הממזרים שינו את הכללים: מבט על התקינות הפוליטית (טור 316)

בס”ד

בשבועות האחרונים מתנהלת מחאה חריפה בארה”ב בעקבות הריגת ג’ורג’ פלויד על ידי שוטר, ובמסגרתה משתוללים גם האנשים, ולא פחות מכך משתוללת גם התקינות הפוליטית (פי סי – Politically Correct). היא מגיעה בימים אלו לרמות גבוהות מבעבר, לעתים הזויות ממש. ספרים מוצאים מהספריות, פרקים יורדים מסדרות, ואפילו סרט קלסי כמו חלף עם הרוח הוצא משירות הסטרימינג של HBO רק בעוון שבמאי של סרט אחר (שתים עשרה שנים של עבדות) החליט כטוב ליבו ביין שיש שם סטראוטיפים של שחורים ורומנטיזציה לתקופת העבדות (הרבה יותר חמור מאשר רומנטיזציה של רצח וסטראוטיפים של איטלקים כמו בסדרה האלמותית של הסנדק כמובן). אלו צנזורות שמיטב כוהני האינקוויזיציה ושורפי הספרים שבכל הדורות היו גאים בהן.

בדרך כלל העניין הזה מאפיין מרצים וסטודנטים במוסדות אקדמיים (בעיקר במדעי החרטא), אבל שם ניתן להבין זאת. ראשית, מפני שלרוב האנשים הללו אין שום דבר מעניין אחר לומר. בכל זאת, גם הם צריכים להצדיק את קיומם. שנית, כבר אמר מי שאמר שיש שטויות שיכולות לצאת רק מפיהם של אינטלקטואלים (ע’אלק). אין פלא אפוא שמשחקים במילים תמיד אפיינו את האוכלוסייה המרתקת והאזוטרית הזאת ומופיעות בעיקר בשמורות הטבע שלה (ברקלי פינת אוניברסיטת תל אביב, וניו יורק טיימס פינת הארץ). הבעיה היא שבימים אלו העסק הזה פורץ החוצה במלוא העוז, בתקשורת ובפוליטיקה, ובחברה בכלל (ראו למשל כאן). תמיד הייתה לשמורות הטבע הנ”ל השפעה לא מובנת על עולמות המדיה והאקדמיה, אבל נראה שהיום כבר אי אפשר לומר כלום בשום מקום. אמירה לא תקנית, תמימה ובנאלית ככל שתהיה, מחייבת התנצלות (דבריי הוצאו מהקשרם, לא התכוונתי וכדומה), פן יבולע לאומר. ואכן לעתים מבולע לו בהחלט, גם אם התנצל. אין פלא שאפילו זקני התכנית החביבה “זהו זה”, החליטו בימים אלו להקדיש לתופעת הפי סי המעצבנת מערכון משלהם.

אני חייב לציין שאני רחוק מלהתרגש מכל זה, שכן איוולת כזאת היא תוצאה של היסטריה ילדותית של אנשים שלא שולטים ביצריהם (בעיקר אותם בודדים שלא קראו את סדרת טוריי האחרונה על מקומו של הרגש בשיפוט וקבלת החלטות), ולכן להערכתי סופה לעורר תגובת נגד (זה כבר קורה) ולחלוף מן העולם בקול דממה דקה. ובכל זאת, עצם ההגעה של הציוויליזציה שלנו לשיאי טמטום כאלה ובפרט הרגרסיה של חברה חילונית נאורה לביצוע רדיפות דתיות אפלות, דורשת התייחסות כלשהי. פטור בלא כלום אי אפשר.

הממזרים שינו את הכללים

ישנה מימרא שמיוחסת לספירו אגניו, סגנו של ניקסון בעת שהתפוצצה פרשת ווטרגייט: הממזרים שינו את הכללים ושכחו לספר לי. המימרא הזאת מתארת שינוי נורמות שמשמש כטיעון הגנה לנאשמים בפשעים שרבים ביצעו כמותם בעבר (אכיפה בררנית על ציר הזמן). אבל בימים קשים אלו, ראוי להשתמש בה גם ביחס לכללי התקינות הפוליטית. הכללים משתנים כל הזמן ואפילו ג’ק רובינסון לא היה מצליח לעקוב כל הזמן ולדעת מה מותר ומה אסור לומר.[1] גם אדם תימהוני שבכל זאת רוצה להתבטא באופן תקין, לא תמיד יכול לדעת כיצד לעשות זאת. הכללים משתנים במהירות רבה כל הזמן (מי קובע אותם לכל הרוחות?!), ואי אפשר לדעת ברגע נתון מה התקינות הפוליטית מתירה ומה היא אוסרת.

לך תדע, איזה גבר יחליט להגדיר את עצמו פתאום כעמוד חשמל, או אבן שתראה עצמה ככיסא, מתמטיקאי כסוציולוג, פטפטן כמשורר, פובליציסט כפילוסוף, חלש כמוחלש, שמאל כימין, פוסט ציוני כציוני, טועה כצודק וכדומה, ואוי למי שלא יתייחס אליהם כך, ואבוי למי שלא יקדיש למגדר החדש שזה עתה נולד שירותים ציבוריים ומלתחות חוף משלו (שהרי עמודי חשמל לא יכולים לעשות את צרכיהם או להתקלח עם סתם גברים או נשים בנאליים, רחמנא ליצלן).[2]

דוגמה יפה לעניין הזה היא תולדות המושג הטעון ניגר (בתרגום לעברית: כושי), שמכונה כיום The n-word. השימוש במושג הזה נחשב כיום ממש קללה בלתי נסבלת (not done), והכללים לגביו משתנים כמעט בכל שנה. מי שלא עוקב אחריהם מצוי בסכנת חיסול פיזי. אם תנסו להבין מה פשר העניין, ספק רב אם תצליחו בכך. הסוד שמור אצל זקני התקינות הפוליטית. הם קובעים את הכללים.

רק אעיר כי אין זה אומר שכדאי להשתמש במילה הזאת בכל מקום, יען כי יש אנשים רבים, קרבנות אומללים של כללי הפי סי, שבאמת ובתמים נעלבים למשמעה. אני חושב שמן הראוי בכל זאת להתחשב בהם, למרות החשק העז לבעוט לכללי האיוולת הללו בפרצוף. בפרט כשכאן מדובר באוכלוסייה שאכן קופחה ואומללה לאורך שנים רבות. לעומת זאת, אם יש גבר כלשהו שמתעקש שעליי להתייחס אליו כאישה או ההיפך, שם אולי הייתי רואה פחות מקום להתחשבות מנומסת. העובדה שאדם כלשהו לוקה בנפשו וכללי הפי סי גרמו לו לסיבוב קל בראש היא בעיקר סיבה להמליץ לו על איש מקצוע (מניסיוני, החבר’ה האלה בדרך כלל מאמינים בתועלת שבאה מ’אנשי מקצוע’[3]), אבל לא בהכרח לשנות את התנהגותנו כלפיו.

שני סוגים של תקינות פוליטית

במסגרת המופרעת של כת הפי סי ניתן להבחין בשני סוגי תופעות: א. התופעות הקיצוניות יותר, שבהן אדם פשוט מתכחש למציאות כרצונו (ראו דוגמאות למעלה) ואוי לו למי שפוצה פה ומערער. ב. התקינות הפוליטית המילולית, ששם לא משנים את המציאות אלא רק את הניסוחים. כך למשל אין לומר כושי, ואפילו לא שחור. אמור מעתה: אפריקאי-אמריקני. אין לומר מין, אמור מעתה: מגדר (כן, אפילו אני יודע שיש הבדל). אין לומר חלשים, אמור מעתה: מוחלשים וכדומה.

ישנן תופעות ביניים בין שני הסוגים הללו. כך, למשל, כבר מזה כמה עשרות שנים, אין להשתמש במונחים ‘אמת’ ו’שקר’, ‘צודק ו’טועה’ וכדומה, אמור מעתה: ריבוי נרטיבים. פעם חשבתי שיש לדון האם זו רק צורת ביטוי (פי סי מהסוג השני) או שינוי בעובדות (פי סי מהסוג הראשון). אני נוטה לחשוב שזה שייך לסוג השני, אבל בעולם המתעתע שבו אנחנו חיים, לפעמים הבעיה מתחילה בהגדרת המושגים. שימו לב שאם מגדירים אחרת את המושגים ‘אמת’ ו’שקר’, כי אז ייתכן שהם מתכוונים לומר שזה לא מנומס לומר לשני שהוא טועה ושזה מתנשא לומר שאתה צודק. אם כך, אז כבר לא מדובר ברלטיביזם פילוסופי. כאמור, היום אי אפשר לדעת.

אבל בלי קשר לשאלת הגבול (ואולי עם קשר?) ישנה זיקה בין שני סוגי התופעות הללו. לא בכדי שתיהן חוסות תחת מטריית הפי סי. בעולם המסורתי הנאיבי שהיה כאן פעם, כל מונח הצביע על משהו, וכל טענת עובדה הצביעה על עובדה בעולם. אבל בעולם הפוסטמודרני אין אמת, ולכן מה שנותר הוא אך רק ביטויים לשוניים ללא הצבע. כך ניתן ורצוי להשתעשע במילים כרצוננו, בלי שום מחויבות למשמעות ולהצבע. כבר לימדנו מוהרר”ז דרידה זצ”ל, שהמשמעות היא אך ורק בעיני המתבונן/השומע. לכן אחרי ההתכחשות לעובדות ולאמת ושקר, או צודק וטועה, מגיעים למשחקי מילים. אבל בשלב הבא אנשים לא מוכנים להסתפק במשחקים. הם צריכים משהו לריב עליו. למרות החזון האוטופי של הפוסטמודרניזם, שבאין צודק וטועה לא יהיה לנו על מה לריב, אדם לא יכול בלי לריב (thank god). על מה נותר לנו לריב כשאין אמת וצדק? על המילים. כאן הגענו מהסוג הראשון ישירות אל הסוג השני. כמובן שאם מישהו מנסה לחבר את המריבות על המילים והמינוח למישור של המשמעות, העובדות והאמת, זהו פשע בל יכופר נגד חוקי התקינות הפוליטית ודמו בראשו. הוא יוקע על עמוד הקלון שבדפי ניו יורק טיימס ובקתדראות ברקלי.

דוגמה: קיצור תולדות האומללות והחולשה

Once Upon a Time האומללות הייתה עובדה, פונקציה פשוטה של הנסיבות. מי שהיה עני או חולה היה אומלל. לאחר מכן גילינו שהמרכיב התחושתי-חווייתי נוטל חלק גדול ביצירת מצב ותחושה של אומללות. לא הרי חולה שחזק ברוחו ומתייחס לחוליו בצורה מאוזנת, שומר על מצב רוח טוב ומתגבר עליה, כהרי חולה שמבכה כל הזמן את מר גורלו ומתייאש ממצבו. אמור מעתה: אומללות אינה רק מצב עובדתי אלא, נסיבות שמשוקללות בנפשו והתייחסותו של האדם. עד כאן הכל לגמרי נכון, שהרי אין להכחיש שבאמת מצב נפשי אינו פונקציה פשוטה של הנסיבות.

אלא שכעת מגיע הצעד הבא: האומללות היא אך ורק מצב נפשי. כאן שמטנו מהתמונה לגמרי את עניין הנסיבות. אבל שימו לב, אפילו לזה ניתן להסכים, שכן בהחלט ייתכן אדם שניחן בגבורת נפש מיוחדת ועל אף שהוא נמצא בנסיבות קשות ביותר הוא מתגבר וחש את עצמו בטוב. אתם ודאי שואלים מהו הצעד הבא. אז הנה לכם: האומללות היא מצב נפשי שתלוי בהגדרתו של האומלל עצמו. הרי כבר ראינו שלנסיבות העובדתיות אין מה לומר ביחס למצב של אומללות. אם כן, המסקנה המתבקשת היא שאדם שמכריז על עצמו כאומלל הוא אכן אומלל. ובכלל, מי אתה, פריווילג מתנשא שכמוך, שתגיד לו אחרת?![4] (אגב, לכאורה זוהי ההלכה שאם יש עשיר שירד מנכסיו יש לתת לו מקופת הצדקה סוס לרכב עליו. אם כי שם יש תלות כלשהי בנסיבות. זה אולי שייך לפאזה הקודמת.)

