על משמעות ומטרה בשיח האידאולוגי החרדי (טור 321)

בס”ד

בטור הקודם עמדתי על כך שאין להתחשב בשיקולים מטפיזיים בגיבוש עמדה וקבלת החלטות לגבי מה שקורה בעולם. טענתי שהטעות הזאת מאפיינת הן את השיח הציוני-דתי (מבית מדרשו של הראי”ה קוק) והן את השיח החרדי האנטי-ציוני הקיצוני (מבית מדרשם של חסידות סאטמאר ונטורי קרתא). שני הצדדים, לטענתי, נתלים בגיבוש עמדותיהם וקבלת החלטותיהם גם בשיקולים מטפיזיים: אלו בכך שאנחנו בשלב של אתחלתא דגאולה, מעשה ידיו של הקב”ה, והללו בכך שהמפעל הציוני הוא מעשה ידיו של הסיטרא אחרא, כחלק מעקבתא דמשיחא. לעומתם, אנוכי משבח ואומר שאין להתחשב בשיקולים כאלו, גם אם הם היו נכונים, בבואנו לגבש עמדה לגבי הציונות והמדינה. עמדה בנושאים כאלה אמורה להיות מבוססת על שיקולים הלכתיים, ערכיים (מוסר, ואולי גם ערכים לאומיים), אינטרסים, וריאל פוליטיק (שיקולי היתכנות וסבירות). שרבוב של שיקולים מטפיזיים כבסיס לעמדות כאלה, לפחות כל עוד אין לנו ודאות (ראו שם את הדיון בזה לאור הגמרא בברכות על ישעיהו וחזקיהו) הוא תופעה חדשה ולדעתי גם פסולה. בעבר היו שנתלו בשיקולים כאלה, אבל בדרך כלל להתרשמותי אלו היו רק הצדקות שבדיעבד אחרי שהגיעו למסקנה משיקולים ענייניים.

והנה, באותו יום שעלה הטור  לאתר הגיע לידיי פוסט של ידידי נדב שנרב (שנכתב לפני כשבוע), שעוסק כמעט באותו נושא. הרב מנחם נאבת הגיב לדבריו ונדב חזר והגיב. בטור הזה אנסה לבחון את הוויכוח הזה, שכן אני רואה בו חשיבות רבה להבנת המחלוקות והשסעים בחברה הדתית. בגלל חשיבותו אני מביא כאן את הדברים במלואם ואוסיף עליהם הערות ומסקנות משלי. סליחה על האריכות.

הפוסט של נדב

נדב, כדרכו, כותב היטב ובאופן משכנע. הפוסט שלו עוסק בהבדל בין החרדיות הקיצונית לחרדיות המתונה. טענתו היא שבמישור האידאולוגי אין דבר כזה חרדיות מתונה, או, בקיצור, שכולם סאטמאר. הוויכוח בין הגוונים החרדיים, לדעתו, הוא רק במישור הפרקטי, כיצד לקדם את האידאולוגיה הזאת בפועל. האם לשתף פעולה עם המפעל הציוני והמדינה כדי להוציא מהם את המירב והמיטב, או להחרים אותם, בין לטוב בין למוטב:

מה רוצים החרדים?

 כולנו שמענו על חסידות סאטמר ועל האידאולוגיה שלה אשר נוסחה בספרו של הרב טייטלבוים “ויואל משה”. בגדול הרעיון הוא שהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל  היא מעשה אסור מבחינה דתית (שלש השבועות, מרידה באומות וכו’). אנשי חסידות סטמר והפלגים החרדיים הקרובים אליה, אלו המכונים לפעמים ‘קנאים’ (נטורי קרתא, חסידויות כמו תולדות אהרן והמסתעף) שוללים לא את השלטון החילוני או את חילול השבת אלא את עצם הקמתה של המדינה, גם אם היו מקימיה ותושביה קדושים וטהורים – לדעתם פעולה כזו אסורה, ומדין תורה צריך לחכות בגלות עד שיבא המשיח. לאנשי פלגים אלו חשוב להתנהג כאילו אין מדינה, והם נמנעים מהשתתפות בבחירות וכן (לפחות בעקרון) אינם מוכנים ליטול מן המדינה תמיכות כמו מימון למוסדות חינוך או קצבאות ילדים.

ומה חושבים החרדים האחרים, אלו שאינם קנאים מן הסוג הנ”ל?

התפיסה הרווחת בציבור הכללי אומרת שהחרדים אינם מרוצים מהשלטון החילוני במדינה ומרמת שמירת המצוות של תושביה, אך מאידך אינם חושבים שעצם קיומה של המדינה הוא איסור דתי. אילו היה בידם הכח הם היו כופים את תושבי המדינה ביד רמה לשמור מצוות לפי שיטתם, אבל עדיין היו דואגים לשמירה על גבולותיה או לאיזון תקציבי.

ניתן לכאורה להעלות גם רעיון אחר, לפיו אין שום חילוק עקרוני בין חרדים “רגילים” לקנאי סטמר. שניהם סוברים שעצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל הוא רע, וההבדל הוא רק בשאלת המוכנות לשחק את המשחק על מנת לקבל טובות הנאה כמו תקציבים וכיוצא בזה. אין חרדים שאינם סאטמר בעיקרון, אלא רק סאטמר ישרים וסאטמר צבועים.

מה האמת? תלוי, כמובן, את מי שואלים. הבה ניתן פתחון פה לראשי ורבני הציבור החרדי:

**

“מספרים שפעם אמר מרן החזו”א ז”ל מה ביני לבין אחרים, אחרים אומרים זו מדינה, ממילא אסור לפנות אליהם ולהשתתף אתם במשהו ואין צריך לומר למוסדותיהם, ואני אומר זו חבורה של לסטים, וצריך להשתדל עמהם כדי למעט את ליסטנותם וגזלנותם … מודעת זאת לכל כי עצם ענין של מדינה קודם ביאת משיח צדקנו הוא נגד תורתנו הקדושה, ואף אם היה הנידון על שלטון שומרי תורה ומצוות” (הרב חיים גריינמן, מכתבי התעוררות ב’ עמודים קנ”ב – קנ”ג)

“רבי יואל [מסאטמר] שלח לשאול את מרן שליט”א [הרב שטיינמן] אם אכן כדאי לו בעצמו לעלות לארץ הקודש. מרן שליט”א השיב לו כי היות וכבר חתנו האדמו”ר מסאסוב עלה לארץ הקודש ובכוונתו דרך כאן לפעול נגד כוונותיהם של הציונים, ראוי כי הוא (אדמו”ר מסאטמר) יישאר בחו”ל וכך הם ילחמו יחדיו זה מכאן וזה משם, ואכן רבי יואל סבר וקיבל” [קונטרס כאיל תערוג]

“אין לנו ויכוח עם סאטמר. ללכת לצבא זה טרייף, תנועת הציונות היא אסון. אבל אנו בדרך גדולי ישראל שהורו לנו להצביע למרות הכפירה שבציונות” (הרב אביעזר פילץ, בעצרת דגל התורה בהשתתפות כל רבני התנועה)

פעם דיבר הרב הצדיק ר”א קצנלבויגן זצ”ל, מראשי נטורי קרתא, בביתו שעה ארוכה, והשמיע השקפותיו ודעותיו בכל חריפותו. כשיצא ממנו אמר לי: איך האלט דער גלייכער ווי איהם – נאר די נוסח אונד דרך הנהגה איז אנדרש [דעתי כדעתו רק הנוסח ודרך הנהגה שונה].  (הרב ש”ך, ספר בסערת אש)

“דעו לכם, שבהשקפה, אנו יותר קנאים מהנטורי קרתא! מבחינתנו, אין מדינה כלל ועיקר! איך עלינו להתנהג מול האתגרים שהיא מציבה בפנינו, זו שאלה אחרת – ובה אנו נוהגים כפי שקיבלנו ממרן החזון איש זצוק”ל. אך השקפתית, אנו מבחינתנו לא מכירים בה כלל. (הרב דב לנדו, מראשי דגל התורה, יתד נאמן תשע”ט [2]).

**

על פי פשט דבריהם של היהודים הנכבדים הללו, אין שום הבדל עקרוני בין המפלגות החרדיות למפלגות הערביות. שני סוגי המפלגות הללו מעמידות כמטרתן העליונה את ביטול קיומה [3] של מדינת ישראל. תסריט היעלמותה של מדינת היהודים מן המפה יכול להיות שונה, אבל מבחינה מעשית, בהנחה שאם מדינת ישראל תקרוס זה יהיה מול לחץ חיצוני, התוצאה תהיה מן הסתם דומה.

אני מניח שרעיונות מעין אלו יתקלו בהתנגדות, אנסה להתייחס מראש לחלק מהשאלות.

1. אני מכיר חרדים מצוין / אחי חרדי / הרב בבית הכנסת שלנו חרדי  – ואתה מדבר שטויות, זה לא מה שהוא/הם אומרים.

– טענה מצוינת אבל יש להפנותה כלפיהם. שאל אותם בפירוש האם מותר שתתקיים מדינה יהודית בארץ ישראל לפני בוא המשיח בכל צורה שהיא. אם התשובה שלהם חיובית, עמת אותם עם דברי הרבנים שהובאו כאן וברר כיצד הם יתנהגו ביום פקודה אם כך יורו להם רבניהם.

2. זה לא הרבנים אלא המשמשים/הגיחזים/היענקושים שמפיצים כזבים בשמם.

– טענות לא רלוונטיות. מהי דמותו האמתית של הרב X זו שאלה לבורא עולם שישפוט אותו כדרכיו וכפרי מעלליו. מבחינה מעשית משנה רק הפרסונה הציבורית של הרב – הוא ומשמשיו וחזניו וסופריו – שהיא זו שיש לה סמכות ושאמירותיה נשארות לדורות כפסקים.

3. יידישע פיראטן. הם מדברים גבוהה גבוהה אבל ביום שהם ידרשו לפרוט את דבריהם לפרוטות תראה שהם יהודים חמים ואוהבי עמם.

– יכול להיות אבל אינני רואה שום אינדיקציה לכך. אדרבה החרדים מקפידים מאד להצמד למדיניות של כמה שיותר נטילה ואפס תרומה – בבטחון, בבריאות, בתרומת איברים – בהכל [1]. התקרית האחרונה בבני ברק בזמן סגר הקרונה בפסח, כאשר החרדים דרשו מפיקוד העורף שחילק שם אוכל לחדול מלהצמיד למנות המזון פתק חביב של “חג שמח, איש את רעהו יעזורו. באהבה, חיילי צה”ל” בטענה שהוא מביא ל”קירוב לבבות גדול מדי” אומרת הרבה מאד לדעתי.

4. הרי ברור שביום שידם תהיה תקיפה הם יבינו שאי אפשר ליישם את האידאולוגיה שלהם ויתפשרו.

– אי אפשר להכחיש את הטענה הזו אבל קשה מאד לסמוך עליה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, את אותו הטיעון אמרו גם על לנין וסטלין וחומייני ועל רבים אחרים. כאשר אנשים בעלי אידאולוגיה נוקשה, שהקריבו המון למענה, מגיעים לשלטון, הדבר האחרון שיש להם הוא נכונות להתפשר.

חיזוי של התפתחויות חברתיות ודמוגרפיות לטווח רחוק הוא קשה מאד, וגם בטווח הקרוב כבר יצא לי לא פעם להפריח השערות שהתבדו באופן כואב – בני משפחתי אוהבים ללעוג לי על כך. אינני בא כאן לקבוע מסמרות או להחליט עבור הציבור כיצד עליו לנהוג, אבל למיטב הכרתי, גם אנשי ימין שנהנו ונהנים תקופה ארוכה משותפותם הנאמנה של החרדים בקואליציות צריכים לשאול את עצמם (ולא רק בגלל מה שנכתב כאן) האם המשך עלית כחו הפוליטי של הציבור החרדי מתיישבת עם המשך קיומה של מדינת ישראל.

[1] קיים כמובן הנושא הכאוב של “ארגוני החסד” החרדיים. גם לפני שנכנס לשאלה לאיזה ציבור משתייכים הפעילים בארגונים אלו, בניגוד למנהליהם (את מי פגשתם כשבאתם לשאול מכשיר ביד שרה, לאילו חוגים משתייך תורם הכליה האפייני של מתנת חיים), מדובר כמובן בבניית הקומה השניה לפני שהקומה הראשונה – חלוקה הוגנת של נטל האזרחות – קיימת. וי למאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד.

[2] את הציטוט הזה לא ראיתי במקורו והוא מובא כאן ממקור משני. מדובר לפי מה שידוע לי בראיון שהתפרסם במוסף שבת של יתד נאמן, כי תבא תשע”ט.

[3] בפוסט המקורי כתבתי כאן “השמדה” של מדינת ישראל, התברר בתגובות שהמלה הזו יוצרת הרבה אמוציות שאינן ממין העניין, על כן שיניתי את הניסוח.

לכאורה הדברים מפורשים יוצאים מפי כהן גדול. הציטוטים מורים בבירור שאכן כולם סאטמאר, ושהוויכוח בין הפלגים הוא אך ורק לגבי הפרקטיקה.

מבט על קורלציות מתהפכות

לפני שאכנס לגוף הדברים, יש מקום לתהות כבר כאן מניין בא ההבדל הפרקטי בין הגישות, אם אכן יש ביניהן זהות תיאולוגית מלאה? אני מאלו הסבורים שהבדלים במישור המעשי שורשם בתפיסות יסוד (פילוסופיות או אידאולוגיות). אחדד מעט יותר את העניין.

במישור הפרקטי, החרדיות המתונה נראית מאד דומה לציונות-הדתית. לפחות בימינו, כמעט לא ניתן להבחין ביניהן (למעט השאלה לאילו ישיבות/מוסדות יילך הכסף). מול שתי הקבוצות הללו ניצבת החרדיות הקיצונית (כיום הפלג הירושלמי, עם כמה פליטי התנתקות אזוטריים מהציונות-הדתית בנוסח הרב טל, מצטרפים אליה במידה זו או אחרת) שעומדת במריה. זו, במקרה הטוב לא משתפת פעולה עם המדינה והציונות. במקרה הפחות טוב היא מפגינה נגדה ועושה יד אחת עם אויביה.

איך ייתכן שבמישור האידאולוגי-תיאולוגי קבוצת הביניים הזאת (החרדיות המתונה) נמצאת עם האנטי ציונות הקיצונית נגד הציונות-הדתית, אבל במישור הפרקטי המצב ממש מתהפך, כאשר הציונות-הדתית והחרדיות המתונה ניצבות מול החרדיות הקיצונית. הלוא דבר הוא.

היחס לכבשי דרחמנא: מבט ראשוני

התיאור הזה כבר רומז לנו שיש פער בין האידאולוגיה והתפיסות התיאורטיות של הקבוצה האמצעית לבין התנהלותה המעשית. אמנם זה לא בהכרח הפער שעליו אני דיברתי בין מטפיזיקה לאידאולוגיה, אלא בין האידאולוגיה לפרקטיקה. אבל עלינו לקחת בחשבון שלא מדובר כאן בקבלת החלטות קטנות ויומיומיות של אדם או קבוצה, אלא בהחלטות עקרוניות ובמדיניות עקבית. כלומר גם הפרקטיקה כאן היא סוג של אידאולוגיה. אם יש הבדלים פרקטיים-אידאולוגיים כה עזים, ואם היפוך הזיקות כה דרמטי, סביר מאד שיש כאן משהו עמוק  יותר. נראה שהפער הזה אינו בין אידאולוגיה לפרקטיקה אלא בין מטפיזיקה לאידאולוגיה. המטפיזיקה של החרדיות המתונה דומה לזו של סאטמאר, אבל האידאולוגיה והפרקטיקה שלה, לפחות כיום, שונות בתכלית.

לכאורה, הרי לכם תפיסתי על רגל אחת. החרדים המתונים נוהגים ממש לפי הדרך שתיארתי, כלומר מנתקים בין מטפיזיקה לבין התנהלות מעשית. ובכל זאת, נראה שזה לא באמת המצב. שימו לב שהחרדיות המתונה כן מתבטאת (אמנם מעט יחסית) גם במישור המטפיזי והתיאולוגי הגבוה, והציטוטים שהביא נדב יעידו על כך. מתברר שמבחינתם המטפיזיקה היא כן מישור רלוונטי, ועל אף הפער בינה לבין החיים והפרקטיקה, הם לא מוכנים לניתוק המוחלט שאני מציע לעשות בין המישורים. בפועל, הם יודעים היטב להתגמש ולהיות פרגמטיים, אבל בתפיסה העקרונית שלהם אין ולא יכול להיות ניתוק מהמישור המטפיזי. אם כן, על אף המתינות והפרגמטיות שלהם, הרעה החולה הזאת חלחלה ברמה כלשהי גם למחשבה שלהם. מתברר שהם חייבים לעצמם הצדקות תיאולוגיות מול המטפיזיקה, למרות שהפרקטיקה שלהם סוטה ממנה לא במעט.

דומני שזוהי הסיבה לכך שמגיעים שם לכל מיני תירוצים משונים ומוזרים שבאים ליישב את הסתירה, וביניהם היתלות בידע אזוטרי וקשר מיסטי של גדולי התורה והמנהיגות הדתית עם רצון ה’ על אף חוסר מובנותו. לדעתי, ההיזקקות החזקה של העולם החרדי ל’דעת תורה’ נובעת במידה רבה מהדיסוננס הזה. מכיוון שאין לנו הסבר עקבי ומשכנע לצורת הפעולה שלנו בפועל, ובפרט לאי ההתאמה שלה לאידאולוגיה והמטפיזיקה שלנו עצמנו, אין לנו אלא לסמוך על גדולי התורה ודעתם הרחבה. בכריזמה הרוחנית שלהם הם ודאי יודעים את רצון ה’, ולאו כל מוחא סביל דא. החרדים המתונים אומרים להם שזוהי גזירת הכתוב ואין לנו אלא לשתוק, לקבל ולציית (ולהצביע).

תגובתו של הרב מנחם נאבת: מבט ראשוני

ביחד עם טורו של נדב הגיעה אליי תגובתו של הרב מנחם נאבת. מדובר בתגובה ארוכה שהופיעה מפוצלת כשלשת טוקבקים בהמשכים לפוסט של נדב. אקדים שלפי עדותו של נאבת התגובה נכתבה כטוקבק די מהבטן, לא כמאמר ערוך ומנומק. ובכל זאת, לדעתי דבריו מדויקים, חכמים וקולעים אל השערה (על אף שבהמשך אחלוק עליו בהיבט חשוב), ולכן ביקשתי ממנו רשות להעתיקה לכאן. בהמשך אתייחס גם לתגובתו החוזרת של נדב לנאבת. כבר כאן אקדים ואומר שאני מסכים עם שניהם, וההסבר לכך יבוא בהמשך.

חביב בעיניי להתחיל במשפט אחד, קצר וקולע, שכתבה שם בטוקבקים מגיבה אחרת, חני גרגל:

אתה לא יודע שהציבור החרדי חי עם קריצה?

טענתה היא שטקסט חרדי מהטיפוס הזה הוא טקסט אזוטרי, כלומר לא תמיד מתכוון לומר באופן פשוט את מה שכתוב בו. נאבת האריך הרבה יותר בעניין זה, אבל נדמה לי שבעצם זהו גם תורף דבריו. אני מביא את תגובתו כאן במסגרת למעוניינים. אני בהחלט ממליץ לקרוא אותה, אבל אפשר לרפרף ולדלג לדבריי שיופיעו אחריה.

תגובתו של הרב מנחם נאבת

כשחוקרים חברה צריך לחקור את השפה שלה, לחקור את השפה זה לא רק לחקור את המילים ואת הביטויים שהיא עושה בהם שימוש אלא היחסים ביניהם, המסמנים שלהם, והאופי שהם מסגירים. כדי להבין זאת היטב אי אפשר לגשת אל חברה בראש של פיזיקאי או מדען של מדעים מדויקים. (חוקרים את המסומן, את היחס בין הסימן למסומן, וכאשר הוא יוצא מפיו של אחד כזה או אחר, שלפי תרגיל סטטיסטי מסוים הוא מייצג, אז מסקנה, הוא משקף. אלה לא תרגילים במתמטיקה ובלוגיקה). לחברה צריך לגשת עם הרבה יותר אינטואיציות, עם הרבה יותר רגישויות אנושיות. כעת לענייננו.

הרבה פעמים אנו מוצאים רבנים חרדיים גדולים שאומרים משפטים מוגזמים מאוד, קיצוניים, ולפעמים מופרכים ומטופשים (לדוגמה, רא”פ קבל עם ועדה: “מחורבן בית ראשון עם ישראל לא היה במצב קשה יותר כמו היום עם גזירת הגיוס”.) וכיו”ב. אין חולק על כך שהרבה מההתבטאויות הללו לא גורמים לנו לומר “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”, בלשון המעטה. השאלה איננה מידת חכמתם של המשפטים הללו אלא מה הם אומרים, ובעיקר, מה הם אומרים ביחס לחברה ולסגנונה.

כדי להבין זאת צריך לגשת אל השפה ואל הסוציולוגיה. כאן צריך לערוך הבחנה חשובה. אבחין כאן לצורך העניין בין החברה הציונית דתית לזו החרדית, כדי להבין צורות התייחסות שונות אל הדת. לא את האידיאולוגיות השונות וההשקפות השונות אלא השפה השונה. אני חושב ששאלת השפה הרבה יותר דומיננטית וחשובה משאלת האידיאולוגיה.

