הממזרים שינו את הכללים: מבט על התקינות הפוליטית (טור 316)

בס"ד

בשבועות האחרונים מתנהלת מחאה חריפה בארה"ב בעקבות הריגת ג'ורג' פלויד על ידי שוטר, ובמסגרתה משתוללים גם האנשים, ולא פחות מכך משתוללת גם התקינות הפוליטית (פי סי – Politically Correct). היא מגיעה בימים אלו לרמות גבוהות מבעבר, לעתים הזויות ממש. ספרים מוצאים מהספריות, פרקים יורדים מסדרות, ואפילו סרט קלסי כמו חלף עם הרוח הוצא משירות הסטרימינג של HBO רק בעוון שבמאי של סרט אחר (שתים עשרה שנים של עבדות) החליט כטוב ליבו ביין שיש שם סטראוטיפים של שחורים ורומנטיזציה לתקופת העבדות (הרבה יותר חמור מאשר רומנטיזציה של רצח וסטראוטיפים של איטלקים כמו בסדרה האלמותית של הסנדק כמובן). אלו צנזורות שמיטב כוהני האינקוויזיציה ושורפי הספרים שבכל הדורות היו גאים בהן.

בדרך כלל העניין הזה מאפיין מרצים וסטודנטים במוסדות אקדמיים (בעיקר במדעי החרטא), אבל שם ניתן להבין זאת. ראשית, מפני שלרוב האנשים הללו אין שום דבר מעניין אחר לומר. בכל זאת, גם הם צריכים להצדיק את קיומם. שנית, כבר אמר מי שאמר שיש שטויות שיכולות לצאת רק מפיהם של אינטלקטואלים (ע'אלק). אין פלא אפוא שמשחקים במילים תמיד אפיינו את האוכלוסייה המרתקת והאזוטרית הזאת ומופיעות בעיקר בשמורות הטבע שלה (ברקלי פינת אוניברסיטת תל אביב, וניו יורק טיימס פינת הארץ). הבעיה היא שבימים אלו העסק הזה פורץ החוצה במלוא העוז, בתקשורת ובפוליטיקה, ובחברה בכלל (ראו למשל כאן). תמיד הייתה לשמורות הטבע הנ"ל השפעה לא מובנת על עולמות המדיה והאקדמיה, אבל נראה שהיום כבר אי אפשר לומר כלום בשום מקום. אמירה לא תקנית, תמימה ובנאלית ככל שתהיה, מחייבת התנצלות (דבריי הוצאו מהקשרם, לא התכוונתי וכדומה), פן יבולע לאומר. ואכן לעתים מבולע לו בהחלט, גם אם התנצל. אין פלא שאפילו זקני התכנית החביבה "זהו זה", החליטו בימים אלו להקדיש לתופעת הפי סי המעצבנת מערכון משלהם.

אני חייב לציין שאני רחוק מלהתרגש מכל זה, שכן איוולת כזאת היא תוצאה של היסטריה ילדותית של אנשים שלא שולטים ביצריהם (בעיקר אותם בודדים שלא קראו את סדרת טוריי האחרונה על מקומו של הרגש בשיפוט וקבלת החלטות), ולכן להערכתי סופה לעורר תגובת נגד (זה כבר קורה) ולחלוף מן העולם בקול דממה דקה. ובכל זאת, עצם ההגעה של הציוויליזציה שלנו לשיאי טמטום כאלה ובפרט הרגרסיה של חברה חילונית נאורה לביצוע רדיפות דתיות אפלות, דורשת התייחסות כלשהי. פטור בלא כלום אי אפשר.

הממזרים שינו את הכללים

ישנה מימרא שמיוחסת לספירו אגניו, סגנו של ניקסון בעת שהתפוצצה פרשת ווטרגייט: הממזרים שינו את הכללים ושכחו לספר לי. המימרא הזאת מתארת שינוי נורמות שמשמש כטיעון הגנה לנאשמים בפשעים שרבים ביצעו כמותם בעבר (אכיפה בררנית על ציר הזמן). אבל בימים קשים אלו, ראוי להשתמש בה גם ביחס לכללי התקינות הפוליטית. הכללים משתנים כל הזמן ואפילו ג'ק רובינסון לא היה מצליח לעקוב כל הזמן ולדעת מה מותר ומה אסור לומר.[1] גם אדם תימהוני שבכל זאת רוצה להתבטא באופן תקין, לא תמיד יכול לדעת כיצד לעשות זאת. הכללים משתנים במהירות רבה כל הזמן (מי קובע אותם לכל הרוחות?!), ואי אפשר לדעת ברגע נתון מה התקינות הפוליטית מתירה ומה היא אוסרת.

לך תדע, איזה גבר יחליט להגדיר את עצמו פתאום כעמוד חשמל, או אבן שתראה עצמה ככיסא, מתמטיקאי כסוציולוג, פטפטן כמשורר, פובליציסט כפילוסוף, חלש כמוחלש, שמאל כימין, פוסט ציוני כציוני, טועה כצודק וכדומה, ואוי למי שלא יתייחס אליהם כך, ואבוי למי שלא יקדיש למגדר החדש שזה עתה נולד שירותים ציבוריים ומלתחות חוף משלו (שהרי עמודי חשמל לא יכולים לעשות את צרכיהם או להתקלח עם סתם גברים או נשים בנאליים, רחמנא ליצלן).[2]

דוגמה יפה לעניין הזה היא תולדות המושג הטעון ניגר (בתרגום לעברית: כושי), שמכונה כיום The n-word. השימוש במושג הזה נחשב כיום ממש קללה בלתי נסבלת (not done), והכללים לגביו משתנים כמעט בכל שנה. מי שלא עוקב אחריהם מצוי בסכנת חיסול פיזי. אם תנסו להבין מה פשר העניין, ספק רב אם תצליחו בכך. הסוד שמור אצל זקני התקינות הפוליטית. הם קובעים את הכללים.