אבל שגם אם אפילו בזה יש משהו, זה לא הסוף. הצעד הבא הוא המסקנה הנחרצת שאותו אומלל שהכריז על עצמו כאומלל, הגיע למצבו בגללנו. מעתה הוא הפך מחלש למוחלש. אין יותר חלשים, שכן אם יש מישהו שחש בחולשה כלשהי, יש אשמים בעניין: אנחנו (כלומר אלו שלא חשים כך). שמא תטרח אולי להתבונן כה וכה ולחפש היכן בדיוק אתה המאמלל וכיצד ההוא הפך למוחלש (על ידך)? כאן כבר ממש פספסת: האינך זוכר שלעובדות אין מה לומר בעניין הזה?! הוא אומלל מעצם הגדרתו את עצמו כאומלל. וכך הגענו לכלל היסודי של התקינות הפוליטית: מי שחש טוב ובטוח בעצמו מעצם הגדרתו הוא זה שמאמלל את אלו שחשים ברע. כך הם הופכים מחלשים למוחלשים. ההמשך הוא כמובן שהאומלל תמיד צודק ותמיד מקופח. לכן הוא תמיד זכאי לפיצוי ואין עליו שום חובה לעשות משהו כדי לשפר את מצבו. זהו תפקידם הבלעדי של הפריווילגים ההגמוניים שהביאו אותו למצב העגום הזה (כלומר: אנחנו).

הפי סי גורס שתי הנחות שאין לכפור בהן: 1. האומלל תמיד צודק. 2. התפקיד לתקן את המצב מוטל אך ורק על המחלישים ולא חס ושלום על המוחלשים. הם יכולים כמובן לנקוט באלימות וטרור. זה צעד לגיטימי, בעיקר כשהוא בא ביחד עם יללות של קוזאק נגזל שדפקו אותו ושתו לו, אבל בשום אופן אל לו לנקוט צעד קונסטרוקטיבי כלשהו לתיקון המצב.

כך מי שמכריז על עצמו כדפוק הוא דפוק, ולא משנה מה הוא עושה ומה קרה ומהן הנסיבות ומי אשם. אין לכל זה שום חשיבות. הוא תמיד צודק ואין לבקר אותו על כך. הוא יכול לבזוז חנויות, לבצע פיגועים ולירות על אנשים, ולעולם ההגמוניים יהיו האשמים, והס מלהאשים אותו. אגב, מי שיתנקש בחייך אם תהין בכל זאת להאשים אותו לא יהיה ציבור ה”מוחלשים”. בשום אופן לא. זה יהיה ציבור הפריווילגים ההגמוניים (אנשי ברקלי והניו יורק טיימס). כזכור, התפקיד לעשות משהו כדי לשנות את מצבו של המוחלש הוא אך ורק של המחליש (כלומר אותו אחד שטרח והצליח ולכן הוא מרגיש טוב ולא חש אומלל).

אגב, יש לי תחושה שכאן נעוץ שורש הקשר הלא מובן על פניו בין ערך השוויון (שמאל כלכלי-חברתי) לבין הפוליטיקלי קורקט. ערך השוויון קורא לנו לדאוג לכך שלכל אחד יהיה כמו שיש לנו, גם אם לא טרח למען זה ולא עשה כלום בשביל זה. עצם העובדה שלך יש יותר מספיקה כדי שהוא יחוש אומלל ומוחלש. ומכאן שהוא צודק ושאתה זה שדפק אותו כמובן, ולכן עליך לשאת בתוצאות. הימין, לעומת זאת, מאמין בזכות של כל אדם על מעשה ידיו, ובפרט בזכות ליהנות מכישרונותיך ומעבודתך הקשה, ואפילו בזכות מרחיקת הלכת והמבישה לא לחוש רגשי אשמה על כך.

בסדרת הטורים על הנונסנס האקדמי, שכמובן קשור בטבורו לתופעות הללו, עמדתי על הקשר בין שמאל לפוסטמודרניות, ובעיקר על שורשיו המרקסיסטיים של הפוסטמודרניזם. התיאור כאן הוא אותו עניין מזווית מעט שונה. גם שם וגם כאן המילים מחליפות את העובדות, והוויכוחים והדיונים על המילים את הוויכוחים והדיונים על העובדות. אלו ביטויים שונים לאותה תופעה עצמה.

העיוותים בשיח

השיח של התקינות הפוליטית (עד כמה שמדובר בשיח. נדמה לי שנכון יותר לכנות אותו החלפת מילים, שהרי כבר מזמן אין למילים הללו הצבע) נגוע בפטרונות והתנשאות נוראיות. הפריווילגים בעיני עצמם פועלים למען המקופחים (בעיני עצמם או לא), ולא באמת נותנים להם זכות דיבור. לשיטתם, אי אפשר לדרוש דרישות כלשהן מהמוחלשים, שהרי תיקון המצב זהו תפקידנו שלנו, ושלנו בלבד. אי אפשר לצפות מערבים שלא יעשו פיגועים או שישתפו פעולה. הם הרי מוחלשים, כידוע. אי אפשר לומר שאדם שחור או אתיופי שנורה על ידי המשטרה היה פושע או שהיה לו אשם תורם למה שקרה. רק תעיז לומר שהמחאות פרועות ואלימות מדיי, וסופך קרוב. אי אפשר לומר שלמזרחיים (=ספרדים, בשפה הקודמת, הלא תקינה) בישראל יש אשם תורם במצבם. נסו לבקר את התרבות המתירנית ואת האשם התורם של נשים שהולכות בלבוש חושפני בהקשר של דיון על אונס והטרדות מיניות, ואני מאחל לכם שתצאו בחיים. לחלופין, נסו להאשים את הערבים ולא את אריק שרון בהשתוללות האלימה והרצחנית על הר הבית שפתחה את האינתיפאדה. את כל אלו הס מלהזכיר. זה לא שיתנהל נגדך ויכוח אלא אתה תושמץ עד זוב דם ותוצג כלא לגיטימי.

ניטול שתי דוגמאות בולטות. אחרי מותו הנורא של ג’ורג’ פלויד בארה”ב, כולם היו מזועזעים, ובצדק. שוטר הניח את רגלו על צווארו של פלויד כשהוא שוכב על הכביש, ולא היה מוכן להאמין לגניחותיו על כך שאינו מצליח לנשום, עד שלבסוף הוא מת. אבל מרוב זעזוע, כולם שכחו שמדובר באדם שהורשע בעבירות סמים ואלימות ושוד מזוין, ואף ישב בכלא על כך. אני משער שהיה לאותו שוטר מקום לחשש מפניו, ואני יכול להבין מדוע הוא לא נטה להאמין לו (שוב, איני אומר שהוא צדק וגם איני מכיר את העובדות. אבל אני מניח שהמפגינים בכל העולם לא  מכירים אותן טוב ממני). פלויד הפך לגיבור תרבות שחור, וכל העולם מתגייס לטובת משפחתו (שכנראה באמת סובלת, אבל לא יותר ממשפחות רבות אחרות כמובן).

כללי התקינות הפוליטית של השיח לא מאפשרים לדון בתופעה הזאת באופן הגיוני, ומי שמעז לומר משהו לגנותו של פלויד או להעלות טיעון לטובת השוטר מסתכן בנפשו. סטטיסטיקות על מספר המתים הלבנים מירי של המשטרה בארה”ב הן נתון שחל איסור חמור לומר אותו בתקשורת המרכזית (בערך כמו סטטיסטיקות על טיפולי המרה שהצליחו), אלא אם אתה מקפיד לעוות אותם כך שהשחורים ייצאו יותר טוב, כלומר יותר מוחלשים ואומללים (גדי טאוב טוען שבחישוב נכון המספר הזה כנראה לא נופל ממספרם של השחורים). זה בערך כמו לפרסם נתונים על אחוז הערבים בעבירות אלימות ובתאונות דרכים אצלנו.

כאמור, זה לא רק בארה”ב. אותו דבר קורה גם אצלנו. גם לנו יש גיבורי תרבות משלנו, כמו הצעיר האתיופי, סלומון טקה, שנורה ונהרג על ידי שוטר. מקריאת ערכו בוויקיפדיה (תודה לבני, יוסי, שהפנה אותי לשם) תגלו עליו ועל המקרה כל מיני עובדות מפתיעות שבדרך כלל לא תשמעו עליהן בתקשורת המיין סטרים שלנו. הבחור נורה בעת שעסק ביחד עם כמה חברים בסחיטת כספים מנער מסכן. הוא גם יידה אבנים על השוטר שעזב את משפחתו וניסה להיחלץ לטובת אותו נער ולטפל בעניין, וזאת גם כאשר השוטר ניתק מגע ופנה בחזרה לעבר משפחתו שישבה שם. לאחר מכן כמה מחבריו מסרו עדויות שקר על מה שקרה (למשל, שהשוטר ירה שני כדורים. בסוף התברר שהיה חסר במחסנית שלו רק כדור אחד). שניים מהנערים שהעידו הודו בעצמם לאחר מכן שכלל לא היו בזירה ופשוט שיקרו בעדותם. נמסר שטקה החזיק בידיו כמה אבנים די מאיימות בעת שנורה, והירייה של השוטר כוונה לריצפה ולא אל גופו. בנוסף, ישנן דעות חלוקות ודיסאינפורמציה על עברו הפלילי של טקה. אני מתרשם כי ההודעות הלקוניות מיועדות להסתיר את המידע הרלוונטי. כל אלו הן עובדות שמובאות בוויקיפדיה, אבל אני משום מה לא שמעתי עליהן בכלי התקשורת. וככלל, הן לא ממש הפריעו לקהילה האתיופית בתמיכתם הנלהבת של אבירי הפי סי להפוך את סלומון טקה לגיבור תרבות, ולהאשים גם על בסיס המקרה הזה את המשטרה ביחס מפלה כלפי יוצאי אתיופיה (האשמה שאולי נכונה. לא בדקתי). לעובדות אין מה לומר בעניין, שכן התחושות (הנרטיבים) הן שמדברות, וזה מה שחשוב.

מה שהכי גרוע, וזה כבר ממש בגדר התאבדות, אם רק יעז אחד ה”מוחלשים” לומר שאינו חש אומלל או שלחבריו לקבוצת ה”מוחלשים” יש אשם תורם במצבם. כאן כבר ממש יש לחשוש לחייו. הפריווילגים ירגמו אותו באתרוגיהם ויחסלו אותו על אתר. לא רק בגלל שהוא מכחיש את צדקתם האבסולוטית (ואת מוחלשותם האולטימטיבית של המוחלשים), אלא בעיקר בגלל שהוא מאיים איום ממשי שעלול לגרום להתקדמות לקראת פתרון אמיתי של הבעייה (אחד הדברים שאנשי הפי סי ימנעו במסירות נפש. ראו להלן). יתר על כן, בעצם העובדה שהוא מעז לחוש בטוב ולומר שאינו מוחלש, הוא הורס להם את התזה. אפס חלש כמוך לא יכול לספר לנו שיש גם חלשים ולא רק מוחלשים. אתה מוחלש, נקודה. העובדות אין להן מעמד בדיון האינטליגנטי הזה. הן כפופות לחלוטין לאג’נדה.

נזקיו של הפי סי

אגב, על הגל הזה מתלבשות לפעמים גם אומללויות אמיתיות. לדוגמה, אין ספק שרבים מהפלסטינאים נמצאים במצב לא פשוט וסובלים מאד. מה שיש לי בו ספק רב הוא עד כמה אנחנו אלו שאשמים בזה (ובוודאי אני מסופק לגבי שאלת היותנו האשמים היחידים, או אפילו העיקריים). יתר על כן, לעתים החלשים באמת מוחלשים על ידי האוכלוסיות ההגמוניות, כמו למשל במקרה של השחורים בארה”ב. אבל עדיין הם משתמשים בשיח הפי סי המעוות והמזיק כדי לקדם את ענייניהם (בליווי צמוד של מדכאיהם הפריווילגיים מלאי תחושת האשמה), ומרשים לעצמם לעוות נתונים, לדרוש דרישות לא סבירות, לפגוע באלימות באנשים וברכוש, וכל זאת בחסות עקרון הצדק המוחלט של האומלל (כלומר בחסות המוחלשות).