הציונות הדתית היא חברה מאוד אידיאולוגית. הבסיס שלה הוא אידיאולוגי. היא כאן כדי להגשים אידיאות ומושגים. היא עוסקת הרבה מאוד בניסוח השקפותיה באופן מדויק, בהגדרות ובמושגים שהיא מאמצת לעצמה (גלות וגאולה, תורת א”י, תורת הגלות, יחסים בין קודש לחול, ישן וחדש, גאולה, אתחלתא דגאולה, גאולה שלמה, תודה ודרך ארץ, וכו’). כל זה מעצב גם את החיים הדתיים, האמוניים יותר, הרליגיוזיים יותר. אלה באים לידי ביטוי בהרבה השקפות מנוסחות היטב ובהרבה חקירות המבררות עד דק מה בדיוק ההשקפה הדתית. כל הדברים האלה מעניקים תוקף מאוד גדול לדיבור המדויק, כמו במדעים מדויקים. כל ניסוח משקף הגדרה ברורה. (וכך אפילו במגמות “החסידיות” יותר, אפילו כשמדברים וכשמסבירים על “שבירת הכלים” ועל “החלל הפנוי”, זה נשמע כמו הרצאה מדעית).

החברה החרדית לעומת זאת לא חיה כחברה אידיאולוגית (אני לא מתכוון לאידיאולוגיה במובן של השקפת עולם ותמונת עולם), אלא כחברה מסורתית. מה הפירוש? החברה החרדית לא מבוססת כלל על הצרנה של השקפה כזו או אחרת ועל דיוק המושגים המנחים אותה. המושגים האלה הם הרבה פעמים תת מודע ולא ממש מונהרים אפילו לחרדי המצוי. החרדי מצדו הוא מסורתי, במובן זה שהוא חי בתודעה שהוא סוחב על עצמו משהו הרבה יותר גדול ממנו, כאשר הוא מצד עצמו לא תמיד בר הכי (ומכאן כל הרטוריקה של “ירידת הדורות” וכו’). המסורתיות הזו גורמת לחרדיות לא לנסות לעצב אידיאולוגיות, (כמו חוברות שעסוקות בשאלת היחסים בין יהדות ל”פוסטמודרניזם”), אלא לחיות מתוך שמירה וחינוך מסורתי. הדגש הוא על ההחזקה, על גידול תלמידי חכמים, ההחזקה במסורת, התפיסה והלפיתה בדבר הענק שעלול לחמוק אם לא נשמור עליו היטב וכו’. יש כאן הרבה פחות ניסוחים והרבה יותר אווירה חינוכית.

אני אומר את הדברים ממש בקצרה אבל אפשר לראות את זה לא רק בהבדלי ההשקפות ולא בצורות השונות שמתייחסים לבעיות אלא אפילו במופעים אסתטיים. כנסו לספריות צבעוניות של ציונות דתית (לחנות “דברי שיר” למשל, או אפילו להוצאת ספרים כמו זו של “הרצוג”) ותראו עד כמה הדגש הוא על הנהרת מושגים, הנגשה, ניסוח מדויק, קריא, ברור, מובן לכל בר בי רב וכו’. ההנגשה הזו באה לידי ביטוי אפילו במופעים האסתטיים, (אפילו בעיצוב העמודים, בגופן, בהבדלי הגופנים, בתמצות, בתוכן וכו’). כנסו לעומת זאת לספרייה חרדית. שם שולטים חיבורים שבהם השפה עקומה, שבורה, מושגים לא מוסברים. אבל בעיקר הרבה רפרנסים, העדר עיסוק בהנגשה, (אא”כ מדובר בספרים שזו כל מטרתם, שמתרבים והולכים לאחרונה, ולא בצורה מאוד מחמיאה הרבה פעמים), הכל מתחיל מהאמצע, מקיטועים, משבירות (“איתא בגמ’, ועיי’ ברשב”א ונ”ל, וכו’). וגם מבחינת התוכן. הרבה פעמים התוכן מבולבל, אין חלוקה לנושאים כמו שצריך, סוגיה נכנסת בסוגיה, סברא מתערבבת עם שאלה מחקרית, והכל נראה כמרקחה. ההבדל האסתטי הזה משקף את מה שציינתי למעלה. זה לא כישורים כאלה ואחרים (הטענה שלציונות הדתית יש כישורים אקדמיים יותר וכו’, בוודאי שזה נכון אבל זאת לא הנקודה. יש כאן משהו הרבה יותר עקרוני). החברה החרדית משמרת כמה שיותר את ה,מטען” שהיא קיבלה, ולא אגזים ואומר שהצורה המפוזרת הזו מעניקה גם איזושהי יוקרה פנימית של אליטיזם בעיניהם, משהו שמראה על משהו “גדול” שמתרחש שם, לא מונגש.

יש יתרונות ויש חסרונות בשני הצדדים וצריך להיות מודעים לאלה. אין ספק שהסגנון הציוני דתי יודע אולי טוב יותר מה ההשקפות שלו, מה האידיאולוגיות שלו, כשהוא לומד הוא מסודר ושיטתי יותר, נדבך על גבי נדבך וכו’, יש לזה את כל היתרונות של הסדר ושל הבהירות. החברה החרדית לוקה בחסר בצורה דרמטית מאוד בנושאים האלה. אבל לא רק זה. החברה הציונית דתית הרבה יותר מפותחת מבחינת דיונים אידיאולוגיים. דיונים אידיאולוגיים ממוצעים אצל החרדי נראים לפעמים לציוני הדתי כדיונים של גן א. כך גם דיונים השקפתיים דתיים. (תמיד מצחיק אותי איך חרדים “פתוחים” מתלהבים מר’ גדליה נדל רק בגלל שיש לו איזו תיאוריה על גיל העולם וזה לא כפשוטו וכו’, אלה היום דיונים קצת מצחיקים בציונות הדתית, על כל פנים, לא צריך איזה “רב רדיקלי” שיאמר משהו בנידון).

מאידך גיסא לסגנון החרדי יש יתרונות גדולים משלו. אבל צריך קצת דקות הבנה כדי להבין את היתרון הזה. היתרון הזה הוא היתרון של “בין השורות”. אצל החרדי יש תמיד משהו גדול יותר, שלא נאמר. הוא אמון על סחיבת הלא נאמר על גבו. רגעי השתיקה הם חשובים שם. לא הכל מונגש ומנוסח מכיוון שבסגנון החרדי יש תמיד תחושה שיש משהו גדול יותר מזה. אז כמובן, במופעים הנחותים יותר זה מוליד לפעמים משפטי איוולת וכתבות עיתונאיות ילדותיות, אבל במופעים המבריקים יותר של הסגנון הזה, אצל תלמידי חכמים רציניים, ניתן לראות איזשהו מעוף, שאר רוח, שלא חנוק תחת ההגדרות המונגשות, “השיטות”, “ההשקפות”. הסגנון החרדי שם הרבה דגש על הסברא, על היכולת לחשוב ולחשוב שוב ולגלות שוב ושוב דברים חדשים. הוא מסרב לכניעה בפני הסדר. לכניעה בפני הארגון של שיטות והשקפות. הוא תמיד מבקש משהו מחודש יותר, עומק גדול יותר. כמובן, הרבה פעמים זה הופך להיות סתם השתטות ילדותית, (בדיוק כמו שמופעי הסדר בציונות הדתית הופכים להיות לפעמים השתטות), אבל ברמה הגבוהה זה מותיר מרווחים, זה מותיר חדות עין, יחס של כבוד להעמקה.

כתבתי את זה מן הפן הסוציולוגי, זה קשור גם למשהו מהותי, יש איזשהו מתח מתמיד בין העמקה לסדר וארגון, בין הסברה לבין הנתונים, (המתח שבין המדען לסופר). אני חושב שהמתח הזה מתחדד שוב ושוב, יותר ויותר לאחרונה, ובגלל חוסר המודעות הוא מציג יותר מידיי מופעי איוולת הקשורים למגבלות השיטה, בשני הצדדים. כמובן, יש רבים משני צידי המתרס שלא קשורים לחלוקה הזו(יש הרבה חרדים מסודרים ומאורגנים בקפידה ויש הרבה בציונות הדתית האמונים דווקא על הסבר ועל הלמדנות), אבל כמו כל דיון סוציולוגי כזה, מדובר בהכללה.

הדברים שכתבתי אינם נוגעים להבדלים בהשקפות עולם בין החברות אלא הבדלים בסגנון. הרבה חושבים שההבדלים הגדולים הם בהשקפות (אומרים הלל ביום העצמאות או לא אומרים, כאילו שזאת הנקודה). ההבדל הוא הרבה פחות בהשקפות כאלה ואחרות אלא בסגנון. (ואת זה אפשר לראות בצורה מוחשית אצל “חרדים חדשים” רבים מאוד שמבחינה השקפתית ואידיאולוגית מאמצים את כל האידיאולוגיה של הציונות הדתית, ומתרחקים מאוד מן ההשקפות החרדיות הקלאסיות, ובכל זאת מתעקשים להיוותר חרדים. הסיבה לכך היא בגלל שההבדל הסגנוני הרבה יותר דומיננטי מאשר ההבדל ההשקפתי). הממלכתיות של החברה הציונית דתית אינה רק אידיאולוגית אלא היא סגנונית, היא קשורה לצורה שבה היא תופסת את החוק, את המוסדות, את המבנים, באופן סדור, מאורגן, מערכתי, ישר וכו’. החרדי לעומת זאת הוא הרבה יותר מסורתי והרבה פחות ממלכתי. שוב, זה הרבה פחות עניין של השקפות אלא עניין של סגנון. המוסדות והמבנים, הסדר והמערכתיות הרבה פחות מעניינים אותו. החרדי ישים את הדגש על העוצמה של דברים, על החוזק, על התקפות, האסתטית והרעיונית. זאת הסיבה שהחינוך החרדי יהיה הרבה פעמים הרבה יותר רליגיוזי מממלכתי ובצד הגרוע יהיה הרבה יותר פומפוזי וצווחני ממתון ושקול. חרדים הרבה פעמים אומרים שלדתיים לאומיים אין חוש הומור. ברור שלהרבה מהם יש חוש הומור, אבל הכוונה היא לסגנון. הציוני דתי גדל על סגנון מאוד ממלכתי, מסודר, מערכתי, שיטתי, במקום הזה יש הרבה פחות דילוגים של צחוק, הומור או שנינה. החרדי לעומת זאת גדל באווירה הרבה יותר מסועפת, מסובכת, מורכבת, מרובדת, (שוב, מבחינה נפשית וסגנונית, לא אידיאולוגית, עליה הוא לא יודע הרבה), מה שמאפשר צורה מסוימת של הומור. מופעים של שחיתות שלטונית יכעיסו בדרך כלל הרבה יותר את הציוני דתי מאשר את החרדי, אבל מופעים של פגיעה בקדושה יכעיסו הרבה יותר את החרדי. זה קשור להבדלי הסגנון.

כעת, אל השפה.

אי אפשר להבין את הבדלי השפה בין שתי החברות אם לא חושבים על השפה כחלק משאלת הסגנון. השפה בציונות הדתית היא שפה מדויקת מאוד, כזו הצריכה לשקף במדויק את האידיאולוגיה העומדת מאחוריה. מה שמאפיין את השפה זה היכולת שלה ליצור סימנים מדויקים למסומנים שעליהם היא מצביעה.  בשפה הציונית דתית אין כל בעיה של תרגום. הכל שאלה של נתונים ותכנים. מעבר משפה לשפה הוא לא משהו משמעותי. השפה היא בעיקר כלי להחזקת תוכן מסוים.

השפה אצל החרדי לעומת זאת היא לא רק כלי ביטוי לתכנים אידאליים כאלה ואחרים, היא הרבה פחות כזו, הרבה פחות מדעית, ולכן הרבה יותר משוחררת. זאת שפה שהמובן שלה זה באפקט שהיא מעוררת, בדרמה, בהתרגשות, בחוויה. הסיבה שכל רב מדרג ד’ אצל החרדים מקבל תארים הסובלים מאינפלציה חמורה, (הרב הגאון, האדיר, מרן, רשכבה”ג וכו’) לצד התארים “המדויקים” אצל הציונים דתיים (הרב פלוני אלמוני, רב היישוב א’), נובעת באופן ישיר מהשאלה הסגנונית. השפה אצל הציונים דתיים אמורה “להתאים את עצמה” לנתונים, השפה אצל חרדים עושה בדיוק ההיפך, היא אמורה לעורר רגשות סובייקטיביים, דרמה, רעש.

מכיוון שהאידיאולוגיה וניסוח ההשקפות אינה הנושא המרכזי אצל חרדים, אלה שמופקדים על האידיאולוגיה הם בדרך כלל עיתונאים מדרג ד’, ועסקנים. יש גם כאלה “שנשלחים לציבור שבחוץ”, נויגרשלים למיניהם, שתפקידם הוא “לעשות את העבודה הטכנית”, המלוכלכת. אנשים גדולים בחברה החרדית הם כאלה “שיודעים ללמוד”, תלמידי חכמים גדולים, בעלי סברא גדולה, או צדיקים גדולים. כל הדברים הקשורים לסגנון הנפשי יותר, הסובייקטיבי יותר. לעומת זאת ביטויים שניתן למצוא דווקא אצל דתיים לאומיים היום כמו “גאון באמונה”, “גדול הדור באמונה”, “גאון בהשקפה” וכו’, אלה ביטויים שמצחיקים את החרדי.

החברה החרדית אינה מעצבת את השקפות עולמה לפי אידיאות מופשטות אלא לפי שאלות חינוכיות, שאלות של אווירה ציבורית. זאת הסיבה שהנושא של האמת הטכנית הרבה פחות חשוב, מה שחשוב הוא שיהיה חינוך חזק, קשר חזק לתורה. הרבה יותר מאשר “לדעת את האמת כמות שהיא”. לכן החינוך החרדי מתמקד מאוד ברטוריקה, והמשפטים “ההשקפתיים” שהוא מנפיק הם משפטים הקשורים לאינפלציה רטורית והרבה פחות לניסוח מדויק כזה או אחר של השקפת עולם. החרדים הם בורים בשאלות של אידיאולוגיה (שוב, חוץ מיחידים, אני מדבר על סגנון חברתי). הם הרבה יותר רגישים לשאלות של חינוך ושל אווירה מאשר לשאלות של אידיאולוגיה. זאת הסיבה שהדיבורים שלהם יכולים להיות פומפוזיים מאוד, במרחק גדול מאוד ממה שהם חושבים, או ליתר דיוק, לא חושבים עליו. (זאת הסיבה שצד המחלה של חרדים הוא הצד של אחד בפה ואחד בלב, של הצביעות, מחלה הרבה פחות נפוצה בציונות הדתית).

מי שמנסה למצוא במשפטים כאלה ואחרים, בציטוטים של רב כזה או אחר, ביטוי ל”השקפה חרדית” ו”לתפיסת עולם חרדית” אידיאולוגית, לא מבין כלל מהי השפה החרדית. לא בגלל שהיא חידתית, והיא קורצת, והיא צבועה או כיו”ב, אלא בגלל שהיא כלל לא משקפת “נתונים” או “מידע” על “השקפות העולם” שלה. היא מתפקדת בזירה אחרת לחלוטין, בזירה הנפשית, זו של הרטוריקה, החינוך, וההעצמה הנפשית. כדי להבין “ציטוטים” מהסוג הזה ואיך הם משקפים את החברה החרדית, צריך קודם כל להבין את המבנה ואת השפה בחברה הזו.

טיעונו העיקרי של הרב נאבת

קוצר המצע לא מאפשר לי לנתח כאן באופן מפורט ודקדקני את טיעוניו של הרב נאבת ואת השלכותיהם, ולכן אתמקד בנקודות שבעיניי הן העקרוניות והחשובות בדבריו. כאמור, לאחר מכן אגע גם בתגובתו של נדב ובמשמעותו של הוויכוח. מכיוון שדבריו של נאבת הובאו במלואם, ארשה לעצמי להכניס לתיאור דבריו גם פרשנויות והרחבות משלי.

נאבת טוען שהשיח האידאולוגי החרדי צריך להיקרא אחרת מאשר טיעונים דתיים-לאומיים או דתיים-מודרניים (אלו אינן מילים נרדפות כמובן). בעולם האידאולוגי המודרני (שהציונות-הדתית, ובוודאי הדתיות-המודרנית, הן חלק ממנו) טענה או טיעון לוגי מטרתם להציג מערכת סדורה ושיטתית של טענות ומסקנות שנובעות מהן, וכך ליצור תשתית אידאולוגית שבתוכה מתוארת המסגרת המחשבתית וצורת ההתנהלות. ממנה ניתן גם להסיק מסקנות, לתמוך או לשלול בצעדים או בצורות מחשבה שונות, וכמובן גם להעלות פירכות בעד ונגד. תשתית כזאת מזמינה ויכוח שמתחיל בניתוח הטענות ומעמיד אותן למבחן ביקורתי. בצדק מוסיף הרב נאבת שגם החלקים בחברה הציונית-דתית שנוטים לחסידות וקיומיות, מנסים (לא  תמיד בהצלחה) לנסח את טיעוניהם בצורה שיטתית. אין פלא שלפעמים שיעור על ר’ נחמן נראה כמו הרצאה אקדמית. גם הטענות על המגבלות של הרציונליות משתדלות (ושוב, במקרים רבים לא בהצלחה רבה) להציג את עניינן באמצעות טיעונים לוגיים מנוסחים היטב שאמורים לעמוד למבחני הפרכה.

לעומת זאת, השיח האידאולוגי החרדי בנוי אחרת. הטענות והטיעונים לא מיועדים להציג איזו אמת מטפיזית, תיאולוגית או אחרת, וגם לא לבנות מסגרת תיאורטית סדורה, לכידה ושיטתית. מטרתן של טענות אידאולוגיות חרדיות, לטענתו של נאבת, היא בעיקר לחולל תוצאות. במקרה שלנו מטרתם של אלו בעיקר להגביר יראת שמים, וליצור הזדהות עם החברה החרדית ועם התורה, וכמובן לכידות כלפי איומים מבחוץ. לכן אין לבחון את הטענות העולות שם במשקפיים לוגיות, לנתח את הטיעונים בצורה שמנתחים טיעון לוגי רגיל, להסיק מסקנות או להעלות פירכות או תמיכות בעד ונגד). את הטענות הללו יש לקרוא מתוך מודעות לסאב טקסט שברוב המקרים חשוב הרבה יותר מאשר הטקסט.

נאבת טוען שבמובנים מסוימים, השיח האידאולוגי בחברה החרדית הוא בעל אופי מיושן (לא מודרני), או מסורתי. הוא לא מחויב לתקפות, להיגיון ולשכל הישר (להיפך, כפי שהערתי בהקדמתי, כמה שהטענה תהיה מנוגדת יותר לשכל הישר כך יש לציית לגדולי התורה כי כנראה מדובר בעניין רוחני-אלוקי שרק הם מבינים אותו, ולא בתוצאה של מחשבה אנושית הגיונית פשוטה)[1]. הוא גם לא מיועד להוות תשתית שעל פיה מקבלים החלטות ומגבשים עמדות. להיפך, העמדות קיימות עוד לפניו, וביסודן הן פרקטיות או אינטואיטיביות. התיאוריה באה רק לאחר מכן, כדי לצקת את המסקנות הללו לתוך מסגרת כללית כלשהי ולשוות להן מראית עין של תקפות. היא מחזקת את הציבור בדבקותו בדרך, אבל לא באמת מתכוונת לטעון טענות אמת כלשהן.

דוגמה מה’חזון אי”ש’

בהקשרים אלו תמיד עולות אצלי כמה אמירות של החזון איש, המנהיג החרדי הגדול בישראל שלאחר השואה. יש לו כמה אמירות מוזרות, שכמעט אין לי ספק שהוא עצמו לא האמין בהן. תחושתי היא שהוא אמר אותן רק כדי לבסס את ההשלכות שהוא חפץ ביקרן, אבל בלי להתכוון לכך באמת.

דוגמה בולטת אחת היא טענתו הידועה על אלפיים שנות תורה.[2] ישנן קביעות תלמודיות שנראות בעייתיות מאד לאור הידע המדעי בימינו. השאלה האם לא נכון לשנות את ההוראה ההלכתית התלמודית, שכן היא מבוססת על טעות.[3] החזון איש טוען שגם אם המדע כיום מורה לנו שהתלמוד טעה בהנחה מדעית כלשהי, ההלכה נקבעת על פי המדע התלמודי. מדוע? הוא מתבסס על המדרש שמחלק את תולדות העולם לשלוש תקופות: אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה ואלפים שנות משיח. לטענתו, הקביעות התורניות המחייבות הן אלו שנקבעו במהלך אלפיים שנות תורה (התלמוד שייך לתקופה הזאת), ולכן גם אם התלמוד מתבסס על ידע מדעי שגוי הוראתו מחייבת.

מכיוון שדי ברור כי אין שחר וגם לא מקור לפירוש הזה, ומכיוון שאני מחסידיו הגדולים של החזו”א שהיה בעיניי איש חכם מאד וישר אינטלקטואלית, אין לי ספק שהוא עצמו לא האמין בכך. אז כיצד עלינו להבין את האמירה המוזרה הזאת שלו? נראה שלדעתו כמדיניות הלכתית חשוב מאד שנשמר את ההוראות ההלכתיות של התלמוד גם אם הן מבוססות על טעות מדעית (כדי למנוע רפורמה). ומכיוון שלהערכתי גם הוא הבין שההסברים המקובלים לכך הם תימהוניים (לפחות לדעתי), חלקם מטילים ספק במינונים שונים במדע העכשווי לטובת המדע התלמודי,[4] ואחרים תולים זאת בשאלות של סמכות (גם זה לדעתי חסר בסיס), לכן הוא מצא עצמו נאלץ להנפיץ הסבר מוזר כזה כדי להשאיר את המסקנה על כנה. בכך הוא האמין (וכנראה בצדק) שהוא מצליח להותיר את ההלכה התלמודית על כנה ולסתום את פיות המקטרגים. זו דוגמה מצוינת לשיח שמתאר הרב נאבת, והפעם במישור ההלכתי (נכון יותר: המטא הלכתי).