רק אעיר כי אין זה אומר שכדאי להשתמש במילה הזאת בכל מקום, יען כי יש אנשים רבים, קרבנות אומללים של כללי הפי סי, שבאמת ובתמים נעלבים למשמעה. אני חושב שמן הראוי בכל זאת להתחשב בהם, למרות החשק העז לבעוט לכללי האיוולת הללו בפרצוף. בפרט כשכאן מדובר באוכלוסייה שאכן קופחה ואומללה לאורך שנים רבות. לעומת זאת, אם יש גבר כלשהו שמתעקש שעליי להתייחס אליו כאישה או ההיפך, שם אולי הייתי רואה פחות מקום להתחשבות מנומסת. העובדה שאדם כלשהו לוקה בנפשו וכללי הפי סי גרמו לו לסיבוב קל בראש היא בעיקר סיבה להמליץ לו על איש מקצוע (מניסיוני, החבר'ה האלה בדרך כלל מאמינים בתועלת שבאה מ'אנשי מקצוע'[3]), אבל לא בהכרח לשנות את התנהגותנו כלפיו.

שני סוגים של תקינות פוליטית

במסגרת המופרעת של כת הפי סי ניתן להבחין בשני סוגי תופעות: א. התופעות הקיצוניות יותר, שבהן אדם פשוט מתכחש למציאות כרצונו (ראו דוגמאות למעלה) ואוי לו למי שפוצה פה ומערער. ב. התקינות הפוליטית המילולית, ששם לא משנים את המציאות אלא רק את הניסוחים. כך למשל אין לומר כושי, ואפילו לא שחור. אמור מעתה: אפריקאי-אמריקני. אין לומר מין, אמור מעתה: מגדר (כן, אפילו אני יודע שיש הבדל). אין לומר חלשים, אמור מעתה: מוחלשים וכדומה.

ישנן תופעות ביניים בין שני הסוגים הללו. כך, למשל, כבר מזה כמה עשרות שנים, אין להשתמש במונחים 'אמת' ו'שקר', 'צודק ו'טועה' וכדומה, אמור מעתה: ריבוי נרטיבים. פעם חשבתי שיש לדון האם זו רק צורת ביטוי (פי סי מהסוג השני) או שינוי בעובדות (פי סי מהסוג הראשון). אני נוטה לחשוב שזה שייך לסוג השני, אבל בעולם המתעתע שבו אנחנו חיים, לפעמים הבעיה מתחילה בהגדרת המושגים. שימו לב שאם מגדירים אחרת את המושגים 'אמת' ו'שקר', כי אז ייתכן שהם מתכוונים לומר שזה לא מנומס לומר לשני שהוא טועה ושזה מתנשא לומר שאתה צודק. אם כך, אז כבר לא מדובר ברלטיביזם פילוסופי. כאמור, היום אי אפשר לדעת.

אבל בלי קשר לשאלת הגבול (ואולי עם קשר?) ישנה זיקה בין שני סוגי התופעות הללו. לא בכדי שתיהן חוסות תחת מטריית הפי סי. בעולם המסורתי הנאיבי שהיה כאן פעם, כל מונח הצביע על משהו, וכל טענת עובדה הצביעה על עובדה בעולם. אבל בעולם הפוסטמודרני אין אמת, ולכן מה שנותר הוא אך רק ביטויים לשוניים ללא הצבע. כך ניתן ורצוי להשתעשע במילים כרצוננו, בלי שום מחויבות למשמעות ולהצבע. כבר לימדנו מוהרר"ז דרידה זצ"ל, שהמשמעות היא אך ורק בעיני המתבונן/השומע. לכן אחרי ההתכחשות לעובדות ולאמת ושקר, או צודק וטועה, מגיעים למשחקי מילים. אבל בשלב הבא אנשים לא מוכנים להסתפק במשחקים. הם צריכים משהו לריב עליו. למרות החזון האוטופי של הפוסטמודרניזם, שבאין צודק וטועה לא יהיה לנו על מה לריב, אדם לא יכול בלי לריב (thank god). על מה נותר לנו לריב כשאין אמת וצדק? על המילים. כאן הגענו מהסוג הראשון ישירות אל הסוג השני. כמובן שאם מישהו מנסה לחבר את המריבות על המילים והמינוח למישור של המשמעות, העובדות והאמת, זהו פשע בל יכופר נגד חוקי התקינות הפוליטית ודמו בראשו. הוא יוקע על עמוד הקלון שבדפי ניו יורק טיימס ובקתדראות ברקלי.

דוגמה: קיצור תולדות האומללות והחולשה

Once Upon a Time האומללות הייתה עובדה, פונקציה פשוטה של הנסיבות. מי שהיה עני או חולה היה אומלל. לאחר מכן גילינו שהמרכיב התחושתי-חווייתי נוטל חלק גדול ביצירת מצב ותחושה של אומללות. לא הרי חולה שחזק ברוחו ומתייחס לחוליו בצורה מאוזנת, שומר על מצב רוח טוב ומתגבר עליה, כהרי חולה שמבכה כל הזמן את מר גורלו ומתייאש ממצבו. אמור מעתה: אומללות אינה רק מצב עובדתי אלא, נסיבות שמשוקללות בנפשו והתייחסותו של האדם. עד כאן הכל לגמרי נכון, שהרי אין להכחיש שבאמת מצב נפשי אינו פונקציה פשוטה של הנסיבות.

אלא שכעת מגיע הצעד הבא: האומללות היא אך ורק מצב נפשי. כאן שמטנו מהתמונה לגמרי את עניין הנסיבות. אבל שימו לב, אפילו לזה ניתן להסכים, שכן בהחלט ייתכן אדם שניחן בגבורת נפש מיוחדת ועל אף שהוא נמצא בנסיבות קשות ביותר הוא מתגבר וחש את עצמו בטוב. אתם ודאי שואלים מהו הצעד הבא. אז הנה לכם: האומללות היא מצב נפשי שתלוי בהגדרתו של האומלל עצמו. הרי כבר ראינו שלנסיבות העובדתיות אין מה לומר ביחס למצב של אומללות. אם כן, המסקנה המתבקשת היא שאדם שמכריז על עצמו כאומלל הוא אכן אומלל. ובכלל, מי אתה, פריווילג מתנשא שכמוך, שתגיד לו אחרת?![4] (אגב, לכאורה זוהי ההלכה שאם יש עשיר שירד מנכסיו יש לתת לו מקופת הצדקה סוס לרכב עליו. אם כי שם יש תלות כלשהי בנסיבות. זה אולי שייך לפאזה הקודמת.)