השיח התקין פוליטית כבר כל כך נגוע, שאי אפשר אפילו לדון ברצינות בטענות רלוונטיות על קיפוח, ולחשוב על דרכים לשיפור המצב. הרי אסור לדבר ואסור לדון, והס מלהתכחש לאשמתנו בכל מה שקרה להם וכמובן אין להתכחש לחובתנו המוחלטת להושיע אותם ממצבם. אסור להזכיר נתונים שמנוגדים לאג’נדה של המוחלשות האולטימטיבית, ובוודאי לא לדבר על אשם תורם (או אשם מוחלט) של המוחלשים למיניהם, או לצפות מהם ליטול חלק בחיפוש פתרון למצב. כזכור, העובדות אינן רלוונטיות לדיון, שכן הוא כולו נרטיבי-תודעתי. גם אם הפלסטינאים אשמים במצבם, עדיין הם אומללים, ולכן גם צודקים כמובן. זה מה שהם חשים, וזה מה שחשוב. הוא הדין לשחורים, למזרחיים, לאתיופים, לנשים, לחרדים וכדומה.

אבל לא רק שאי אפשר לדון בתופעות הללו ולברור את הטענות הרלוונטיות מתוך כלל הטענות. השיח התקין פוליטית בעצם גורם להנצחת הבעיות ולא מאפשר לפתור אותן. כמו כל תנועה, גם הפי סי דואג לשרידותו, ובאין אומללים ומוחלשים הרי לא יהיה לנו שום דבר למות (ועוד יותר: להרוג) למענו. מהי ההצדקה לקיומנו אם לידינו לא נמצאים כמה אומללים שנוכל לפרוק עליהם את ההתנשאות והפטרונות שלנו, על ידי שנאשים את כל העולם ואשתו בפטרונות ובהתנשאות?!

זה נכון גם כאשר מדובר בתופעות אמיתיות. השיח הפוליטיקלי קורקטי דואג להנציח אותן ומונע בכוח כל פתרון אפשרי. הוא פשוט אוסר את עצם הדיון והעלאת טענות ענייניות, כשהוא דורש התקפלות אפריורית בפני כל דרישה של המוחלש/אומלל. זאת גם במצבים שבהם ההתקפלות תפגע קשות במוחלש. זכור לי שגדי טאוב בספרו המרד השפוף תולה זאת במניע פסיכולוגי, כדי שחס ושלום לא יחדל אביון מקרב הארץ. איך יהיה לנו קיום אם לא יהיו לנו אומללים להאשים את עצמנו במצבם? למען מי/מה נילחם? למען מה נחיה?

אם ניטול דוגמה, אחת מיני רבות, התקינות הפוליטית דורשת מצד אחד שיטור יתר ביישובים ערביים כדי להתמודד עם בעיית האלימות (שכמובן לא הייתה קיימת שם והיה איסור חמור לדון בה ולתאר נתונים לגביה, עד שכבר לא ניתן היה להתעלם ממנה), ובו בזמן מתלוננת על שיטור יתר ויחס מפלה של המשטרה ביחס לערבים ודורשת את סילוקה מהכפרים (כמו גם משכונות השחורים בארה”ב. זה יביא כמובן לדרדור במצבם של אותם מקומות, אבל זה לא ממש מעניין את אבירי הפי סי. אין צורך לומר שבו בזמן אבירי השולחן העגול הללו מבינים מאד את הערבים שמתנגדים לשיתוף פעולה עם המשטרה הציונית הכובשת והשחורים שמתנגדים למשטרה המפלה ובכך הופכים את שכונותיהם לקיני פשע ואלימות. כתושב לוד אני מכיר תלונות של ערבים על הימצאות נשק לא מורשה בבתים פרטיים רבים, אבל לא שמעתי על התגייסות המונית של תושבי לוד הערבים למשטרה ועל קריאות לשתף פעולה ולמסור את מחזיקי הנשק לידי השלטונות. שוב ושוב מתברר התלונות של הפי סי לא מיועדות לפתור את הבעיות, אלא בעיקר לספק משמעות לחייהם של המתלוננים הפריווילגיים. בדיוק בגלל זה הם גם דואגים להנציח את המצב ומטרפדים כל פתרון. כבר אמרנו שהעובדות אינן האישיו בדיונים כאלה. מה שחשוב הוא המילים והביטויים.

מעבר לכל הבעיות הללו, התקינות הפוליטית גם מעוררת אנטגוניזם בשכבות רחבות של הציבור. לכאורה נראה שבשיח האמריקאי העכשווי בעקבות הריגת פלויד יד הפי סי על העליונה והוא מדכא ודורס באלימות (פיזית, לא רק מילולית) כל מה שעומד נגדו. אבל בטווח הארוך ומתחת לרדאר צורת השיח הזאת יוצרת בציבור רחב אנטגוניזם שלא יאפשר לדון בבעיות האמיתיות שקיימות ביחסים בין שחורים ללבנים ולפתור אותן. האזרח האמריקאי מן השורה (למעט כמה עיתונאים מ-CNN, אמנים ואינטלקטואלים מנותקים מברקלי ועוזריהם) לא מוכן לקבל השתוללות חסרת רסן, שכוללת אלימות וביזה, כזכות יסוד של אומללים. כדאי לשמוע את דבריו של גדי טאוב על נזקי הפי סי, ולא פחות מכך את תחזיותיו המפתיעות על תוצאות הבחירות הקרובות לנשיאות ארה”ב. כדאי גם לראות כאן ניתוח של גלית דיסטל אטבריאן שמביאה נתונים שאסור להשמיע, ודנה בהשלכות ההרסניות של משטר השיח האלים הזה. ומכיוון פחות צפוי, עמליה רוזנבלום בהארץ מבקרת גם היא את משטר השיח הזה (בעיקר על הטיפשות ורגישות היתר שלו ופחות על האלימות שבו) ואת נזקיו.

אבל אין צורך להתייחס לתחזיות עתידניות, שכן העבר מראה זאת בצורה ברורה למדיי. בחירתו של טראמפ (ובמידה רבה גם של ביבי ומנהיגים שמרניים אחרים ברחבי העולם) היא תגובת נגד של ההמונים לשיח של הפי סי על המוחלשים למיניהם ולהאשמות המגוחכות והאוטומטיות כלפי החזק והמבוסס. יש גבול לכמות הרפש והטחת ההאשמות שהציבור מוכן לחטוף על לא עוול בכפו, רק בגלל שכמה קומיסרים של תקינות פוליטית החליטו שהציבור אשם בכל והציבור ישלם?! בסוף הציבור מתקומם וזורק את הקומיסרים הללו לים. כמובן שאותם אקדמאים ועיתונאים מוצאים עצמם מופתעים בכל פעם מחדש כשהם מגלים שכל “הגייסות העצומים” שעומדים מאחוריהם לא באמת קיימים. הם חיים בסרט של מילים במקום עובדות, ורואים עשרה עיתונאים/אמנים שאומרים את אותם דברים וממלאים את הקיוסק שליד כיכר מלכי העירייה בתל אביב כאילו היו אלה עולם ומלואו. האמת נחשפת במערומיה בקלפי, כשסופרים אנשים ריאליים ולא רק מילים שנכתבות במאמרים פובליציסטיים או אקדמיים או בנאום הפגנת 13 האיש בכיכר. אם תאזינו לרשתות התקשורת הרלוונטיות (FOX בארה”ב, ישראל היום ומקור ראשון בארצנו הקטנטונת, וגם ברצועות הימניות המתרבות בתקשורת המיין סטרים) תשמעו את הטיעונים ותבחינו די בקלות בזרמים המקבילים הללו שכמעט אינם מוצאים מקום בתקשורת המיין סטרים הליברלית. אגב, הריאקציה למשטר הפי סי היא שאחראית למחוזות הקיצוניים שאליהם הולכות התגובות הללו (טראמפיזם, לה פמיליה והמסתעף).

דוגמאות והשלכות

על דוגמאות והשלכות ניתן לקרוא ולשמוע בכל יום. כמעט אין דיווח תקשורתי על תופעה חברתית כלשהי שאינו לוקה בכשלים שקשורים לתופעה המעצבנת והמזיקה הזאת. הרי כולנו יודעים שלא ניתן כיום לשמוע בתקשורת המיין סטרים את הביטוי “שכבות חלשות” (שגם הוא לפעמים היה קצת מכובס). נראה שכיום עורך הלשון כבר מתקן את השדר או העיתונאי, אמור מעתה: “אוכלוסיות מוחלשות”. זאת כמובן בלי שום קשר לעובדות כלשהן על חלשים ומחלישים. המילה “חלש” פשוט לא חוקית בשפה העכשווית של הפי סי, וזהו. להביא כאן דוגמאות לתופעות הללו יהיה ממש לעג לרש. בכל זאת, אביא כאן שתי דוגמאות ממש מהימים האחרונים, ואנצל אותן כדי להראות מסקנה חשובה, שלמטבע הפי סי יש שני צדדים.

דוגמה ראשונה מומלצת בחום. כדאי לכם לצפות בקטע המשעשע של זהבה גלאון באולפן של סגל וליבסקינד (לפני שסגרו אותם). זהבה שלנו פשוט לא מוכנה להרשות לליבסקינד להזכיר את המושג אונס, כאילו שאם לא מזכירים אותו הוא לא קיים, וכאילו אין דבר נורא יותר מאונס (כולל טבח המונים והשמדת מדינה על כל תושביה). תוכלו לראות שם איך ליבסקינד מנסה שוב ושוב להעלות אנלוגיה סבירה בהחלט, וגלאון במקום להתווכח איתו פשוט לא מרשה לו לומר זאת. משטר הפי סי שזהבה מנסה להשליט (ובעצם שולט בה ביד רמה) גורם לאישה אינטליגנטית להגיב ולנהוג מול כל העולם כמו ילדה מטומטמת. אגב, אני משער שאם זה היה קורה ב-CNN או בניו יורק טיימס, ליבסקינד כבר היה מפוטר אחרי התנצלויות נרגשות באוזני הנאנסות (דבריי הוצאו מהקשרם וכו’). אתם בטח חושבים שאני מגזים, אז זהו שלא. ראו כאן על פיטורי עורך בניו יורק טיימס, אחרי שהעז לטעון שכדאי להשמיע גם דעות שמנוגדות לדעת המערכת על מחאת השחורים.

אגב, למרבה השמחה, הדוגמה השנייה תראה לכם שכך קורה גם לכיוון השני. אקדים ואומר את מה שאין באמת צורך לומר, שביבי שלנו איבד את שאריות הטקט והעכבות שהיו לו פעם, ובאופן שלוח רסן הפך ביחד עם משפחתו לקיסר ביזנטיני של רפובליקת הבננות המכונה ישראל. האיש איבד לגמרי את הבלמים ופשוט עושה את צרכיו על כולנו מהמקפצה (כדאי לקרוא למשל כאן וכאן, וזהו תיאור חלקי בלבד). כידוע, הדבר אינו מפריע לרוב תומכיו להמשיך ולצדד בהתלהבות רבה במלך ישראל, ולתלות את כל הביקורת, המוצדקת ושאינה כזו, באג’נדה של כנופיה שרודפת באופן שיטתי דווקא את הצדיק הנסתר (מאד) הזה. והנה, העיתונאית רינה מצליח, שבסך הכל רצתה לבטא את המצב הזה באופן ציורי, השתמשה גם היא במשל האונס, בדיוק כמו זהבה שלנו, אלא שהפעם היא עשתה זאת לכיוון השני (נגד הימין). היא אמרה שגם אם ביבי יאנוס את בנותיהם של מצביעיו הם ימשיכו להצביע לו (מה שדי קרוב לאמת בעיניי. אני מקווה שהנהלת האתר לא תפטר אותי. אורן, דבריי הוצאו מהקשרם). במקום לחלוק עליה ולהסביר היכן היא טועה, היא פשוט הושעתה. לשבחה ייאמר, שניסו גם לדרוש ממנה להתנצל אבל היא לא הסכימה (בסוף אולי כן?!). היא כנראה חשבה שכלפי הימין זה מותר, אבל להפתעתה התברר לה שהממזרים שינו את הכללים ולא סיפרו לה.