כמה מאפיינים נוספים

בתוך דבריו, הרב נאבת עומד על כך (וכבר כתבתי זאת לא פעם בעבר) שהחברה החרדית הרבה פחות אידאולוגית מהחברה הציונית-דתית. בעולם הציוני-דתי (ה”קו” הוא הדוגמה המובהקת לזה כמובן) נוטים לבחון כל החלטה וכל צעד לפי עקרונות אידאולוגיים. בחברה החרדית קבלת ההחלטות הרבה יותר פרגמטית. בניגוד למקובל, הרבה יותר קל להתפשר עם חרדים מאשר עם ציונים-דתיים. מסיבה זו גם תמצאו בכתבים ההגותיים של הציונות-הדתית לא מעט התפתלויות תיאורטיות שמנסות ליישב כל מה שקורה במציאות וכל החלטה עם העקרונות שלהם. לעומת זאת, בעולם החרדי אין עיסוק רב באידאולוגיה. יש כמה סיסמאות אבל כולם מבינים (במודע או שלא במודע) שלא נכון לקחת אותן ברצינות רבה מדיי ולהתייחס אליהן.

מעבר לזה, בחברה החרדית האמירות הן בדרך כלל קיצוניות ופומפוזיות.[5] כל אירוע הוא אסון, שוד ושבר, או גאולה וישועה שלא היו מעולם (יש דוגמאות גם אצל נאבת). הוא מסביר שגם התופעות הללו יסודן בכך שהם לא מקפידים על דיוק והתאמה למציאות, שכן מטרת האמירות הללו אינה העברת מידע או ניתוח מצב, אלא השגת יעדים חינוכיים רטוריים. לעומת זאת, בשיח הציוני-דתי יש גם אמירות מתונות, ולא כל דבר הוא יסוד אמונה ומצב קיצוני. מעבר לזה הוא מביא גם הבדל נוסף ביחס לחוש ההומור, וגם לזה אני נוטה להסכים (אמנם להתרשמותי זה משתפר עם השנים). בשיח הציוני-דתי יש מעט הומור. הכל מאד רציני ואידאולוגי. כל ניתוח מחייב אותנו, וכמובן יש לו השלכות חשובות. בעולם החרדי אין בהכרח סתירה בין דוסיות לחוש הומור. הפרגמטיזם החרדי מתיר לעצמו ביתר קלות להתלוצץ על אחרים וגם על עצמו. עוד בימיי בבני ברק ועד היום תהיתי כיצד אנשים חיים עם הבדיחות על הגרי”ש אפרתי,[6] כלומר על השפעת המשמשים על כרוזי והודעות הרבנים, וביחד עם זה מאמינים באמונה שלימה ב”ככל אשר יורוך”. יש שם פיכחון מפתיע ששלוב בדוגמטיות ממש לא מובנת.

בקיצור, נאבת טוען שנדב טועה בהבנת השיח החרדי. נדב מצטט משפטים ממנהיגים חרדיים ורואה בהם ביטוי לאידאולוגיה החרדית. לדידו, אם הם כותבים כמו סאטמאר אז הם מאמינים באמונותיה של סאטמאר. ומה על הפרקטיקה השונה? לשיטתו זהו רק ויכוח פרקטי. נאבת, לעומתו, טוען שיש כאן אי הבנה של השיח. המשפטים הללו מיועדים ליצור אווירה ויחס כלפי הציונות והמדינה ולשמור על ליכוד השורות. אין להם כמעט דבר עם הבעה שיטתית של אמונות ודעות, וכל המסיק מהם משהו לגבי האידאולוגיה והתפיסה החרדית (עד כמה שבכלל יש כזאת) עושה זאת על אחריותו.

בקבוצת הוואטסאפ שבה עלה הדיון הזה כתבתי שלדעתי נאבת לגמרי צודק בעניין זה. יש בדבריו תיאור קולע של השיח החרדי, והניתוח של נדב באמת בעייתי. אלא שכפי שנראה כעת יש גם צד שני למטבע.

תגובתו של נדב: על האזוטריות

נדב, בתגובתו לנאבת, רואה בטיעונים שלו טיעוני סניגוריה אפולוגטיים:

כפי שכתבתי במאמרי בענין גביהה בן פסיסה, אין באמת טעם להתווכח עם עורכי דין שפועלים בשיטת זיל הכא קמדחי לה זיל הכא קמדחי לה, כאשר האנשים המדוברים עצמם לא נגישים ואומרים רק מה שבא להם מתי שמתחשק להם.

גם לו יצויר שכל מה שכותב כאן נאבת נכון ואמיתי, מה שעולה מהתיאור שלו הוא חברה בה אנשים מדברים בכפל ובתלת לשון בעניינים הכי חשובים וגדולים, ובעצם אסור להאמין לאף מלה שהם אומרים כי הכל משועבד לשיקולים פרקטיים ולצרכים חינוכיים. זו בעצם גרסה חדשה של תיאורית היענקוש, בהבדל שלדעת נאבת היענקוש הוא פנימי לר’ חיים ולא חיצוני לו.

לדעתי אם תשאל את היהודים שציטטתי הם יגידו לך להדיא שזו השמצה הרבה יותר גרועה מהציטוטים שלי, וכמו הסיפור הידוע על הרעק”א.

לכל חברה אפשר לעשות פסיכולוגיה קולקטיבית, ואם משתמשים במלים כמו מסמן ומסומן אז בכלל אפשר להגיע מכל מקום לכל מקום. כאן אנחנו מדברים על פוליטיקה, שמנוהלת בידי אנשים שמצהירים שהם שומעים למה שאומרים האנשים שציטטתי, כל היתר לא חשוב בכלל.
אגב כל עניין ההשוואה עם הציבור הדתי לאומי איננו ממין הטענה. השאלה היא לא על הערך הדתי שהחרדים נותנים למדינה או לא, זה ממש ממש לא חשוב בעיני. השאלה היא על נאמנותם כאזרחים, והאם המדינה תוכל להתקיים אם כחם הפוליטי ימשיך ויגדל. אגב דאגב, אפילו לא באתי כאן בתביעה כלפיהם, מצידי אפשר להניח ששנאתם היוקדת למדינה ולאזרחיה הלא חרדים מוצדקת לגמרי. כל מה שאני רוצה בפוסט הזה הוא להציע נקודה למחשבה למי שהמדינה וקיומה כן חשובים לו.

]הערה אחרונה לא קשורה לעיקר הנושא: מי שכותב “השפה בציונות הדתית היא שפה מדויקת מאוד, כזו הצריכה לשקף במדויק את האידיאולוגיה העומדת מאחוריה.” כנראה מעולם לא נחשף לכתבי הרב קוק[[7]

כאמור, הוא רואה בטיעונים הללו סנגוריה לא ישרה שמטרתה להתחמק ולהוציא את החרדים בשלום מהביקורת שלו. לכך איני מסכים. אני חושב שהטיעונים הללו באמת מתארים את המצב לאשורו, בין אם אתה אוהב זאת ובין אם לאו. בעניין זה אני לגמרי מסכים עם הרב נאבת.

אלא שנדב טוען עוד, ובצדק רב לדעתי, שמפרשנותו של נאבת עולה שאי אפשר לדון בטיעונים של דוברים חרדים לגופם. תמיד קיימת האפשרות לסגת לכך שהם לא באמת התכוונו למה שאמרו, והקושיא מעיקרא ליתא. בזה אני לגמרי מסכים עם נדב. כלומר נאבת צודק בפרשנות שלו לטקסטים החרדיים, אבל בדיוק בגלל זה נדב צודק בביקורת שלו על הגישה האזוטרית הזאת. כעת אחדד את הדברים יותר.

האם השיח החרדי הוא אזוטרי?

כדי להקדים תגובות צפויות, אומר כבר כאן: הדברים שייאמרו מכאן והלאה (כמו גם דבריי עד כאן) הם הכללות. כשאדבר על השיח החרדי אני אתכוון כאן לאותן אמירות נשואות הוויכוח בין נדב לנאבת. אין בכוונתי לומר שכל מילה שמוציא הוגה או רב חרדי אין לה משמעות והיא אינה אלא רטוריקה להשגת מטרה חינוכית. אני גם לא טוען שכולם שם תמיד מדברים שטויות. בדבריי אתמקד באמירות מהסוג שתיאר נאבת, ורק בהן. כעת אנסה לחדד יותר את טענותיי לגביהן, כלומר להסביר מדוע ובמה אני מסכים עם שני הצדדים בוויכוח הזה.

הבעיה שמעלה נדב קיימת בכל טקסט שנכתב בגישה אזוטרית. אם אין לך דרך להפריך טיעון או טענה כלשהם, כי אז ספק עד כמה הם בכלל אומרים משהו. כל אימת שתקשה קושיא יסבירו לך שכוונתו לא הייתה למה שכתוב. אבל זה לא רק כשעולות קושיות. כל אחד יכול לתלות בטקסט כזה כל מה שירצה, שהרי ראיות לפירוש כלשהו שיהיו מבוססות על מה שכתוב לעולם אינן מכריעות. כזכור, השיח החרדי/אזוטרי לא טוען טענות אלא רק יוצר אווירה למטרות חינוכיות ואינדוקטרינריות. כל עוד אין לי קריטריון שמורה לי מתי הטיעון מתכוון למה שכתוב בו ומתי לא, וגם כיצד עליי לפרש אותו בכל מצב, אזי לא רק שאין דרך להתווכח איתו אלא הטיעון עצמו לא באמת אומר משהו. הוא לכל היותר מקור השראה, כמו שיר או כמו טקסט עמום של האורקל מדלפי.

עד כאן מחולאיה של האזוטריות. אלא שבנדון דידן הבעיה עמוקה יותר מאשר בכתיבה אזוטרית. בכתיבה אזוטרית ההנחה היא שהכותב התכוון למשהו מסוים, ושיש גם קוראים נבונים שיכולים להבין את הטקסט לאשורו. האזוטריות רק מונעת מההמונים להבין את הטקסט (זו בדרך כלל מטרת הכתיבה האזוטרית). אבל בנדון דידן אין קוראים נבונים שיכולים להבין את משמעות הדברים, שכן אין משמעות. אין לנו כללי פרשנות שיכולים להביא גם שומע או קורא מיומן (תלמיד חכם) לפירוש האמיתי של הדברים. בשיח החרדי פשוט אין פירוש אמיתי (חשבו על הדוגמאות שציטט נדב והסביר נאבת). כפי שראינו, הפירוש של טקסט כזה הוא המטרה שלו ולא המשמעות שלו. כפי שנאבת מתאר זאת, היחס בין מסמן למסומן בשיח האידיאולוגי החרדי לא קיים (או למצער שונה). בעצם אין לטקסט כזה מסומן במובן של משמעות הטקסט, אלא רק במובן של מטרת הטקסט. במובן הזה השיח החרדי דומה קצת לנאומי כיכרות (אם כי שם לפראזות מעבר למטרה יש גם משמעות, הגם שלעתים הא מופרזת, טיפשית, או לפחות לא מדויקת).

דומני שגם נאבת מבין היטב שהיעדר המשמעות הוא נחלתם של מומחים ותלמידי חכמים ולא רק של הדיוטות, שכן אם אין משמעות אז שום כללי פרשנות לא יביאו אותנו למשמעות של הדברים. יתר על כן, חוסר המשמעות וחוסר היכולת לחלץ מהנאמר מסקנות והשלכות כלשהן, הוא גם נחלתם של הדוברים עצמם, כלומר של המנהיגים והרבנים החרדיים שאומרים וכותבים את הטקסטים הללו. הם עצמם, לפי תיאורו של נאבת, לא מודעים לחוסר הדיוק ולפער בין המטרה לבין המשמעות של דבריהם. זה אינו מצב שבו הם מתכוונים למשהו אחד וכותבים משהו אחר, כמו שמצוי בטקסטים אזוטריים. טקסט חרדי כמו זה שבו מדובר כאן, אינו אזוטרי במובן הזה, מפני שכאן אין בכלל משמעות (אלא רק מטרה).

אגב, נדמה לי שהסיבה העיקרית לכך אינה מגמה מכוונת, שכן הדוברים והכותבים כלל לא מודעים לבעייתיות הזאת. הדובר עצמו חי באטמוספירה מסורתית (ולא מודרנית), כפי שמסביר נאבת בצדק. הוא חושב וכותב באופן רשלני ולא מדויק, מפני שחסרה לו המודעות המודרנית לדיוק הלוגי ולמשמעות דבריו. לכן הוא אומר/כותב דברים שעולות מהם מסקנות שהוא עצמו לא מתכוון אליהם. העיקר שהמטרה החינוכית מושגת.

במובן הזה יש כאן בעיה אמיתית, כפי שתיאר אותה נדב בתגובתו האחרונה, וזאת דווקא בגלל שנאבת צודק לדעתי בפרשנותו לטקסטים הללו. התמונה שעולה היא תמונה של אנשים, שבחלקם חכמים מאד (שמעו וקראו שיעורים וחידושים שלהם בסוגיות תלמודיות, ותיווכחו בכך), שכאשר הם עוסקים בתחומי הגות ואידאולוגיה פשוט מדברים באופן לא מודע, ברמה ילדותית ממש. הטיפשות שנאבת מתאר בתחילת דבריו כשהוא מתאר טקסטים שעליהם קשה לומר “רק עם חכם ונבון”, אינה אפקט צדדי. היא נוגעת בתשתית הדברים.

נדמה לי שתחושתם של הדוברים והקוראים החרדים שמאמצים שיח כזה היא שפילוסופיה ורעיונות הם עניין לשעשוע שאינו דורש מיומנות. מפריחים אמירות שנשמעות על פניהן מתאימות, וזהו. מיומנות ויכולות אנליטיות נדרשות וקיימות (למכביר) רק בתחום הדיון התלמודי. כל מי שמכיר את החברה החרדית מכיר את התופעה הזאת. בשהותי בבני ברק שמעתי מדי פעם שיחות של משגיחים או ר”מים שבאו לדרוש בבית הכנסת, השומעים שרבים מהם היו למדנים לעילא, אם היו שומעים שיעור למדני ברמה כזאת הדובר היה נקצץ על ידם לחתיכות, וכאן הם הקשיבו לדברי ההבל שנאמרים כאילו מדובר במתן תורה מפי משה רבנו לפחות.

אגב, למעלה הקדמתי וסייגתי את דבריי, ואמרתי שהם מכוונים כלפי הטקסטים שתיאר נאבת ולא בהכרח כלפי כל טקסט אידאולוגי חרדי. אלא שכעת ניתן להסיק שגם אם רק חלק מהטקסטים הם כאלה, הרי אין לנו דרך לדעת מתי בדיוק זהו המצב. אין לנו קריטריון שמזהיר אותנו מפני אמירות לא מדויקות שמיועדות להשגת מטרות חינוכיות ולא להעברת תוכן כלשהו. אבל מצב כזה מעיב על היכולת לפרש כל טקסט אידאולוגי חרדי. הרי אינך יכול לדעת האם הוא שייך לטקסטים עם מסומן (משמעות) או לאלו שיש להם רק מטרה ולא מסומן. אם תקשה עליו לעולם ניתן להסביר לך שזה טקסט שלא מתכוון למה שכתוב בו. המסקנה העגומה שעולה מכאן היא שגישה כזאת יוצרת בעייתיות חמורה ביחס לכלל הטקסטים, וההסתייגות הקודמת שלי עצמה לא לגמרי במקומה. ובכל זאת, אין בכוונתי לטעון ששום טקסט חרדי לא מתפרש כמשמעו. יש טקסטים שבהם די ברורה המשמעות. ועדיין יש כאן בעיה עקרונית שאי אפשר להתעלם ממנה. בוודאי שאי אפשר לדון עם מישהו, גם אם רק חלק  מהטקסטים שלו בנויים באופן כזה.

הערה על ההבדל בין דרוש ופלפול

ראינו שלא רק השומעים אלא אפילו הדוברים עצמם לא באמת מודעים לפער בין משמעות הטקסט שלהם לבין מטרתו. מטרת טקסט כזה היא לחולל התנהגות ואווירה ולא להעביר משמעות ותכנים. בעצם הדוברים עצמם לא מצפים להבנה של דבריהם אלא לתוצאות התנהגותיות ומחשבתיות אצל השומעים. דומני כי ניתן לקשור זאת להבחנה שעשיתי לא פעם בעבר בין דרוש לפלפול (ראו, למשל, בטור 52).

הסברתי שם שפלפול הוא טיעון שנראה מוצק ונכון שמוביל למסקנה שגויה בעליל (סוג של פרדוקס), ואילו דרוש הוא טיעון חלש שלא מחזיק מים שמוביל למסקנה נכונה (בדרך כלל טריוויאלית). עוד הוספתי שאני יכול לראות ערך בפלפול, ולו רק כחידה ואתגר אינטלקטואלי (לבנות פלפול טוב זו אמנות אמיתית), אבל דרוש נראה לי חסר ערך לגמרי.

במובן הזה, השיח החרדי כפי שמתאר אותו הרב נאבת הוא סוג של דרוש. מעלים שם טיעונים שלא מחזיקים מים, כשהמטרה היא להוביל לתוצאה המחשבתית וההתנהגותית הרצויה. אם בסוף המסקנה טובה (המטרה הושגה), מה איכפת לי שהטיעונים שמובילים אליה לא מחזיקים מים?! זוהי בדיוק הסיבה לכך שאין משיבין על הדרוש.[8]

הערה לסיום על האטמוספירה הקונטיננטלית

מקריאת דבריו של הרב נאבת עולה שמדובר בשיח שמיועד להשיג מטרה ולא להעביר תוכן ומשמעות. מאידך, ניתן להתרשם מדבריו שבכל זאת יש לשיח החרדי מובן כלשהו, גם אם לא לגמרי מדויקת וקשיחה, וזה מה שנדב בניתוח שלו מפספס. כך גם ניתן אולי להבין את הניסוח של חני גרגל שהובא למעלה (על ה”קריצה”). גם מדבריה ניתן אולי להבין שיודעי ח”ן כן קולטים את הקריצה ומבינים את מה שנאמר. הבעייה שלי היא עם הטענה שמנסה להציג כאילו יש לטקסטים כאלה משמעות שאינה עולה באופן לינארי מהמילים ומהמשפטים עצמם. אם הפרשנות הזאת נכונה אז לדעתי אין להם משמעות.

הדברים מתקשרים אצלי לביקורת שכתבתי פעם על ספרו של הרב נאבת, לרגעים תבחננו, וכאן רק אעיר על כך בקצרה. בביקורתי הנ”ל עמדתי על כך שנראה כי הרב נאבת חי באטמוספירה פילוסופית קונטיננטלית (צרפתית בעיקר. הבנתי שזה גם מקורה של משפחתו). בטור 223 (וגם כאן) עמדתי על הבעייתיות הגדולה שאני רואה באטמוספירה הפילוסופית הצרפתית (אין כוונתי לצרפתיות במובן האתני כמובן). זוהי אווירה שנוטה לשיח הפוסטמודרני (כן, אני יודע שיש הרי ענק שמבדילים בין הוגה צרפתי זה לחברו, וביניהם לפוסטמודרניות. צר לי, לא קונה). אין פלא שניתן למצוא שם משחקי מילים בלי הצבע או משמעות מוגדרים היטב, ובפרט יחס ליברלי מאד כלפי הקשר בין מסמן למסומן (זה עצמו מינוח רווח בטקסטים פוסטמודרניים). אמנם כתבתי בסקירתי שלדעתי ספרו של הרב נאבת מעניין ומרשים בבהירות ובעומק דבריו, ואני חושב שגם בדבריו כאן הוא גילה הבנה עמוקה ויכולת טיעון וביטוי משובחת. ובכל זאת, דומני שאולי האטמוספירה הצרפתית היא שמביאה לגישה האוהדת, או לפחות המבינה ומכילה, של הרב נאבת כלפי סוג כזה של שיח שהוא מתאר.

הוא עצמו מסביר שהשיח החרדי מחליף משמעות במטרה, ומסיק מכאן שאל לנו להתייחס אליו כנושא משמעות ולגזור ממנו מסקנות, ובכל זאת נראה שהוא מתייחס לכך בסלחנות רבה (דבריו ביסודם הם כתב סנגוריה על השיח הזה, למרות הביקורת שמצויה בהם). ניתן להתרשם שבעיניו זו אינה אלא משמעות מסוג שונה. לעומת זאת, בעיניי (וגם בעיני נדב), כמי שחושב במסגרת פילוסופית קונוונציונלית ולא רואה במלל הצרפתי הרבה מעבר למשחקי מילים, השיח שהוא מתאר הוא ריק מתוכן. אין לו שום משמעות. כאמור, הפרשנות של הרב נאבת לציטוטים שהביא נדב צודקת מזו שניתנה להם על ידי נדב, אבל דווקא בגלל זה הטענות של נדב כלפי השיח הזה הן בעיניי חזקות מאד. לדעתי לא צדק נדב בפוסט המקורי בו הוא טען שכל החרדים הם סאטמאר, אבל הוא בהחלט צדק בתגובתו לרב נאבת, כלומר בטענתו שאם הפרשנות שלו צודקת אזי השיח שלהם לא רציני, ילדותי (ואולי ‘דרושי’) ובעצם לא אומר הרבה.

[1] כידוע, הרמב”ם מו”נ ח”ג פכ”ה-כו גינה נמרצות את צורת המחשבה הזאת. ראו על כך גם במאמרי “מהי ‘גזירת הכתוב’?”.

[2] ראו על כך בסוף פרק שבעה-עשר בספר השלישי של הטרילוגיה, מהלכים בין העומדים.

[3] עסקתי בזה בחלק השישי של הספר השלישי בטרילוגיה, ושם הסברתי שלדעתי למרות סמכותו ההלכתית הבלתי מעורערת של התלמוד הוראות אלה בטלות מאליהן, כלומר אין אפילו צורך בבית דין שיבטל אותן. אבל איני מכיר שיטה הלכתית כזאת בכל תולדות ההלכה. ההנמקות שעולות כדי לבסס את הגישה הזאת הן מוזרות מאד, ולא אכנס אליהן כאן.

[4] יש שמשוכנעים שהמדע התלמודי לא טועה והמדע שלנו כן. ויש שמטילים ספק ומספק לא מרשים לעצמם לשנות את ההלכה, ויש שתוהים אולי יש פרשנויות שמיישבות את הדברים (בלי להציע פרשנויות כאלה).

