני מאמרים שמציגים את הקשיים הללו בצורה מאד נוקבת: מאמרו של עמוס עוז, עגלה מלאה ועגלה ריקה?, בתוך כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית.[2] המאמר השני הוא מאמר קצר שעוסק בהבחנה של ארי אלון, שחוזר על הרעיון הזה בכמה מקומות (בעיקר בספרו עלמא די).
אני חייב להקדים ולומר ששני הכותבים הללו ניחנו ביכולת ביטוי מרשימה מאד. מניסיוני צריך להיזהר מאנשים בעלי כושר ביטוי טוב, שכן לפעמים זה מחביא מאחוריו ואקום לוגי והגיוני. אנחנו הולכים שבי אחרי קסם הניסוח והמילים, ושוכחים לבדוק את איכות הטיעונים. אני מציע לקורא להשקיע זמן ולקרוא כבר כעת את שני המקורות הללו כדי להתרשם, ואז לנסות לבקר אותם ולגבש עמדה משלו בשני הנושאים הללו: הנושא של חופש ושעבוד וערכם בהקשר הדתי, ושאלת הזהות היהודית (חילונית או לא). כאמור, בטורים הבאים נראה שיש קשר הדוק בין שני אלו.
הקושי הבסיסי
הקושי היסודי הוא האם באמת ניתן לומר שבפסח יצאנו מעבדות לחירות. בסופו של דבר קיבלנו על עצמנו עול לא פשוט ("אכתי עבדי אחשוורוש אנן"). ההלכה מורה לנו מה לעשות ולא לעשות, מה לחשוב ולא לחשוב, ומטילה מגבלות כמעט על כל צעד בחיינו. האם ניתן בכנות לומר על מצב כזה שאנחנו בני חורין? האם באמת יצאנו מעבדות לחירות גם במבט של אחרי חודשיים מהיציאה?
ארי אלון עושה בכמה מקומות בכתביו הבחנה בין מה שהוא מכנה "יהודי רבני" (=הדתי) לבין "יהודי ריבוני" (חילוני). בתיאור שלו, האדם הרבני מנוהל על ידי סמכויות חיצוניות, אלוקים, פוסקים ורבנים, ספרי הלכה וכדומה. לעומת זאת, האדם הריבוני מנהל את חייו בעצמו. הוא מחוקק לעצמו את חוקיו וקובע בעצמו את דרכו ואת משנתו. לשיטתו האדם הריבוני הוא פסגת הבריאה (?) ונזרה, בעוד האדם הרבני הוא שפל אנושי אנטי הומניסטי. מתקבל הרושם שזהו בעצם בעל חיים בדמות אדם, שמולך למרעה על ידי שלל רועים שונים שהוא בורא לעצמו (חברים דמיוניים) במטרה לברוח מהצורך להכריע. ארי אלון מתאר את הדרך שהוא עצמו עשה החוצה מהמחויבות הדתית כיציאה מעבדות לחירות, ממש הפוך לתיאור הדתי שרואה את הכניסה לעולם של מצוות ומחויבות כיציאה מעבדות לחירות.
לכאורה הוא צודק. הרי ההלכה משעבדת אותנו וכובלת את ידינו בהרבה מאד מישורים. קשה לקבל את הטענה שהמחויב להלכה הוא יותר בן חורין מעמיתו החילוני (לא בכדי פעם קראו לו "חופשי").
רבי יהודה הלוי וג'ורג' אורוול
טוב, אז אולי באמת איננו בני חורין במובן הרגיל? בפסח יצאנו לחירות כלשהי, אבל זהו מצב זמני בדרך לשעבוד התורני-דתי-הלכתי. ואין רע בכך שאנחנו משועבדים, כל עוד השעבוד הוא לערכים טובים וחיוביים ולשלטון הראוי, הצודק והנכון (של הקב"ה).
רבי יהודה הלוי, בשירו "עבדי הזמן", טוען לא כך:
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי: עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.
|
רבי יהודה הלוי מנסה לשכנע אותנו שאנחנו, עבדי ה', החופשיים האמתיים, ודווקא החילוני הוא עבד עבדים.
מאז ומעולם השיר הזה עצבן אותי. התחושה שלי היתה שמדובר באמירה אורווליאנית, כלומר אמירה שמטרתה לנחם את המדוכאים על ידי שטיפת מוח שמנסה לשכנע אותם שמצבם בעצם מצוין. ג'ורג' אורוול, בספרו 1984 שנכתב כפרודיה על השלטון הקומוניסטי, מתאר כיצד השלטונות שוטפים את מוחם של הנתינים המדוכאים במנטרה הבלתי פוסקת: "מלחמה היא שלום; חירות היא עבדות; בערות היא כוח". התקווה היא שאם נתמיד בשטיפת המוח הזאת כולם ישתכנעו על אף האבסורד שבדבר. כך בברית המועצות ניסו לשכנע את האזרחים שהם הכי חופשיים, הכי צודקים, הפועלים שלנו הם בעלי רמת היצרנות והתפוקה הגבוהה בעולם, הקומביינים שלנו הכי משוכללים וכו' וכו', כשהאמת כמובן היתה הפוכה בתכלית. האם דבריו של רבי יהודה הלוי לא מנסים לעשות לנו אותו דבר? אנחנו, אלו שנתונים תחת עול המצוות המכביד, הם החופשיים האמתיים, בעוד שאלו שלא משועבדים הם בעצם עבדי עבדים. ממש עבדות היא חירות ובערות היא כוח.
פתרונו של הרב קוק: עבודת ה' כמבטאת את החירות האמתית
כששואלים את השאלה הזאת בעולם הדתי, בישיבות, באולפנות, במדרשות ובבתי הספר המענה הוא כמעט אוטומטי: השעבוד התורני אינו שעבוד אלא חירות אמתית. השעבוד לקב"ה מגלה את טבענו האמתי, וההתנהלות על פיה היא התנהלות אוטונומית באמת שלא משועבדת ליצרים ולדחפים שלנו.