אבל שגם אם אפילו בזה יש משהו, זה לא הסוף. הצעד הבא הוא המסקנה הנחרצת שאותו אומלל שהכריז על עצמו כאומלל, הגיע למצבו בגללנו. מעתה הוא הפך מחלש למוחלש. אין יותר חלשים, שכן אם יש מישהו שחש בחולשה כלשהי, יש אשמים בעניין: אנחנו (כלומר אלו שלא חשים כך). שמא תטרח אולי להתבונן כה וכה ולחפש היכן בדיוק אתה המאמלל וכיצד ההוא הפך למוחלש (על ידך)? כאן כבר ממש פספסת: האינך זוכר שלעובדות אין מה לומר בעניין הזה?! הוא אומלל מעצם הגדרתו את עצמו כאומלל. וכך הגענו לכלל היסודי של התקינות הפוליטית: מי שחש טוב ובטוח בעצמו מעצם הגדרתו הוא זה שמאמלל את אלו שחשים ברע. כך הם הופכים מחלשים למוחלשים. ההמשך הוא כמובן שהאומלל תמיד צודק ותמיד מקופח. לכן הוא תמיד זכאי לפיצוי ואין עליו שום חובה לעשות משהו כדי לשפר את מצבו. זהו תפקידם הבלעדי של הפריווילגים ההגמוניים שהביאו אותו למצב העגום הזה (כלומר: אנחנו).

הפי סי גורס שתי הנחות שאין לכפור בהן: 1. האומלל תמיד צודק. 2. התפקיד לתקן את המצב מוטל אך ורק על המחלישים ולא חס ושלום על המוחלשים. הם יכולים כמובן לנקוט באלימות וטרור. זה צעד לגיטימי, בעיקר כשהוא בא ביחד עם יללות של קוזאק נגזל שדפקו אותו ושתו לו, אבל בשום אופן אל לו לנקוט צעד קונסטרוקטיבי כלשהו לתיקון המצב.

כך מי שמכריז על עצמו כדפוק הוא דפוק, ולא משנה מה הוא עושה ומה קרה ומהן הנסיבות ומי אשם. אין לכל זה שום חשיבות. הוא תמיד צודק ואין לבקר אותו על כך. הוא יכול לבזוז חנויות, לבצע פיגועים ולירות על אנשים, ולעולם ההגמוניים יהיו האשמים, והס מלהאשים אותו. אגב, מי שיתנקש בחייך אם תהין בכל זאת להאשים אותו לא יהיה ציבור ה"מוחלשים". בשום אופן לא. זה יהיה ציבור הפריווילגים ההגמוניים (אנשי ברקלי והניו יורק טיימס). כזכור, התפקיד לעשות משהו כדי לשנות את מצבו של המוחלש הוא אך ורק של המחליש (כלומר אותו אחד שטרח והצליח ולכן הוא מרגיש טוב ולא חש אומלל).

אגב, יש לי תחושה שכאן נעוץ שורש הקשר הלא מובן על פניו בין ערך השוויון (שמאל כלכלי-חברתי) לבין הפוליטיקלי קורקט. ערך השוויון קורא לנו לדאוג לכך שלכל אחד יהיה כמו שיש לנו, גם אם לא טרח למען זה ולא עשה כלום בשביל זה. עצם העובדה שלך יש יותר מספיקה כדי שהוא יחוש אומלל ומוחלש. ומכאן שהוא צודק ושאתה זה שדפק אותו כמובן, ולכן עליך לשאת בתוצאות. הימין, לעומת זאת, מאמין בזכות של כל אדם על מעשה ידיו, ובפרט בזכות ליהנות מכישרונותיך ומעבודתך הקשה, ואפילו בזכות מרחיקת הלכת והמבישה לא לחוש רגשי אשמה על כך.

בסדרת הטורים על הנונסנס האקדמי, שכמובן קשור בטבורו לתופעות הללו, עמדתי על הקשר בין שמאל לפוסטמודרניות, ובעיקר על שורשיו המרקסיסטיים של הפוסטמודרניזם. התיאור כאן הוא אותו עניין מזווית מעט שונה. גם שם וגם כאן המילים מחליפות את העובדות, והוויכוחים והדיונים על המילים את הוויכוחים והדיונים על העובדות. אלו ביטויים שונים לאותה תופעה עצמה.

העיוותים בשיח

השיח של התקינות הפוליטית (עד כמה שמדובר בשיח. נדמה לי שנכון יותר לכנות אותו החלפת מילים, שהרי כבר מזמן אין למילים הללו הצבע) נגוע בפטרונות והתנשאות נוראיות. הפריווילגים בעיני עצמם פועלים למען המקופחים (בעיני עצמם או לא), ולא באמת נותנים להם זכות דיבור. לשיטתם, אי אפשר לדרוש דרישות כלשהן מהמוחלשים, שהרי תיקון המצב זהו תפקידנו שלנו, ושלנו בלבד. אי אפשר לצפות מערבים שלא יעשו פיגועים או שישתפו פעולה. הם הרי מוחלשים, כידוע. אי אפשר לומר שאדם שחור או אתיופי שנורה על ידי המשטרה היה פושע או שהיה לו אשם תורם למה שקרה. רק תעיז לומר שהמחאות פרועות ואלימות מדיי, וסופך קרוב. אי אפשר לומר שלמזרחיים (=ספרדים, בשפה הקודמת, הלא תקינה) בישראל יש אשם תורם במצבם. נסו לבקר את התרבות המתירנית ואת האשם התורם של נשים שהולכות בלבוש חושפני בהקשר של דיון על אונס והטרדות מיניות, ואני מאחל לכם שתצאו בחיים. לחלופין, נסו להאשים את הערבים ולא את אריק שרון בהשתוללות האלימה והרצחנית על הר הבית שפתחה את האינתיפאדה. את כל אלו הס מלהזכיר. זה לא שיתנהל נגדך ויכוח אלא אתה תושמץ עד זוב דם ותוצג כלא לגיטימי.