ובכל זאת, אחרי רגע של נחת, אנוכי הקטן תוהה לעצמי מה לא לגיטימי באמירה הזאת? אפשר היה אולי לטעון שהאמירה קצת חסרת טעם, וגם בזה איני בטוח כלל ועיקר. זו אמירה שבאה לבטא טענה רצינית ולדעתי גם נכונה בצורה ספרותית. היא בסך הכל טוענת שביבי יכול לעשות מה שירצה בלי שום מגבלות ועדיין לזכות באמון בוחריו. שוב, לדעתי זוהי פשוט טענת עובדה (שכן זה בדיוק מה שקורה בפועל). אבל גם אם מישהו לא מסכים, זו כמובן זכותו. שיטען נגדה. איני מצליח לראות באמירה כזאת שום בעייה. אבל היא עשתה את הטעות והזכירה אונס (ע”ע ‘זהבה גלאון’) ואכלה אותה.

ריאקציה וריאקציית נגד

אודה ואבוש, בכל זאת אני מלא נחת ממה שקרה. אין לי ספק שהשמאל חטף כאן תגובת נגד של הימין, שמינף את משטר הפי סי שלו כנגד עצמו. במקום להתווכח, הרבה יותר נוח להיעלב ולאסור להביע את הטענות. מה, רק לזהבה גלאון מותר?! תודו שזה הרבה יותר קל מאשר להתמודד עניינית עם הטענות עצמן. לא אחזור כאן שוב על גרבוז ואמירתו הלגיטימית לגמרי על מנשקי הקמיעות, שעוררה כאן מהומת אלוקים (ראו בטור 10, 243 וגם כאן). שלא לדבר על אמירת ה-D-9  הלגיטימית להחריד של מוטי יוגב. אז באמת מגיע להם לשמאלנים שלנו, וזה יופי. כך הימין והדתיים בשילוב מוחץ של טיפשות וציניות ממנפים את הפי סי לטובתם. אגב, נדמה לי שבסוף בסוף, הימין והדתיים הם שהתחילו. נסו לפגוע בערכים דתיים וברגש הדתי של המוסלמי עם מוחמד והחזיר, של היהודי עם שיר התפילין של יונה וולך או ‘היהודים באים’, ובנוצרי עם אבולוציה ופארודיות על ישו וכדומה. אז גם לנו התפוצצה טכניקת ההיעלבויות והפי סי שלנו בפרצוף, וטוב שכך. מידה כנגד מידה: המשתיק יושתק.

במאמרה הנ”ל של עמליה רוזנבלום יש פתיחה שמאד אהבתי:

מקובל להניח, שרק לשמרנים יש רגשות. מצעדי גאווה פוגעים ברגשותיהם, וגם תמונות של נשים. אבל בתקופה האחרונה מתברר, שגם בקצה השני של הקשת יש חבורה רגישה לא פחות.

בחודש האחרון בלבד היינו עדים להתרעמות על פרסומת חדשה של בזק, שלכאורה פוגעת ברגשות הטרנסג’נדרים, להתקוממות נגד היעלמות דמות האשה מאריזת המלח של “סלית“, ולתביעה נגד השחקן איתי תורג’מן על כך שהתבטא בתוכנית הטלוויזיה “הישרדות” באופן הפוגע בכבוד בני העדה האתיופית.

צפיתי בפרסומת של בזק. נראה בה גידי גוב “מרגיש בבית” במקום ציבורי, ובין היתר מרכל בטלפון על מישהי שכנראה שינתה את מינה. יש שיגידו שהפרסומת מעודדת התנהגות וולגרית, ויש שיגידו שהיא משעשעת; כך או כך, כדי למצוא בה פגיעה בקהילה הטרנסג’נדרית נדרש מאמץ גדול, או עור דק מאוד.

גם הם רוצים להיעלב ולהיות רגישים. ובכלל, אם הם לא ייעלבו עלולה להיווצר תחושה שרק לדתיים יש ערכים ועניינים שבקדושה, ושהם, השמאל החילוני, הם בכלל עגלה ריקה. על השלכות נוספות של המצוקה הזאת, המצאת רגישויות וערכים מונפצים לצורך השוויון המקודש, ראו טור 233.

אני מקווה שלא תהיינה אי הבנות. בדיוק כמו מימין כך גם משמאל העסק עובד בשילוב מופלא של טיפשות וציניות, אלא שאחרי החלילן הציני-מטופש מהצד השמאלי של המפה כמעט ואין גייסות. לכל היותר, פה ושם איזה מיעוט מקופח ומוחלש עם שני מרצים וסטודנטים מברקלי. אלו כתות אזוטריות של שיחדש שכאמור חיות ופעילות בסוואנה לא גדולה (ברקלי פינת אוניברסיטת תל אביב וניו יורק טיימס פינת הארץ). מחוץ לשמורות הטבע הנכחדות והמנותקות הללו, שיש להן ביטוי לא פרופורציוני, אם כי הולך ומצטמצם, במדיה, האמירות הללו לא ממש פופולריות. אדם נורמלי והגיוני (להבדיל מיישויות שאמורות להתפרנס ממאמרי נונסנס על מדעי המיגדר) בדרך כלל מבין את האיוולת שבהן. נדמה לי שבמבט כזה לא ממש צריך את הניתוח של גדי טאוב כדי להבין מי ינצח כאן בסוף. התגובות השמרניות בישראל ובעולם (שלוקחות את המטוטלת למקום קיצוני) הן הביטוי הברור לכך. אז אולי כדאי ששוטרי הפי סי מכל הצדדים ייקחו זאת בחשבון בבואם לקבוע את הכללים. אינכם יכולים לדעת מתי הם יופנו נגדכם. זכרו, כשהממזרים ישנו את הכללים הם כנראה לא יספרו לכם…

השיח הציבורי

אבל מעבר לרגעי הנחת הלא מבוטלים שנגרמו לי, אני בכל זאת מודאג מאד. המכות שחוטפים שני הצדדים בהחלט יכולות להסב נחת לכל אדם אינטליגנטי ושוחר דעת, אבל התוצאה היא שהדיון הציבורי אצלנו פשוט לא קיים. אין מקום לטיעון ודיון ענייני, ובוודאי שלא להקשבה. אדם לא יכול להעלות טענות וטיעונים אם הם לא  מתאימים למשטר התקינות הפוליטית מכל הצדדים (נגד הציונות והלאומיות, נגד הדת היהודית או הדת הפוליטיקלי קורקטית, הלהט”בית וכדומה), וללא דיון הבעיות לא נפתרות, אלא לכל היותר מטואטאות מתחת לשטיח. כשלא מדברים על אלימות או תאונות דרכים בחברה הערבית, על הטרדות מיניות בחברה החרדית, על כך שנשים אולי פחות מוכשרות מגברים בתחומים מסוימים, על בעיות בחברה הלהט”בית, על הצלחה של טיפולי המרה וכדומה, המצב לא יכול להשתפר. אבל לבעיות יש טבע מעצבן: בדרך כלל הן לא נעלמות מעצמן.

במשטר של תקינות פוליטית אי אפשר לדון בכלום. וכך במקום להתווכח ולהעלות טיעוני נגד, אנחנו פשוט נעלבים ודורשים התנצלות (ומשעים). אחלה שיח ציבורי יש לנו. בעצם זה לא שיח, זה עץ שעליו תלו את השיח הציבורי. כבר כתבתי לא פעם בעבר על כך שחופש הביטוי והדיון הוא נשמת אפה של חברה בריאה. כך למשל טענתי נגד כל סייג שאינו הכרחי לגביו. לדוגמה, בטור 6 טענתי כי איסור על הכחשת שואה הוא בעיניי שערורייה. לדעתי כל מי שיש  לו טיעון בכל תחום רשאי להעלות אותו לדיון, והציבור יצטרך להתמודד ולבחון אותו. ברגע שמתחילים לסתום פיות בצדקנות, אין לדבר סוף. כך היה המצב בעולם הדתי מאז ומעולם (שם סתימת הפיות היא ממוסדת, דרך כינויים ותיוגים של אפיקורס, כופר וכו’), וכעת זהו המצב גם בעולם של דת הפי סי, הפנאטית לא פחות, ועכשיו הם חוזרים וחוטפים זאת ישירות לפרצוף. מידה כנגד מידה.

ועוד לא דיברנו על ההטיות בשיח ועל הפוליטיזציה שלו. זה קשור בהחלט לתרבות הפי סי שבה מילים ואג’נדות מחליפות את העובדות, אבל לא אכנס לכך כאן.

[1] הביטוי ג’ק רובינזון שימש בילדותי (וואו, היה פעם זמן כזה?) כדי לתאר משהו שקורה במהירות רבה (לפני שתספיקו לומר ג’ק רובינזון, או בביטוי התלמודי: לפני שתאמרו שלום עליך רבי ומורי). לפני כמה שנים ראיתי סרט בשם 42, שעסק בשחקן בייסבול אמריקאי שהיה השחור הראשון שהשתתף במשחקים בליגת הבייסבול המקצוענית. לברנש קראו לא פחות מאשר ג’קי רובינסון, וכדרכם של שחקני בייסבול הוא היה ברנש מהיר ואתלטי. אחרי שראיתי את הסרט חשבתי לעצמי שזהו מקור הביטוי העלום הזה. אבל כעת בדקתי בערך הנ”ל בוויקיפדיה, וראיתי שהביטוי היה קיים כבר בתחילת המאה ה-19 (אז מי אמר שאין השגחה פרטית?!…). הלך לי הוורט.

[2] ראו כאן. ואם אתם חושבים שזה רק באמריקה, ראו גם כאן.

[3] חשבתם פעם למה המונח “איש מקצוע” מתייחס דווקא לפסיכולוגים? מהנדסים אינם אנשי מקצוע? ורופאים? ומה עם סנדלרים? ושרברבים? נדמה לי שיש כאן היפוך משעשע, כמו באותו סיפור ששמעתי מאחותי שלמדה קרימינולוגיה וכבר הזכרתי אותו פעם. היא סיפרה שבתחילת כל קורס היו מקדישים זמן להגדרת מדע. אמרתי לה שאצלנו בפיזיקה לא זכור לי שעשו זאת אי פעם.

[4] פלא בעיניי שיצחק תשובה עוד לא הכריז על עצמו כאומלל (שכן חסר לו המיליארד העשירי. וחוצמזה, אל תשכחו שהוא מזרחי), שכן במצב כזה כל אבירי הפוליטיקלי קורקט ייאלצו לנהוג לפי כללי התקינות ויעזבו אותו במנוחה. להיפך, הם יתחילו להתמלא ברגשי אשם ולאסוף כסף כדי לפצות אותו. איך זה לא קרה עד עכשיו?!

83 מחשבות על “הממזרים שינו את הכללים: מבט על התקינות הפוליטית (טור 316)”

  1. לא מצליחה להתפעל מהמאבק המלגלג בתקינות הפוליטית. נכון, יש לתקינות הזו את השטויות וההקצנות שלה, ברור שאני לא חושבת שצריך להסיר את חלף עם הרוח משום רשימה, כמו שגם את התנ”ך לא צריך להסיר משום מקום למרות אי אלו פרשות מביכות נשים שיש בו. מצד שני אני בהחלט מרוצה שאסור לקרוא לי ‘מיידלע’ כמו שהיה נהוג פעם, ושבפאנלים בטלוויזיה מראיינים מזרחיים, נשים, דתיים והומואים, ולא רק גברים מאותו מילייה, באותו צבע.
    מבחינתי לתקינות הפוליטית שכנראה נחוצה, שתי בעיות לוואי עיקריות, ושתיהן קשורות לתרבות. א. היא מחסלת את ההומור, ארצ’י באנקר השוביניסט והמיזוגן, מ’הכל נשאר במשפחה’ של ימי ילדותנו (!) היה באמת מצחיק. וכמוהו ג’ק ניקולסון שונא ההומואים ב’הכי טוב שיש’. המתח שנבנה שם נועד כדי לשבור אותו, לחולל היפוך. בלי קוטב שלילי אין קוטב חיובי, אין הצתה, חשמל, ובקיצור – משעמם. יש בדיחות שואה מעולות, וכן בדיחות על כל העדות, ללא יוצא מן הכלל. קצת חבל לוותר עליהן.
    ב. היא משטיחה גם את הספרות. אמנם הביטוי “מידלע” מעצבן ומנמיך, גם ‘בובה’, אבל מה עם ‘ילדה’ או ‘ילדונת’ הפיוטיים? אפילו יחיאל מוהר בשירו היפהפה ‘רוח סתו’ שם לב שלא כל הזמנים שווים, ולא בכל הקשר אפשר לקרוא לבחורה באיזה שם שבא לנו:
    הנה באווירה כזאת
    לנערה שוב אין אומרים:
    “הי, בובה, מותק, בואי לרקוד” –
    אלא: “הביטי, ליל סתווים…”
    ויש ביטוי שלדעתי בחברה החרדית עדיין קיים: וייבערס. “נשים”, אבל בביטול, ובמנגינה מזלזלת. כמו מיידלע, רק בלי החנניות-לכאורה. לפני כעשור ראיינתי אשתו של רב נכבד מאד לספרי ‘נחמה’. הרבנית הייתה אישה ידענית וחכמה וניהלנו שיחה רצינית ומועילה במשך שעה ארוכה. כשבעלה חזר מתפילת ערבית וראה שאנחנו עדיין משוחחות, היא אמרה לו בהתנצלות : “נוּ, ווייבּערס”. כלומר, נשים אנחנו, ולמה כבר אפשר לצפות מאיתנו? התביישתי בשביל כולנו, בשבילי, בשבילה ובשביל נחמה ליבוביץ גם.