[5] הבאתי כאן בעבר בהקשר זה את הפתיחה המאלפת לספרו של אמנון לוי, החרדים (ראו על כך בטור 161).

[6] למי שלא מכיר, הגרי”ש הוא שמו של הרב אלישיב (=הגאון רבי יוסף שלום), והרב יוסף אפרתי היה משמשו הקרוב. הבדיחה הזאת מלגלגת על העובדה (או: ההנחה) שהאמירות הציבוריות שיצאו מפיו של הרב אלישיב היו בעצם אמירות של הרב אפרתי שתמרן אותו. כאמור. אבל זה לא הפריע לאנשים להתייחס לאמירות הללו בחרדת קודש. אם בין כה וכה לא מבינים, ובין כה וכה הקב”ה מדבר מגרונו של הרב אלישיב, אז זה לא ממש  משנה אם זה הגיוני והאם הרב אלישיב עצמו באמת אמר זאת או לא. רוח ה’ על משרתי קדשו (לשון הרמב”ן בפרשת עדים זוממים), והוא דואג לכך שהנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל (חוץ מהפעמים שכן).

[7] אגב, אני לא מסכים אפילו להערה זו של נדב. דברי הרב קוק לא מצטיינים בבהירות וחד משמעיות כמובן, והם גם רחוקים מהאופי האקדמי המדויק שמתאר נאבת, אבל זו לא הנקודה החשובה. דברי הראי”ה קוק, עם כל אי בהירותם, בהחלט נתונים לפרשנות ולביקורת ומתפרשים לאור מה שכתוב ולא לפי מגמות חינוכיות כאלה ואחרות. זו לפחות ההנחה המקובלת (אולי בגלל שהלומדים אותו בדרך כלל אינם חרדים). הם לא מוצגים ככתיבה אזוטרית שמטרתה היא חינוכית אינדוקטרינרית במקום האמת. הרב קוק התכוון למה שכתב, תהא אשר תהא משמעות דבריו. במובן הזה הכתיבה של הרב קוק אינה חרדית.

[8] אין טעם להעלות פירכות על טיעון כושל, שכל מטרתו היא להוביל למסקנה נכונה (וכאמור, בדרך כלל טריוויאלית). אם המסקנה נכונה, מה איכפת לי שהטיעון מופרך וכושל?!

100 מחשבות על “על משמעות ומטרה בשיח האידאולוגי החרדי (טור 321)”

  1. וואו איזה טור, אפשר לפרוס אותו להרבה הרבה. ורק עוד נקודה שמפספסים וזה קשור לדרמטיות החרדית – יש לא מעט אנשים בציבור החרדי ששמים אצבעותיהם על תקלים שונים, אבל יש איזה פחד נורא [שיש בו גרעין של אמת, והרבה לחץ חברתי] שאם זה יפול כל החרדיות תיפול – המדרון החלקלק באם אמא שלו… (לא תמיד הפחד מוגדר, אבל כך זה הרבה פעמים) אם נגיד שמישהו שממש קשה לו יעשה כך, האם ‘כל הציבור’ יבין? ואולי לא כולם יבינו, וכן הלאה. ודו”ק

  2. התמונה מורכבת יותר

    בס”ד כ”ד בתמוז תשכ”ב

    התמונה שמציג פרופ’ נדב שנרב מייצגת חלק מהזרם הליטאי, המדבר על התנגדות גמורה לציונות יחד עם שיתוף פעולה פרגמטי עם מוסדות המדינה.

    באשר לכלל העולם החרדי, התמונה מורכבת בהרבה, כדאי לעיין במאמרו של פרופ’ בנימין בראון ‘היהדות החרדית והמדינה’, באתר ‘המכון הישראלי לדמוקרטיה’ (קישור אליו: בויקיפדיה, ערך ‘יחס החרדים לציונות’).

    ו’תן לחכם ויחכם עוד’.

    בברכה, ש”צ

    זכורני שקראתי בצעירותי מאמר של חסיד בעלז (כמדומני) הטוען שהמדינה אינה לא ‘גאולה’ ואף לא ‘אתחלתא דגאולה’, אבל יש בה ‘ישועה והצלה’ לעם ישראל

    (וזה על פניו זהה ברמת העיקרון להשקפת הרב ריינס והרב סולובייצ’יק ביחס לציונות והמדינה), והמקור טעון חיפוש.

    1. וההבחנה בין היחס לציונות לבין הדאגה לכלל הציבור

      גם בהגדרת התפיסה החרדית-ליטאית אין דבריו של שנרב מדוייקים. מערכת השיקולים הפרגמטית אינה דורשת רק את טהאינטרס הצר של הציבור החרדי, אלא גם את טובת הכלל.

      למשל, מספרים שאנשי המועצה המקומית בבני-ברק שאלו את החזו”א אם להפעיל את הרמזורים בשבת, שהרי הנוסעים בשבת עוברים בזה על הדת. השיב החזו”א שיש להפעיל את הרמזורים בשבת שהרי הילדים המוסעים בשבת ע”י הוריהם לא חטאו, ובעבורם יש לדאוג לבטיחות התנועה.

      או למשל, נטיית החרדים בכלל, והליטאים בפרט, לנקוט קו מדיני מתון בכיוון של ‘שטחים תמורת שלום’ כדי למנוע מלחמות והיפגעות חיילים כתוצאה מהן, אף שרובם של החיילים שדואגים לביטחונם אינם נמנים על הציבור החרדי. ויותר מזה, אף לאינטרסים צודקים של נכרים יש דאגה, וכך למשל התנגד הגרא”י שטיינמן להכשרה בדיעבד של יישובים שנבנו על אדמות ערביות פרטיות, מתוך זהירות גם ב’גזל הגוי’.

      ובקיצור: שלילת הציונות ברמה העקרונית, אינה סותרת דאגה לצדק ולטובת הציבור בכללו.

      בברכה, ש”צ

      1. אני לא מבין – איך הדיסוננס בין שיטה תלמודית לוגית ומסודרת, לפחות בישיבות הליטאיות, לא נוגע בחיים שמחוץ לבית המדרש?
        איך הלמדנים מקבלים את הדרשה חסרת הפשר של המשגיח בבית הכנסת?
        חברי מהישיבה לקחו איתם את השיטה הבריסקאית, ורבים מהם מצאו את עצמם בלימודי מתמטיקה או משפטים.
        שהרי אחרי שנים של בהיה בשיטה הבריסקאית, השיטה הבריסקאית מתחילה לבהות חזרה

        1. 'ותשלך אמת ארצה' -- דיסוננס מובנה (לישי)

          בס”ד כ”ג בתמוז תש”פ

          לישי – שלום רב,

          הפער בין התורה שהיא שכל אלקי טהור לבין מה שקורה בחיים, שבהם פועלים בני אדם במערבולת של הגיונות מנוגדים, רגשות ויצרים – הוא בלתי נמנע, סדר אינו בלאגן ובלאגן אינו סדר.

          ברם, ההבנה של הסדר וההיגיון הצרוף שבתורה – מסייעת בידינו לנסות לעשות קצת יותר סדר בבלאגן של החיים, בשתי בחינות:

          ראשית חכמה, התורה נותנת בידינו ‘מצפן’ מדוייק המאפשר לנו לדעת לאן עלינו לשאוף ובאלו אמצעים מותר לנו לנקוט כדי להגשים את שאיפותינו. התורה מגדירה לנו את המטרה ואת גבולות הגיזרה.

          ברם העיון הלמדני המאפשר לנו ניתוח מעמיק של דעת התורה לכל מורכבותה – נותן לנו כלים להבין גם את דיעות בני אדם החושבים אחרת מאיתנו.

          כשמנתחים ביושר את דעת האדם הניצב מולנו – ניתן להגדיר הן את היסודות ההגיוניים המורכבים שבשיטתו, והן את הצדדים הרגשיים המניעים אותו. כשמשתדלים להבין את ה’אחר’ ולא לראות בכל דרך חשיבה שונה משלנו ‘קשקוש חסר פשר’ – יכולים להתקדם בחיים להערכה הדדית, הבנות ואף להסכמות מסויימות.

          ובקיצור:
          עיון התורה נותן לנו מצפן המגדיר לאן לשאוף ומה מותר לעשות, וגם נותן לנו כלים לניתוח השקפות שונות מתוך הבנת המורכבות שבהן.

          בברכה, ש”צ

          אגב, גם משפטים ומתמטיקה לא בדיוק זהים עם החיים, ובכל זאת אי אפשר בלעדיהן 🙂

      2. המציאות השונה בשנות החמישים

        בס”ד כ”ט בתמוז תש”פ

        היחס החריף כלפי המדינה מצא לו חיזוק בשנות החמישים כאשר שלטונות המדינה פעלה בצורה שיטתית לחלן את המוני העולים מארצות המזרח, וכך גזזו את פיאותיהם של עולים בתואנה של מאבק ב’גזזת’, וכפו עולים לשלוח את ילדיהם לחינוך חילוני באיום שלא יקבלו עבודה, עובדות שנחשפו ע”י ועדת חקירה שהיו בה גם אנשים הגונים מחוגי השלטון כגון השופט פרומקין וחבר הכנסת יצחק בן-צבי (לימים נשיא המדינה).

        המגמה של השלטונות היתה ליצור בקרב העולים ‘כור היתוך’ שישחרר אותם מ’כבלי הדתיות הגלותית’ כדי ליצור את ‘הישראלי החדש’ ה’חופשי’, במידה רבה, החילוניים של היום כבר ‘לא.בקטע הזה’. הם יותר במיגננה מתוך פחד אמיתי מפני עוד גל של תשובה שיסחף את בניהם. ולכן קשה לנו לדמיין את אותם ימים שבהם היהדות הדתית והחרדית הדלה שהיתה כאן אחרי השואה – ראתה את עצמה מאויימת בצורה ממשית.

        באופן פרדוכסלי, החשש הגדול של החרדים מפמי מה שהשלטון החילוני עלול לעולל להם – הביא גם ליחס זהיר ומתון כלפיו. וכך למשל החזו”א הורה שאסור לרשום כבן ישיבה מי שעובד, באומרו שדחיית הגיוס לבני ישיבה ‘עומדת על כרעי תרנגולת’, ואם יתפסו שדחייה זו מנוצלת ע”י מי ש’אין תורתו אומנותו’ – עלולה הדחייה להתבטל (הדברים מובאים ב’קונטרס דרכי אי”ש’, הנהגות החזו”א שנרשצו ע”י תלמידו הג”ר אהרן ישעיה רוטר, בראש ספרו ‘שערי אהרן’ על שו”ע או”ח).

        על הזהירות מעימות עם השלטונות, יעיד גם הסיפור על הגרי”ז מבריסק שאמר על המשתתפים בהפגנות אלימות כנגד השלטונות שהם בעצם ‘ציונים’ המאמינים בסתר ליבם שאנשי המשטרה הם אחיהם הרחמניים ולכן אינם פוחדים מלהתעמת איתם. אי האמון בכוונות הטובות של אנשי השלטון – מחייב שלא להיכנס לסכנת נפשות בעימות אלים איתם.

        נמצא שהיחס השלילי – עשוי להיות גם שיקול להתנהגות זהירה ומתונה.

        בברכה, ש”צ

        1. שלא להתגרות גם באומה היהודית

          מה שהבאתי בפיסקה האחרונה בשם הגרי”ז שיש להיזהר מעימות אלים עם שלטונות המדינה, הזכיר לי את המסופר על הג”ר חיים עוזר גרודזנסקי מוילנה, שהתנגד למדיניות של הציונים להטיל חרם על גרמניה הנאצית משום שחרם כזה עלול להעצים את ההתנכלות של הנאצים ליהודי ארצם. אך כשנשאל הגרח”ע מדוע אינו משמיע ברבים את התנגדותו למדיניותם של הציונים, השיב הגרח”ע שכשם שמוזהרים אנחנו ‘שלא למרוד באומות’ – כך מוזהרים אנחנו גם ‘שלא למרוד באומה היהודית’ (מובא בהקדמה לשו”ת בני בנים, בשם סבו הגרי”א הנקין).

          בברכה, ש”צ

  3. אנקדוטה קצרה כצוהר לעולמו של החזון אי”ש, מובאת בזכרונותיו של הרב רפאל הלפרין (מייסד רשת אופטיקה הלפרין הידועה). הלפרין מביא מעשה שהיה בזמן חגיגת בר-המצווה שלו, שבה נכח החזון אי”ש. הלפרין מספר כי רב פלוני קם לדרוש בדברי תורה, והסביר כי אלוהים בחר בדוד המלך על פני שאול עקב חטאו של שאול. הלפרין מספר כי מיד קם החזון אי”ש בתקיפות ובזעם וצעק: “נישט אמת! נישט אמת! הגמרא אומרת לא חטא! ” . אותו רב פלוני התעקש וניסה להביא ראיות לדבריו, ושוב צועק החזון אי”ש: “אליגן, אליגן ! שקר, שקר ! לא טעם טעם חטא, כך כתוב בגמרא ! “.
    כמובן שאותו פלוני צודק, והחזון אי”ש מגן על פרשנות מופרכת לחלוטין. ניתן להביא הררי ראיות מפשוטו של מקרא לסברת אותו רב פלוני. זו דוגמא קטנה, אך ממנה ומשאר כתביו של החזון אי”ש עולה תמונה די ברורה, והיא שהחזון אי”ש אינו מסוגל מבחינה נפשית-פסיכולוגית לקבל מציאות שבה דברי חז”ל בתלמוד ובמדרשים אינם אמת.
    סביר לדעתי שהחזון אי”ש האמין באמת ובתמים בתירוצו על אלפיים שנות תורה. מידת יושרו אינה רלוונטית. אמנם התירוץ אכן מופרך, אך זה אינו מערער על יושרו של החזון אי”ש, כל עוד הוא מאמין בתירוצו בכנות פנימית. האינטיליגנציה הגבוהה שלו גם אינה רלוונטית, היא מעידה בעיקר על יכולתו להבין בקלות מהלכי סוגיה מורכבים.
    מה שמעניין לדעתי בכל הסיפור הוא עצם הדחף הבלתי נשלט לחשוב שהחזון אי”ש לא האמין לתירוציו שלו עצמו, רק מפני שהתירוץ מופרך. מנין דחף זה נובע? ולמה דווקא החזון אי”ש? מה לגבי מאות ואלפי רבנים וגדולי תורה, בעבר ובימינו, שתירוציהם בשלל נושאים מופרכים באופן שערורייתי ? עיון לא ארוך בדברי התורה שאני מוצא בעלוני בית הכנסת גורמים לי פלצות. דברי התורה, התירוצים והסברות שאנשים כותבים שם גורמים לפלצות של ממש. וכי כולם לא מאמינים לתירוציהם ? או שמא מאמינים הם, ומכאן שהאינטיליגנציה שלהם נמוכה ? או שמא הם חסרי יושר אינטלקטואלי ועושים שקר בנפשם ?
    לא, רבותיי. בפועל, בני אדם מחזיקים בדעות מופרכות לחלוטין, ואם דעות אלו באות ככתב הגנה על יסודות האמונה של האדם, על אחת כמה וכמה שחוש הביקורת קהה לחלוטין. החזון אי”ש אינו יוצא דופן במקרה זה.

    1. בס”ד כ”ג בתמוז תש”פ

      וליוזף [שווייק] אמר –

      קשה לדון בדברים שבעל פה הנמסרים לאחר זמן רב מזכרונו של השומע, שהרי שינוי קטן של מילה עלול להפך את משמעות הדברים

      יש להעיר שבגמרא לא נאמר ששאול לא חטא, אלא ‘שלא טעם טעם חטא’, וייתכן שהכוונה שחטאו באי מחיית עמלק לא נבע מטעימת טעם חטא’, מתוך תאווה יצרית. אדרבה, חטאו של שאול היה מתוך תחושת צדק שהפריעה לו לקיים את הציווי שלא תאם את הרגשתו המוסרית.

      אולי היתה הסתייגותו של החזו”א מטענתו של הדורש ששאול הוחלף ע”י דוד משום שחטא, ועל זה השיג החזו”א ששאול חטא פחות מאשר דוד, שהרי הגמ’ אומרת ‘שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו’. הרי שדוד חטא יותר משאול ובכל זאת לא איבד את מלכותו.

      הרב אוהד קרקובר (רב דכוכב השחר) רגיל להסביר בשיעוריו, ששאול (כיוסף) הוא הדמות של ‘הצדיק הגמור’ השומר על עצמו ביציבות גמורה שלא ייפול בחטא. לעומתו, דוד (כיהודה) מייצג את דמותו של ה’בעל תשובה’ שנופל גם נופל בחטא, אך יודע גם לקום מנפילותיו, להודות בחטאו ולתקנו.

      דרכם של ‘צדיקים גמורים’ היא דרכם של ‘יחידי סגולה’ שהם בבחינת ‘אשרי מי שלא חטא’, אך רוב העם אינו במצב זה אלא מועד לנפילה, ולכן המנהיג הראוי לדורות הוא דווקא דוד, היכול ללמד לעם את דרכו של ‘בעל התשובה’, היודע לקום ולהתעלות מנפילותיו.

      בברכה, ש”צ

      1. נאמר על 'בן שנה במלכו'

        עוד יש להעיר שמ”ש בגמ’ ששאול ‘לא טעם טעם חטא’ נדרש על הפסוק: ‘בן שנה שאול במלכו’, ויש מקום לומר שזה נאמר על תחילת מלכותו שבכניסתו למלכות היה נקי מחטא כבן שנה, אך בהמשך מלכותו חטא ‘באחת ועלתה לו’ להעבירו ממלכותו.

        בברכה, ש”צ

        י

  4. אותה מגיבה שצוטטה חני גרגל היא בתו של הרב דוד בלוך – מי שהיה ראש המדרשייה בפרדס חנה וממייסדי הנח”ל החרדי.

    לא הייתי תלמיד שלו אבל יצא לי לשמוע שיעור שלו שניה מאוד מעניין וחברים שלי שלמדו אצלו במדרשייה אמרו שהוא אדם מיוחד חרדי מאוד לא שגרתי

    ( לא מדובר באיזה סוד אז הרשיתי לעצמי לפרסם כאן)

    1. ,'תבנית נוף מולדתו' - על ה'חרדיות של פעם'

      בס”ד כ”ט בתמוז תש”פ

      בעצם, הרב דוד בלוך הוא בעצם החזרה ליושנה של ה’חרדיות של פעם’, של שנות החמישים, כאשר ‘חרדי עובד’ לא היה דבר יוצא דופן. הרי הוא גדל במושב החרדי ‘יסודות’. אף ה’נח”ל החרדי’ היה קיים בשנות הששים והשבעים בפיקודו של חסיד גור ר’ משה חיים שיינפלד והדרכתו של ברב בנימין מנדלזון, רבו של המושב החרדי ‘קוממיות’

      יצירתה של ‘חברת לומדים’ המונה רבבות בני ישיבה, התאפשרה רק לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977, כאשר הוסרו ההגבלות על מספר תלמידי הישיבות הזכאים לדחיית גיוסם, והוגדלה בצורה משמעותית תמיכת הממשלה במוסדות התורה. כך שהרב דוד בלוך פשוט מחזיר את המציאות החרדית של שנות החמישים והשישים שבה גדל בנעוריו.

      בברכה, ש”צ

  5. השתתפתי בדיון שם על הפוסט של נדב – הוא חזר שוב ושוב על טענות שלא מן העניין והתעלם מתגובות רבות שנאמר בהן בצדק שמעבר לטיב הציטוטים שהוא ציטט ( שעליהם נסוב הוויכוח בינו לבין ר’ מנחם נאבת) הוא שכח שיש גם עמדות אמצע – כמו אלו של הרב כהנמן או ר’ שלמה זלמן אוירבך ושגם רבנים אנטי ציוניים מובהקים כמו הרב שך אומנם דברו על “התגרות באומות” אך כתבו במפורש שעיקר עניינם נגד הציונות זה החילוניות שבה.

    1. הם לא שמעו על אמביוולנטיות? (לאמיר)

      בס”ד כ”ג בתמוז תש”פ

      אני לא מבין את הטיעונים של פרופ’ שנרב והגב’ גרגמל על חוסר הכנות של החרדים, המתנגדים לציונות אך מקיימים קשרים פרגמטיים עם שלטונות המדינה.

      האם הטוענים הנכבדים לא שמעו על יחס אמביוולנטי למציאות המורכבת מחיוב ושלילה? האם הם לא נתקלו במצבים של פער בין רצוי למצוי, בין מציאות של ‘לכתחילה’ לבין מצב שרק בדיעבד ניתן להשלים איתו?

      כדאי שיתנו דעתם לעובדה שלפי בית הלל ‘נוח לאדם שלא נברא’ וכל מציאות חיי האדם בעוה”ז היא בדיעבד, ובכל זאת מתמודדים בית הלל עם המצב ה’בדיעבדי’ מתוך גישה של סבלנות ו’דרכי נועם’ (ואולי דווקא ב”ש הרואים במציאות האדם בעוה”ז ‘לכתחילה’ – אולי משום כך הם תובעניים יותר?)