ניטול שתי דוגמאות בולטות. אחרי מותו הנורא של ג'ורג' פלויד בארה"ב, כולם היו מזועזעים, ובצדק. שוטר הניח את רגלו על צווארו של פלויד כשהוא שוכב על הכביש, ולא היה מוכן להאמין לגניחותיו על כך שאינו מצליח לנשום, עד שלבסוף הוא מת. אבל מרוב זעזוע, כולם שכחו שמדובר באדם שהורשע בעבירות סמים ואלימות ושוד מזוין, ואף ישב בכלא על כך. אני משער שהיה לאותו שוטר מקום לחשש מפניו, ואני יכול להבין מדוע הוא לא נטה להאמין לו (שוב, איני אומר שהוא צדק וגם איני מכיר את העובדות. אבל אני מניח שהמפגינים בכל העולם לא  מכירים אותן טוב ממני). פלויד הפך לגיבור תרבות שחור, וכל העולם מתגייס לטובת משפחתו (שכנראה באמת סובלת, אבל לא יותר ממשפחות רבות אחרות כמובן).

כללי התקינות הפוליטית של השיח לא מאפשרים לדון בתופעה הזאת באופן הגיוני, ומי שמעז לומר משהו לגנותו של פלויד או להעלות טיעון לטובת השוטר מסתכן בנפשו. סטטיסטיקות על מספר המתים הלבנים מירי של המשטרה בארה"ב הן נתון שחל איסור חמור לומר אותו בתקשורת המרכזית (בערך כמו סטטיסטיקות על טיפולי המרה שהצליחו), אלא אם אתה מקפיד לעוות אותם כך שהשחורים ייצאו יותר טוב, כלומר יותר מוחלשים ואומללים (גדי טאוב טוען שבחישוב נכון המספר הזה כנראה לא נופל ממספרם של השחורים). זה בערך כמו לפרסם נתונים על אחוז הערבים בעבירות אלימות ובתאונות דרכים אצלנו.

כאמור, זה לא רק בארה"ב. אותו דבר קורה גם אצלנו. גם לנו יש גיבורי תרבות משלנו, כמו הצעיר האתיופי, סלומון טקה, שנורה ונהרג על ידי שוטר. מקריאת ערכו בוויקיפדיה (תודה לבני, יוסי, שהפנה אותי לשם) תגלו עליו ועל המקרה כל מיני עובדות מפתיעות שבדרך כלל לא תשמעו עליהן בתקשורת המיין סטרים שלנו. הבחור נורה בעת שעסק ביחד עם כמה חברים בסחיטת כספים מנער מסכן. הוא גם יידה אבנים על השוטר שעזב את משפחתו וניסה להיחלץ לטובת אותו נער ולטפל בעניין, וזאת גם כאשר השוטר ניתק מגע ופנה בחזרה לעבר משפחתו שישבה שם. לאחר מכן כמה מחבריו מסרו עדויות שקר על מה שקרה (למשל, שהשוטר ירה שני כדורים. בסוף התברר שהיה חסר במחסנית שלו רק כדור אחד). שניים מהנערים שהעידו הודו בעצמם לאחר מכן שכלל לא היו בזירה ופשוט שיקרו בעדותם. נמסר שטקה החזיק בידיו כמה אבנים די מאיימות בעת שנורה, והירייה של השוטר כוונה לריצפה ולא אל גופו. בנוסף, ישנן דעות חלוקות ודיסאינפורמציה על עברו הפלילי של טקה. אני מתרשם כי ההודעות הלקוניות מיועדות להסתיר את המידע הרלוונטי. כל אלו הן עובדות שמובאות בוויקיפדיה, אבל אני משום מה לא שמעתי עליהן בכלי התקשורת. וככלל, הן לא ממש הפריעו לקהילה האתיופית בתמיכתם הנלהבת של אבירי הפי סי להפוך את סלומון טקה לגיבור תרבות, ולהאשים גם על בסיס המקרה הזה את המשטרה ביחס מפלה כלפי יוצאי אתיופיה (האשמה שאולי נכונה. לא בדקתי). לעובדות אין מה לומר בעניין, שכן התחושות (הנרטיבים) הן שמדברות, וזה מה שחשוב.

מה שהכי גרוע, וזה כבר ממש בגדר התאבדות, אם רק יעז אחד ה"מוחלשים" לומר שאינו חש אומלל או שלחבריו לקבוצת ה"מוחלשים" יש אשם תורם במצבם. כאן כבר ממש יש לחשוש לחייו. הפריווילגים ירגמו אותו באתרוגיהם ויחסלו אותו על אתר. לא רק בגלל שהוא מכחיש את צדקתם האבסולוטית (ואת מוחלשותם האולטימטיבית של המוחלשים), אלא בעיקר בגלל שהוא מאיים איום ממשי שעלול לגרום להתקדמות לקראת פתרון אמיתי של הבעייה (אחד הדברים שאנשי הפי סי ימנעו במסירות נפש. ראו להלן). יתר על כן, בעצם העובדה שהוא מעז לחוש בטוב ולומר שאינו מוחלש, הוא הורס להם את התזה. אפס חלש כמוך לא יכול לספר לנו שיש גם חלשים ולא רק מוחלשים. אתה מוחלש, נקודה. העובדות אין להן מעמד בדיון האינטליגנטי הזה. הן כפופות לחלוטין לאג'נדה.