    1. הדבר השני הכי נורא שעולל הפיסי בעת שרצח את הדוגריות, הוא הזניית האותנטיות. הדבר הראשון הוא הפיכת האתגר האינטלקטואלי לאליפות העולם בחוויות. כמי שגר בגוש עציון וספציפית בתקוע כבר 16 שנה, עוסק באמנות וחנ”מ, אני מתבייש ובעיקר חושש לילדים שלומדים באחד מהמוסדות המפוארים בגבעה הצהובה, והנהלה שם משדרת להם שלא נורא אם לא ממש התאמצת לפתור תרגיל במתמטיקה העיקר שציירת את הריבוע יפה…

      1. בס”ד י”ד בתמוז תש”פ

        ליהושע – שלום רב,

        ההקפדה על זהירות בהתבטאות לומר את הדברים בצורה שלא תפגע, עלולה להביא להימנעות מלדבר כלל על מה שצריך. אך מאידך היא עשויה להביא לאמירת הדברים הנחוצים באופן נעים ומתקבל. למשל כשמורה לחשבון מעיר על טעות בפתרון התרגיל, הוא יכול לפתוח בדבר חיובי: ‘וואו, איזה ריבוע יפה ציירת. אתה ממש מוכשר. עכשיו ננסה שוב לפתור את התרגיל’. חיזוק הבטחון העצמי של התלמיד ע”י ציון הצלחתו – יכולה לעודדו להתקדם גם במה שבו הוא פחות חזק.

        בברכה, ש”צ

    2. חיותה שלום.
      התקינות הפוליטית כולה שטויות מהחל ועד כלה. הופעותיה הלא קיצוניות אינן תופעות של תקינות פוליטית אלא של כללי נימוס. זו תופעה אחרת לגמרי. מעבר להשלכות שלה היא בעייתית מצד עצמה. זה שהיא מחסלת את ההומור זה עניין שולי. היא מחסלת את השיח, וזה עניין יותר מהותי.

      1. הנימוס לא הוביל אף אחד אף פעם לשום מקום. דווקא הכוחנות של התקינות הפוליטית אפשרה לה להשפיע על נורמות השיח. יש השפעה הדדית בין תרבות לבין שפה, הן משנות זו את זו. העובדה שאסור למישהו לקרוא לי “מיידלע” היום, מאפשרת לי לנשום, והיא תולדה של מאבק כוח, של מלחמה תרבותית, לא של נימוס. במלחמה, כמו במלחמה, יש הקצנות, כשהתותחים יורים וכו’. איזונים חייבים להיות, מלחמת בני אור בבני חושך שיש בה רק צודקים וטועים היא קונספט די שנוא עלי, שמתאים רק להיטלר. הבעיה היא ההקצנה שהופכת את עזר ווייצמן עם המיידלע שלו להיטלר. הוא לא היטלר, הוא לא מנומס, ומצוין שהתקינות הפוליטית מעיפה אותו לכל הרוחות.

        1. בדיוק. מסכים לכל מילה.
          הרי כתבתי כאן (בטוקבקים) שלתקינות הפוליטית יש השפעה, ואכן זה בניגוד לנימוס גרידא. לכן כתבתי לך שאין תקינות פוליטית לא קיצונית (זה מה שנקרא נימוס).
          ובכל זאת התופעה הזאת ממש מטופשת ואווילית. הרבה צעדים וגישות יכולות להיות בעלות השפעה, ועדיין זה לא אומר שהם לא מטופשים. יש גם לא מעט אמונות דתיות שהנן מטופשות לגמרי. אני לגמרי לא מכחיש שיש להן השפעה. להיפך, בגלל זה אני יוצא נגדן. חלק מההשפעות אפילו חיוביות, ואז זה נכנס לגדר שקרים קדושים
          אפשר לטעון שכדי להשיג תוצאות מותר לנקוט בצעדים בעייתיים, וטיפשות היא ממש לא מחיר כבד מדיי. אם מותר להכניס לכלא ולפגוע ואפילו להרוג כדי לקדם מטרות חברתיות, למה שיהיה אסור לשקר ולפטם אותנו בכללי תקינות פוליטית?! הבעיה בעיניי היא שהמחירים של האיוולת הזאת הם נוראיים. אולי קל לי כי אני לא ‘מוחלש’, אבל בעיניי שיתוק השיח הציבורי ורידודו לרמת הבלטות הוא מחיר כבד מדיי בשביל ההישגים. יש לזכור שהתקינות הפוליטית לא מביאה את התוצאות לבד. יש לה השפעה כלשה על ההישגים. האם זה מצדיק את ההיטפשות המטורפת והזניית השיח והמחקר בתחומים שלמים באקדמיה? בעיניי לא.

          1. זה מחיר כבד מדי כדי שלי ולנשים כמוני יהיה חמצן? כדי שיזמינו גם אנשים שנראים כמוך לשיח, ולא רק חילונים פריווילגים? כדי שילדה אתיופית קטנה תראה כתב אתיופי בערוץ 12 ותרצה להיות כזו כשתגדל? לא, בעיני זה ממש לא מחיר כבד. אלא מה, צריך להלחם בהקצנה ובטירוף, בפאנטיות מכל סוג.כמו בנושאים אחרים.

            1. סלחי לי חיותה אבל את ממש בכיינית (וגם מדברת כרפת שכל יש לומר. סליחה על חוסר הנימוס). למה שיזמינו אותך לאולפן בגלל שאת אישה (וגם דתייה) ? מזמינים מישהוא בגלל שהוא מעניין. אם תהיי מעניינת יזמינו אותך. זה אינטרס שלהם. לגרוף רייטינג, לא ? למה שיהיה כתב בערוץ 12 שהוא אתיופי רק בגלל שהוא אתיופי ? זו לא הפלייה ? צריך שיהיה כתב שהוא מקצועי ( טוב בעבודה שלו). זו בדיוק האפלייה המקלקלת שדובר עליה פה. כבר לא צריך להרוויח את מקום עבודתך על סמך כישורים אלא על סמך השתייכות איזשהיא קבוצה שלא תהיה שתמציא והעיקר שתהיה מוחלשת (שזו כמובן עניין של הצהרה של המוחלש עצמו ועל סמך הרגשתו ולא על סמך איזשהיא מציאות אובייקטיבית) .

              ניכר שבכלל לא הבנת מה הרב כתב בכל המאמר פה.

                1. סלחי לי חיותה, אבל אני צריך לומר לך שאין לך מושג כמה האמירה שלך על זה שהפיסי “נותן לך חמצן” נשמעת עלובה. אם קבוצה מסוימת של אנשים הייתה מזלזלת בי אז אני הייתי פורש ומתרחק מהם. אדרבה, חברתם הייתה מזיקה לי. אחרת, הייתי מתחיל לראות את עצמי מבעד לעיניהם. אני , בשביל להתקדם ולהתפתח, צריך להתרחק מסוג כזה של אנשים. ובטח לא הייתי מעלה על דעתי לכפות את חברתי עליהם. ומה שאת אומרת שבלי האישור של הגברים “אין לך חמצן” הוא אמירה שבלעדיהם לא יהיה לך כבוד לעצמך. שאת צריכה אישור שלהם. אל תתפלאי שבגישה כזו ימשיכו לזלזל בנשים. הרי עולם של גברים הוא תחרותי (טסטוסרון) ומי שמגיע לאיזשהיא פסגה היה צריך להתחרות (בדרך צודקת או שאינה כזו) בשביל להגיע אליה. אפילו כשיש נפוטיזם. הרי אפילו נסיך צריך להרוויח את המלוכה לפחות בעיני אביו (ובפועל גם בעיני האצילים והשרים). ומה שאת רוצה הוא שגברים יתנו מעמד לנשים ושחורים (משום מה הם לא יכולים מבלי שגברים לבנים פריבלגים יתנו להם מעמד. איפה הכבוד העצמי שלהם ? ) רק מעצם היותם כאלו. כלומר מעצם היותם חלשים. כלומר מעצם היותם חסרי מעמד. מין הגיון שכזה . איזה גבר תחרותי בעולם היה מסכים לזה ? הסיבה שנשים התקדמו היא לא מאיזה התפתחות מוסרית אמיתית של העולם. (יש התפתחות. אבל רק באופן חיצוני. באסתיקה) זו פשוט תחרות פנים גברית שבהם חלק מהגברים משתמשים בלבוש של צדיקים (כלומר בצדק) – שמאלנים או ליברלים בעיני עצמם – בשביל להתנשא על חבריהם/מתחריהם – השמרנים. תאמיני לי שלא אכפת להם מנשים (ושחורים) בגרוש. הן רק חפצא של תחושת צדיקות בשבילם. כל ה”שוויון” החברתי הוא פטה מורגנה . ברגע אחד הכל יכול להעלם. כמו אותו חתול מאולף למלצר שלבש חליפת מלצרים ומילצר באיזו מסעדה וברגע שראה עכבר שכח את כל מה שלמד, זרק את המגש, ורץ אחריו. ולמעשה גם כל הטענות שלך זו פשוט מניפולציה נשית (בכי ורגשנות) בשביל להשיג את מה שאת רוצה מגברים (אני מאמין שלא במודע. כמו ילד בן שנתיים שבוכה בשביל להשיג מה שהוא רוצה ולא יודע מכל הדבר הזה כלום). יש פשוט גברים טיפשים שלא מבינים את זה (גם לא מודעים לעצמם).

                  ותאמיני לי אני לא ציני. אני כן מאמין שיש צדק אמיתי ואנשים אמיתיים. רק לא בעולם בלי אלוהים ובלי מודעות עצמית לטבע האדם. אבל לא בדיונים מוסרניים באוניברסיטאות ובכלי התקשורת וגם לא באתר זה.אני כשלעצימיט לא מאמין כמה הרב מיכי תמים בשביל לראות את זה. זה לא מתאים לו.

              1. טוב, הגנת עליי ולא מטעמי. חיותה הבינה טוב ממך מה שכתבתי, למרות שאיני מסכים לביקורת שלה. בעיניי יש מקום מסוים לאפלייה מתקנת, ולא כתבתי כאן שלא. אני מדבר על הפי סי כפי שהוצג בטור.