כך לדוגמה כותב הראי"ה קוק בעולת ראיה ח"ב עמ' רפח-ט:
המצה היא זכר לחירות, שיסודה היא ההכרה שכל דרך ד' כתורה היא תולדה נאמנה מכוונת לפי אמתת טבעיותנו הכללית, מצד כללות כנסת ישראל, ע"כ החירות האמתי הוא להתפתח ע"פ הטבע הפנימי בלא עירוב יסודות זרים המעיקים. זהו אמנם מצד עצם טבע הנפש, אבל ישנם ג"כ סיגים שנדבקו בנו, והם אינם נותנים לטבע הטהור הישראלי לצאת אל הפועל. ע"כ מצדם הננו צריכים לקבל ג"כ את העבדות הנעימה, עבודת עבד לד' אלהי ישראל, יוצרי מבטן לעבד לו, שזה הכשרון קנינו ג"כ בעבדות של מצרים, שאמנם אחרי שיסורו מאתנו כל הצדדים הרעים של העבדות ישאר לנו הצד היפה שבו, שעל ידו יוכל האדם באהבה לסבול ג"כ מה שהוא נגד רצונו ונטייתו, שהוא יסוד המרור, לקבל באהבה את מרירת החיים, כשיודע שיש לפניו מטרה עליונה ונעלה מוסרית, ע"כ יבוא המרור אחר המצה.
כלומר תחושת העבדות שלנו נובעת משאריות מיותרות בנפש שעוד לא הפנימו שעבודת ה' היא החירות האמתית ולכן יש חלקים בנפש שעוד לא מזדהים עמה. בגלל השאריות והסיגים הללו אנחנו צריכים את ממד העבדות בעבודת ה' (המחויבות לעשות בלי הזדהות), וזאת כדי להמשיך ולעבוד אותו למרות שעוד לא הבנו לגמרי שזוהי החירות האמתית. במצב האידיאלי כלל לא נדרשת עבדות, כי נבין באופן ברור שהמצוות וההלכה הם באמת מה שאנחנו עצמנו רוצים לעשות ולחשוב.
אין צורך לומר שהאמירות הללו לא פחות מעצבנות מבחינתי. בצורה כזאת אפשר להצדיק כל דיכוי וכל שעבוד. הרי כך עשו גם הקומוניסטים (להבדיל, לפחות קצת). אתה מרגיש משועבד? אלו רק שאריות לא רציונליות שטרם הבינו והפנימו שאתה בו חורין אמתי. בסוף תבין שעבדות היא חירות ובערות היא כוח.
אני חייב לומר שלהערכתי אין בעניין זה הבדל בין הזרמים האידיאולוגיים השונים. הליברלים והמודרניים כמו גם החרד"לים כולם יסבירו לך שזוהי החירות האמתית. אולי החרדים האמתיים יעזו לומר ולחנך לזה שאנחנו באמת לא בני חורין, אבל אין ערך בלהיות בני חורין מהקב"ה. זו אכן עבדות, אבל זו העבדות הנכונה. הבעיה אינה בעבדות אלא בעבדות לגורם ולמערכת לא ראויים.
הדברים נתלים בסוגיית קידושין כב ע"ב שמובאת ברש"י על שמות כא, ו, על עבד שלא רוצה לצאת לחופשי ולכן נרצע:
ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבי יוחנן בן זכאי (קדושין כב ע"ב) אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם:
זוהי תמצית הגישה החרדית, ולכאורה היא זו שמעוגנת היטב במקורות ובתפיסה ההלכתית והתורנית. הראי"ה קוק כדרכו הופך את השאלה לתירוץ ואת הקושי לאידיאולוגיה, לכאורה ממש בצורה אורווליאנית. ההולכים בעקבותיו חוזרים על כך שוב ושוב כסוג של סיסמא, ולתחושתי הם עושים זאת ממש כסומים בארובה. אין פלא שתחושותיי כלפי התירוצים הללו דומות לאלו שתיארתי כלפי דבריו של ריה"ל.
הנחה מובלעת אצל ריה"ל והראי"ה
גם אם נאמץ פרשנות אורווליאנית לדברי ריה"ל והראי"ה קוק, עדיין אי אפשר להתעלם מכך שבסאב טקסט מובלעת בדבריהם הנחה לא טריביאלית: חופש הוא ערך חיובי.
כדי לחדד זאת, חשבו על מצב שאדם מתלונן שההלכה לא מאפשרת לו לדבר לשון הרע או לחלל שבת. רבי יהודה הלוי והראי"ה קוק היו עונים לו שאכן היא לא מאפשרת וטוב שכך. הם היו קוראים לו להתגבר על יצרו הרע ולהשתעבד להלכה. אם כך, הייתי מצפה שגם אם אדם מתלונן לרבי יהודה הלוי על כך שיש לו יצר הרע להיות חופשי, יענה לו ריה"ל (וגם הראי"ה) שזהו יצר הרע ושעליו להתגבר עליו. אבל שניהם לא בוחרים בתשובה הזאת, אלא מנסים לשכנע אותו, ולו בצורה אורווליאנית, שהוא דווקא בן חורין אמתי. כלומר הם לא רואים את השאיפה לחופש וחירות כמו שאיפה לדבר לשון הרע. נראה שבעיניהם זה לא יצר שיש להתגבר עליו, אלא ערך לגיטימי שהם מקבלים אותו. לכן חשוב להם לשכנע אותנו שאנחנו אכן חופשיים, ולא להילחם נגד ה"יצר" הזה. אם כן, גם אם מאמצים פרשנות אורווליאנית לדבריהם, בכל מקרה ברור שריה"ל והראי"ה רואים את החופש כשאיפה חיובית ולא כיצר רע שיש להתגבר עליו.