נזקיו של הפי סי

אגב, על הגל הזה מתלבשות לפעמים גם אומללויות אמיתיות. לדוגמה, אין ספק שרבים מהפלסטינאים נמצאים במצב לא פשוט וסובלים מאד. מה שיש לי בו ספק רב הוא עד כמה אנחנו אלו שאשמים בזה (ובוודאי אני מסופק לגבי שאלת היותנו האשמים היחידים, או אפילו העיקריים). יתר על כן, לעתים החלשים באמת מוחלשים על ידי האוכלוסיות ההגמוניות, כמו למשל במקרה של השחורים בארה"ב. אבל עדיין הם משתמשים בשיח הפי סי המעוות והמזיק כדי לקדם את ענייניהם (בליווי צמוד של מדכאיהם הפריווילגיים מלאי תחושת האשמה), ומרשים לעצמם לעוות נתונים, לדרוש דרישות לא סבירות, לפגוע באלימות באנשים וברכוש, וכל זאת בחסות עקרון הצדק המוחלט של האומלל (כלומר בחסות המוחלשות).

השיח התקין פוליטית כבר כל כך נגוע, שאי אפשר אפילו לדון ברצינות בטענות רלוונטיות על קיפוח, ולחשוב על דרכים לשיפור המצב. הרי אסור לדבר ואסור לדון, והס מלהתכחש לאשמתנו בכל מה שקרה להם וכמובן אין להתכחש לחובתנו המוחלטת להושיע אותם ממצבם. אסור להזכיר נתונים שמנוגדים לאג'נדה של המוחלשות האולטימטיבית, ובוודאי לא לדבר על אשם תורם (או אשם מוחלט) של המוחלשים למיניהם, או לצפות מהם ליטול חלק בחיפוש פתרון למצב. כזכור, העובדות אינן רלוונטיות לדיון, שכן הוא כולו נרטיבי-תודעתי. גם אם הפלסטינאים אשמים במצבם, עדיין הם אומללים, ולכן גם צודקים כמובן. זה מה שהם חשים, וזה מה שחשוב. הוא הדין לשחורים, למזרחיים, לאתיופים, לנשים, לחרדים וכדומה.

אבל לא רק שאי אפשר לדון בתופעות הללו ולברור את הטענות הרלוונטיות מתוך כלל הטענות. השיח התקין פוליטית בעצם גורם להנצחת הבעיות ולא מאפשר לפתור אותן. כמו כל תנועה, גם הפי סי דואג לשרידותו, ובאין אומללים ומוחלשים הרי לא יהיה לנו שום דבר למות (ועוד יותר: להרוג) למענו. מהי ההצדקה לקיומנו אם לידינו לא נמצאים כמה אומללים שנוכל לפרוק עליהם את ההתנשאות והפטרונות שלנו, על ידי שנאשים את כל העולם ואשתו בפטרונות ובהתנשאות?!

זה נכון גם כאשר מדובר בתופעות אמיתיות. השיח הפוליטיקלי קורקטי דואג להנציח אותן ומונע בכוח כל פתרון אפשרי. הוא פשוט אוסר את עצם הדיון והעלאת טענות ענייניות, כשהוא דורש התקפלות אפריורית בפני כל דרישה של המוחלש/אומלל. זאת גם במצבים שבהם ההתקפלות תפגע קשות במוחלש. זכור לי שגדי טאוב בספרו המרד השפוף תולה זאת במניע פסיכולוגי, כדי שחס ושלום לא יחדל אביון מקרב הארץ. איך יהיה לנו קיום אם לא יהיו לנו אומללים להאשים את עצמנו במצבם? למען מי/מה נילחם? למען מה נחיה?

אם ניטול דוגמה, אחת מיני רבות, התקינות הפוליטית דורשת מצד אחד שיטור יתר ביישובים ערביים כדי להתמודד עם בעיית האלימות (שכמובן לא הייתה קיימת שם והיה איסור חמור לדון בה ולתאר נתונים לגביה, עד שכבר לא ניתן היה להתעלם ממנה), ובו בזמן מתלוננת על שיטור יתר ויחס מפלה של המשטרה ביחס לערבים ודורשת את סילוקה מהכפרים (כמו גם משכונות השחורים בארה"ב. זה יביא כמובן לדרדור במצבם של אותם מקומות, אבל זה לא ממש מעניין את אבירי הפי סי. אין צורך לומר שבו בזמן אבירי השולחן העגול הללו מבינים מאד את הערבים שמתנגדים לשיתוף פעולה עם המשטרה הציונית הכובשת והשחורים שמתנגדים למשטרה המפלה ובכך הופכים את שכונותיהם לקיני פשע ואלימות. כתושב לוד אני מכיר תלונות של ערבים על הימצאות נשק לא מורשה בבתים פרטיים רבים, אבל לא שמעתי על התגייסות המונית של תושבי לוד הערבים למשטרה ועל קריאות לשתף פעולה ולמסור את מחזיקי הנשק לידי השלטונות. שוב ושוב מתברר התלונות של הפי סי לא מיועדות לפתור את הבעיות, אלא בעיקר לספק משמעות לחייהם של המתלוננים הפריווילגיים. בדיוק בגלל זה הם גם דואגים להנציח את המצב ומטרפדים כל פתרון. כבר אמרנו שהעובדות אינן האישיו בדיונים כאלה. מה שחשוב הוא המילים והביטויים.

מעבר לכל הבעיות הללו, התקינות הפוליטית גם מעוררת אנטגוניזם בשכבות רחבות של הציבור. לכאורה נראה שבשיח האמריקאי העכשווי בעקבות הריגת פלויד יד הפי סי על העליונה והוא מדכא ודורס באלימות (פיזית, לא רק מילולית) כל מה שעומד נגדו. אבל בטווח הארוך ומתחת לרדאר צורת השיח הזאת יוצרת בציבור רחב אנטגוניזם שלא יאפשר לדון בבעיות האמיתיות שקיימות ביחסים בין שחורים ללבנים ולפתור אותן. האזרח האמריקאי מן השורה (למעט כמה עיתונאים מ-CNN, אמנים ואינטלקטואלים מנותקים מברקלי ועוזריהם) לא מוכן לקבל השתוללות חסרת רסן, שכוללת אלימות וביזה, כזכות יסוד של אומללים. כדאי לשמוע את דבריו של גדי טאוב על נזקי הפי סי, ולא פחות מכך את תחזיותיו המפתיעות על תוצאות הבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב. כדאי גם לראות כאן ניתוח של גלית דיסטל אטבריאן שמביאה נתונים שאסור להשמיע, ודנה בהשלכות ההרסניות של משטר השיח האלים הזה. ומכיוון פחות צפוי, עמליה רוזנבלום בהארץ מבקרת גם היא את משטר השיח הזה (בעיקר על הטיפשות ורגישות היתר שלו ופחות על האלימות שבו) ואת נזקיו.