                1. כלל לא באתי להגן עליך. ואין יותר מדיי מה להבין פה (זו לא חוכמה גדולה כ”כ) .אבל הבכיינות שלה היא בדיוק מסוג ההעלבויות הסדרתיות שמוצגת פה. .הנושא של אפלייה מקלקלת פשוט מעצבן אותי בחוסר הצדק שבו. גברים באופן טבעי היו בחזית של ההסטוריה והם לא צריכים להתנצל על כך (כל ה”עוול” ההסטורי שנעשה לקבוצות אחרות היו נעשות ע”י הקבוצות הללו אם היה להן כוח. נשים ושחורים לא היו מוסריים יותר – אם כבר אני יכול לשער שפחות) .אין שום מקום לאפלייה הזו. רק צריך לאפשר תחרות הוגנת. אם לא נשמע קול הנשים בראיונות שתפתח תכנית טלוויזיה משלה ותראיין רק נשים מצדי. טוב, אבל תכתוב טור על אפלייה מקלקלת ושם ארחיב על כך

                  1. רק אומר שמה שקרה הסטורית זה לא שהרשע היה המוצלח (פשוט לא היתה מודעות מוסרית בעולם. כולם היו רשעים) אלא שהחזק היה מוצלח. וזו בדיוק הטענה. עכשיו אנשי האפלייה המקלקלת רוצים לתקן ” עוול” רק מכוח היותם חלשים. אולי גם אתה לא מבין את עצמך. כי זה בדיוק העניין פה. לכל אחד מגיע משהוא כי חייבים לו רק מעצם היותו חלש (לשיטתו או שלא) ולא מכוח זכות מוסרית. אולי הבנתי אותך יותר טוב ממה שאתה מבין את עצמך. אני מבין את הצורך שלך להגן על חיותה שערכה את ספריך אבל אני מכיר אותה פה מהטור ודבריי הקודמים מבוססים.

            2. אנחנו חוזרים על עצמנו. כבר אמרתי שכשאת נלחמת בקיצוניות את נלחמת בפוליטיקלי קורקט. התופעות הלא קיצוניות פשוט אינן פוליטיקלי קורקט.
              ואכן, המחיר המטורף הזה כבר מאד בעיניי. חד משמעית. והסיבות לכך רבות: 1. כדי להציל אותך כולנו סובלים מחוסר שיח ומלחמות מטומטמות וחסרות שחר. 2. הפי סי לא הציל אותך אלא לכל היותר היה לו חלק מסוים בזה. 3. כיום כבר המצב שונה מאד ובוודאי שאין הצדקה לטירוף הזה. 4. אחרים סובלים מאד בגלל זה, ואין מצילים את ראובן בדמו של שמעון.

          2. מי שלא 'תקין פוליטית' הוא ה'מוחלש'

            על פי כללי התקינות הפוליטית יש לתמוך ב’מוחלש’. הואיל ובימינו מי שמפר את כללי הת”הפ הוא ‘מוחלש’ מאד – הרי שיש לתמוך בו ולחזקו וחלילה לפגוע בכבודו של מיפר הת”פ המוחלש 🙂

            ועל דבר אמת וצדק באתי על החתום, ההגמון פריבילגינגר

            1. לא נכון. אם המוחלש טועה, לא ראוי לתמוך בו, לא צריך לתמוך בכל טפשות שהתפתחה מהתקינות הפוליטית. אישה שמעלילה על גבר הטרדות שלא היו ולא נבראו, יש לרדוף אותה בדיוק כמו שהיינו רודפים את הגבר במקרה ההפוך. שכל ישר, הגינות. איזון. משולש שהוא תרופה לרוב הדברים המוזרים, לשתות כל בוקר עם כוס מים קרים או תה צמחים.

                1. אכן המפתח הוא הגינות ואיזון (המשך)

                  תרבות הפוליטיקלי קורקט’ היא ההיפך הגמור מ’הגינות ואיזון’ הפי.סי. הוא כלי בידי פריבילגים שונים ומשונים כדי לסתום את פיו של מי שמבקר אותם.

                  יש בזה גם צד טוב, משום שכך אותם ‘פריבילגים’ ממאיסים את עצמם בעיני הקהל. ואז הציבור נפתח לשמוע גם את הצד השני. ולכן לא צריך להיבהל מכל הרעש והמהומה של אבירי הפי.סי.

                  ב’סופו של יום’ ההגינות והאיזון משתלמת. הציבור אינו טיפש. מי שיודע להתבטא בהגינות ובאיזון – דבריו נשמעים.

                  אף במחלוקת ראויה, מחלוקת לשם שמים, כמחלוקת בית הלל ובית שמאי – הצליחו יותר אלה שהיו נוחים וענוותנים והקדימו להזכיר את דברי בני פלוגתם וכך נתנו מענה הולם לטיעונים שכנגד.

                  בברכה, ש”צ

                  לגבי תה צמחים בבוקר, נראה לענ”ד שעדיף תה ויסוצקי, שהרי ר’ קלונמוס זאב ויסוצקי היה מתלמידיו של רבי ישראל סלנטר, שתבע מהאדם בחינה עצמית מתמדת וזהירות להיות טוב לשמים ולבריות, ועל התה מיסודו ייאמר: תה השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון 🙂

        2. האם את סוברת שהדדרך היחידה להתקדם היא ע”י ההתנהלות המוזרה הזו? דווקא נדמה שההתקדמות הנשית (לדוגמא) לא התרחשה בזכות הפי סי. אדרבה, לעיתים זה נראה שיש אוכלוסיות החוששות מהמגמה הזו שהם מוקיעים גם שינויים מבורכים שצריכים לקרות בלי קשר (כמו מעמד האשה בחברה הדתית). אולי זה קרה קצת במקביל, אבל השינוי במעמד האשה והגישה לאוכלוסיות חלשות יותר התקדם בזכות ההתפתחויות האנושיות, האפשרות של נשים לרכוש השכלה וכד’.

          1. ערן, כמובן שאין רק דרך אחת להתקדם, ההתקדמות של העולם הושגה, תודה לאל, בדרכים רבות, אבל טועה מי שחושב שלתרבות ולשפה אין חלק בהתקדמות הזו. לתרבות ולשפה משפיעות זו על זו, ושינויים באחת מחייבים שינויים בשנייה, דו כיוונית. למרבה הצער אין מנוס מלקבוע שמהפכות זקוקות לסוג של כוח, והכוח, ואף האלימות, שישנה בפי סי, בהחלט תרמה להקדמות של אוכלוסיות מוחלשות.

            1. והתגובה הזו, ערן, ממחישה היטב מהו לב העניין. מאבק של שליטה וכוח.
              זה מאיר זווית חשובה במאבקים כמו “מהפכת לימוד התורה הנשי”, שבאופן שבו מקדמת אותו חיותה, מהפכה יש בו אך תורה בוודאי אין בו. כלומר, יש בו תורה אם ‘תורה’ מוגדרת כמכלול הידע שנמצא בספרים מסוימים אך אין בו תורה במובן של לימוד של מה שמקיימים בלימודו מצוות תלמוד תורה. מפני שהתורה משמשת ככלי במאבק, היא איננה התכלית (המאבק של הימים האחרונים על בחינות הרה”ר ממחיש זאת שהרי אין שום צורך בהם כדי להיות תלמיד חכם, יש בהם צורך כדי לכבוש עמדות כוח). אחת ההגדרות הטובות שאני מכיר למושג ה’קדושה’ הוא – מה שלא תסכים לעשות בו שימוש אינסטרומנטלי.

              בקצרה, איצטלת הצדיקות היא הסוואה בלבד. גם אם זה מגיע עם בובו בגובה קילומטר. זו לא גירסא נשית של הלל העולה על גג בית המדרש, זו גירסא יהודית-דתית לקתרין מקינון.

    3. חיותה, יישר כוח. גישתך יפה ומאוזנת ומלאת חמלה והבנה. אני מקווה שאת לא נעלבת מהתגובות המכוערות והמתנשאות. נעלבתי בשבילך.
      כל תנועה פוליטית חברתית פונה לשלל כיוונים ואחד מהם הוא הקיצוני ואף הקיצוני ביותר. זה בסדר, בסה”כ תהליך טבעי וידוע במהלך ההיסטוריה. המלינים על כך הם אלו שמאבדים מכוחם שאותו ירשו לא בעמל רב.
      הכל בסדר, הפי סי הקצין מאד וסטה מדרכו אבל בה בעת מתקוןן עוולות של מאות שנים.

      1. PC הוא כמו PC - תלוי איך משתמשים בו

        ובקיצור

        ניתן לומר שהPC (ראשי תיבות: פוליטיקלי קורקט) הוא כמו הPC (ראשי תיבות: פרייבט קומפיוטר) את שניה ניתן לנצל לתועלת גדוה, אך גם להביא ח”ו לנזקים גדולים, ולכן השימוש בהם מצריך סינון מושכל.

        בברכה, כושי רימון

          1. 'פרסונל' זה 'אד-הומינם' :)

            לעמנואל – שלום רב,

            אם הייתי נוקט ב’פרסונל’ – היה מקום ללהאשימני ב’כשל אד-הומינם’. מפחדם של ה’אד-הומינופובים’ – העדפטי נקוט במילה ‘פרייבט’, המדגישה את זכויות הפרט 🙂

            בברכה, השומר הזהיר על ‘כללי השיח’

  2. לחיותה היקרה,

    אני חרדי מוחלש ונעלבתי מאוד מהביקורת שהטחת כנגד השימוש שלנו במונח “וויבערס”.
    אני דורש בתוקף שתתנצלי ותבהירי מיד שדברייך הוצאו מהקשרם.

  3. נראה שהיטבת לתאר את המצב בשטח. עוד נראה שלחלקים נרחבים מהציבור די נמאס מהטרור הפלורליסטי (והרי הסרטון של קנדיס אוונס להוכחה https://www.facebook.com/realCandaceOwens/videos/273957870461345/).

    מה שלא הצלחתי להבין מהטור הוא איפה נמתח הגבול. האם אני אמור להתמודד עם כל דעה בצורה שיטתית? אם אני מאמין באמת ובתמים שיהודים הם מקור הרוע בעולם ועל כן יש צורך להשמיד את כולם, האם לא לגיטימי לפסול את דעתי בשיח הציבורי? (לא סתם התעלמות ממנה, אלא הביתי מתפקידו מגיש חדשות לדוגמה בכוון האמירה הזאת.)

    1. באמת בחורה אמיצה וישרה. כל הכבוד לה.
      החוק עצמו מותח את הקו, במקום שבו נשקפת סכנה מוחשית לאלימות ופגיעה (פיזית) באנשים. מעבר לזה, יש חופש ביטוי וכולנו צריכים להתמודד עם טענות שעולות לגופן.

  4. כתבת: “זו אמירה שבאה לבטא טענה רצינית ולדעתי גם נכונה בצורה ספרותית. היא בסך הכל טוענת שביבי יכול לעשות מה שירצה בלי שום מגבלות ועדיין לזכות באמון בוחריו”.
    ברצינות? אם הבנתי עברית אז כוונתה שביבי יכול לנהוג גם בצורה פושעת ולא מוסרית לפי כל קנה מידה ועדיין לזכות באמון בוחריו. אם רצונה להתנסח בצורה ספרותית, היתה יכולה למצוא דוגמא מוצלחת יותר. הבעיה בדוגמא הזו היא לא התקינות הפוליטית, אלא אי נכונות הטענה. עם כל הכבוד לכתבי האישום, החשדות וחוסר הנחת הכללית מהתנהלותו של הברנש – הציבור לא כל כך מטומטם. חלקים נרחבים מהעם סוברים שהתיקים לא חמורים עד כדי כך. להשוות את זה לפשעים שהם טאבו מוסרי וציבורי זו עוול, התנשאות ובעיקר טמטום.

    1. דבריך מעידים על חוסר הבנה. רינה מצליח לא כתבה מאמר אקדמי אלא התבטאה בתקשורת. דוגמאות קיצוניות הן הדרך לחדד מסר וזה בסדר גמור. טענתה לגמרי נכונה לדעתי, אבל השאלה אינה הנכונות אלא הלגיטימיות.
      ואפיחלו אם היו כאון התנשאות וטמטום, מה שלדעתי ממש לא קיים כאן, עדיין זה לגיטימי וחוסה תחת חופש הביטוי.

      1. האם יש גבול לחופש הביטוי? כלומר, אם רינה מצליח היתה בוחרת להשוות את תעמולת ביבי לתעמולת גרמניה הנאצית (ואני מאמין שיש כאלה שחושבים כך – בשקט כמובן) האם עדיין היינו אמורים לאפשר לה זמן מסך כחלק מחופש הביטוי?
        אם לדעתך יש גבול (ואני מסופק אם כך דעתך), אזי השאלה היכן הוא נמתח. טענתה כפי שאתה מציג אותה לגיטימית (ולשיטתה נכונה), אבל הדוגמא שהיא נקטה חוצה את גבול הטעם טוב ומשווה בין פשעים חמורים לעברות שוחד. לדעתי טוב עשו שהשעו אותה.