מעבר לזה, גם אם רואים בערך כזה ערך חיובי, עדיין היה מקום לומר שאמנם חופש הוא דבר ראוי וחיובי, אבל יש ערכים מנוגדים שמתגברים עליו. למשל, כשיש התנגשות בין פיקוח נפש ושמירת שבת, ההלכה קובעת שהערך של פיקוח נפש גובר. האם פירוש הדבר שאין הכרה בערך שמירת השבת? ודאי שלא. הוא נדחה בפני ערך החיים. אם כן, גם בנדון דידן יכלו ריה"ל והראי"ה להסביר שאמנם זה ערך חיובי אבל הערך של עבודת ה' גובר עליו. אבל גם את זה הם לא אומרים. הם מסבירים לנו (באופן לא ממש משכנע) שהערך הזה אכן מתממש אצלנו. המסקנה היא שלא רק שמדובר בערך לגיטימי בעיניהם, אלא זהו ערך עליון שאפילו המחויבות להלכה ולקב"ה לא גוברות עליו. לכן הם לא אומרים לנו לדחות את הערך הזה אלא מנסים לשכנע אותנו שאנחנו באמת שם.
סיכום
המסקנה היא שגם אם מאמצים פרשנות אורווליאנית לדברי ריה"ל והראי"ה, עדיין אין להימלט מהמסקנה שבעיניהם מדובר בערך ראוי וחיובי, ובעצם אולי ערך עליון. מה שנותר לנו כעת הוא להבין כיצד ניתן לראות את החופש כערך עליון, כזה שמתגבר על כל ערך אחר (כמעט), ובכל זאת להבין שיש חובה לעבוד את ה'. נראה שזה אפשרי רק אם באמת עבודת ה' היא החירות האמתית, כפי שהם עצמם כותבים. אבל כפי שהסברתי זה נשמע כמו להטוט אורווליאני.
אנחנו נותרים עם הקושי הבא: אם אכן אלו הנחות היסוד הערכיות שלהם, כיצד ניתן לענות על הקושי באופן שלא יהיה אורווליאני? כל מי שרואה כמוהם את החופש כערך עליון צריך לחפש הסבר לקושי הזה. בין אם יהיה זה הסבר לדבריהם שלהם, ובין אם נמצא לדברים הסבר תחליפי משלנו.
[1] ראה למשל בטור 72 באתר זה, שם אני מדבר על משמעותו של מתן תורה.
[2] אנקדוטה מעניינת. פעם ראשונה הצגתי את גרעין הדברים שמובאים כאן בהרצאה במסגרת "סוגרים שבוע במדבר", שבמסגרתה התכנסו אחת לחודש חברים מכל הסביבה בדרום (מירוחם, באר שבע והקיבוצים בסביבה) לשמוע הרצאה על פרשת השבוע. המרצים היו אנשים ידועים מכל רחבי הארץ, סופרים, פוליטיקאים, אמנים, אנשי אקדמיה וכו'. באחת הפעמים עמוס עוז היה צריך להופיע וביטל מסיבה כלשהי ברגע האחרון. ביקשו ממני למלא את מקומו, והחלטתי להגיב שם למאמרו הנ"ל. מכיון שברור שהוא עוקב בעניין אחרי האתר הזה, זוהי הזדמנות לתת לו לקרוא ולשמוע את הדברים בעצמו.
תודה על הטור המרתק, אני כבר מחכה להמשך.
נראה לי שיועיל להתמקד בשאלה באיזה מובן אדם יכול (וראוי שיהיה) חופשי. או במילים אחרות: מה זה חופש.
תחת הגדרות שונות המושג חופש כלל לא סותר מחויבות למערכות כללים חיצוניות , ואני מאמין שדווקא למושג החופש הזה כיוונו ריה"ל והראי"ה.
למשל, אפשר לטעון (ברוחו של שפינוזה) שהחופש הוא למעשה שחרור מההשפעות של היצרים שלנו. וכי רק במובנו זה הוא ערך חיובי. באופן דומה, אפשר כמו קאנט, לתאר פעולה חופשית כפעולה שאינה נעשית לשם נטייה כלשהי. גם תחת הגדרה כזו עבודת ה' איננה סותרת את מושג החופש כלל ועיקר (אלא שלכאורה לפי הגדרה זו עבודת ה' גם איננה תנאי הכרחי או מספיק לחופש, היא פשוט לא קשורה לעניין.)
והערת אגב: העובדה שהקומוניסטים טענו טענו דומות לא פוטרת אותנו מלדון לגופו של עניין – אני די משוכנע שתסכים איתי על כך.
וכבר אמר הרב רא"ם הכהן: " עבדי הזמן עבדי עבדים הם, האדם החופשי הוא לבדו עבד ה'".
לא הבנתי מה הקושי. הרי גם אלון מסכים שיש חובה, אלא שהאדם האוטונומי מגיע אליה לבד. כמובן שזה נכון גם לאדם שרואה לעצמו חובה לעבוד את ה'. השאלה היחידה שיכולה להיות היא כיצד ערך החופש מתיישב עם כפייה, אבל השאלה נכונה לכל כפייה בשם ערכים. כאן דומני שהתשובה היא שהם לא מתיישבים, אבל שחברה חייבת מידה כלשהי של כפייה והחוכמה היא לדעת לאזן בין החופש והכפייה. אני לא חושב שריה"ל התנגד לכפייה על המצוות במסגרת המדינית שלו, ועל זה באמת אפשר להקשות.
הוא מדבר על אדם שמחוקק לעצמו את ערכיו. זה לא נקרא להגיע אליהם לבד. אם יש ערכים נתונים שמחייבים אותך אז שוב לא אתה המחוקק. אתה רק חושף אותם. זה נכון גם לאדם הדתי. בהמשך אדון בזה יותר.
נושא חשוב ומרתק!
לא ראיתי דיון בהבדל שבין 'חופש' ל-'חירות'. כמדומני שכאן, ובנקודה זו טמון המפתח.
נמתין בסבלנות לטור הקרוב דאולי יעמוד על ההבדל המהותי הין שני המונחים.
אכן.
האם אפשר לחוקק לעצמך את החוקים והערכים? האם הם לא בהכרח חיצוניים.
עולם חופשי באופן מלא הופך לחסר משמעות וניהליסטי.
אדם צריך ערכים כדי שתהיה לו משמעות בחייו וזאת נותנת משקל ומשמעות לחירות שלו אחרת החירות היא ריקה.