אבל אין צורך להתייחס לתחזיות עתידניות, שכן העבר מראה זאת בצורה ברורה למדיי. בחירתו של טראמפ (ובמידה רבה גם של ביבי ומנהיגים שמרניים אחרים ברחבי העולם) היא תגובת נגד של ההמונים לשיח של הפי סי על המוחלשים למיניהם ולהאשמות המגוחכות והאוטומטיות כלפי החזק והמבוסס. יש גבול לכמות הרפש והטחת ההאשמות שהציבור מוכן לחטוף על לא עוול בכפו, רק בגלל שכמה קומיסרים של תקינות פוליטית החליטו שהציבור אשם בכל והציבור ישלם?! בסוף הציבור מתקומם וזורק את הקומיסרים הללו לים. כמובן שאותם אקדמאים ועיתונאים מוצאים עצמם מופתעים בכל פעם מחדש כשהם מגלים שכל "הגייסות העצומים" שעומדים מאחוריהם לא באמת קיימים. הם חיים בסרט של מילים במקום עובדות, ורואים עשרה עיתונאים/אמנים שאומרים את אותם דברים וממלאים את הקיוסק שליד כיכר מלכי העירייה בתל אביב כאילו היו אלה עולם ומלואו. האמת נחשפת במערומיה בקלפי, כשסופרים אנשים ריאליים ולא רק מילים שנכתבות במאמרים פובליציסטיים או אקדמיים או בנאום הפגנת 13 האיש בכיכר. אם תאזינו לרשתות התקשורת הרלוונטיות (FOX בארה"ב, ישראל היום ומקור ראשון בארצנו הקטנטונת, וגם ברצועות הימניות המתרבות בתקשורת המיין סטרים) תשמעו את הטיעונים ותבחינו די בקלות בזרמים המקבילים הללו שכמעט אינם מוצאים מקום בתקשורת המיין סטרים הליברלית. אגב, הריאקציה למשטר הפי סי היא שאחראית למחוזות הקיצוניים שאליהם הולכות התגובות הללו (טראמפיזם, לה פמיליה והמסתעף).

דוגמאות והשלכות

על דוגמאות והשלכות ניתן לקרוא ולשמוע בכל יום. כמעט אין דיווח תקשורתי על תופעה חברתית כלשהי שאינו לוקה בכשלים שקשורים לתופעה המעצבנת והמזיקה הזאת. הרי כולנו יודעים שלא ניתן כיום לשמוע בתקשורת המיין סטרים את הביטוי "שכבות חלשות" (שגם הוא לפעמים היה קצת מכובס). נראה שכיום עורך הלשון כבר מתקן את השדר או העיתונאי, אמור מעתה: "אוכלוסיות מוחלשות". זאת כמובן בלי שום קשר לעובדות כלשהן על חלשים ומחלישים. המילה "חלש" פשוט לא חוקית בשפה העכשווית של הפי סי, וזהו. להביא כאן דוגמאות לתופעות הללו יהיה ממש לעג לרש. בכל זאת, אביא כאן שתי דוגמאות ממש מהימים האחרונים, ואנצל אותן כדי להראות מסקנה חשובה, שלמטבע הפי סי יש שני צדדים.

דוגמה ראשונה מומלצת בחום. כדאי לכם לצפות בקטע המשעשע של זהבה גלאון באולפן של סגל וליבסקינד (לפני שסגרו אותם). זהבה שלנו פשוט לא מוכנה להרשות לליבסקינד להזכיר את המושג אונס, כאילו שאם לא מזכירים אותו הוא לא קיים, וכאילו אין דבר נורא יותר מאונס (כולל טבח המונים והשמדת מדינה על כל תושביה). תוכלו לראות שם איך ליבסקינד מנסה שוב ושוב להעלות אנלוגיה סבירה בהחלט, וגלאון במקום להתווכח איתו פשוט לא מרשה לו לומר זאת. משטר הפי סי שזהבה מנסה להשליט (ובעצם שולט בה ביד רמה) גורם לאישה אינטליגנטית להגיב ולנהוג מול כל העולם כמו ילדה מטומטמת. אגב, אני משער שאם זה היה קורה ב-CNN או בניו יורק טיימס, ליבסקינד כבר היה מפוטר אחרי התנצלויות נרגשות באוזני הנאנסות (דבריי הוצאו מהקשרם וכו'). אתם בטח חושבים שאני מגזים, אז זהו שלא. ראו כאן על פיטורי עורך בניו יורק טיימס, אחרי שהעז לטעון שכדאי להשמיע גם דעות שמנוגדות לדעת המערכת על מחאת השחורים.