      בברכה, ש”צ

  6. כרגיל טור יפה. מנוסח בבהירות. ומעביר את המסר חד
    א העיר נקודה או שניים
    1 כמי שלא מכיר את החברה החרדית כלל. אלא מקריאת ספרים. מאמרים חדשות וכדומה. אקבל את התיאור שלך ושל נאבת על הפרגמטיות והאי אידולאגיות בציבור זה. בהקשר זה האין זה כלל אונברסילי לגבי כל חברה? לפחות בד”כ כך מדומני יש תמיד את “אנשי הרוח” האידאולוגים הגדולים. הסופרים מנהיגי הזרמים. וכדומה שהם תמיד ספוגים וכול מהלך שלהם מתיימר לפחות או משתדל להיות קשור להנמקה אידאולוגית. ויש את פשוטי העם . האנשים הממוצעים בחברה. שהם בד”כ יותר גמישים ויותר שומרים על כמה נקודות כאלו או אחרות ונלחמים על דברים מסוימים שחשובים להם בלי צורך לשאוב את זה מהספר ולנמק כול נקודה ונקודה. האין זה כך גם בציבור הדתי לאומי.? עד כמה בעל הבתים הפשוט. תלמיד הישיבה המורה בבית ספר הדרשן בבית הכנסת וכדומה. באמת מרגישים צורך לנמק כול צעד וצעד שלהם. כול מהלך בחייהם. כול אימרה חינוכית. מכתבי הרא”ה.הרב ריינס. או הרב גורן? האם כול פעם שיש התלבטות איך להתייחס. בדוגמאות הבנאליות ביותר. לבן משפחה . אח. או בן שיצא בשאלה. בעל הבתים הפשוט יזכר בדברי הרא”ה קוק על “ניצוץ הקדושה” בחילוניות ? האם האדם הממוצע בציבור זה. כאשר ילך ללמוד משפטים. פסיכולוגיה או הוראה. יעיין בכובד ראש בסוגיות של ביטול תורה. תורה מול עבודה . וכדומה. לפני שיקבל החלטה? האם הדרשן הממוצע או איש החינוך הממוצע. יגנה כשיש סערה ציבורית מסיומת סביב אירוע שולי של “תג מחיר” או התבטאות נגד אוכלוסיות שונות. אחרי שיעיין בכובד ראש בכתבי הרב הרצוג הרא”ה קוק והרב ריינס על סוגיית יחס המדינה למיעוטים. או שפשוט יגנה מתוך שכל ישר . רצון להביא אימרה חינוכית ברורה שלא מבצעים מעשה כזה. או אפילו כדאי לשמש כ”מגן” של הדת מהתקפות מקטרגים. בלי לבזבז זמן ארוך מדי בעיון המקורות(כמובן שבמקרים כאלו יש אנשים כמו הרב בני לאו לדוגמא שאוהבים לקרוא לסובלנות וגינוי אלימות.רק אחרי שהם מבהירים ומדגישים שכל זה בא כביכול רק מתוך תורת ישראל. ולא חלילה מאינסינקט או חשיבה לוגית בסיסית. שלא קשורה לתורה או ההלכה זה כמובן במחילה ממנו. יוצר גיחוך עצום ובצדק לא פעם) . כמובן יש את תופעת הקו ששם מנמקים כול צעד וכול החלטה בחשיבה אידאולוגית משיחית מראש. ותופעות מקבילות בצד השני של נאמני תורה ועבודה ומכון הרטמן שמנמנים כול צעד מחשיבה אידאולוגית -ליברלית דתית(או חשיבת סינתזה? )
    אך האם רוב הציבור. מרוב הישיבות. האוכלוסיות. ומגוונים הד”ל אינו כפי שהצגתי?

    כמובן שהפוסט של שנרב מדבר ובצדק. על האידאולוגיה של החברה החרדית. שזו מתבטאת בספרים ובדברי מנהיגים מין הסתם. ולא בדעתו של אדם ממוצע מהרחוב. אך נקודתי היא. האין הפער בין הפרגמטיות והגמישות של רוב הציבור. לבין האידאולוגיה העקביות והמשנה הסדורה של חלקים מצומצמים יותר מהציבור הרחוב. היא לא כלל שתקף לכל ציבור?

  7. אגב ישים הרב לב שההבדל בין שני סוגי החרדים איזומורפי להבדל בין שני סוגי השמאלנים : השמאל הקצוני הקומוניסטי (פעם הקומוניסטים. היום מרץ והעבודה) לבין השמאל הפרגמטי (פעם מפא”י ומפלגת העבודה. היום כחול לבן ויש עתיד). שמאלנים וחרדים הם שני צדדים של אותה מטבע : שניהם לא ציונים (הקומוניזם שולל את הלאומיות. גם כמו החרדיות שהיא היהדות הגלותית). שניהם צדקנים – צדקנות שמרנית אצל החרדים וצדקנות ליברלית (שאף הרב – אנא באמת יסלח לי – לוקה בה במידה לא מעטה). שניהם דבקים בדתם (אצל החרדים – הדת החרדית.לא התורה) בצורה שמפרה את השכל הישר (גם אצל הפרמטים כמובן. גם אצל החרדים פרגמטיותם אינה מונעת אינפנטיליותם וכנ”ל השמאל הפרגמטי של היום (יש עתיד וכחול לבן) שאצלו בג”ץ זה כמו הסנהדרין הגדולה ושהרב כבר עמד על חוסר האינליגנציה שלו ושמאמין ב”שומרי סף” נמשחי האל החילוני ובמשיח “אנטי ביבי”). וכמו אצל החרדים גם אצל השמאל היום מתרבים הלא מתגייסים מצד אחד וכן כל מיני אומנים וזמרים ועוסקים בעסקי אוויר לא יצרניים (עיתונאים אנשי תקשורת וכו’ משפטנים וכו’ בניגוד לחקלאים שהם ברובם הגדול שמאלנים פרגמטיים). כלומר ככל שהוא שמאלני יותר כך הוא פחות יצרני ומועיל (לא שאומנות היא לא יצירה אלא שהאומנות השמאלנית והצדקנית (השמץ את ישראל/ילל על דימעת המוחלשים וזכה בפרס בפסטיבל קאן) היא יצירה ברמה נמוכה וילדותית)

    וביחס לציונות הדתית. לענ”ד הרב טועה ביחס להשוואתה לחרדים. אל נא ישכח שבניגוד לחרדים הפרגמטים היא עושה שירות צבאי ומשלמת מיסים אף יותר מאשר הציבור הכללי.

    1. זה כנראה תבנית כללית וקשור לדבקות באידאולוגיה בצורה פנאטית ללא הפעלת שכל ישר וביקורת. ולאו דווקא לחרדיות ולשמאלניות .כלומר זה קשור לאידאולוגיה שהופכת להיות לדת. במקרה כזה אין לאום ואין שכל ישר ושום דבר אחר. כל מי שיצהיר את הקרדו ( הצהרת האמונה) של האידאולוגיה ויוטבל שייך אליה ולא שאר הרשעים הכופרים. ורק אותה נועדנו לשרת ואין צורך בצבא חוץ מצבא האידאולוגיה (“צבא ה’ “) ואין צורך לעבוד, אלא שאר החמורים, שאינם חלק ממאמיני הדת, נועדו לעבוד בשביל המאמינים ומפיצי הבשורה. אצלנו פשוט מדובר בשתי אידאולוגיות כלליות – אידאולוגיית השמרנות (החרדיות) ואידאולוגיית האנטי שמרנות – האנרכיזם – הליברליזם (השמאלניות). אלו הצדדים ימין ושמאל של אותו מטבע.

        1. אכן. כנראה שאולי זאת רמת ההפשטה הגבוהה ביותר : החרדיות מייצגת את ה”אידאולוגיה” (באשר היא ) וזה ימין והשמאלניות את ה”אנטי אידאולוגייה” של אותה אידאולוגייה (באשר היא) וזה שמאל . וילחמו לנצח עד אשר נאבד כולנו. או עד שיבוא המשיח שהוא האמצע.

    2. ההבדל העיקרי בין השמאל לחרדים בהקשר הזה, הוא שהשמאל הסוציאליסטי הקים את המדינה, לא התיישר איתה בדיעבד. לומר שהשמאל הוא לא ציוני, בגלל שהפילוסופיה שממנה הוא נובע מתנגדת ללאומיות, זה קשקוש תיאורטי שמתנפץ מול כל הגילויים של שמאל לאומי, ובהקשר הפרטי שלנו – ציוני, ממש לא פרגמטי, אלא מלכתחילה.

    1. ראשית, גם אם הציבור לא מבין זאת, הטענה היא שזה אכן כך. כי הנגזרות של מה שנאמר לא באמת מכוונות מבחינת הדובר.
      שנית, דומני שלא מעטים מבינים שמדובר בקריצות במישור האידאולוגי, וביחד עם זה מבינים את המטרות ונוהגים על פיהן (כפי שהזכרתי בדבריי). לדוגמה, המטרה להשאיר את כולם בכולל, הביסוס: כולם צריכים ללמוד ועבודה זה איסור דאורייתא. זה כמובן שטויות, אבל המטרה נכונה ואנשים נוהגים על פיה ולא עוזבים את הכולל.

  8. בענין האזוטריות מענין להוסיף שרבים טוענים על הרטוריקה בעולם הערבי אותה טענה. כשהמנהיגים שלהם מצהירים שהם רוצים לחסל את ישראל ארהב או כל משהו אחר זה רק כדי להשיג תוצאה והם לא מתכוונים לאף מילה. גם נאצר ב67 לא רצה לחסל את ישראל וזו סתם יצאה למלחמה נגדו. פתח להשוואה מעניינת..

  9. טור מעניין ויפה, כמה הערות קצרות.
    א. כחרדי המכיר טוב את כל העולם החרדי לכל גווניו, ברור לי ששנרב טועה כאן בגדול. יתכן שבעבר כשהחרדיות היתה במגננה כבידה, אכן האמירות החרדיות הללו שיקפו ברמה מסוימת את התפיסה החרדית, אבל כיום אף אם חוזרים על האמירות הללו אין זה אלא כמצוות אנשים מלומדה, בגדול, החרדים היום (חוץ מהממונים מטעם עצמם על ההשקפה) נוטים יותר ויותר לתמוך בקיום המדינה באופן טוטלי, והרבה מהם לאומיים יותר מהחילונים (רק שהם שמחים להנות מהפריבילגיה להשתמט מחובות אזרחיות מסוימות). עצם התהליך הזה מגלה, שנאבת צודק, שההתבטאויות הקיצוניות לא בהכרח שיקפו אצל השומעים אמת אידאולוגית, אלא תוצאות חינוכיות.

    ב. מלבד ההבחנה של נאבת, יש לשים לב לסלנג, סגנון הלשון החרדי הוא מתלהם, כשחרדי צועק טרייעף חזייער, הוא לא מתכוון שזה באמת כמו חזיר, ולא רק בגלל ההבחנה של נאבת, אלא זה סלנג של התבטאויות קיצוניות. ולכן הרבה פעמים מאחורי ההתבטאויות לא רק שלא עומד חשיבה קורהנטית, אלא אין הכוונה כלל למשתמע מהם.

    ג. בקשר לחזו”א, אינני שותף לדעתך. החזו”א היה מאד מחושב וניסה להיות שיטתי ברמה מסוימת, ואמירותיו בדרך כלל ביטאו את מה שהוא האמין בהם.
    אתה חסיד של החזו”אולכן אתה בטוח כי לחזו”א היה יושר אינטלקטואלי, ומשום כך צריך לפרש את דבריו בצורה הזו. אולם אני אינני חסיד של אף אחד, ולדעתי לא היה לו יושר אינטלקטואלי, זה מוכח מדבריו הקיצוניים על אגדות חז”ל, שאף אדם עם יושר אינלקטואלי אינו יכול לקבלם., וכן מביטוייו הקיצוניים בענין המדינה, ומדבריו בהלכה בכמה מקומות (נושא השיעורים שדבריו שם בכמה מקומות מביאים לידי גיחוך, וכנראה גם בנושא קו התאריך, ויתכן גם בנושא בונה בחשמל).
    החזו”א הוא באמת דמות קשה להכלה, מצד אחד אדם מלאכי לחלוטין, השולט על גופו באופן טוטלי, מסור לה’ ולבריות בצורה לא אנושית, שקול, מתון ושכלי, חכם יוצא דופן. ומאידך חוסר היושר האינטלקטואלי שלו, בנוסף לעמדות דתיות קיצוניות לא ריאליות, היוו את התשתית הרעיונית לכל הסגנון החרדי שהתפתח באר”י, סגנון שיש הרבה מה לתעב בו.

  10. ר’ שלום שוודרון מספר על עצמו שהוא היה בלוויתו של החזו”א ואחד שם התבטא שלא בכבוד על החזו’א ועל המקום נעקץ מעקרב ונלקח לבית חולים כל מי שבאמת חרדי (מלבד חבדניקים) לא היה מעיז להתבטא כמו החיימוביץ הנ”ל

    1. אולי חרדים שהיו חרדים מהסיפור הילדותי שהבאתה מר’ שולעם , בשנים האחרונות ישנה קבוצה חרדית הולכת וגדלה שמאסה בסגנון הזה
      נ., היכונו לביאת המשיח

  11. כל השיח הזה על אמירות של חרדים מזכיר מאוד שיח של אוטיסטים על צורות הביוטי הרגשי של בני אדם,
    אוטיסט צריך ללמוד מה המשמעות הרגשית של מצב בו הפה מתרחב והעיניים מתכווצות, (מה שנקרא חיוך) שמשמעותו במצב זה וזה היא כך וכך וכו’ וכו’ ,
    וכמובן אף פעם האוטיסט לא מבין באמת מה הכוונה בסיטואציה זו או אחרת, תמיד זה ליד תמיד בערך , אפילו שזה יכול להיות מבריק ומחוכם מאוד, בדרך כלל זה לא פוגע באמת,
    ההבדל בין שנרב לנאבת היא המוכנות להודות שיש משהו מעבר למילים , שנרב הוא אוטיסט שלא מוכן ללמוד ונאבת (והרב המחבר) הוא אוטיסט שכן מוכן לנסות וללמוד,
    ככלל זה מצב של כל אדם שבא מחברה אחרת ומנסה לחקור חברה שהוא לא מזוהה איתה או שהוא לא גדל בה.
    (בדרך אגב, כנראה שאנחנו לא מבנים באותה מידה את השיח הערבי שסביבנו)
    למרות כל הנ”ל נראה לי שאם כל חוסר ההבנה ששנרב מייצג הוא בעצמו לא מאמין למה שהוא כותב,
    יש לו בעיה עם כך שחרדי בעל השקפה חרדית יהיה איש מודעין או כותב תוכנה בתחום בטחוני רגיש?
    ברור שלא, הרי כל אחד מכיר לפחות כמה כאלו מהסביבה הקרובה שלו, חרדים בעלי תפקיד בטחוני רגיש ,,,, ויותר מזה אני בטוח שגם אין לו בעיה עם איש סאטמר שנמצא בתחום בטחוני רגיש (יצא לי להכיר אישית אחד כזה, שהיה מעורב בבניה של מערכת רגישה מאוד כאשר הוא מחזיק בחרדיות סאטמריט לפני ואחרי ותוך כדי תפקיד)
    איך יתכן הרי יש להם אידאולגיה כמו של המפלגות הערביות?!
    אלא שגם אצל שנרב דיבורים לחוד ואמת לחוד, בדיוק כמו אצל החרדים דיבורים לחוד ואמת לחוד,
    כולם יודעים (החרדים ושאינם חרדים ) בדיוק מה היהודי החרדי מאמין, הוא ודאי חרד לשלום המדינה כמו כל יהודי.
    בקיצור דיבורים דיבורים .

    1. אבל זו בדיוק הבעיה (שנדב הצביע עליה). איזה מן אנשים אלו שלא מתכוונים למה שהם אומרים ? או שלא מדברים באיזשהיא שפה מוגדרת ? אם א”א לתקשר עם החרדים אא”כ נולדת חרדי בעצמך אז אתה צריך כל הזמן להיות בתודעה שהוא משקר לך. משום שאין לו שפה עקבית ושיטתית (לפחות יחסית). אף פעם לא תדע למה הוא מתכוון. ועל רקע תודעת הדאגה לאנ”ש ולמוסדות אתה תמיד צריך להזהר ולחשוש שהוא ינסה לרמות אותך איפשהוא

    2. בין התנגדות להתנגדות

      בס”ד כ”ח בתמוז תש”פ

      מספרים שבאו ערבים לר’ עמרם בלוי, מראשי ‘נטורי קרתא’, והציעו לשתף פעולה איתם, באומרם: הרי גם אנחנו וגם אתם מתנגדים למדינה הציונית – אז למה לא נשתף םעולה?’.

      ענה להם ר’ עמרם: ההתנגדות שלנו הפוכה להתנגדות שלכם. אתם מתנגדים למדינה בשל היותה יהודית, בעוד שאנחנו מתנגדים למדינה כי איננה מספיק יהודית, כי איננה מתנהגת כראוי למדינה יהודית’.

      ,שונאי המדינה הערבים רוצים להעיף מכאן את כל היהודים, בעוד מתנגדי המדינה החרדים רוצים שכל היהודים ישמרו תורה ומצוות ויהיו ראויים לדור ב’פלטרין של מלך’.

      יחי ההבדל התהומי!

      בברכה, שמשון הירש

  12. אעתיק כאן את התגובה שלי לטובת מי שאין לו גישה לפייסבוק.

    לא מזמן כתב נדב שנרב פוסט בו הוא מדבר על האידיאולוגיה החרדית הקלאסית ואף המתונה, אשר לדידו היא אידיאולוגיה לא פחות קיצונית מזו של חסידות סאטמר ביחסה למדינה, כאשר ההבדל הוא רק בשאלה הביצועית או הפרגמטית. אחרי ציטוטים שונים שהוא הביא הוא כתב על כך שחרדים בסופו של דבר בגדול מעוניינים בהשמדת מדינת ישראל אם רק היו יכולים. הגבתי לדברים וכתבתי שבעיניי דבריו הם בראש ובראשונה טעות מוחלטת ואי הבנה של הריאליה החרדית, ודבר שני, טענתי שמגולמת בדבריו הבנה שגויה לחלוטין לגבי מושג השפה והצורה שבה היא באה לידי ביטוי בחברה החרדית. שפת ה”השקפה” בחברה החרדית אינה שפה המבקשת להתאים את הדברים באופן לוגי, מדויק וקפדני אל תוכן הדברים, אלא היא שפה שהתפקיד היסודי שלה הוא שונה. לא מדובר בתפקיד אידיאולוגי אלא בתפקיד חינוכי. השפה עובדת אפוא באמצעים הרטוריים שלה, ה”אמת” שלה לא נעוצה בלוגיקה שהיא מסמנת אלא בהוויה שהיא מציגה. זאת הסיבה שהיא נוטה פעמים רבות לאינפלציה, לפומפוזיות, להפיכת כל דבר קטן לאירוע בעל סדר גודל מפלצתי וכו’. הסגנון הזה הוא אפוא “צד המחלה” של האופי הזה. העדר כל עוגן יציב מבחינה לוגית, ונטייה להגזמה פראית שהופכת בסוף ללא אמינה אבל גם למחולות איוולת אידיאולוגיים. הדברים התגלגלו להבדל בין הציונות הדתית לחרדיות בנושא הזה, ולדעתי הם יסודיים כדי להבין כמה וכמה הבדלי סגנון בין שתי החברות. הרב מיכאל אברהם באתר שלו ציטט את הוויכוח הזה כולו וכתב מאמר על הנושא הזה, כאשר בשאלת התיאור של השפה בחברה החרדית הוא נטה להסכים עמי וגם האריך להסביר בשפתו את הדברים. (בתגובה הראשונה אעלה קישור למאמר של הרב מיכאל אברהם, מי שרוצה לעקוב אחרי הדיון כולו, הכל מצוטט שם).

    בסופו של דבר, גם נדב וגם הרב מיכאל אברהם העלו כלפי דבריי ביקורת זהה: אם הדברים הללו נכונים אז אין דרך לזהות בשום צורה מה רציני ומה לא רציני בשיח הזה, מה נכון ומה לא נכון, ומכאן שגם אין דרך להתדיין, אין דרך כלל לדון על דבר מה בהשקפת העולם החרדית. אני טענתי שיש סאבטקסט שמביני דבר מזהים אותו, אך הוא לא מפורש, ובכל זאת אין דרך “אובייקטיבית” להתדיין. אני נוטה להסכים עם הביקורת הזו, לא לגמרי אמנם, כי אני חושב שניתן להבין את “בין השורות” אם מחדדים את השמיעה, אבל אני מסכים שדיונים רציניים הם קצת קשים באטמוספירה כזו. ושוב, אם אנו מדברים על בעייתיות שנובעת מכאן, אז כן, זאת דוגמה טובה.

    אבל זאת הזדמנות בעיניי לדון על השלב הבא. גם אם אני מזהה את כל ה”מחלות” הללו, עדיין דבריי נכתבו במובן מסוים כסנגוריה על השיח הזה. הרב מיכאל אברהם כתב שהסנגוריה שלי לסוג השיח הזה זהה אולי לאהדה שלי לפילוסופיה קונטיננטלית בניגוד לזו האנליטית. ואני די מסכים. בעיניו זה כמובן חיסרון, אבל בעיניי זה יתרון. אנסה בכל זאת להסביר מה יש ב”הוויה” החרדית שאתו אני אוהד ועליו אני מסנגר.

    אקדים שוב שאני ער לכל הבעיות ה”אנליטיות” בנושא, לכל ה”מחלות” שציינתי לעיל, אותן “מחלות” שגורמות לאיזשהו ניהיליזם טקסטואלי, ואני גם מסכים עם זה. דבריי דלהלן אין בהם כלל כדי לעמעם את הביקורת מן הכיוון הזה. מה שאני רוצה הוא להדגיש ממד אחר שרבים עיוורים לו, ואני אף יכול לומר באופן אישי, הדבר שגורם לי לאהוד את הגישה החרדית, למרות כל הביקורת.

    ישנו עולם של עיקרי אמונה, כמו ה”קרדו” הנוצרי. העולם הזה הוא העולם הפופולרי בסביבתנו, הן הדתית והן החילונית. זהו עולם של הצהרות, של אמירות, ושל השקפות. אנו מצהירים במי אנו מצדדים, במה אנו מאמינים, ומדייקים היטב כדי להבין במדויק מי בצד “הרע” ומי בצד “הטוב”. במובן הזה יש חשיבות רבה להצהרות, לעמדות, להנחות, לדיוק השקפות ולניסוחן, ולהצהרות בנוגע אליהן. זה גם מוביל לספרות הנגשה אנליטית, כאשר גם טקסטים ספרותיים או פואטיים עלולים להיכנס אל תחת המכבש האלים של הגיוס האידיאולוגי, אל הניסוח האנליטי, אל השרטוט המדויק, זה שמנטרל את כל שאר הרוח שבטקסט, זה שהופך שיר ל”נייר עמדה”.