נקודה נוספת – את התורה אדם צריך לקבל על עצמו (לפחות בימינו) המצב היה פחות נעים עבור נתין של בריהמ שהחליט שזה לא מתאים לו.
אכן. הכל יידון להלן.
לענ"ד התשובה היא שביהדות החרות היא העושר האין סופי של אין סוף אפשרויות וביטויי רצון. את זה נמצא רק בא"ס. כדי לשוב אליו עלינו להתמסר. לא נעים אך זו הדרך. החירות העליונה היא הכי יש שיש, לא שחרור בתוך חלל. היא הדבר הכי חוקי וגם הכי רצוני כאחת. ואם שיבתי אל א"ס היא שיבה אל מקור הרצון שלי, חיבור ומימוש של עומק הרצון החפשי שלי, חפשי מצד זה שהואצל מהא"ס, אין פה שום שיעבוד ארוולאני אלא מימוש עצמי. כך שאומר אשריהם ישראל שקבעו לעצמם כססמאות שגורות תמציות של עומקי האמת לאמיתה.
הרב מיכי למה אתה לא רואה בזה דוקא חן, הייתי אומר אפילו הרבה. תמיד יהיה 'עמך', ושיהיה כדוגמת ה'עמך' שלנו זה לא פחות מהגשמה של חלום טוב
ותודה על דבריך
מכיון שלא הבנתי את מה שכתוב כאן (ואני בספק אם אתה הבנת. זה נראה לי קצת כמו תוצר של מחולל רנדומי של טקסטים), אני מציע שנמתין להגדרה שלי ואז נוכל לדון.
בהחלט ניתן להמתין להגדרתך על מנת לדון, רק הבעיה שזה הרבה עבודה לקרא שלושה מאמרים ארוכים עכשיו.. רק חבל לי הזלזול בסגנון שיח שכנראה קצת פחות מוכר לך. העושר המילולי שלך באפשר לך להתרחב בפירוט ובהבהרת רעיונות, אשריך. אך אני ממליץ שתכיר בכך שגם מי שלא מתבטא בסגנונך עלול לבטא דברים עמוקים ונכונים. ומסתבר שאינטואיציות עמוקות לא יוכלו להכתב בהרחבה בסגנונך ויקח זמן להבינן. כך שאל נא תזלזל. מעריך שהאר"י זל לא היה מגיב למאמרך תגובה בסגנונך
הסגנון מוכר לי לגמרי, אלא שהבעיה אינה הסגנון כי אם התוכן. למיטב הבנתי לא נאמר כאן שום דבר שמחזיק מים. למשל, מה פירוש המשפט: החירות היא עושר אינסופי של אפשרויות וביטויי רצון וכו'. אולי התכוונת לומר שהחירות היא היכולת לבחור בין האפשרויות הללו, וגם זה לא נכון. מספר אפשרויות הוא נתון שאינו קשור לחירות בשום צורה. מי שבוחר באופן חופשי באחת מהן יכול לבטא חירות (בינתיים כבר נכתב הטור הבא. ראה שם). אבל בכל אופן, גם אם היתה כאן טענה משמעותית איני רואה שום סיבה להכניס את זה לאינסוף ולהשתמש במינוח הקבלי. מה רע באמירה הזאת במינוח רגיל שעוסק בעולם המוכר שלנו? יש עושר של אפשרויות ביהדות. יופי. למה אינסוף? מה הרווחת מהכנסת המושג המעורפל הזה? מה לא היה ברור בלעדיו? לכן כתבתי את מה שכתבתי, ואני לגמרי עומד מאחורי דבריי.
אגב, ר"ח מבריסק לימד אותנו שניסוח לקוי הוא בד"כ ביטוי לעמימות מחשבתית. אם אני טורח לכתוב טורים ארוכים שקשה לך לקרוא, הייתי מצפה שכשאתה כותב כמה משפטים, תנסה לעשות אותם בהירים באופן שיאפשר לי (ולך) להבין מה כתוב בהם.
והמלצה נוספת, כשאתה נזקק למינוח קבלי זה רק אומר שאתה בורח מהגדרה וטעינה משמעותית. מניסיוני, אין שום פתרון של בעיה שנאמר במינוח קבלי שלא ניתן לתרגום לשפה הרגילה. ואם לא ניתן תרגמו אז כנראה שאין שם פתרון. ראה כאן:
הרב מיכי שלום ותודה על תגובתך. הנחתי שיש לך היכרות עמוקה עם המונח א"ס באופן שחשבתי שדברי יובנו. כנראה שיש צורך לבאר יותר. סה"כ הצבעתי בקצרה על תפיסה של האלוקות כמכילה את כל האפשרויות של כל הטוב. הצבעתי בכך על החרות לא כאפשרות של בחירה, כמרווח, חלל ריק שמאפשר תנועה לכמה כיוונים, אלא התמסרות למה שמכיל את הכל, הא"ס. החרות היא דבקות במקור היש, במה שהוא הכי 'יש' שיש. ואמנם מתוך התמסרות אל הא"ס יש שחרור, ולא כבילה ושעבוד, כי יש בזה מימוש עצמי שמעצים אותנו באופן מתמשך ואין סופי, שיש בו הכל מלבד הגבלה. חריטת החוקים על הלוחות מתבררת כחירות. התובנות שכתבתי פה הם עמוקות, וניתנות להבנה מדוייקת רק אם נדבר על האלוקות לפי ההגדרה שצייניתי פה, היינו שנדבר על המושג א"ס.
גם אם פה אופן הביטוי שלי לא בהיר מספיק לטעמך זה לא אמור לפגוע באפשרות שהתובנות עצמן עמוקות ובהירות לי. אני מנסה לבטא ולשתף אותן ונראה לי שבתוספת דבריי פה לא יהיה מסובך מדאי בשבילך להבין את הנקודה שאני מבקש להעביר. חשיבה אינדוקטיבית קשורה ליכולות מילוליות, אך חשיבה דדוקטיבית לא. תובנות העומק היותר משמעותיות בלתי תלויות ביכולת הביטוי הבהיר, למרות שודאי מומלץ להתאמץ לבטאם בבהירות כך שיתנו חותם בעל משמעות במציאות.