        1. כתבתי כבר דברים ברורים. דעתי היא שאין שום גבול. השוואה לתעמולה נאצית היא לגמרי לגיטימית, גם אם אינה נכונה. הגבול הוא סכנה מוחשית לאלימות ופגיעה באנשים.

  5. מסכים עם הדברים כמובן! עוד איזה גל עכור שיעבור

    אעיר רק לגבי “חלף עם הרוח” שבאמת מדובר בסרט תעמולה מזיק ששכתב את ההיסטוריה האפלה ( כן! אפלה ,חשבתי לכתוב “בעייתית” אבל זה יקטין את גודל העוולות שנעשו בדרום ארה”ב של תקופת העבדות וגם אחריה) של דרום ארה”ב ושם עליה טונות של סוגרזית ומסך ערפל סמיך במיוחד.

    חבל שהדיון עליו מגיע בתוך הגל המטורלל הנוכחי אחרת באמת היה מה לומר לגביו ולגבי ההשפעה המזיקה שלו- כשזה מגיע כחלק מהטרלול הנוכחי קצת קשה לדון במקרה לגופו.

    ובכל אופן- למרות הבעייתיות זה מעשה טיפשי להוריד אותו – בדיוק כמו סרטי התעמולה הנאצים והסובייטים שנצפים על מנת ללמוד מהם על הלך החשיבה של הנ”ל ואיך הם ניסו להביע אותו לציבור הרחב, כך כדאי להכיר את הסרט בכדי לראות איך אנשי הדרום שנים לאחר תבוסתם במלחמת האזרחים ראו את עברם ואיך הם ניסו להציג אותו- יש לכך ערך היסטורי בראיית ההיסטוריה שנכתבת גם על ידי המנוצחים וכזו שהשפיעה במשך עשרות שנים על החברה האמריקנית .

    כמובן שאפשר להרחיב אבל דומני שנושא הפוסט הוא לא “חלף עם הרוח” ולא ההיסטוריה של ארה”ב😊 לכן את המעט שהיה לי אמרתי בבחינת פטור בלא כלום אי אפשר מאחר והסרט הנ”ל הוזכר

  6. חיותה יקירתי, נראה לך שאותו רב יתחיל להעריך אותך אם הוא יקרא לך Darling במקום מידלע’??
    למה, הצפונבונים שינו את יחסם לספרדים מאז שהפסיקו לקרוא להם פרענקים??
    בגרמניה כבר לא שונאים יהודים כי לא מכנים אותם בשמות??
    אנשי ה- White supremacy לא יכולים לומר ‘ניגר’ זה אומר שהם מתייחסים לשחורים יותר מאשר טעות אבולוצינית??

    לא היית צריכה לומר שאת סופרת היינו מבינים לבד מעומק הטענות….

    אוי, מידלע’ מידלע’.

    1. אלו באמת שטויות. היחס לספרדים בהחלט השתנה, ובוודאי היחס לנשים. וכן, גם היחס לשחורים. אין הכרח שזה השתנה בגלל המלחמות הסמנטיות (אם כי לדעתי יש להן חלק בזה), אבל זה דיון אחר.
      העובדה שבעולם החרדי (שאתה כנראה חלק ממנו) מתייחסים כך לספרדים לא אומרת שכך הוא גם בשאר העולם.
      אז לגבי עומק הטיעונים, קשוט עצמך תחילה.

  7. העולם מתעורור ואיפה אנחנו?

    כל העולם מתעורר למחוק את זיכרן של העבדות והאפליה, ואיפה אנחנו? האם מנו לב לכך שמקור הפליה הוא נוח שקילל את בנו חם להיות עבד עבדים לאחי.

    חובתנו הקדושה היא להוציא את נוח מהלכסיקון. חלילה מלהזכיר את ‘שבע מצוות בני נוח’, חלילה לישב על ‘כיסא נוח’, ובקריאת המגילה עלינ להכות בשצ קצף כל אימת שנזכר ‘ונוח מאויביהם’ ‘ונוח בארבעה עשר’ ו’נוח בחמישה עשר’. זה מאד לא נוח, אך עלינו להדיר את נוח 🙂

    בברכה, Live Nigger

    1. יועוד תיקון חיוני: ש להפסיק את המצב השערורייתי שבו יש אופציה שהלבן ינצח את השחור. השחור תמיד צריך לנצח!

      בברכה, לוינגאטו נגרו

    2. לזכותו של נוח ייאמר שחם הוא זה שהפר ראשון א כללי הPC בנצלו את חוסר האונים של אביו כדי לבזותו ברבים. נראה עכ”פ שיש לשמור על יחס קורקטי ומכבד לא רק כלפי ‘אוכלוסיו מוחלשות’. גם גדולים ממך זכאים לכבוד…

      בברכה, בן מנוח

      1. וזהירות יתירה שלא לפגוע בחלשים

        החובה לשמור על כבודו של אדם קיימת גם בגדולים ובנכבדים, אך זהירות יתירה נדרשת כשמדובר בחלשי הקלים להיפגע שיש להיזהר שלא להונותם בדברים, ויש איסור יתר ביתום ואלמנ, וכן מוזהר אדם במיוחד על אונאת אשתו ‘שדמעתה מצויה ואונאתה קרובה’. ואפילו בחוטא שחובה להוכיחו ציותה התורה ‘לא תשא עליו חטא’, שלא להלבין פניו.

        בברכה, ש”צ

        1. לא פיות חמורה הצמדת כינוי לא מכובד לחבירו, וכבר אמרו חכמים שהמכנה שם לחבירו אין לו חלק לעוה”ב אפילו אם כבר הורגל בכינויי זה.

          בברכה, ש”צ

  8. מיכה גודמן אמר פעם; ” המגזר החרדי הוא היחיד שאפשר לשנוא בלי להיות גזען”. ואכן, וכאן שאלתי; מדוע לדעתך הפיסי פוסח על החרדים? ובוודאי שתסכים שהוא פוסח על כלל היהודים? כלומר האנטישמיות מרימה ראש ואפחד לא מתייחס אל היהודים כמוחלשים מסכנים שמנסים להקים מדינה בלב מדינות עוינות לאחר שנות גלות ורדיפה ונמטליות עבדים? או שמא כי אכן ביחס ליהודים הגוי הממוצע יודע בסתר ליבו שהם דיי מוצלחים ופריוולגיים ולכן אינו רואה סיבה ניכרת לעין (כמו צבע עור שונה ) לרחם עליהם. לפי זה האנטישמיות בעולם הפיסי היא מחמאה. אבל אם כך פני הדברים למה באמת אין פיסי ביחס לחרדים שכן נתפסים כבורים ועניים? האם גם בילס אליהם יש קנאה סמויה בבחינת הפרא האציל?

    1. הזכרתי בטוריים שלי על החרדים בקורונה את התגייסות גדודי הפי סי לטובת החרדים. זה קורה די הרבה. להיפך, אני ממש מתפעל מהיחס ההוגן לחרדים בחברה שלנו ביחס למה שהם מעוללים לה.
      לגבי היהודים, הם פשוט מצליחים. הסברתי שהמוחלש תמיד צודק והחזק תמיד לא צודק (אלא אשם).

  9. אני מסכים עם רוח הדברים, אבל הרי גם בתורה עצמה מצינו PC, וגזר הדין שלו קטלני הרבה יותר – נביאי שקר, זקנים ממרים ומסיתים לעבודה זרה שדינם למוות. מלבד לענות לי ב”זאת הלכה שמדברת רק על נביא שקר או על מסית ולא על שום דבר אחר”, האם לא תסכים שיש כאן יסוד מסוים של צנזורה, רעיונות שאסור לבטא, ושהדרך היחידה להתמודד איתם היא חיסול שלהם פשוטו כמשמעו?

    1. על פי תפיסתי אין בהלכה עונש ולא איסור על הבעת דעות מנומקות. לגבי הסתה לע”ז, זה אולי חריג שבו גם אם המסית מאמין יש עליו עונש (אני לא בטוח בזה, אבל אולי). אבל גם אם כן, זהו מקרה של נזק ממשי שבו מסתיים חופש הביטוי. יש לזכור שבאותם זמנים ע”ז הייתה מובילה להתנהגויות זוועתיות.

  10. Gil כתבת ” האם גם ביחס אליהם יש קנאה סמויה בבחינת הפרא האציל?”

    ה’פרא האציל’ זה לא קנאה במוחלשים אלא סיבה לפריוולגים לכרוע ברך ולשטוף להם רגליים.
    אם החרדים היו פרא אציל אז כל כת ה-P.C. היו מגיעים כל בוקר להכין לילדים שלנו סנדוויץ’ ולעשות לנו – אברכי המשי – מסאז’ שוודי מפנק.

    היחס לחרדים הוא שנאת עמיארצות לת”ח והוכחה שנקרא שמו סיני כיון שירדה שנאה לעולם (וגם שלפעמים אנחנו מעצבנים לא עובדים לא משרתים ועוקצים מיסים וקצבאות. אבל שששש… לא לגלות לאף אחד!)

  11. הפוך גוטה. אדמורי הפיסי יגידו לך שהיחס לחרדים הוא שנאת עמיארצות לת”ח. האמת היא כמובן שלא מיניה ולא מקצתיה – היחס לחרדים הוא מרכז מעגל שעל היקפו ניצבים כעס בוז רחמים ולגלוג, ולכולו, להבדיל מהישיבה על הווריד הציבורי והעליבות הממארת שלהם, הם זכו ביושר מובהק.

  12. גם לפני שהרב ש”ך הפך את כל עולם בני התורה לאברכים (בזמן החזו”א והבריסקערוב זה היה שולי יותר)
    שנאו את החרדים. הם לא צריכים סיבה.

    החפץ חיים אמר על זה שזה בדיוק כמו לבן ויעקב, הרי אנחנו יודעים שהוא שקרן ורמאי ושהוא גנב את יעקב והתעמר בו ובבנותיו ובכל זאת כשהוא פוגש את יעקב הוא אומר לו “הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא”.

    לא יודע אם המגיבים הם חרדים או לא אבל הני וואי מופע הלקקנות שלכם וההלקאה העצמית היא עלובה. מה שמנחם זה שאם תמשיכו ככה זה עניין של כמה שנים ואתם תכרעו ברך בפני החרדים המוחלשים.
    אוי פרוגרסיבים שכמותכם.

    1. לא שהבנתי מי ליקק ומי הלקה ומי פרוגרסיבי, אבל ההסברים הילדותיים שלך לא מעוררים בי יותר מגיחוך. תמשיך לספר לעצמך סיפורים שאתה צח כסיד ההיכל והאחרים נגועים בכל מיני מרעין בישין. לא שיש לי הרבה ציפיות מאדם כמוך שפוטם קרוב לוודאי משחר טל ילדותו על התעמולה האינטנסיבית המיתממת והריקה לחלוטין מבית ומחוץ.
      ביום שהחרדים יהיו כאן בערך 35%, למרות שכמובן הם ישתנו במידה מסוימת מההכרח, אני כבר אהיה רחוק רחוק מכאן. מיום שעמדתי על דעתי דאגתי שתהיינה לי אפשרויות הגירה זמינות, והם לא רק בגלל האויבים הערבים. מניח שזה משמח ברנשים כמוך, שמח, בכבוד.

  13. הפי סי פוגע באנשים רגילים גם על ידי אפליה מתקנת (שבדרכה פוגעת גם באלו שאמורה לעזור להם ואכמ”ל).

    אני זוכר שבזמנו קראתי את המאמר על האיום שיש בדיבור וחשבתי על כך שכל הדוגמאות באות מתקופות שבהם אנשים היו חסרי זכויות ומאוימים על ידי פגיעה פיזית ממשית. בדורנו התשובה הטובה ביותר לגדודי הנעלבים היא – תבחרו לא להעלב.

  14. מבריח מן הקצה, למה שתלך? שהם ילכו. והרבה יותר מסתבר שנכון שהלבוש יישאר אבל עוד כמה עשרות שנים כבר לא יהיו. אחד מעיר ושנים ממשפחה. הם הולכים ומתקרבים לפשיטת רגל.