    עולם כזה הוא גם עולם המייצר מרחק וניכור. המרחק הזה בא לידי ביטוי בכך שאת משמעות החיים אנשים מוצאים בשאלה האידאולוגית ובניסוח האידאולוגי שהם מציעים. הניסוח האידיאולוגי הוא זה שדוחק לפינה את שאר הרוח. דורשים מאתנו הנגשה אינסופית, הבהרה, הנהרה, חיתוך חד של המושגים, וכך בעצם קוטפים את העוקץ הפואטי, החי, מן הטקסט.

    לא הפילוסופיה ולא הדתות היו כך במקורן. שתיהן (וכמה שזה נשמע מוזר לרבים, אכן, גם הפילוסופיה), אינן תנועות אנליטיות במקורן אלא תנועות נפשיות. הפילוסוף הוא “ידיד החכמה”. סוקרטס נע מתוך תשוקה, מתוך ארוס, מתוך דבקות בחכמה, כאשר דווקא התשוקה הזאת גרמה לו להצביע על חוסר הידע שלו. דווקא ההמון, הלא פילוסוף, היה בעיני זה שיודע, זה שאף פעם לא משתוקק, זה שמנסח “ניירות עמדה”, “קודים אתיים”. הפילוסוף הוא זה שמתמסר לחוסר הידע שלו, דהיינו לתשוקה האינסופית שלו, לפער בינו לבין הידע. הפער הזה הוא שמעורר תשוקה, הוא זה שמעורר תנועה נפשית אל החכמה. הפילוסוף הוא לאו דווקא זה שמנסח טקסטים אנליטיים מנוכרים, אלא הוא זה שנכנס לסערה האנושית, יוצא אל האגוֹרה, אל כיכר העיר, מלא תשוקה, מלא דבקות, ומנסה להגשים את מה שלעולם לא יינתן להגשמה. זה תיאור שעלינו להבין אותו כתיאור של תשוקה. תשוקה בין שני אוהבים נותרת רק כאשר האהוב לא התקפל לתוך הכוּליות של עצמי, כאשר משהו בו “עדיין” לא הובן, כאשר אחרוּת מסוימת הנטועה בו חומקת מתפיסתי, כפי שמסביר לוינס. האחרות הזו מעוררת בי את התשוקה להכיר יותר, היא מעוררת בי אש, רצון של דבקות, רצון לכבוש משהו. כאשר דמותו של האהוב הפכה לדמות שהתכסחה לה בהגדרות אנליטיות, טכניות, היא הפכה להיות דמות אנמית, חד גונית, נתון מדעי, שלא מעורר תשוקה, לא דבקות ולא ארוס.

    בדיוק כמו הפילוסופיה, כך גם הדתות. הדתות ביקשו תמיד את הדבקות. הדבקות הזו מסרבת לצמצום של העולם, של ההוויה, אל ההגדרה. בימי הביניים היו דיונים סכולסטיים אינסופיים על הגדרתו של האל, האם הם תרמו משהו לחיבור הנפשי או לדבקות? אני מסופק. אם הם עשו זאת על יחידים הרי זה בגלל שאותם יחידים התנועעו באמצעות התשוקה אל החכמה, מה שהביא אותם לעיסוק רציני כל כך בהגדרות ובתיאור העולם המטאפיזי. מי שקורא את הספרות הקאנונית של הדתות, ובמקרה שלנו, את התנ”ך, את ספרות חז”ל, לא ימצא שם הרבה הגדרות אנליטיות. מה שהוא ימצא שם זאת סערה נפשית. סערה רוחנית, תשוקה עזה אל האל, אל האינסופי, אל המופלא.

    התורה והדת אמורים להיות מובנים באופן קיומי, לא באופן אנליטי. צמצום הדת לאנליטיות זה הוצאת כל העוקץ שלה החוצה. התיאורים האנליטיים של הדת עשויים הרבה פעמים להיות דלים ומשעממים, כי העוקץ לא שם. אני לאחרונה רואה הרבה דיונים מהסוג הזה, דווקא מן הצד הזה: שואלים למשל אם “תפילה עובדת” או לא. מה הבעיה בשאלות מהסגנון הזה? לא העמדות שסובבות אותה, אלא עיקור התפילה מכל משמעותה. הפיכת פרקטיקה שאמורה להיות פרקטיקה של דבקות, של סערת נפש, של רוח ושאר רוח, לשאלה מכאנית, כאילו שאנו דנים על כספומט. מה נותר בתפילה אחרי שהוציאו ממנה את כל העוקץ? כלום. רק שאלת הצנרת. בדיוק מה שנותר משיר גדול אחרי ששואלים “כמה כסף זה מכניס”.

    הבעיה אינה בפילוסופיה האנליטית כשלעצמה אלא ביומרה שלה להשתלט על ההוויה. אנליטיות היא תכונה מעולה, אהיה האחרון להתנגד לה, היא זו שמאפשרת לנו לעשות דברים ברמה גבוהה, ובעיקר להימנע משטויות, אבל היומרה שלה “לכסות” הכל, היא יומרה הרסנית. לא פעם ולא פעמיים נתקלתי בפילוסופים אנליטיים דתיים שמסבירים לי עד כמה האמונה הדתית שלהם כלל לא מושפעת מהמחשבה שלהם. האמונה הדתית שלהם היא ילדותית, פרימיטיבית, סתמית, (לפי עדותם). כל העיסוק הפילוסופי אנליטי שלהם לא נוגע כלל בשאלת דתיותם. כל העיסוק הגדול של חייהם נותר כלום ביחס למה שאמור להיות סערת נפשם הדתית. כמו מדען המתעסק בפיזיקה שהולך אחר כך לבית הכנסת. כמובן, אינני מכליל, וזה גם לא נכון כלל להכליל בנושא הזה, אני מדבר על המכשול של הפיכת המתמטיקה, הלוגיקה והפיזיקה לחזות הכל. העקרות הרוחנית של הפוזיטיביזם הלוגי וספיחיו. הניסיון לכבוש את כל שאר הרוח דרך העיסוק בשאלות הללו. הניסיון להקשיב ליצירה של שוברט דרך השאלה של הנוסחה המתמטית שיש בה.

    אשוב אל הדיון הפנים דתי. מה יש בחרדיות, כתנועה, שמודגש בצורה יוצאת דופן, יותר מבכל מקום אחר? לפי ההבחנה שלי, לא אידיאולוגיה גדולה, לא השקפה עולם מורכבת או יוצאת מן הכלל, ולא עמדה כזו או אחרת, “רציונלית” יותר או פחות, אלא בעיקר תשוקה ודבקות. המילה דבקות היא הדבר החשוב ביותר כאן. זאת הפעילות הנפשית. היחס הרציני אל הקדושה. תנועה דתית שנעשית מתוך תשוקה, מתוך חיבור אמיץ, מתוך סערה נפשית. בחברה החרדית, גם האדם המתוחכם והציני ביותר לא יעז להתלוצץ על אלוהים או על דברים שבקדושה כאילו אלוהים היה חבר שלו. זה מוטמע בנפש, היחס לקדושה הוא אמיץ, הוא עמוק. הוא לא קיטש. נכון, הוא נוטה לקיטש ברגע שהוא צריך לנסח את עצמו בפומפלטים ובפשקווילים, אבל התלמיד חכם שעסוק בהוויות דאביי ורבא עוסק ב”דבר עצמו”, בדיוק כמו התיאור שהגמרא מתארת בה את רבא העוסק בתלמודו ואצבעו מונחת תחת ירכו, שותתת דם, ומרוב תשוקה ולהט הוא כלל לא שם לב, כאשר הכופר שלצדו לגלג עליו, לגלג על הדבקות שלו, היא נתפסה בעיניו כילדותית, כהתעלמות מן הריאליה, כחסרת אחריות, אבל רבא ציטט את הפסוק “ותומת ישרים תנחם”.

    התלמיד חכם שהוא האידיאל בעולם התרבותי החרדי אינו זה שיודע לנסח היטב את “התפקיד” של התורה בעולם, אינו זה שיודע להגדיר בצורה אנליטית ומונגשת מה היא “תורה של גלות” ומה היא “תורה של גאולה”, כל זה לא מעניין אותו כי הוא נמצא בתורה עצמה, הוא “שם”. הוא לא מדבר על התורה, הוא מדבר את התורה. הוא לומד, הוא לא מדבר על הלימוד.

    אני יודע שמאוד פופולרי לחשוב שצריך “לימודי אמונה” בישיבות. אני תמיד חשבתי שזה טיפשי. מדוע? כי כדי ללמוד ברצינות דברים הנוגעים לאמונה, צריך להיות בעל נפש רחבה, או להיות אינטלקטואל. לאו כל מוחא סביל דא. מה גורמת הפופולריות של ה”לימודים” הללו? לקיטש. לצרות רוח ואופקים. מדברים על “גאון באמונה”. מצטטים ציטוטים רבי משמעות של הרב קוק כאילו היו דוֹגמה דתית, עיקר אמונה שצריך לדבר עליו, בשעה שהרב קוק דיבר אל הנפש. האמונה היא “נטייה דקה מעדינות הנפש” כלשונו של החזון איש. היא לא עמדה שמכריזים עליה ב”נייר עמדה”. כמובן, אינני חושב שצריך להיות בור. אי אפשר להיות יהודי שלם בלי ללמוד תנ”ך, בלי לדעת על ההיסטוריה של המחשבה היהודית, ובלי לדעת על ההיסטוריה היהודית בכלל, ובמובן הזה חיצי הביקורת שלי כלפי החינוך החרדי גדולים מאוד (לא שבמקומות אחרים, בהם לומדים דברים כאלה אבל המחשבה “מגויסת” מלכתחילה זה יותר טוב, אולי אפילו יותר גרוע). אבל לנסות להמיר את שאלת האמונה בכך, זה גורם גם להכפפת האמונה לקיטש, וגם להפיכת הלימוד הזה ללימוד דל ועני, (כי רק מה שיכול להיות ה”עמדה” שלנו נלמד, וכל הטקסטים מגויסים באופן אידיאולוגי ושיטתי אל “העמדה” שאנו צריכים לאמץ. מקשיבים הרבה פחות, מצהירים הרבה יותר).

    יש לי ביקורת מאוד גדולה על החברה החרדית ועל האופן בו היא מחנכת. אני חושב שיש בה העדר אנליטיות מטריד בכל הנוגע לשאלות של השקפה ואידיאולוגיה. אני חושב שיש בה רעות חולות חברתיות, אני חושב שהעדר היכולת שלה לחשוב את עצמה מבחינה לוגית גם לא מאפשרת לה לבקר את עצמה. אני חושב שהיא לא מספיק חושבת על התפקיד שלה, על התפקיד של הדת, על התפקיד המוסרי שלה. כל זה נכון. אבל לעולם לא אטול ממנה את מה ששייך לה. זאת בעיניי החברה שמשמרת היום, יותר מכל חברה אחרת, ובפער עצום, את הדבקות, את ה”שירה” של התורה, את היחס האמיץ, הכנה, העמוק, עם התורה ועם הקדושה. את שאר הרוח, את הלהט וההשתוקקות סביב החכמה, סביב הסוגיה. זאת חברה שמאפשרת יותר מכל חברה אחרת להתעסק עד זוב דם בסוגיה תלמודית או הלכתית עד לשעות הקטנות של הלילה, בלי מנוח, “לשכוח מהעולם”, רק בגלל דבקות ותשוקה. כל זה הוא “גירסא דינקותא”, הוא הדבר החשוב ביותר בחינוך הדתי. את כל השאר אפשר ללמוד מאוחר יותר. אבל ילד בן שבע או שמונה שהולך ללימודים מתוך תשוקה עזה לסיים את הש”ס, זה מופע לא פופולרי בעליל, במיוחד בתקופה המטריאליסטית של ימינו. את כל זה, ה”אנליטיים” שבינינו, מפספסים הרבה פעמים. ה”שפה” החרדית היא אפוא השפה שמגויסת כולה כדי לשמור על הדבר הזה מכל משמר, זאת הסיבה שאני מסנגר עליה, למרות החוליים הגדולים שלה. ה”בין השורות” זה הדבר הזה. במקום אחר מיד יעבירו את חיצי הביקורת: מה שווה תורה שאינה הלכה למעשה? מה שווה תורה שלא באה לידי ביטוי בניסוח עמדה מוסרית קונקרטית? מה העניין לסיים את הש”ס? למה כל זה מוביל? כל הרצון הזה ל”תכלס'” של כל דבר, מבטא בדיוק את דעיכת שאר הרוח ממחוזותינו, את התרגום של כל דבר לשאלה הפרקטית, “מה זה נותן לי”, או בעולם המטריאליסטי שלנו: “תכלס’, כמה כסף זה מכניס?”.

    1. כרגיל כתוב יפה ואינטליגנטי מאד. באופן מפתיע (או לא), אני מסכים כמעט לכל מילה, אבל לא למסקנה. אציג זאת דרך שתי הערות (שקשורות זו לזו):
      1. אני חושב שהולך ונוצר בציבור המודרני יותר קישור אמיץ לא פחות לתורה, אבל הוא נעשה בצורה מעט שונה. לפחות המנגינה שונה. התורה שם נתפסת כמשהו רחב יותר, ועדיין זו לא אנליטיות והנגשה בלבד. ואני לא מדבר על חרד”לים (שהם חרדים לכל דבר מבחינה זאת), אלא על דתיים מודרניים, נוסח הרבנים למשפחת ליכטנשטיין, רבני הגוש והמסתעף. זו עצמה הוכחה למה שאומר בסעיף 2.
      2. כמו בלימוד גמרא, כך בכל לימוד לדעתי עלינו לנסות ולהמשיג את הדברים. אכן טועים הפוזיטיביסטים הלוגיים בכך שהלוגיקה היא חזות הכל, ואנוכי הקטן, שנוטה חזק למחשבה אנליטית ולהמשגה, ביקרתי אותם לא מעט על כך. אבל האלטרנטיבה היא לא לזנוח את האנליטיות אלא להכיר במגבלותיה. האנליטיות היא מסגרת מאד חשובה לדיון, ובעצם בלעדיה אין דיון (יש אולי קריאת שירה). פעילות אינטלקטואלית תמיד נעשית במסגרת אנליטית (וכאן אני מניח שלא נסכים עם הרב נאבת), גם אם העוסקים בכך מודעים לחוסר השלימות שלה (כלומר שהיא לא לוכדת את כל הניואנסים, ההשלכות והמשמעויות). אני חושב שלא מעט מהכתיבה שלי עוסק בעניין זה גופו (הסינתטיות, שאותה אני מנסה ללכוד באופן אנליטי. לדבר על סינתטיות באופן סינתטי זה יהיה הצהרה או שירה ולא דיון).
      לומד חרדי (ליטאי בעיקר) שעוסק בסוגיא תלמודית הוא אנליטיקן כמעט מוחלט. שם גם הוא מניח שכדי להבין אין די בהאזנה למנגינת הדברים, ויש צורך בניתוח אנליטי מדוקדק ובהמשגות. אמנם לומד טוב יודע שאחרי הניתוח צריך גם להאזין למנגינה, אבל לא במקום הניתוח אלא כקומה נוספת על גביו. בלי הניתוח הראשוני זה לא לימוד אלא קריאת שירה (כנ”ל). אבל משום מה בתחום המחשבתי והאידאולוגי הממד הזה כמעט לא קיים בשיח החרדי, ועל כך ביקורתי (וגם חלק מזו של נדב). נדמה לי שבזה הרב נאבת שותף לי.
      אז איפה בדיוק הוויכוח בינינו? אנסה לחדד (מקווה שהבנתי נכון).
      אני מקבל שבעולם החרדי נוצרת הזדהות ושקיעה עמוקה בתורה מעבר להמשגות ולטענות, אבל כדי ליצור זאת הם מוותרים על שיח ולימוד ומתמקדים בקריאת שירה ובביצוע קאתות ודיקלום מנטרות. על כך הייתה הביקורת (שלי). אם הרב נאבת,, שלהבנתי שותף לביקורת הזאת, חושב שזה מחיר הכרחי כדי ליצור את ההזדהות המדוברת, כאן אני חולק עליו (ראה בסעיף 1 ראיה לטענתי). חשוב להבין שאני לא מדבר על ההמון, שבין כה וכה רדוד ולא עוסק בהמשגות וניתוחים פילוסופיים, אלא כפי שהדגשתי בדבריי אני ממוקד בחלק האינטלקטואלי ובהנהגה הרוחנית-רבנית ובשיח שלהם. לרדידות והריקות של השיח של השכבות הללו איני רואה שום הצדקה. אין שם חוסר יכולת אלא היטפשות, הביקורת שלי עוסקת בהם. אני גם לא מקבל שהם עושים זאת רק כדי לא לבלבל את ההמון. הם עצמם לא מיומנים בחשיבה פילוסופית ולא באמת מודעים לבעייתיות של הסיסמאות שהם מפריחים, וזה מה שמטריד כל כך מבחינתי.
      לכן בשורה התחתונה למרות שאני מסכים כמעט לכל מה שכתב הרב נאבת, איני מסכים לכך שיש בזה סנגוריה שעונה על הטיעונים של נדב ושלי.

  13. בוא נאמר שרוב הגדוילים החרדים מדברים חריף נגד מדינת ישראל.

    מי אמר שהם מייצגים את העמדה החרדית?

    הציבור החרדי הוא ציבור רחב מאוד, ובעל מאפיינים מסורתיים, כפי שכבר העיר הרב נאבת. כמו בציבור מסורתי, יש פער מסוים בין הציבור עצמו לבין מנהיגיו. הפער הזה הוא בריא בעיקרו, וצריך להתממש בכל ציבור.

    הרב קוק ניסח זאת נפלא בפסקה שלו באורות הקודש שמתחילה ב”האינטליגנציה חושבת שיכולה היא להיפרד מעל ההמון”. הוא מבאר שם את הצורך של שדרת ההנהגה הרוחנית בעם שיוריד אותה למציאות, ואת הצורך של העם בהנהגה רוחנית:

    “גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות נלחמות בפנים או בעולם מבחוץ. לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המיישרים לפניו את נתיבות עולמו.
    אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים.”

    כלומר, המנהיגים רואים לעצמם לחובה לא לבטא את הדעה הממוצעת של הציבור, אלא למשוך אותו לכיוון מסוים, כיוון של תיקון. מכיוון שההרגשה הטבעית של יהודי חרדי (כמו כל יהודי כמעט) היא אמפטית למדינה, המנהיגים רואים לעצמם תפקיד מאזן ושומר, ליצור חיץ ובידול בין הציבור לבין המדינה.
    ה”אמת” של הציבור היא איפשהו באמצע, ובוודאי לא ניתן לגזור אותה מההתבטאויות של גדולי הדור לבדם.

  14. אני חרדי ובתוך עמי אנוכי יושב מלידתי ותאמינו לי אני קורה את שלושת הפוסטים ואין לי מושג על מה מדברים מתי משבחים אותנו מתי מבקרים אותנו מזכיר לי קצת חוקרי ג’ונגל שבאים לחקור את סביבת הקופים שלנו העיקר שאני זה הנושא שכולם מדברים עליו תמיד בכל עת ובכל זמן נתון כנראה אנחנו משהו מאוד מעניין לא לחינם הערוצים מחזרים כל העת לעשות עלינו תוכניות רייטינג למיניהם בלי סוף לא ידעתי שאני כזה מעניין העיקר שכולם מרוצים בין כה וכה חרדי אמיתי שנטוע עמוק בבית המדרש מעולם לא יגיע למלל ולתוכניות הרבות עליו הוא מתענג כל הזמן מה מעניין אותו מה ההוא חושב עליו או מה פלוני יאמר עליו כל עוד הוא מחובר לחמצן החיים המעונגים טוב לו וטוב לעולם

    1. ר’ אייכנברונער רעדס’ט שטותים כדרכך בקודש
      נער הייתי … גם גדולי השטייגעניסטים בפוניבז’ ישבו איתנו לדסקס מה ‘אומרים עלינו’ אחרי סד”ג
      יש כמה שמנותקים אבל לא באחוזים רבים יותר מכל אלו המנותקים ממה שקורה מחוץ לד’ אמותיהם.

      אידיאליזציה כוזבת של איזו מציאות לא משכנעת
      חוץ מרחמים על אלו המנסים לדמיין אותה, לא משכנעת הרבה.

    2. נ.ב תאמין לי שלסדרות העוסקות בחרדים כדוגמת שטיס’ל שבאבניקים ודומיהם יש המוני צופים מתוך בני נוער המשתייכים סוציולוגית לציבור החרדי.
      כמו לסדרה מלכויות של מטה שאף הוקרנה באולם של בית מלכה.

    1. לא מכיר מדינות שכנות שלוות שמתעסקות בהשוואות והקטנות. וגם אם לחרדים היתה מדינה היא היתה פחות או יותר כמו כל מדינה אחרת ולכן לא תהיה לשנינה.

  15. מצחיק אותי שעד היום המשל הזה נאמר על ידי החרדים כלפי החילונים היום הם מחזירים עלינו את המשל ואומרים “איש במקומו שבספינתו יקדח”

  16. היי, אני לא קראתי את כל התגובות אבל אני רוצה להעלות שתי נקודות שעלו לי מתוך הקריאה:
    א. אני מרגיש מקריאת הפוסט של נדב שהוא מתעלם (אולי בכוונה) מנקודה- היחס השלילי וה”ניגון” בו נשמעת הטענה שלו, הוא אולי לא התכוון לזה אבל פוסטים כגון אלו לא גורמים רק לדיון מעמיק אלא (בעיקר) התלהמות ורגשות שליליים סביב הציבור החרדי, אולי במישור השכלי הוא צודק אבל הרגשות שהוא יוצר הם שליליים והשיח עכור, פה בעייני הוא משתמש באותה הרטוריקה שדרשני מוסר חרדים עושים, נותנים לך ציטוט כדי להעלות בך רגשות בלי ליצור הבנה מורכבת ועמוקה על המציאות, אולי הוא לא התכוון לבקר את הציבור החרדי אבל ההצגה שלו למציאות בהחלט יוצרת סביב הנושא רגשות מאוד מסוימים, אני מקווה שהנקודה ברורה, מתנצל אם לא.
    ב. עושים אני לא מכיר ממש את החזו”א אבל מהסיפורים שקראתי עליו (בעיקר מהאגדה של פסח לחזו”א) הוא מתואר בתור אדם בעל רגישות ואמפטיה גדולה, ההצגה שלו באור מאוד מסוים קצת הצרה לי וזה חוזר לנקודה הקודמת (והנקודה של נאבת) של חוסר יכולת ליצור חשיבה מורכבת סביב ציבור כשמדברים עליו.