חג שמח ותודה על המאמרים
יונתן שלום.
זה עמוק מדיי בשבילי. אני לא רואה שום צורך להיזקק למושג א"ס כדי להסביר שיש כמה אפשרויות בעבודת ה' או במוסר. יש גם כמה דרכים לשחק כדורגל. האם זה אומר שפיפ"א היא אינסופית?
ואיך זה קשור לחירות? הרי קיומן של אפשרויות לא אומר מאומה על החירות. השאלה האם אתה עושה בהן שימוש וכיצד: מהסביבה? בעצמך? וכפי שהסברתי בטור הבא, דווקא ככל שיש יותר מגבלות יש יותר מקום לביטויי חירות.
כאמור, הגדרות האלוקות לא קשורות לכאן, ומינוח קבלי בד"כ לא תורם מאומה לדיון.
ושוב, זו לא שאלה של בהירות וניסוח אלא של התוכן.
חג שמח, בשמחה.
אני מסכים עם זה שדברי ריה"ל והרב קוק יכולים לשמש, ולעתים משמשים בפועל, שמוש אורווליאני, אבל זה לא סותר את זה שהם נכונים במקרה הזה. אם ההנחה שהשם הוא מקור הרצון, אז העמקה בידיעתו והליכה בדרכיו תוביל אותי למימוש העצמי האמיתי שלי. מהניסיון האישי אני יכול בהחלט להזדהות עם התיאור של הרב קוק. אני מבין בדעתי את הנכונות דרכה של תורה ומרגיש כיסופים לחיי קדושה וטהרה אבל זה מתנגש עם כל מיני רצונות נמוכים יותר של תאוות למיניהן ושמקשות באמת לממש את הרצונות הללו.
מציע לחכות. ההסבר שאתן בהמשך יתקרב לזה קצת. ככלל, אני לא מדבר על העמקה בדרכו ורצונו של הקב"ה שבאמצעותה אתה מגלה את מה שאתה רוצה. כל אחד ותהליך הגילוי שלו. בסופו של דבר אתה עושה דברים כי באמת לדעתך זה מה שנכון לעשות וזה מה שאתה רוצה לעשות. כך גם לגבי מי שמגלה את רצונו האמתי אצל קאנט או בספרי צ'יפופו. אבל מי שלא נמצא שם, החזרה על הסיסמאות הללו עבורו היא אורווליאנית, והרי הן מדברות דווקא אל מי שלא נמצא שם (כי הוא זה שנמצא במצוקה).
אבולוציה של קריאת מאמר של הרב מיכאל אברהם:
1. מגניב! יש בזה משהו ! טורף את הקלפים! התחדשות
2. אופס זה לא משמח אותי דווקא אהבתי את השיר של ריהל הוא נותן לי ישוב הדעת. מה שווה דעה שגורמת לי נזק?
3. טוב אולי זה לא נכון. חשיבה מחודשת על האמונות שלי מול המאמר. איך אני מיישבת ביניהם? אולי אמצא תשובה חדשה ומרעננת. ואולי אעזוב את זה כי כרגע זה לא מתאים לי.
אז עכשיו אני בשלב 3. 🙂
כמה נקודות
תחושת חירות היא תחושת הבחירה. רוב הפעולות ביום נובעות מהרגל ולא מבחירה.
הבחירה היא עקרונית לקיים דבר השם. ברגע שהחלטתי אז יש הרבה כללים.
כמו שיש בחירה להיות אדם טוב או מנומס או איש משפחה ואז יש הרבה כללים . האם זה הופך אותך לעבד?
תמיד אפשר לזרוק הכל וזו הבחירה החופשית . למרות האזהרות שבתורה לא רואים שהעולם תמיד מתנהל כך, אז זה לא שולל את הבחירה. כמו שרוסיה הקומוניבטית רק תזהיר מהחיים האיומים במערב אבל השערים יהיו פתוחים לרווחה
כשעומדים בפני אפשרות לחטוא או לא, לא מרגישים בד"כ שהבחירה בין חרות לעבדות אלא בין 2 סוגים של עבדות אולי.
חרות היא אחריות והיא לא תמיד ככ נעימה.
עבד השם לומד להיות חופשי מיצריו וכך יכול לקבל פרספקטיבה שתאפשר לו עוד יותר בחירה.
תודה
וכמובן שלא כל אדם דתי הוא עבד השם
זו דרגה לשאוף אליה
לפעמים הוא עבד של החברה או של נוחות או הרגל וכו.
שלום רחל.
א. בינתיים עוד לא סיימתי לכן אני מציע להשעות את השיפוט עד אחרי הקריאה.
ב. תחושות ויישוב הדעת זה מצב רוח ולא עמדות. אם אתה מאמצת עמדות לפי יישוב הדעת והנחת שלך מהן, אז באמת נראה לי שאין לטעם לדון (אולי זה גופא שלב 3 שלך, אבל גם שם כתבת שזה עימות בין המאמר לבין תפיסותייך. אני לא הייתי מנסח זאת כך. אלו תחושות ולא תפיסות).
ג. לגבי שאר הערותייך הדיון בהן עוד יגיע בהמשך.
לגבי ב. שלך – ברור שאין טעם לדון בחלק הזה – שיתפתי בתהליך אצלי.
לגבי העימות בין המאמר לבין תפיסותי – הכוונה לתפיסותי הקודמות לא לרגשות שלי לגביהם שיש להם חלק בתהליך קבלתן אבל לא חלק יחיד ולא בניגוד להיגיון. (כשיש אפשרות לבחור בין 2 אפשרויות לא ודאיות אתן לרגש הטוב מקום בבחירה)
בגדול התכוונתי להודות על פתיחת הראש
אקרא את החלק השני
רק אזהיר שגם השני אינו הסוף. יהיו עוד.
שלום הרב מיכי.