אגב, למרבה השמחה, הדוגמה השנייה תראה לכם שכך קורה גם לכיוון השני. אקדים ואומר את מה שאין באמת צורך לומר, שביבי שלנו איבד את שאריות הטקט והעכבות שהיו לו פעם, ובאופן שלוח רסן הפך ביחד עם משפחתו לקיסר ביזנטיני של רפובליקת הבננות המכונה ישראל. האיש איבד לגמרי את הבלמים ופשוט עושה את צרכיו על כולנו מהמקפצה (כדאי לקרוא למשל כאן וכאן, וזהו תיאור חלקי בלבד). כידוע, הדבר אינו מפריע לרוב תומכיו להמשיך ולצדד בהתלהבות רבה במלך ישראל, ולתלות את כל הביקורת, המוצדקת ושאינה כזו, באג'נדה של כנופיה שרודפת באופן שיטתי דווקא את הצדיק הנסתר (מאד) הזה. והנה, העיתונאית רינה מצליח, שבסך הכל רצתה לבטא את המצב הזה באופן ציורי, השתמשה גם היא במשל האונס, בדיוק כמו זהבה שלנו, אלא שהפעם היא עשתה זאת לכיוון השני (נגד הימין). היא אמרה שגם אם ביבי יאנוס את בנותיהם של מצביעיו הם ימשיכו להצביע לו (מה שדי קרוב לאמת בעיניי. אני מקווה שהנהלת האתר לא תפטר אותי. אורן, דבריי הוצאו מהקשרם). במקום לחלוק עליה ולהסביר היכן היא טועה, היא פשוט הושעתה. לשבחה ייאמר, שניסו גם לדרוש ממנה להתנצל אבל היא לא הסכימה (בסוף אולי כן?!). היא כנראה חשבה שכלפי הימין זה מותר, אבל להפתעתה התברר לה שהממזרים שינו את הכללים ולא סיפרו לה.

ובכל זאת, אחרי רגע של נחת, אנוכי הקטן תוהה לעצמי מה לא לגיטימי באמירה הזאת? אפשר היה אולי לטעון שהאמירה קצת חסרת טעם, וגם בזה איני בטוח כלל ועיקר. זו אמירה שבאה לבטא טענה רצינית ולדעתי גם נכונה בצורה ספרותית. היא בסך הכל טוענת שביבי יכול לעשות מה שירצה בלי שום מגבלות ועדיין לזכות באמון בוחריו. שוב, לדעתי זוהי פשוט טענת עובדה (שכן זה בדיוק מה שקורה בפועל). אבל גם אם מישהו לא מסכים, זו כמובן זכותו. שיטען נגדה. איני מצליח לראות באמירה כזאת שום בעייה. אבל היא עשתה את הטעות והזכירה אונס (ע"ע 'זהבה גלאון') ואכלה אותה.

ריאקציה וריאקציית נגד

אודה ואבוש, בכל זאת אני מלא נחת ממה שקרה. אין לי ספק שהשמאל חטף כאן תגובת נגד של הימין, שמינף את משטר הפי סי שלו כנגד עצמו. במקום להתווכח, הרבה יותר נוח להיעלב ולאסור להביע את הטענות. מה, רק לזהבה גלאון מותר?! תודו שזה הרבה יותר קל מאשר להתמודד עניינית עם הטענות עצמן. לא אחזור כאן שוב על גרבוז ואמירתו הלגיטימית לגמרי על מנשקי הקמיעות, שעוררה כאן מהומת אלוקים (ראו בטור 10, 243 וגם כאן). שלא לדבר על אמירת ה-D-9  הלגיטימית להחריד של מוטי יוגב. אז באמת מגיע להם לשמאלנים שלנו, וזה יופי. כך הימין והדתיים בשילוב מוחץ של טיפשות וציניות ממנפים את הפי סי לטובתם. אגב, נדמה לי שבסוף בסוף, הימין והדתיים הם שהתחילו. נסו לפגוע בערכים דתיים וברגש הדתי של המוסלמי עם מוחמד והחזיר, של היהודי עם שיר התפילין של יונה וולך או 'היהודים באים', ובנוצרי עם אבולוציה ופארודיות על ישו וכדומה. אז גם לנו התפוצצה טכניקת ההיעלבויות והפי סי שלנו בפרצוף, וטוב שכך. מידה כנגד מידה: המשתיק יושתק.

במאמרה הנ"ל של עמליה רוזנבלום יש פתיחה שמאד אהבתי:

מקובל להניח, שרק לשמרנים יש רגשות. מצעדי גאווה פוגעים ברגשותיהם, וגם תמונות של נשים. אבל בתקופה האחרונה מתברר, שגם בקצה השני של הקשת יש חבורה רגישה לא פחות.

בחודש האחרון בלבד היינו עדים להתרעמות על פרסומת חדשה של בזק, שלכאורה פוגעת ברגשות הטרנסג'נדרים, להתקוממות נגד היעלמות דמות האשה מאריזת המלח של "סלית", ולתביעה נגד השחקן איתי תורג'מן על כך שהתבטא בתוכנית הטלוויזיה "הישרדות" באופן הפוגע בכבוד בני העדה האתיופית.

צפיתי בפרסומת של בזק. נראה בה גידי גוב "מרגיש בבית" במקום ציבורי, ובין היתר מרכל בטלפון על מישהי שכנראה שינתה את מינה. יש שיגידו שהפרסומת מעודדת התנהגות וולגרית, ויש שיגידו שהיא משעשעת; כך או כך, כדי למצוא בה פגיעה בקהילה הטרנסג'נדרית נדרש מאמץ גדול, או עור דק מאוד.

גם הם רוצים להיעלב ולהיות רגישים. ובכלל, אם הם לא ייעלבו עלולה להיווצר תחושה שרק לדתיים יש ערכים ועניינים שבקדושה, ושהם, השמאל החילוני, הם בכלל עגלה ריקה. על השלכות נוספות של המצוקה הזאת, המצאת רגישויות וערכים מונפצים לצורך השוויון המקודש, ראו טור 233.