  17. טוביק אם היית רואה איזה האשמות חריפות רשמו על ר חיים קנייבסקי בנוגע לקורונה כבר לא היית מתרגש מיחס הכבוד לגדול פלוני או אלמוני ואיך שדברים מתגלגלים כמו שנאמר יושב בשמים ישחק רק במוצ”ש במהדורת המרכזית עם דנה וויס פרופסור רן בליצר מועמד למנכל משרד הבריאות ועוד מומחים עולמיים שצידדו בעמדתו בנוגע לצעירים מ0 עד 18 הבעיה היא שכולם קפצו לפני שקיבלו קצת נתונים על המחלה וכיום הם חכמים בדיעבד לאחר שהתברר שצדק אף אחד לא טרח לומר טעיתי אבל כבר התרגלנו להיות אפטיים ולחכות כיצד יפול דבר

  18. אם אלו שלא מבינים מה זה שרוח הקודש שורה על גדולי הדור וכל הו’א שלהם זו דעת תורה ושהדברים נמסרים בידם וכפי שהם פוסקים למטה כך מחוייבים למעלה אצלנו זה משהו מובן וינקנו את זה אצלכם זה מעורר גיחוך במקרה הטוב לכן אין עם מי לדבר “וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע וכ”ו

      1. ממ"יח קנייני התורה

        בס”ד ערב ר”ח אב תש”פ

        אחד ממ”ח קנייני התורה הוא ‘אמונת חכמים’, והוא המביא את האדם להתייגע ולהעמיק בדברי רבותיו עד שהוא זוכה להבינם. ועל דברי תורה נאמר ‘דדיה ירווך בכל עת’ כשם שהדד כל אימת שהתינוך יונק ממנו הוא מוצא בו טעם – כך דברי תורה, ככל שאדם מעיין בהם הוא יורד יותר לעומקם ומוצא בהם טעמים חדשים.

        וכך מפרש רבי חיים מוולוז’ין את המשנה ‘והווה מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים’ ש’מתאבק’ הוא לשון ‘מאבק’, שתלמיד צריך להתווכח עם רבותיו ולהקשות עליהם אם הם לא נראים לו. אך ‘המאבק’ צריך להיות ‘בעפר רגליהם’, מתוך הכרה בגדלותם הענקית, הכרה המביאה להשתדלות גדולה לירד לסוף דעתם ולא לדחות דבריהם בקש.

        בברכת חודש טוב, ש”צ

          1. על אחת כמה וכמה (למשב"ב)

            בס”ד כ”ט בתמוז תש”פ

            למשב”ב – שלום רב,

            בעניינים הדורשים מומחיות מקצועית, כ”ש שיש יתרון לדולי הרבנים שיש להם בדרך כלל קשרים עם גדולי המומחים בתחום, הרבה מעבר לאדוט הניזון משמועות ומאינטרנט או מרופא זוטר בקופת חולים וכיו”ב.

            גם ניסיון חיים של עשרות שנים של מענה לשאלותיהם של אלפים, מסייע רב ל’התקיל’ את המומחה המקצועי בשאלות ובכיווני חשיבה שלא עלו בדעתו. הידע המקצועי של המומחה בצירוף כושר הניתוח וניסיון החיים העשיר של הרב – מסייע לשניהם בקבלת החלטה נכונה.

            בברכה, ש”צ

              1. בסרטון הדרכה לציבור מציגים בקצרה את השאלה ואת התשובה (למשב"ב

                בס”ד כ”ט בתמוז תש”פ

                למשב”ב – שלום רב,

                פשוט שבסרטון הנחיות לציבור מצטמצמים בהצגה קצרה של השאלה והתשובה כדי שהמסר ייקלט. לא שם המקום להאריך בסברות ובנימוקים.

                מה עוד שהנימוק היה פשוט. באותה עת היה עדיין כל המשק פתוח. חנויות ומשרדים פעלו כרגיל במגבלות מסויימות, ולא היתה שום סיבה להטיל סגר גורף דווקא על הישיבות.

                את המגבלות שבאמצעותן פעל אז כל המשק, הטילו הגרח”ק והגרי”ג אדלשטיין על הישיבות והתת”ים: מ’שמירת ריווח בין עדר לעדר’, איוורור מקום הלימוד; מינוי אחראים להשגחה על ההיגיינה, והימנעות חולים ומחוייבי בידוד להיכנס לבית המדרש.

                גם מבחינה בריאותית עדיף היה להשאיר את הילדים והצעירים במסגרות מפוקחות, ולא לדחוס את כולם בבתים הצפופים, מתכון ברור לאובדן שליטה במצב.

                בברכה, ש”צ

                1. הנחיות הבריאות שניסחו הרבנים

                  סמוך להוראתם לא לבטל את הלימוד בישיבות, ניסחו הגר”ח קנייבסקי והגרי”ג אדלשטיין הנחיות מפורטות לשמירת הבריאות:

                  ‘… ובכל מקום חמירא סכנתא מאיסורא, ועל כולנו להשתדל מאד בכל הדברים הצריכים זהירות.

                  כגון: לחלק את הלומדים ולהניח ריווח בין עדר לעדר. גם להקפיד שיהו חדרי הלימוד ובתי המדרשות מאווררים כראוי, ולמנות משגיחים שישמרו על הניקיון שנצרך מהכרח הבריאות.

                  וכל מי שיש לו אפילו ספק סםיקא של חולי, אצלו או אצל משפחתו, אפילו רק נזקק לבידןד ע”פ ההוראות – ימנע עצמו מבית המדרש ואל יהיה חב לאחרינא. וראשי הישיבות ומנהלי הת”תים יעמדו על המשמר’.

                  (ראה בכתבה: גדולי ישראל במכתב מיוחד: אלו הדברים בהם צריך להתחזק’, מיום ח’ באדר תש”פ9

                  1. והנחיות רופאו האישי של הגרח"ק

                    להנחיותיו של ד”ר משולם הרט, רופאו האישי של הגר”ח קנייבסקי, ראו בכתבה: ‘איך מתמודדים עם הקורונה? ההמלצות של ד”ר משולם הרט’ (כיכר השבת, כ”ו באדר תש”פ.

                    כשבוע אחר כך כרתב הגר”ג אדלשטיין מכתב חריף לבקשתו של ד”ר הרט, על החובה להיזהר בכל ההנחיות של ההתמודדות עם נגיף הקורונה. ראו בכתבה: ‘הגר”ג אדלשטיין יצא במכתב חריף במיוחד’ (כיכר השבת, ב’ בניסן תש”פ).

                    בברכה, ש”צ

    1. אגב מנין לך האמירה המופרכת של כשם ‘שפוסקין בב”ד של מטה כך פוסקין בב”ד של מעלה’
      לעניינים שאינם תורניים ובמקום שאין פסק של ב”ד
      סתם ססמא ריקה כמיטב הססמאות מבית היוצר החרדי

          1. וחסידו של הקוצקר אמר

            מעשה בחסיד שסיפר על רבו שהוא בבחינת ‘צדיק גוזר והקב”ה מקיים’. ענה לו חסיד קוצק ששמע את דבריו: ‘והרבי שלי הוא בבחינת: הקב”ה גוזר והצדיק מקיים’ 🙂

            בברכה, ש”צ

            מעשה מופלא על תפילת צדיק שנענתה, סיפרה הרבנית ד”ר חנה קטן אחרי פטירת הגאון ר’ אהרן ליכטנשטיין זצ”ל. הובאה לפניו שאלה על אישה הרה שצילומי האולטרה-סאונד הראו שהעובר עתיד להיוולד כבעל מום קשה.

            הרב ליכטנשטיין פסק לחומרא כשיטתו שאין להפיל אלא כשיש פיקוח נפש לאם. אך ביקש את שם האישה ההרה ושם אמה כדי להתפלל עליה ועל עוברה. בתום ‘תשעה ירחי לידה’ נולד הילד בריא לגמרי…

          2. וכבר הלכו בזה ליצנים שבדור, שיעקב אמר עם לבן גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי וקשה שהרי למשל מצוות לחלוק כבוד לזרעו של אהרון ולהקדימו לכל דבר שבקדושה שנאמר “וקדשתו” איך קיים (ובמצוות עשה אונסא לאו כמאן דעביד ונראה שה”ה כשהמצווה לא ניתנת להתגשם בעולם כלל) אלא שמעשה אבות סימן לבנים ששמירת מצוות סיסמה בעלמא ובפועל די לשמור מסורת (ברית מילה וכשרות דהיינו גיד הנשה).

            1. קיום תרי"ג המצוות ביחיד - ע"י לימודן וע"י התקשרות בכלל ישראל (לד')ת

              בס”ד ב’ באב תש”פ

              לד’ – שלום רב,

              כך הסבירו את האמור שכל אדם צריך להשלים את תיקונו ע”י קיום כל התרי”ג מצוות, אף שאינו יכול לקיים את כולן בפועל – שמה שאינו יכול לקיים בפועל, נחשב כמקיים ע”י לימוד הלכותיהן, וכן ע”י התקשרות באהבה לכלל ישראל – נעשה שותף במצוות של כולם.

              ושני הטעמים היו קיימים ביעקב: יגיעתו הגדולה בתורה בישיבת שם ועבר, והתמסרותו לגידול ילדיו (‘שפדה את אברהם מצער גידול בנים’) שבזה הניח את היסוד האיתן לכל כלל ישראל ויחידיו לדורי דורות.

              בברכה, ש”צ

              ובאשר לתפילת הגרא”ל – תפילה על רפואה – אינה תפילת שוא…

              1. תודה שצ. המקור של ה”אמור” הזה “להשלים תיקונים” על ידי קיום מצוות מורגש לי מאוחר טובא. ומה עניין ”התקשרות באהבה לכלל ישראל” שנעשה שותף? אם יש קשר כזה של שותפים במצוות כקולקטיב אז הוא משהו קיים ולמה שיושפע מתחושת התקשרות. בכל אופן אכן ברור שחז”ל ורש”י לא חשבו שיעקב אבינו קיים מצוות אכילת שיירי מנחות וצריך לפרש שהכוונה נזהרתי והקפדתי בכל תרי”ג מה שבידי. ומ”מ לליצנות נאה עדיין יש מקום להלעיג על לייטים או מסורתיים שמחזיקים עצמם דתיים ותמיהני אם יש בידם י”ג מצוות.
                לגבי הרפואה, אתה צודק. החילוק עדיין צריך קצת ליטוש אבל אכן כדבריך.

                1. והדרך השלישית לזכות בכל המצוות

                  בס”ד ב’ באב תש”פ

                  לד’ – שלמא רבא,

                  אכן כשלועגים ל’מסורתיים’ ולייטים’, שאולי לא זוכים בחלק בכל המצוות ע”י לימוד ההלכות וע”י אהבת ישראל – הרי מזכים אותם ע”י העיקרון שקבע בעל ‘חובות הלבבות’ שכשמדברים לשון הרע על אדם – עוברות כל הזכויות של המדבר למי שדיבר עליו (וכן להיפך – החובות של המדובר עוברות אל המדבר).

                  דומני שכדאי שנתמקד בשיפור עצמנו, ולא בהטלת דופי באחרים, שיש לדונם לכף זכות שלא למדו כראוי והם בבחינת ‘עמי הארץ שזדונות נעשים להם כשגגות’ כמבואר בסוף פרק אלו מציאות, וכדברי הגרי”ג אדלשטיין ע”פ החזו”א שבני תורה נתבעים יותר מאלה שלא התחנכו על ברכי התורה.

                  ויהי רצון שתתקיים בנו ברכת רבי צדוק הכהן מלובלין: ‘כל רודפי י-ה השיגוהו בין המצרים.

                  בברכה, ש”צ

                  בשם הרצי”ה קוק אמרו, שאף שלא אהב שכל אחד שאינו’ בר-הכי’ יאמץ לו הנהגות קבליות של ‘יחידי סגולה’ – מה’ילשם ייחוד’ שאומרים לפני עשיית מצוות הוא החזיק כהנהגה לרבים משום שמודגש בסופו שהמצווה נעשית ‘בשם כל ישראל’

                  1. נשמה אחת בגופות מחולקים

                    היותו של כלל ישראל אורגניזם אחד, שיחידיו הם ‘איברים’ באורגניזם השלם, מבוארת החל בדברי הירושלמי על ‘לא תקום ולא תטור’, שאם יד אחת פגעה בחברתה – לא יעלה על הדעת שהיד שנפגעה תפגע בחברתה. והמשך בדברי בעל התניא, בפרק לב, שכל ישראל הם ‘נשמה אחת בגופות מחולקים’.

                    בברכה, ש”צ

                    1. ואימא סברא היא? (על דברי חוה"ל)

                      בס”ד ג’ באב תש”פ

                      לד – שלום רב,

                      לגבי דברי בעל ‘חובות הלבבות’ (בשער הכניעה פרק ז, בשם ‘אחד הצדיקים’) על העברת זכויות מדבר לה”ר אל הנפגע או העברת חובות הנפגע אל הפוגע.

                      עלה בדעתי לבאר שזה בגדר ‘תשלום נזיקין’, כשם שהמזיק ממון חבירו צריך לפצוצו ע”י העברת ‘מיטב כספו’ אל הניזק – כך הוא גם בפוגע בכבודו ובשמו הטוב של חבירו, חייב לפצותו בדיני שמים ב’מיטב כבודו”. ר’רכושו’ האמיתי של האדם הוא שכר מצוותיו, ומ’רכוש’ זה גובים בדיני שמים את הפיצוי למי שנפגע על ידו.

                      בברכה, ש”צ

                    2. בעיניי הסברא היתה נאה אם עצם הרעיון של תעבורת זכויות היה ידוע בדברי חז”ל. וגם לגופה יש הפרש גדול בין כבוד כאן שהוא אמצעי להנאה ובין כבוד שם שהוא תכלית לעצמה.

                    3. 'ברא מזכי אבא' ו'ערבות'

                      בס”ד ג’ באב תש”פ

                      לד’ – שלום רב,

                      לכאורה גם בלא דוגמא מחז”ל על העברת זכויות וחובות מאדם לזולתו, יש מקום לסברא שהואיל ובעולם הנצח ‘רכושו’ היחיד של האדם הוא גמול מעשיו – הרי רק מ’רכוש’ זה ניתן לגבות את הפיצוי למי שפגע בכבודו ובשמו הטוב, פגיעה שלא ניתנה (בדיני התורה) לפיצוי ממוני בדיני אדם.

                      אבל יש שתי דוגמאות בתורה ובדברי חז”ל לזיכוי או חיוב של אדם בגין מעשי חבירו. יש לאדם אחריות על חטאי זולתו מדין ‘כל ישראל ערבין זה בזה’, ומאידך יש מצב של ‘ברא מזכי אבא’ (סנהדרין קד; סוטה י).

                      בשני המקרים יש לומר שהאדם מתחייב מדין ערבות וזוכה בשל מעשיו הטובים של בנו – משום שבמידה מסויימת הוא גרם לכישלונו של חבירו בכך שלא הוכיחו,

                      וכן האב בחינוכו ובעידודו ובדוגמא האישית שנתן הוא הגורם גם למעשים טובים שעשה הבן. ולפעמים גם אם האב נכשל וחטא – הבן מזהה את רצונו הלא-ממומש של האב ומצליח לתקן במקום שהאב לא הצליח..

                      בדרך זו יש לומר גם על בעל לשון הרע, שיש לו ‘אשם תורם’ למחדליו של מי שדיבר בגנותו, שהרי אם במקום להתכבד בקלון חבירו, היה מוכיח אותו באהבה ובנועם – היה סיכוי שתוכחתו היתה מתקבלת, כך שיש סברא לומר שבחירתו בדרך הגינוי והפסילה – היא שהביאה לאי השימוש בדרך ההשפעה המתקנת.

                      דבר זה למדנו מתורתו של עם הארץ שרבי ינאי גינהו על בורותו באומרו: ‘אכל כלבא מפיסתיה דינאי. ועל זה השיב אותו ע”ה: ‘ירותתי גבך’ הרי לא נאמר ‘מורשה קהלת ינאי’ אלא ‘מורשה קהלת יעקב’ , אם היית דואג ללמדני תורה – לא הייתי היום במצב של ‘עם הארץ’.

                      בברכה, ש”צ

                    4. ולסיכום (בנסבר דברי בעל 'חובות הלבבות)

                      בס”ד עש”ק יוסף ה’ עליכם תש”פ

                      בהסבר דברי בעל חוה”ל (שער הכניעה פרק ז, בשם ‘אחד הצדיקים’) ששיש מצב שזכויותיו של מספר לה”ר עוברות לנפגע או שחטאיו של הנפגע עוברים אל הפוגע.

                      הבאתי תחילה עניין דומה (אך לא זהה) שהשמח לאידו של חבירו נענש על שמחתו והתכבדותו בקלון חבירו, ובמקביל גורם להקלת חטאיו של הנפגע, ככתוב ‘בנפל איבד אל תשמח… פן יראה ה’ ורע בעיניו’ ובזה נענש השמח לאיד, ובמקביל ‘והשיב מעליו אפו’ – הקלת דינו של הנפגע.

                      כן הביא הרב הלל מאירס, בתשובתו באתר ‘הידברות’ מקור במדרש תהלים, מזמור מב שמספר לה”ר מאבד את זכות התורה שבידו, אך גם שם לא נזכר שהזכות שניטלה מהפוגע מועברת לנפגע.

                      לכן הצעתי שמעבר הזכויות או העבירות, נעשה כפיצוי על הפגיעה בכבודו ובשמו הטוב של הזולת. כשם שפוגע בגוף או בממון חבירו חייב בדיני אדם לשלם לנפגע ב’מיטב כספו’ – כך הפוגע בכבוד חבירו משלם בדיני שמים מ’רכושו הנצחי’, נותן לו כפיצוי מזכויותיו או נוטל ממנו כפיצוי מחובותיו.

                      הוספתי שייתכן שיש כאן גורם נוסף, שלבעל לה”ר יש ‘אשם תורם’ על חטאיו ומחדליו של האדם שאותו גינה, שהרי אם במקום לגנותו ולהתכבד בקלונו, היה מוכיחו בדרכי נועם – יש סיכוי סביר שתוכחתו היתה מתקבלת וחטאי חבירו או מחדליו היו באים על תיקונם, ולכן יש לומר שהפוגע ‘קנה ביושר’ את חטאי חבירו.

                      כדוגמא להעברת זכויות וחובות הבאתי את דין הערבות ואת ‘ברא מזכי אבא’ שבשניהם יש לומר שהערב נענש על שלא הוכיח את החוטא, ולאידך גיסא האב מקבל שכר על שבחינוכו ובעידודו היה סיבה למעשים הטובים של בנו.

                      יהיו דברים אלה נר לנשמת אבי מורי פרופ’ דוד שמואל לוינגר ז”ל, שיום פקודתו הארבעים חל היום, ויהי רצון שאזכה להוסיף בלימוד מרוחב דעתו נדיבותו וסבלנותו.

                      בברכת שבתא טבא, ש”צ

                    5. צודק שלא דייקתי בתיאור מה שהבאת מהפסוק במשלי. כל השאר טעויות. המזמור בתהלים הוא מזמור נב לא מב. הגהתי בהודעות לעיל ושמתי לינק. מאירס שכנראה לא פתח בפנים טעה בהבנה ומה יש להביא אותו עוד. עץ עצה והופר. התחיה את האבנים מערימות העפר? על מיטב בידי אל ולא זהב כבר מילתי אמורה. אין ערך האמצעי כלום אצל מטרה. חובות הלבבות עוסק להדיא במישהו שמשקר ולא בלשון הרע. לכן אין לו על מה להוכיח בנועם. וגם בלשון הרע אין טעם. כי האשם התורם קיים בידיעה לא באמירה. והוא חטא נוסף ולא המרה. ורלוונטי רק בחלק מצומצם. שיכלו לתקן ודרכו חיצם. ישראל ערבים זה משהו אחר. עניין הלכתי ועניין עונש משמים. ההלכתי ודאי לא נוגע לנדון דנן. עונש משמים דנים גם את הקולקטיב. ולכן יכשלו איש בעוון אחיו. להרע או להיטיב. זה חלק מהמנגנון המטאפיזי ואלה הפקודים. לא תעבורה מזדמנת בין יחידים. או העונש מצד אחריות ולא העבירה עצמה. כלומר אין תעבורה כלל באשמה. ברא מזכה אבא זה משהו אחר. ואם אחרים פירשו איני יודע או איני זוכר. ראשית בגמרא מדובר על כבוד. שנית זה מנגנון לפי שהאב סיבת הבן ולכן סיבת מצוותיו. ניתקו את השכר מההכרעה, לא ניתקו אותו ממעשה ונביעה. שלישית הוספה לפלוני שונה ממעבר בין שניים כמטלטלין. והכלל העולה שבטוב אלין. לכל מקור דחייה תבלין. הברו המעלעלין. נרגזתי עיר פרוצה ואם יומחק יומחק. ובמדרש אגדה הנעלם איתא. מהו שאמר הכתוב מצווך היום על לבבך. שומע אני שני לבבות לב זה לב אחר. תלמוד לומר לבבך לבבך שלך. ואיש אחיו לא ידחקון גבר במסלתו ילכון כרום זולות לבני אדם אודך שארית חמות אחגור. ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה עצמותיו ידבקו בני ישראל. ושלום

                  2. העיקרון של בעל חובת הלבבות לעשות סחורה בשכרו של חבירו מבטל את כל הרעיון של מצווה ועבירה, מלבד שלא עלה השמים והורידהּ לנו. אדון לכף זכות שכוונתו לעורר על חומרת העבירה ותו לא. איך שיהיה להקשות מזה על הדרוש לא שמענו.
                    לגבי כלל ישראל, אין שום בעיה עם העניין למעט התוספת שהשותפות במצוות תלויה ”בהתקשרות באהבה עם כלל ישראל”. [ומ”מ לפי”ז נר’ לומר שגם בפר העלם דבר של ציבור כדי להשתתף בקניין הפר צריך להתקשר באהבה לכלל השבט ובזה יבואר עניין תמוה שהרי אבישי בן צרויה שקול כרובה של סנהדרין והוא פגע בדקי דקות במידת הכעס כשרצה להרוג את שמעי בן גרא ומשמע שם שכל עבדי דוד ג”כ היו איתו בדעה, וא”כ רוב ישראל שאינן חייבים מיתה (המורד במלכות חייב מיתה וכתותי מיכתת שיעוריה ואינו נפקד במניין השבט) חטאו בכעס וכל הכועס כאילו עובד ע”ז וא”כ מדוע לא הביאו פר העלם דבר. ועתה יש לבאר בקל שחפצו להביא אלא שהעם לא היה מקושר באהבה לכלל ישראל שהרי היו במלחמת אזרחים ולכן לא יכלו להביא הפר וק”ל.]