לגבי הביקורת על האורווליאניות:
הטענה הבסיסית היא שאדם יכול להיות מונע מרצונו החופשי או מדחפים ו/או לחצים חיצוניים.
גם אם אין בעצם הטענה מספיק ביסוס, מדוע הטענה העובדתית מעצבנת אותך?
אנן סהדי שיש אנשים מכורים ו/או ששטפו את מוחם ועושים דברים מ"רצונם החופשי".
ואנן סהדי שיש אנשים ששוטפים מוחות בטיעון שזה הרצון החופשי שלנו.
האם זו לא המציאות לדעתך, או שאנו לא צריכים לדון עליה מכיוון שבשלב הראשון לא ניתן להוכיח זאת?
מדוע הטיעון לא קביל בעיניך?
(בעיני הטיעון קביל, אף שאינו משכנע במיוחד כשהוא לבד מהסיבות שציינת.)
הטענה העובדתית לא מעצבנת אותי. מה שמעצבן אותי הוא החזרה על סיסמאות אוקסימורוניות בתקווה שהן ירגיעו את תהיותיי.
אבל אני אשוב לטיעונים הללו אחרי שאפרוס את האלטרנטיבה שלי ואדון גם בשאלה מדוע הן מעצבנות ומה יכול להיות נכון בהן.
בס"ד י"א בניסן ע"ח
'עבד זמן' אני לפני הפסח הקרב, והדברים שנידונו כאן צריכים עיון ובירור יסודי,, ובע"ה 'עוד חזון למועד אחר המועד.
רק שאלה אשאל:
'מי שמאמין שהעולם, והוא בתוכו, אינם אלא תוצאה של שרשרת אירועים אקראיים – הוא 'ריבוני'? מי שמאמין שכל מחשבותיו ובחירותיו, אינם אלא תולדה של תהליכים כימיים וחשמליים – איזו ריבונות יש לו? לא פלא שהוא חי בתיסכול תמידי, המביאו להרגשת מוגבלות וחוסר אונים.
לעומתו, המאמין שיש בורא ומנהיג לבירה, שברא את עולמו, והוא בתוכו, והציב לו תכלית וייעוד; המאמין היודע שהוא מוצב בעולם בשליחות, ושליחות זו היא הנותנת משמעות לחייו, והגשמתה היא פיסגת אושרו – מה חסר לו? הוא מבין שמה שלא ניתן לו ע"י בוראו – לא מיועד לו.ואינו חסר לו! האמונה מביאה לחירות!
בברכת חירות מליאה, משאור שבעיסה ומשעבוד מלכויות, ש"צ לוינגר
בקשר לדבריך "אני חייב להקדים ולומר ששני הכותבים הללו ניחנו ביכולת ביטוי מרשימה מאד. מניסיוני צריך להיזהר מאנשים בעלי כושר ביטוי טוב, שכן לפעמים זה מחביא מאחוריו ואקום לוגי והגיוני. אנחנו הולכים שבי אחרי קסם הניסוח והמילים, ושוכחים לבדוק את איכות הטיעונים. "
הנה ציטוט מהקדמתו של עוז לספר המסות שלו "באור התכלת העזה" (1978)
בלי קושי מיוחד אפשר למצוא בקובץ קווי מחשבה שאינם שלמים או שאינם עקביים. ואולי גם סתירות.
די בקריאת שתיים שלש פסקאות כדי להבחין בכך שהספר לא נכתב בידי הוגה דיעות בעל משנה שיטתית אלא בידי אדם המתרגש בקלות ונוטה להגיב תגובה נרגשת על עניינים שונים: אחד מאלה הקדחתניים שאם אינם סותרים את דברי עצמם הם חוזרים על דברי עצמם וכשאינם חוזרים ואינם סותרים- הם מסתבכים בהגיונם ונוגעים נגיעה לא עיונית בדברים הצריכים אולי נגיעה עיונית מובהקת".
שלום!
בנוגע לסוף דברייך: אני חושב שהרב קוק איננו בא להעמיד בהעדפה עליונה את החופשיות ומנסה לסדר אותה עם התורה. אדרבה, הוא כותב שיש מקרים שבהם האדם איננו עומד ברף התורה ואז נדרשת תכונת ותחושת העבדות גם אם משמעות הדברים שלילה של החירות האישית שלו. מה שיוצא מכך האו שהוא אומר במפורש שיש מושג כזה עבדות והוא אף נצרך, אין כאן כל התכחשות לזה או נסיון לטשטש ולומר שזו החירות האמיתית של האדם. (רק אומר, שאני מחזיק מאוד מהסיסמאות שהזכרת, אולי כי אני לומד בישיבה אז אין לי ברירה. אני חושב שמעבר לתחושת העבדות שלגביה אין כל התכחשות שהיא קיימת ישנו ההבט של האם האדם עושה את מה שהוא באמת רוצה על פי המקום הפנימי הנשמתי שלו, אותו רצון שקיים גם אם איננו יכולים לגלות אותו בכל נושא וכל הזמן בעולם הזה וישנם חוצצים חיצוניים המגבילים את ההופעה שלו שאנו יכולים להסתכל עליהם כאזיקים. דברים הקשורים לתפיסה כללית של הרב המתבארת בתפילת הנשמה ובפסקאות רבות אחרות. כאשר אדם מצליח להתעלות מעל המחסומים שלו ו"לשבור" את האזיקים בכך שהוא עושה מקיים את רצונו בפנימי הוא בעצם משוחרר. לא יודע עד כמה אתה מתחבר לתפיסות נשמתיות אבל על בסיס הגישה הזו בכל מקרה, לא מדובר בהסבר לעוס וסיסמאות אלא בתפיסה מורכבת שאתה יכול שלא להסכים עם העקרונות שלה וזכותך).