אני מקווה שלא תהיינה אי הבנות. בדיוק כמו מימין כך גם משמאל העסק עובד בשילוב מופלא של טיפשות וציניות, אלא שאחרי החלילן הציני-מטופש מהצד השמאלי של המפה כמעט ואין גייסות. לכל היותר, פה ושם איזה מיעוט מקופח ומוחלש עם שני מרצים וסטודנטים מברקלי. אלו כתות אזוטריות של שיחדש שכאמור חיות ופעילות בסוואנה לא גדולה (ברקלי פינת אוניברסיטת תל אביב וניו יורק טיימס פינת הארץ). מחוץ לשמורות הטבע הנכחדות והמנותקות הללו, שיש להן ביטוי לא פרופורציוני, אם כי הולך ומצטמצם, במדיה, האמירות הללו לא ממש פופולריות. אדם נורמלי והגיוני (להבדיל מיישויות שאמורות להתפרנס ממאמרי נונסנס על מדעי המיגדר) בדרך כלל מבין את האיוולת שבהן. נדמה לי שבמבט כזה לא ממש צריך את הניתוח של גדי טאוב כדי להבין מי ינצח כאן בסוף. התגובות השמרניות בישראל ובעולם (שלוקחות את המטוטלת למקום קיצוני) הן הביטוי הברור לכך. אז אולי כדאי ששוטרי הפי סי מכל הצדדים ייקחו זאת בחשבון בבואם לקבוע את הכללים. אינכם יכולים לדעת מתי הם יופנו נגדכם. זכרו, כשהממזרים ישנו את הכללים הם כנראה לא יספרו לכם…

השיח הציבורי

אבל מעבר לרגעי הנחת הלא מבוטלים שנגרמו לי, אני בכל זאת מודאג מאד. המכות שחוטפים שני הצדדים בהחלט יכולות להסב נחת לכל אדם אינטליגנטי ושוחר דעת, אבל התוצאה היא שהדיון הציבורי אצלנו פשוט לא קיים. אין מקום לטיעון ודיון ענייני, ובוודאי שלא להקשבה. אדם לא יכול להעלות טענות וטיעונים אם הם לא  מתאימים למשטר התקינות הפוליטית מכל הצדדים (נגד הציונות והלאומיות, נגד הדת היהודית או הדת הפוליטיקלי קורקטית, הלהט"בית וכדומה), וללא דיון הבעיות לא נפתרות, אלא לכל היותר מטואטאות מתחת לשטיח. כשלא מדברים על אלימות או תאונות דרכים בחברה הערבית, על הטרדות מיניות בחברה החרדית, על כך שנשים אולי פחות מוכשרות מגברים בתחומים מסוימים, על בעיות בחברה הלהט"בית, על הצלחה של טיפולי המרה וכדומה, המצב לא יכול להשתפר. אבל לבעיות יש טבע מעצבן: בדרך כלל הן לא נעלמות מעצמן.

במשטר של תקינות פוליטית אי אפשר לדון בכלום. וכך במקום להתווכח ולהעלות טיעוני נגד, אנחנו פשוט נעלבים ודורשים התנצלות (ומשעים). אחלה שיח ציבורי יש לנו. בעצם זה לא שיח, זה עץ שעליו תלו את השיח הציבורי. כבר כתבתי לא פעם בעבר על כך שחופש הביטוי והדיון הוא נשמת אפה של חברה בריאה. כך למשל טענתי נגד כל סייג שאינו הכרחי לגביו. לדוגמה, בטור 6 טענתי כי איסור על הכחשת שואה הוא בעיניי שערורייה. לדעתי כל מי שיש  לו טיעון בכל תחום רשאי להעלות אותו לדיון, והציבור יצטרך להתמודד ולבחון אותו. ברגע שמתחילים לסתום פיות בצדקנות, אין לדבר סוף. כך היה המצב בעולם הדתי מאז ומעולם (שם סתימת הפיות היא ממוסדת, דרך כינויים ותיוגים של אפיקורס, כופר וכו'), וכעת זהו המצב גם בעולם של דת הפי סי, הפנאטית לא פחות, ועכשיו הם חוזרים וחוטפים זאת ישירות לפרצוף. מידה כנגד מידה.

ועוד לא דיברנו על ההטיות בשיח ועל הפוליטיזציה שלו. זה קשור בהחלט לתרבות הפי סי שבה מילים ואג'נדות מחליפות את העובדות, אבל לא אכנס לכך כאן.

[1] הביטוי ג'ק רובינזון שימש בילדותי (וואו, היה פעם זמן כזה?) כדי לתאר משהו שקורה במהירות רבה (לפני שתספיקו לומר ג'ק רובינזון, או בביטוי התלמודי: לפני שתאמרו שלום עליך רבי ומורי). לפני כמה שנים ראיתי סרט בשם 42, שעסק בשחקן בייסבול אמריקאי שהיה השחור הראשון שהשתתף במשחקים בליגת הבייסבול המקצוענית. לברנש קראו לא פחות מאשר ג'קי רובינסון, וכדרכם של שחקני בייסבול הוא היה ברנש מהיר ואתלטי. אחרי שראיתי את הסרט חשבתי לעצמי שזהו מקור הביטוי העלום הזה. אבל כעת בדקתי בערך הנ"ל בוויקיפדיה, וראיתי שהביטוי היה קיים כבר בתחילת המאה ה-19 (אז מי אמר שאין השגחה פרטית?!…). הלך לי הוורט.

[2] ראו כאן. ואם אתם חושבים שזה רק באמריקה, ראו גם כאן.

[3] חשבתם פעם למה המונח "איש מקצוע" מתייחס דווקא לפסיכולוגים? מהנדסים אינם אנשי מקצוע? ורופאים? ומה עם סנדלרים? ושרברבים? נדמה לי שיש כאן היפוך משעשע, כמו באותו סיפור ששמעתי מאחותי שלמדה קרימינולוגיה וכבר הזכרתי אותו פעם. היא סיפרה שבתחילת כל קורס היו מקדישים זמן להגדרת מדע. אמרתי לה שאצלנו בפיזיקה לא זכור לי שעשו זאת אי פעם.

[4] פלא בעיניי שיצחק תשובה עוד לא הכריז על עצמו כאומלל (שכן חסר לו המיליארד העשירי. וחוצמזה, אל תשכחו שהוא מזרחי), שכן במצב כזה כל אבירי הפוליטיקלי קורקט ייאלצו לנהוג לפי כללי התקינות ויעזבו אותו במנוחה. להיפך, הם יתחילו להתמלא ברגשי אשם ולאסוף כסף כדי לפצות אותו. איך זה לא קרה עד עכשיו?!