                    1. ההשתתפות בקרבן ציבור

                      בס”ד ב’ באב תש”פ

                      לד’ – שלום רב,

                      אכן, גם שותפות היחיד בקרבן הציבור זוקקת מעשה של היחיד – נתינת מחצית השקל. והאידנא שאין בפועל ‘מחצית השקל’ – הרי תודעת הלב של היחיד שהאינו אלא ‘מחצית מהכלל השלם’ – נחשבת לו כנתינת ‘מחצית השקל’ בפועל.

                      בברכה, ש”צ

                      על מקור דברי בעל חוה”ל צריך בירור, אך מן הסתם היה לו מקור בדברי חז”ל. חזקה על הראשונים שלא ‘הוציאו דברים מהשרוול’.

                      יש בדומה לזה על השמח לאידו של חבירו, שמבואר במשלי שמשיב את אף ה’ מעליו, והכעס עובר אל השמח לאיד, כמבואר במפרשים לדברי שמואל הקטן באבות.

                      ואעז”ל [ואין עתה זמן להאריך] 🙂

                      בברכה, גי שלופאן

                    2. ההשוואה המתהפכת

                      ייתכן לבאר את דברי בעל חוה”ל, שכאשא אדם מביט ב’זכוכית מגדלת’ על פגמיו של הזולת – הרי כ’מידה כנגד מידה’, גם הקב”ה מביט על המגנה ב’זכוכית מגדלת’ ואז הוא עלול להימצא גרוע יותר ממי שאותו גינה.

                      וכעין זה כתב המלבי”ם (משלי כד,יח) על הפסוק ‘בנפל איבך אל תשמח ובהשלו אל יגל לבך פן יראה ה’ ורע בעיניו’ שע”י שיראה אכזריותך ומידת הנקמה שבך, ידמה מעשהו לעומת מעשיך, ומעשיך ירע בעיניו עד שיהיה צדיק נגדך, וישוב אפו מעליו’ עליך.

                      ובמידה טובה אמרו חז”ל: ‘אתה דנתני לכף זכות – המקום ידינך לכף זכות’.

                      בברכה, ש”צ

                    3. הרעיון של זכוכית מגדלת לא מוצא חן בעיני. מזכיר לי גמרא מסתורית שכתוב ישא ה’ פניו אליך ומלאכי השרת רמי כתיב לא ישא פנים והשיב הקב”ה שהם מדקדקים מעבר לדין עד כזית ולכן ה’ ג”כ מעביר על הדין. ותמוה, שכר דקדוקם עד כזית יטלו ותו לא מידי. וכעניין של הגדרה אי אפשר להצדיק נשיאת פנים.
                      גם פסוקים במשלי מופלאים מאד. בכשלו אל יגל ליבך, למה? כי לא יפה? ממש לא. “פן יראה ה’ ורע בעיניו והשיב מעליו אפו”. שלח לחמך על פני המים. למה? כי צדקה וכו’? ממש לא. “כי ברבות הימים תמצאנו”. אם רעב שונאך האכילהו לחם. למה? כי צדקה ורחמים? ממש לא. “כי גחלים אתה חותה על ראשו”. ואין הסבלנות מסכימה לפתוח כעת לעיין במפרשים וכו’.

                    4. למקור דברי בעל חוה"ל וגדריו

                      לגבי מקור דברי בעל חוה”ל וגדריו – ראה בתשובתו של ר’ הלל מאירס, ‘האם מדבר לשון הרע מאבד את כל זכויותיו?’ באתר ‘הידברות.

                      בברכה, ש”צ

                      ולד’ –
                      ולמה שלא אהיה אדיב, אתה מזכה אותי לברר את הנושאים, ואני המרוויח העיקרי בבירור זה

                    5. שם מפנה למדרש שוחר טוב תהלים [נב] שכתוב שם על מצורע אמרת לשה”ר על חבירך מעט תורה שיש בידיך אתה מאבדה, ומי היה זה דואג וכו’. והרואה יראה שכוונתם שמצטרע ואינו יכול ללמוד תורה (מחמת שהוא גלה ממקום תורה וגם טרוד וכל היום נאנח כאיוב) ולכן משכח ראשי פרקיו. וזה נ”ל ברור בכוונת המדרש ע”ש. ובכל אופן הלכה אני רוצה ובעלי גמרא אני מבקש, ואם יש הנאת חיך בלימוד מדרש הנאת מעיים בוודאי אין.
                      http://www.daat.ac.il/daat/vl/midrashshohertov/midrashshohertov02.pdf

                    6. לא כולי עלמא קוצקרס

                      בס”ד ב’ באב תש”פ

                      לד’ – שלום רב,

                      פתחנו את שרשורנו באמירתו של חסיד קוצק, אבל חשוב לדעת שלא כולי עלמא ‘קוצקרס’ ולכן המקראות ודברי חז”ל המעוררים את האדם למידות הטובות צריכים להשתמש גם בשיקול התועלתני המסייע מאד בהנעת האדם אל הטוב.

                      ולגבי ‘כי גחלים אתה חותה על ראשו’, שפיל לסיפיה ‘וה’ ישלם לך’ שדרשו חז”לף צמ’וה’ ישלימנו עמך’. כאשר השונא רואה שמושא שנאתו מיטיב לו, הוא קולט שכל שנאתו היתה טעות גדולה, וזו הרגשה נוראה, ממש כמו גחלים על ראשו’, אך סופה של ה’מקלחת’ הוא השבת יחסי השלום והנעימות, ה’גחלים’ מצננות את להט המריבה, ו’את והב בסופה’.

                      בברכה, ש”צ

                      י

                    7. ר’ שצ. אני לא יכול עכשיו לעבור על כל ספר משלי ולוודא את דעתי וייתכן שאני טועה, אבל כמדומני שהספר הזה מצטיין בתועלתנות בוטה. הוא מקפיד לנמק כל דבר בשמחות והנאות וכבוד והון ועושר בביתו, ועקרונות מדופלמים לית מאן דאשגח בהו. פתחתי עכשיו באקראי עם דפדוף מעט פרק כ”ה כדי להדגים את העניין. “אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד”. למה? בוודאי לא קצרה יד דרשנים לדרוש. אבל שלמה המלך לא כן עימדו. והוא מנמק: “כי טוב אמור לך עלה הנה, מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך” (כלומר אם אתה ברמה 8 הצג עצמך כרמה 7 ואז יקדמוך בחיבה ל8 כשיעמדו על טיבך, מאשר אם תציג עצמך כ9 וידיחוך בכעס ל8 או פחות כשיעמדו על טיבך). והפסוק הבא “אל תצא לריב מהר”. מדוע? שמא מפני שמידה מגונה היא? לא ולא. “פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך”. והפסוק הבא “ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל”. מדוע? כי לא נאה ולא יאה? ממש לא. “פן יחסדך שומע ודיבתך לא תשוב”. וכהנה רבות, תן לחכם ויחכם עוד הודע לשצדיק ויוסף לקח.

                      הסברך בעניין הגחלים נס מפני הארי ופגע בדוב, כי אמרת שע”י הלחם השונא ירגיש הרגשה כ”כ נוראה (והיא היא המטרה, דאל”כ מאי שייטיה דגחלים הכא) ואין כאן סליחה אין כאן מחילה אבל יש כאן זריקת אבן אחר הנופל ושמחה לאיד כקומקום. ומה שהוספת שסוף דבר יעשו שלמא ביניהם וכי כל שונאים רוצים לעשות שלום ביניהם אתמהה ולמה לא עשו ומה עצה היא זו לך עשה איתו שלום.

                    8. אין חשש לפגיעת הדוב

                      נראה שאין חשש לפגיעת הדוב בהטבה ליריב, מתרי טעמי: (א) הדוב אוהב דבש, ואין לו מה לחפש כשנותנים ליריב ‘לחם ומים’. (ב) י”ל דמיירי בחורף שהדוב ישן, ובחורף הגחלים מחממות ומנעימות:)

                      ועל דרך הרצינות: כל שינוי תודעתי מלווה בתחילה בהרגשה רעה, כשאדם קולט שכל חייו חי ופעל בטעות, אבל כבר אמר הקוצקער: ‘יוסיף דעת – אף על פי שיוסיף מכאוב’. הכאב הראשוני בהיחשפות לאמת חולף ונמוג עם הזמן, ולעומתו השמחה על האמת והשלום היא נצחית.

                      בברכה, ש”צ

                    9. אני בשלי ומחשבותיי נודדות הנה. לכן הנני עושה פי שליח לקשר הכל ביחודא שלים לדבק אשת נעורים אל דודהּ בלא משל ובלא חידה ועל זה הדרוש נאמר באשפתו הסתירני ע”ש.
                      שהנה השונא הזה שימוטו גחלים על ראשו יש לדקדק מעיקרא כיצד נעשה שונא והרי ואהבת לרעך כמוך כתיב. אלא פשוט ששונא שאינו עושה מעשה עצמך ומשנאיך ה’ אשנא. ולכן מותר להגיד עליו לשון הרע דהיינו גחלי רתמים ע”ש והוא שאמר הכתוב אם רעב שונאך דהיינו שונאו של מקום הרי שסימנא מן שמיא הוא שעת זעף היא מאת ה’ ולכן מצווה להזדרז לדבר עליו לשון הרע ולקטרג עליו בכל שעה עד שתבוא שעת זעמו של ה’ מכוונת ויתאנף בו עברה וזעם וצרה ובעבור שאותו המדבר לשון הרע נסתפח לעניין הנכבד הזה בוודאי ישלם לו ה’ שכרו מושלם ובזה הפסוק מבואר כמין חומר ונתפשטו כל הקמטין וגם קמו גם ניצבו דברי הקודמין אף ששבתי מהן ואין תקומה לתקומתם מ”מ לא נדחו מקימה של שעה ובלא”ה יבוא בעל הכרם ויכלה קוציי, ומי יקבצם מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי.

                    10. והמאירי (בפירושו למשלי) ביאר גם על דרך המשל: אם שונאך, יצר הרע, רעב וצמא לתאוות – האכילהו לחם ומים, היא התורה שנמשלה ללחם ומים, כמ”ש ‘לכו ולחמו בלחמי’ ו’הוי כל צמא לכו למים’.

                      התורה מחד משברת ו’חותה גחלים’ על ראשו של יצה”ר, ומאידך משביעה את האדם בחכמה ובערכים ישרים, וכשאוכלים מזון רוחני בריא ומזין – בטל התורך ב’ג’אנק פוד’.

                      בברכה, ש”צ

                    11. נאה. אלא שבעבור זאת העמדתי על האבניים שספר משלי אינו תולה עצמו במופשט הרבה אלא מקלות כעין מקלות שלנו שכופתין ומכין וגזרים כעין גזרים שלנו שבאים בסעודה, באופן שבאה עצה לעולם בא מקל או גזר בידה. ואם באנו לדרוש כל הספר במשלים לעניין אחד כעין דברי רלב”ג [שבכל הספר בשעה שבא לפניו פסוק ומציע חוות דעתו מיד משתק אותו בנזיפה ועתה לך ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר, וכל הפסוקים אצלו כעדר כבשים צייתניות שעלו מן הרחצה כי פרעם הלוי לשמצה] הלוא אז טוב טוב לנו לאחוז בספר כגון שערי תשובה או אורחות צדיקים שיאמרו העניינים מאליהם ולמה נאבד הזמן לתלות בפסוקים מה שלא ציוו ולא עלה על ליבם.

                      ואם מעט ואוסיפה לך עוד כהנה וכהנה. כגון מפרק כג והלאה.
                      * אל תיגע להעשיר. מדוע? שמא משום שראוי להשקיע הזמן בדברי תורה? לא. כי עשה יעשה לו כנפיים.
                      * אל תלחם את לחם רע עין. מדוע? שמא יתקרבו הלבבות כפת עכו”ם? לא. כי כמו שער בנפשו ופתך אכלת תקיאנה.
                      * אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבוא. מדוע? כי תתבייש לך? לא. כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם איתך.
                      * אל יקנא ליבך בחטאים. מדוע? שמא משום שהחמיצו את הנכון והטוב? לא. כי אם יש אחרית ותקוותך לא תיכרת.
                      * אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. מדוע? שמא אין זאת דרך קדושה בישראל? לא. כי סובא וזולל יוורש.
                      * הצל לקוחים למוות. ואם אעלים עיני ואשתמט מן המצווה? הו הו – אם תאמר הן לא ידענו זה, הלוא תוכן ליבות הוא יבין, ונוצר נפשך הוא ידע, והשיב לאדם כפעלו!
                      * אל תארוב רשע לנווה צדיק. מדוע? כי מה זה צריך להיות? לא. כי שבע יפול צדיק וקם.
                      * אל תתחר במרעים. מדוע? כי לא תהיה אחרית לרע נר רשעים ידעך.
                      * ירא את ה’ בני ומלך עם שונים אל תתערב. מדוע? כי פתאום יקום אידם.
                      * אומר לרשע צדיק אתה. מה יש בזה? יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים.
                      ועוד רבים רבים כל הפושט יד נותנים לו.

                    12. הרי כל התנ”ך מלא בהמרצה לעשות את הטוב, לא רק מפני שהוא טוב – אלא גם מפני שהוא משתלם.

                      דברי מוסר נצרכים בראש ובראשונה למי שיש לו תשוקה אל הרע, ודרך תיקונו מתחילה ביראה פשוטה, יראת העונש, ורק בפיסגת דרכו יכול אדם להגיע ליראת הרוממות ולעבודה מאהבה.

                      ולעניין המשלים בספר משלי, הרי שמו מעיד עליו שיש בו משלים, ומה נזעקת?

                      בברכה, ש”צ

                    13. החידוש הוא שיש לפרש את הספר בצורה טבעית ורגילה כדרכו של עולם עם תפיסה כללית שיש מנהיג לבירה אבי יתומים ודיין אלמנות, ותו לא מידי. לא תיקון המידות ולא לימוד תורה ולא התענגות מזיו השכינה, אלא לבנות בית מידות ועליות מרווחים וספון בארז ומשוח בששר בעולם הזה דווקא וכדרכו. על המשלים (בוודאי הרגשת שרמזתי לזה בעצמי, ואין הבעיה במשל אלא ב’משל לדבר אחד’) אין צריך לפנים שכל הספר משלים. למשל חוח עלה ביד שיכור ומשל בפי כסילים, שהמשל בא ללמד תוכן אבל הכסיל אינו מעלה בידו אלא את המשל עצמו, כאדם שבא ללקוט שושנה ולא נמצאו בידו אלא חוחים וברקנים המכסים על השושנה. הנה נמשל המשל לחוח והנמשל לשושנה והכסיל כקוטף. והמפרשים שלקחו חופש לעצמם יותר מידי איבדו (לטעמי) את הספר כולו שאינו אומר אלא את הרהורי ליבם, ותחת שיקטפו השושנה הלכו להם לגינת עצמם ופרחים שמצאו שם שתלו בגינת הספר.

                    14. בס”ד ב’ באב תש”פ

                      לד’ – שלום רב,

                      לא זכיתי להבין את דבריך. ברישא טענת שאין בדברי משלי אלא עניינים גשמיים ‘ותו לא מידי’, ואילו בהמשך אמרת שוודאי שיש גם נמשל. קשיא רישא אסיפא.

                      אם ספר מכריז על עצמו כ’משל’ – הרי הוא מניח לשומעים לפרש את המשל כהבנתם, אם בהסתמכות על דקדוק בלשון הכתובים, ואם מתוך הכרת עולמם הרוחני של הכותבים,

                      וכך למשל, המאירי ביסס את הסברו ע”ד המשל על הפסוקים ‘לכו ולחמו בלחמי’ ו’הוי כל צמא לכו למים’ שהם בוודאי אמורים בדרך משל על דבר ה’. הפרשנות על דרך המשל מעוגנת בכתובים,

                      בברכה, ש”צ

                    15. רבי שצ אלופי ומיודעי

                      לק”מ. הרי בוודאי ”גחלים אתה חותה על ראשו” הוא משל ולא כפשוטו. וכל הספר כולו משלים כאלה. כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם. אין צרור ואין מרגמה ואין צוף ואין שום דבר מתוק, אלה משלים. וכך גם המשל של משל ונמשל לחוח ושושנה. אבל המכוון הוא תמיד פשוט וטבעי, ולא עוסקים ברוחניות נעלית. והפרשנים (לא מכיר את המאירי, את רלב”ג מכיר, ומרחרח מהמובאה שלך שיש מכנה משותף חזק ביניהם. ואם לא אז דבריי לא כלפיו ככלל) שהיטו את כל הספר לעניינים רוחניים יהודיים דווקא בראו להם נמשל משל עצמם וצריך ארכיאולוגית לחפור שכבה תחת שכבה כדי לחלץ את הספר מהפרשנות המאולצת הזאת.

                      בוודאי שאני לא מתנגד למשלים מפורשים לדבר ה’. כל דבר שמופיע בתנ”ך אפשר גם למשול בו ואותו. אם תמצא בתנך את הרעיון שיש “יצר הרע” שהוא נקרא “שונא” וכדי להתגבר עליו צריך ללמוד תורה וזה כמו להאכיל את היצר הרע אז יהיה מקום לפרש ככה (עדיין בדוחק עצום) גם במשלי. אבל זאת בדיוק הנקודה: הספר אומר את מה שהוא רוצה באופן שאפשר להבין. ואם הוא מדבר על האכלת שונא בלחם פירושו להאכיל שונא בלחם ולא להתגבר על יצה”ר בעזרת לימוד תורה. והוורט יוורטט לעצמו בשעה היעודה לו בין מנחה של שישי לערבית של שבת כשהדרשן שר שירי ערש והציבור מתנמנם. וכשישעיהו (מאוחר הרבה לשלמה ולמשלי המצרים הקדמונים) אומר הוי כל צמא לכו למים ומסיים הטו אוזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם העניין מבואר שבשמיעה תחיה נפשם כנפש הצמא שמצא באר בארץ עייפה. לא מדברים בחידות שניתנות לצפנ”ת פענוחים שונים לחלוטין.

                      גררתינו לכל הדיון הזה על ספר משלי [רק] בגלל שהצעת את הפסוק על ‘והשיב מעליו אפו’ כאילו המצוות והעבירות של זה עוברות להוא כמטלטלין, ובתור חבר לדברי חוה”ל שהאומר לשה”ר מעביר זכויות (ולכן לשה”ר שכשלתי בו לעיל זכות הוא לאלה שאומרים ברצינות רבה “מה קרה לך אני דתי חבל על הזמן” בעוד שלא פתחו שום ספר כולל סידור מאז הבר מצווה וכל הדתיוּת שלהם היא ברית מילה וכשרות ולא לבשל בשבת באש. אותי הטיפוסיות הזאת דוחה ואני מעלה בדמיוני כביכול כביכול כביכול כביכול יעקב בא עם ברית מילה וגיד הנשה ואומר בביטחון מלא תריג מצוות שמרתי).
                      ובכן לבינתיים לא נמצא מקור מחז”ל (אפילו באגדה) לדברי חוה”ל. המדרש כאמור לא התכוון בכלל למה שפירש בו אותו רב מהידברות, אלא מדבר על לשוה”ר שגורר צרעת שגורר איבוד ‘מעט התורה’. כלומר דווקא בגלל הצרעת מאבדים, ודווקא תורה ולא מצוות. וביארתי שהמצורע בדד יושב ולכן שוכח (ונקטתי לשון גולה ממקום תורה להזכיר מעשה דר’ אלעזר בן ערך שאפילו הוא כשהיה לבד שכח תלמודו).
                      וגם הפסוק במשלי לא העלה כדבר הזה על ליבו. ולכן הכנסתִינו לכל העניין של ספר משלי, וטענתי שהוא עצמו תמיד מדבר בדברים ניכרים לעין ורק חלק מהפרשנים בראו להם ש”י עולמות ותיקנו בהם גשרים ומרחצאות מדעת עצמם. ולכן אני לעצמי לא מקבל את הרעיון הזה שמצוות ועבירות של פלוני עוברות כאיש אחד בלב אחד לאלמוני, ואני מציע שאם יש חידושים בעניין הזה אז נתמקד בו. יען לערוך דיון של ממש על הפרשנות והפרשנים לתנך דרכיהם וההצדקות וכו’ זה לית בחילי, וגם מה שיש בצקלוני מסתמא לא ישא חן בעיניך ומסופקני אם נגיע לעמק השווה בזה עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יעורו משנתם.

השאר תגובה