ולגבי שיטתו הכללית בנושא של הרב קוק הדברים מתבארים יותר בפסקה במידות הראי"ה (ובפסקאות רבות נוספות), יראה פסקה ו: "בדברים שהשכל מחייבם יש מקום להסברת יראת-העונש, רק במצב החלי של הנפש. במצב הבריאות אין צורך ליראת העונש בשבילם, וכיון שאין הגנה זו נצרכת, הרי היא מזקת בציוריה לפעמים. אמנם לענין השמעיות יש בה צורך במדה ידועה. ויש להשכיל בטעמי תורה, לדרשם ולפרסמם, עד שחלקי השמעיות ישובו להיות ג"כ מכוונים אל השכל, בין מצד כללותם ובין מצד פרטיותם, כמו השכליות, ואז תהי' דרך עבודת ד' מתפלשת והולכת על כלל כל התורה כולה, ולא נהי' נצרכים כ"כ להמשכת יראת העונש, שהיא חיצונית, כי-אם אהבה ויראת-הרוממות".
עבדות בהקשר הזה שהרב קוק מדבר עליה בפסקה שצטטת משמועתה תחושת העול לעשות משהו הנוגד לרצוני, בה יש ניגוד בין הרצון האישי לרצון האלוקי ואז נדרשת כפייה- עבדות- יראת העונש. אך ישנה עבודה אחרת שהנה עבודת בן, עבודה מתוך הזדהות פנימית. את אותה ההזדהות צריך ליצור על ידי הבנה של טעמי המצוות והפנמתם (בלי לדון במקום של טעמי מצוות והתוקף שניתן לייחס להם) ובכך ליצור רצון וחיבור פנימי שיכול לעקוף את תכונת העבדות והתחושה הכפייתית שהיא יוצרת בנפש האדם גם אם הרב מכנה אותה "נעימה". כופים אדם כאשר יש סתירה בין הרצון שלו לבין הרצון האלוקי, כפייה שככלל ניזונת בשורשה מהתפיסה שהאדם הוא רע וצריך לכפות אותו כדי שיתנהל על פי דרך הטוב מה עוד שזה דבר שהרבה פעמים יוצר תחושה שלילית של האדם ביחס לעצמו.
אחרי שאנחנו רואים את הדברים כך, אני חושב שגם ניתן להסביר את דברי ריה"ל. ריה"ל כתב את תחושותיו האישיות (בכל זאת, זה שיר) שהוא מרגיש מחובר כל כך אל התורה ומצוותיה, הדרכתה ורעיונותיה עד שבעיניו הוא מרגיש כה משוחרר מכבלי הזמן, דרישותיו ולחציו, תאוות ושאיפות נמוכות. עבד ה' הוא מעל הזמן, הוא חי חיי נצח ומרגיש מחובר אל האדאלים האלוקיים המופיעים בעולם במשך דורות ובכל העולמות כולם, אין תחושת רוחב ושחרור גדולה מזו. נראלי שאנחנו קצת מכירים את זה מתי שאנחנו ב"אורות" שמגיעים מתוך מקום טהור ונינוח, כזה שמשרה תחושת ביטחון וקרבה כנה לריבונו של עולם.
כל דברי נכתבו באופן עניני כלפי הטענות שלך על דבריהם של ריה"ל והרב קוק והאמת שאינני רואה צורך גדול לתרץ בבמה הזו דבריהם של גדולים, אם לא מסתדר לך, זה שלך. אך האמת שככלל לא היה לי נוח עם הניסוחים נגד גדולי עולם, גאונים ואנשי נפש אמיתיים. עצבנות שלך עליהם, ייחוס נסיון מאולץ לתת איזה הסבר לעוס לשאלה עמוקה והאשמה בכך שעבודת ה' היא נמוכה במעלה ביחס לחופש אישי, האשמה חמורה מאוד מאוד בעיני שלדעתי לא תופסת את גודלם של האנשים וטהרת לבבם, (לא שאני מכיר אותם מהגן או משהו, סתם התרשמות שלי מדבריהם והדרך בה אני חונכתי להסתכל עליהם ואני אכן מתרשם שהיא צודקת יותר) של נעלייך מעל רגלייך.
הורדתי (את נעליי). תודה.
שוהם כתב:
אתמול בלילה הגבתי למאמר שכתבת בנושא עבד ה' הוא לבדו חופשי. התלבטתי אם התגובה שלך הייתה רצינית או שלא אהבת את התגובה שלי מאחר ובסוף תקפתי את צורת הניסוח והיחס לרב קוק ולריה"ל ולכן הגבת בציניות. אשמח לדעת מה הייתה כוונתך.
התייחסותי:
מה אתה חושב: זה רציני או ציני? אני בודק כעת את רגליי ויש עליהן נעליים. כשאומרים לי של נעליך מה שיש לי לומר הוא שהשלתי. זו לא טענה אלא נזיפה, ולכן אין לי מה לענות עליה.
לגבי עצם טענותיך, תיארתי את תחושותיי לגבי התירוצים הללו ומי שמשתמש בהם באופן אוטומטי. בהמשך הטורים תראה שאני כותב בערך את מה שכתבת כאן: עבר ה' הוא לבדו בן חורין (ולא הוא לבדו חופשי, כי זה לא נכון). ולגבי נעליי, במחילה, אני בכל זאת מעדיף להשאירן על הרגליים.
שלום לרב! מאוד נהנתי לקרוא את מאמרך. אני כתלמיד ישיבת הסדר, נכחתי בשיעור ובו הזכיר הר"מ את המשפט הידוע "עבד ה' לבדו חופשי" בהקשר לשאלה שהועלתה על מאמר חז"ל "על דבר השם *חירות* על הלוחות". כמובן שהתעצבנתי על תשובה זו והרגשתי הזדהות מלאה עם מאמרך. רציתי לשאול: גם אם נניח שאכן עם ישראל קיבל על עצמו מרצון את התורה באותו מעמד, איך זה מחייב את הדורות הבאים? במיוחד לאחר הסתלקות הנבואה ועד דורנו אנו, שבו אנו מאמינים במעמד רק משום כתבי הקודש שנשתמרו או הראיה הלוגית לנכנותה של מסורת (שתמיד הייתה תמוהה בעיניי. ומה גם שדורנו כופר בכל השייך לערך המסורת וכל אחד בוחר את חייב על פי רצונו החופשי ולא על פי רצון אביו…) איך מצפה אלוהים בדור שכזה לאותה רמת אמונה, דבקות אלוהית ועבודתו כאשר לא נכחנו במעמד ההתחייבות! ומה גם שאין דרך חזרה! הרי גם ישראל שחור ישראל הוא, וכל עוד הוא מודע לחוקת התורה הוא ייענש לכאורה בעולם הבא! משער לעצמי שעזרת בנושא בעבר… אשמח בכל זאת לתשובה. תודה רבה!