    1. לא חושב בכלל שהם מתקרבים לפשיטת רגל, ולא מעריך שזה יקרה בכלל. אני חושב שיהיה פה רע לתפארת לפני שיתחיל להיות טוב, ואין לי מספיק עניין להתבשל בקלחת הזאת כאחד התבלינים. כל עוד יש לי את האמצעים והרשת החברתית להתנדף מכאן אני פחות מודאג. מבחינתי זה מחיר די יקר לעזוב, כי כרגע נוח לי במצב הקיים ואשמח אם יישאר לי נוח כאן, אבל להיות מוכן לתזוזה זה כרטיס ביטוח נדרש. יש מצב שברגע שאהיה מספיק רחוק אוכל להסתכל בסקרנות אנתרופולוגית אדישה על מה שיהיה פה.

  15. אני מתכוון לומר שגם אם הם יגדלו מבחינת האוכלוסייה (וגם זה צריך בדיקה עם כל אחוזי יוצאי בשאלה שהולכים וגדלים) האידיאולוגיה הדתית שלהם הולכת ופושטת רגל. כל התחום הזה הוא בצ”ע.

  16. לעניין אפלייתם של יוצאי אתיופיה.
    קראתי לאחרונה באחד העיתונים שיוצאי אתיופיה נעצרים ע”י המשטרה בכמות הכפולה מחלקם היחסי באוכלוסייה, מה שמוכיח, לדעת הכותב שהמשטרה מפלה אותם לרעה.
    אז להלן מידע דומה:
    בשנת 1996 קלט הגדוד המילואים בו שרתי חיילים חדשים, טירונים “שלב ב”; הקליטה הייתה ליד השקם בבית ליד. קצינת הקישור עסקה בקליטה, ואני התיישבתי ליד השולחן הפנוי היחיד. ניגש אל שולחני קצין משטרה וביקש לשבת. קשרתי איתו שיחה. שאל אותי: אלו החיילים שלך ?
    – כן
    – עולים מחבר העמים ?
    – כן
    – הם חומר אנושי טוב.
    הקצין סיפר לי שהוא עוסק בסטטיסטיקות של פשיעה. לדבריו, חלקם של עולי ברה”מ לשעבר בפשיעה הוא פי שניים מחלקם באוכלוסייה, וזה נמוך מכל עלייה אחרת בתולדות המדינה. הוא הוסיף שזו תופעה ידועה בכל העולם, מהגרים תורמים לפשיעה יותר מהוותיקים. בישראל המצב טוב יחסית לארצות אחרות.
    ב 2005 ביקרתי באחד מבתי הכלא בצפון, כאורחו של האדריכל של הכלא. הנהלת הכלא ניצלה את ההזדמנות, ולמגינת ליבו של האדריכל, אירגנה לנו, במקום סיור אדריכלי, סיור סוציולוגי, קרימינולוגי. ובין השאר סיפרו לנו שייצוגם של עולי ברה”מ לשעבר בין כתלי הכלא, כפול מחלקם באוכלוסייה.

  17. אברך משי יקר. דבריך נפלו על אוזניים קשובות וקראתי את הודעותיך בעיון. הגעתי למסקנה זמנית שאתה קומבינציה קסומה של אטימות סתימות בורות וחדלון אישים, ואני מקציב לך בזאת חצי ק”ג רחמים כתוש טרי. לדעתי החברה החרדית ככלל היא אוסף פתטי ועלוב של אנשים עם פוטנציאל סביר בהחלט שמשתמשים בו כמו הגר בקרבך כדי למשוך את כל האחרים מטה מטה. עם חילונים ועם שמאלנים יש לי עוד מספיק על מה להתווכח. את שלב התיעוב כבר עברתי מזמן, מאז אני בשלב ההתפכחות וההתארגנות. מבחינתי אתה ודומיך עתידים לנצח כאן ולחיות במדינת עולם שני, ומאז שהבנתי שעדיף לי למצוא מקום אחר אני משקיע זרזיפי אנרגיה זעירים בהודעת דעתי בנושא לאומה.

      1. השתמשתי במונח הזה כעוד נקודה על הציר עולם ראשון/שלישי. לא צפויה כאן הידרדרות לכלכלת עולם שלישי מוכת שחיתות ואלימות, אבל כן צפויה ירידה משמעותית זוחלת ברמת החיים (יחד עם עלייה משמעותית זוחלת ברמת המועקה) שתרחיק אותנו עוד יותר ממדינות העולם הראשון.

  18. מיכי אתה פתט.
    למרות נסיונותיך לעקוף אותו, פרופ’ אמיר חצרוני עדיף עליך בתור טרול מצחיק מהאקדמיה.
    תנסה להשיג פרופסורה, לפתוח ערוץ טיקטוק, ולשפר את הבדיחות כדי לתת לו יותר fight

  19. אגב, נפלא מבינתי איך אף אחד לא שם לב (ולא באמת הבין) מה אותם ליכודניקים אמרו באמת לרינה מצליח. הרי אף ליכודניק באמת לא מוכן שבתו תאנס בשביל ביבי. זו הרי הייתה פרובוקציה. באמת מה שהם התכוונו לומר הוא שהם מוכנים שהבת שלהם תאנס בשביל שהשמאל לא יהיה בשלטון (הם שונאים את השמאל) וביבי פשוט מייצג את מה שהשמאל שונאים. זה כבר מובן לגמרי כי שנאה באמת יכולה להביא לכזה דבר (אדם מוכן שיוציאו לו שתי עיניים העיקר שיוציאו לאויבו אחת). ולשמאל אין מה לבוא בטענות. הרי גם מוכנים לכזה דבר בשביל ה”אנטי ביבי” מנהיגם הקדוש והדגול (האנטיכרייסט). אני מאמין שהם היו מוכנים, בשביל שביבי לא יהיה בשלטון, לעשות דברים הרבה יותר קיצוניים מזה כאשר עינינו רואות.

  20. לא הייתי מביא את בן כספית כתנא דמסייע, האיש נתפש משקר שוב ושוב בקשר לנתניהו (נדמה לי שגם אולץ לשלם פעם על אחד מהשקרים שלו). אני מבין שלדעתך ביבי צריך לשלם על המכונית המשוריינת שהמדינה מועילה להעמיד לרשותו מכיסו. רה”מ הראשון בתולדות המדינה שנדרש לכך.

  21. 1. פיטורי עיתונאי על דבריו בשידור לא סותרים את חופש הביטוי (אלא אם כן הממשלה מאלצת עיתונים פרטיים לפטר כך). חופש הביטוי לא מחייב לתת במה ייחודית(כמו תפקיד עיתונאי) לכל אחד וממילא זה לא אפשרי (וכיום גם פחות נצרך מכיוון שכמעט כל אחד יכול להתבטא באינטרנט).

    2. הטענה לגבי הליכודניקים שיצביעו לביבי גם אם הוא יאנוס את בתם היא (אם נתבטא בלשון עדינה) חוסר נימוס חמור ובהחלט סיבה לגיטימית(אם כי לא הכרחית) לפטר עיתונאי.

    3. זה לא קשור דווקא לאונס אלא לכל פשע חמור ובוטה מספיק.

    4. אין באמירה הזו שום תוכן בעל ערך שלא היה אפשר להעביר באמירה כמו, נניח, “תומכי ביבי יצביעו לו גם אם יוכח שגנב מיליארד דולר מהמדינה וגם יגרום לכך שהכלכלה במדינה תקרוס במקביל לגל פיגועים. (אלא אם כן כוונתה מילולית ואז זה פשוט שטות ברורה).
    ממילא ההתנגשות פה היא בין נימוס ל(אולי)איכות ספרותית ואין פה שום פגיעה ביכולת לדון בדברים בצורה אמיתית והגונה. בעיני זה מחיר סביר בהחלט עבור נימוס.

    5. יתרה מזו, לדעתי, ההתבטאויות ה”ספרותיות” הללו רק מטשטשות את המסר ומקשות לנהל דיון שמגיע לאמת ובפרט להבין מה אנשים באמת חושבים ומה הוא הקצנה “ספרותית”, ממילא גם קשה לבקר עניינית טענות מסוג זה.

    6. יתכן שלא היה צריך לפטר אותה אלא להסתפק בהתנצלות תוך הבהרה שהעיתונאי הבא שיתבטא בדרך דומה יפוטר(משיקולי הפגיעה שפיטורים עלולים לגרום למפוטר), אבל אני מניח שלא זו הנקודה במאמר.

    1. לא פיטרו אותה (ל'אריק 1')

      בס”ד ט”ו בתמוז תש”פ

      איש לא פיטר את רינה מצליח בשל דבריה החמורים. בסך הכל השעו אוה משידור לשם שבוע. סנקציית הפיטורים שמורה רק לעובדת שהדליפה את סרטון השתלחותו של שלח, יאריך ה’ ימיו כימי מתושלח. אפילו את ליבסקינד שחשף את ניגודי העניינים של שופטי בג”ץ, לא פיטרו, אלא העבירוהו לזמן פחות נצפה. אצלנו שומרים על חופש הביטוי 🙂

      בברכה, חי מדבר

    1. ספיקינג אוף קולנוע, מזכיר לי נקודונת קלושה שנוגעת לעניין. בסדרה “האוס” הגיבור (גאון אקסצנטרי עוקצני שחי בכאבים) מתמחה בהפרת כללי הפוליטיקלי קורקט ואפילו הנימוס: לועג לנשים, לשחורים, ליהודים, לדתיים, ולאנשים בכלל. א-ב-ל, התסריטאים עצמם דאגו לצאת לגמרי ידי חובת כל התקנים. מנהל בית החולים? אישה. החבר הכי נאמן ומסור של האוס? יהודי. הרופא הכי חכם ושקול בצוות של האוס? שחור. וגם האוס עצמו, מקפיד לעבור במידה שווה על כל החוקים כולם, וגם בזה התסריטאים דווקא עידנו את החריגה (לענ”ד). מתסרטים ובוכים.

  22. לגבי דברי הרב החריפים על הנמוכים בהיררכיה החברתית שמאשימים את האחרים במקום לחפש סיבה בתוך עצמם ופתרון, ארצה להעיר שהרב לא יודע (כנראה לא חווה אע״פ שהוא בעל זקן ודעות חריגים) מה זה הפליה ומה כוח ההתניה החברתית.

    לדוגמא:
    יש אכן הבדל בין מזרחים לבין ספרדים. הרבה ספרדים אם לא הרוב פחות מזרחיים מהרבה אשכנזים (כביכול). בשבילך זה לא אומר מאומה, אבל בשבילם זה כן. מה אם יגידו לך שאתה מוסלמי במקום יהודי (כי זה אותו דבר, אותו זקן מלוכלך; כבר צעקו עלי פאקינג מוסלמי בצרפת😅) או שיגידו לך שכנים שלום היהודי. זה לא שקר ולמרות זאת זה פוגע.
    חוץ מזה אתה בוודאי לא מכיר את יהדות צרפת אבל שם הרבה (רוב המומחים המרואיינים במדיה הלאומיים כגון France2) מן הספרדים הגיעו לרומו של עולם התקשורת, המוסיקה, האקדמיות, הרפואה וכו׳ (בזכות החינוך הצרפתי בין השאר ובלי הפליה כמעט; זה הידרדר ומידרדר). והרי אותן משפחות (עם אותו רקע, למשל משפחות שנתפלגו) שהגיעו לארץ הפכו למזרחים פשוטים בכפר סבא או בחולון.

    מה שנכון לגביהם יכול להיות (וסביר שיהיה) נכון לגבי אחרים.

    1. לא הבנתי את כל מה שכתוב כאן. מי דיבר על הספרדים בצרפת? אני מדבר על אלו שכאן. אני בהחלט מכיר את התופעה של ההבדל, ואף כתבתי עליה כאן בעבר.
      וההבדל בין מזרחיים לספרדים לא מעניין כקליפת השום. זה סתם מינוח. וגם אם אינו מדויק מסיבה כלשהי, אז מה?מי שבוחר להיעלב שיהיה לו לבריאות. אגב, גם אם היו צועקים עליי שאני מוסלמי לא הייתי נעלב. זו טעות ולא עלבון.
      בקיצור, שם דבר כאן לא נראה לי רלוונטי למה שכתבתי.

השאר תגובה