גם אני נכחתי לא פעם באמירות מעצבנות כאלה. לכן כתבתי.
השאלה למה התחייבויות מהעבר מחייבות אותנו דומה לשאלה מדוע החוק מחייב אותנו. מה שהתחייבת בעבר מחייב אותך היום, ואנך יכול לחזור בך. זו משמעותה של התחייבות. אמנם במקרה דנן מדובר בהתחייבות של אנשים אחרים (אלו שנכחו בהר סיני, אם נתעלם מהשטות של הגננות שכולנו נכחנו שם), אבל גם זה לא נימוק מספיק לפגוע במחויבות הזאת. חשוב על מצב שיש חוק שחוקק לפני מאתיים שנה, כל עוד הוא לא שונה הוא מחייב אותנו למרות שלא היינו שם ולא בחרנו במי שחוקק אותו. מי שמתחייב בחוק כזה הוא קולקטיב ולא אנשים פרטיים, ולכן הוא מחייב את כל מי שמשתייך לקולקטיב (בלשון הרוגצובר: קולקטיב/ציבור לא מת).
הסתלקות הנבואה לא קשורה לעניין. אם אתה מאמין במעמד קיים, ואם אינם מאמין אל תקיים. השאלה האם אתה תקיים אותו או לא, אינה קשורה לשאלה האם הוא מחייב. הראשונה היא שאלה עובדתית-היסטורית והשנייה נורמטיבית. גם אם אינך מאמין במעמד, אם אתה טועה והאמת היא שהוא התקיים הוא מחייב אותך. אלא שאתה אנוס.
ראה בספרי המצוי הראשון (הראשון בטרילוגיה) שעמדתי על הנימוקים שלדעתי הם סבירים לאמונה ולמחויבות.
מה אלוקים מצפה או לא בדורנו יש לשאול אותו. אני לא יודע. אני גם לא בטוח שזו אותה ציפייה כמו בדורות קודמים. כל דור והמשימות והציפיות שלו.
מי שלא מאמין לא ייענש כמובן, שהרי הוא אנוס ואונס רחמנא פטריה. אבל עדיין הוא לא מקיים את מה שאמיתי ומחייב. ואם לא בדק דיו אז יש בדרכו גם אשמה ואולי ייענש. אבל מי שעשה את המיטב והגיע למסקנה שגויה לא אמור להיענש כלל.
תודה לכבוד הרב! אומנם אכן קולקטיב לא מת אך מה נעשה ובדורינו כל פרט חי את חייו עד כדי קוסמופוליטות והעולם פיתח ערכים גלובלים חוצי תרבויות (או בעצם תרבות אחת השלטת בעולם). ובכל רגע איך אנו משכנעים את הפרט לבחור בקולקטיב מסויים? האם אין החירות שייכת אל הפרט? עצם שיעבודו לקולקטיב נוגד את חירותו… ונכון שגם בעולמנו המפותח אדם עדיין מושפע מסביבתו אך ניתן לומר שלפחות יהיה ניתן לכל אחד מן הפרטים לבחור ואז ייווצר הקולקטיב, כמו שלכאורה קרה רק המעמד לבני דור אחד…
בלי: ובכל רגע*
כמו שקרה במעמד הר סיני, לבני דור אחד*
בעצם שאלתי היא האם אין זה מוסרי יותר שכל דור לדור ישאל האם הוא מקבל את התורה? מה יעיל במעמד שכוח היסטורית?
אחזור שוב. היחיד יש לו שני כובעים: הוא אינדיבידואל וגם חלק מקולקטיב. החירות מוגדרת על שני הכובעים הללו. יש חירות ליחיד ולקולקטיב. לא בכדי עמים נלחמים לקבל עצמאות שהיא חירות קולקטיבית. ההתחייבות לתומ"צ היא קולקטיבית והיא מחייבת כל יחיד במסגרתו.
אם המחויבות הזאת ערכה בכך שהיא ארוכת טווח, ואם כל דור יכול לבטלה אז כל מה שעשו הקודמים הולך לטמיון. במצב כזה סביר שלא נותנים אפשרות בחירה כל פעם מחדש. זה כמו שלאדם פרטי לא נותנים בחירה בכל רגע האם לקיים התחייבות שלקח על עצמו.
זהו. דומני שמיצינו.
צריך לזכור שהם מתבססים על מאמר חז"ל: "דבר ה' חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות". מכאן שחז"ל כן ראו בקבלת עול מצוות את החירות של האדם, כדברי ריה"ל. יש גם לזכור את הרמב"ם המפורסם בעניין "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני". אם חירות היא עשיית מה שאני באמת רוצה, נשאלת השאלה הפשוטה: "מה אתה באמת רוצה?".
לא מופרך בעיניי לומר שהרצון שלנו הוא דווקא לעבוד את ה', אלא ש"יצר לב האדם רע מנעוריו". ואולי צריך לשאול האם יצר הרע הוא חלק מהותי ועצמי באדם, או שהוא דבר מקרי וחולף. (כמדומני שלכולי עלמא בעולם הבא ניפטר מיצר הרע, בין לשיטה שהוא (העולם הבא) פיזי ובין לשיטה שהוא מטאפיזי.)
״הראי”ה קוק כדרכו הופך את השאלה לתירוץ ואת הקושי לאידיאולוגיה״ מה הכוונה ?
כוונתי כאן לרמוז על הרעיון של "אחדות הניגודים" שמיוחס לו, כלומר לקבל סתירות כטענות לגיטימיות על הקב"ה.