על ההפגנות נגד ‘היהודים באים’ וקצת על הפגנות בכלל (טור 329)

בס”ד

סערת ‘היהודים באים’ לא שוככת, וגם באתר נשאלתי על כך לא פעם. כתבתי את מה שהיה לי לומר בסוגיא ה”נכבדה” הזאת, ואת דעתי על ההפגנות נגד התכנית חשתי שעדיף לא לומר מפאת התחשבות ברגשות הקוראים הסוערים בלאו הכי.

כעת שלחו לי מאמר של ידידיה מאיר לגבי ההפגנה שנערכה נגד התכנית, ושמו בישראל ‘ברית המאמינים’. המאמר שלו עוסק בתועלת שמופקת מהפגנה כזאת, והוא עורר אצלי נקודה שקשורה להפגנות בכלל. אני ממליץ מאד לקרוא את המאמר כי הוא אומר דברי טעם ומתאר אל נכון תופעות והשלכות רלוונטיות של התכנית ושל ההפגנות נגדה. אבל בכל זאת יש לי כמה הערות על דבריו, ומדאתינן להכי, אני חש כי איני יכול להיפטר מדיון קצר גם בנושא עצמו.

האם יש סיבה להפגין?

לפני השאלה האם יש תועלת בהפגנה, יש בנותן טעם להעיר על השאלה האם יש סיבה להפגין ולהיעלב. אקדים שראיתי מעט מאד קטעים מהתכנית, וכולם היו חלשים למדיי וממש לא מצחיקים לטעמי. זה כמובן לא היה בגלל רגישותי הדתית הנודעת, ולו רק מפני שאין לי כזאת. להיפך, אני לגמרי בעד הומור עצמי ואחר, ולגמרי בעד סאטירה על התנ”ך ועל חז”ל חופשי חופשי (כדאי לקרוא על כך בטור 63). אבל מה לעשות, זה פשוט לא היה מצחיק.

אבל שאלת איכותה של הסאטירה אינה הנושא שלי כאן. טענתי היא שלפחות לאור מה שראיתי ממש אין כאן ממה להיעלב. רוב הקטעים שראיתי השתמשו באישי המקרא וההיסטוריה שלנו כדי להעביר מסרים על ההווה, והיו שהוסיפו קצת בדיחות על חשבונם. מה רע בזה? כאמור, התכנית לא מצחיקה וגם משתמשת בלשון גסה ומינית מדיי לטעמי, אבל זה עניין של טעם וסגנון. אני לא רואה בה שום בעיה מבחינת הפגיעה והזלזול.

יכולתי אולי להבין את העלבון של אנשים אם הקטעים היו מציעים פרשנויות מעליבות לאישים או לסיטואציות התנ”כיות. אבל למיטב הבנתי הקטעים שראיתי לא מתיימרים לתת פרשנות לאישים הללו ולמעשיהם (למרות שגם אם זה היה קורה זה היה לגיטימי בעיניי), אלא בעיקר להעביר מסרים שרלוונטיים אלינו, לעולם ולחיים שלנו. הקטעים השתמשו באישי התנ”ך ובמאורעות כדי להעביר את המסרים הללו. כעין זה עושים חכמים במדרש לכל מיני דמויות (זה מה שקרוי אנכרוניזם, שהוא כלי מדרשי נפוץ מאד). חז”ל במדרש לא אחת תלו באישי התנ”ך מעשים, אמירות ודעות שלא עלו על דעתם ושלא נעשו באמת רק כדי להעביר מסרים לבני דורם שלהם. זה גם מה שעושים יוצרי התכנית דנן. לכן השימוש  באישי התנ”ך ובמאורעותיו להעברת מסרים דווקא מעיד על קשר לעולם התנ”ך ולא על זלזול בו. עובדה שבחרו דווקא בו כמדיום. אבל גם הקשר שלהם לתנ”ך לא נראה לי מאד רלוונטי. זלזול איני רואה כאן. לכל היותר יש זלזול במאמינים שרואים באישים ובאירועים הללו מיתוס מכונן שראוי לחנך על פיו, וזו כנראה השקפת עולמם של יוצרי התכנית ואין פלא שהם מבטאים אותה באמצעותה (ראו על כך עוד להלן).

ישנן גם טענות שהתכנית נעשית במימון משלם המיסים, ואין רשות להשתמש בכסף למטרות שפוגעות בקבוצה כלשהי בציבור. אבל בה במידה יכול אדם חילוני להתמרמר על הקצאת משאבים לתכניות דת ומסורת, או אדם פוסט ציוני (או אזרח ערבי) שיתמרמר על תכניות שמנסות ליצור קשר להיסטוריה, לארץ ולציונות, לסמלי המדינה, או למורשת קרב. כך גם יהיו רבים (כמוני למשל) שיתמרמרו על כספים שמממנים רבנות צבאית ראשית ורבנות ראשית בכלל, או תמיכה בישיבות ובחינוך חרדי שנתפס אצל רבים כמוטעה ומזיק וכופה. חלק מהאמנה החברתית שלנו, עד כמה שזה מצער ומעצבן, הוא שכספי המיסים משמשים לעתים למטרות שנויות במחלוקת. לכן גם הטענה ה”מוחצת” הזאת רחוקה מלהיות משכנעת בעיניי. אם רוצים לעשות רק דברים שבקונצנזוס אנחנו מגיעים למדינה ללא תרבות ממלכתית ובעצם ללא שום תכנים (מה שקרוי ‘דמוקרטיה רזה’). נדמה לי שעסקה כזאת אינה ממש כדאית לחלק מאיתנו, לפחות לחרדים.

ובכלל, גם אם התכנית אכן הייתה מבטאת זלזול בתנ”ך ובמסורת, אז מה? זכותם. זו השקפת עולמם. כל אחד שהתכנית לא מוצאת חן בעיניו שלא יצפה בה. אני מניח שרוב המוחים באמת לא צופים בתכנית הזאת (עד כמה שהם בכלל צופים בטלוויזיה), שהרי היא סותרת את ערכיהם. אז מה הבעיה? מי נפגע כאן? הם נפגעים מעצם קיומה של התכנית ומזה שאחרים צופים בה ונהנים ממנה. אבל זה כבר ממש ניסיון לסתום פיות. בעצם אתה לא מוכן שפלוני יחשוב או ידבר בצורה שלא נראית לך, או ידבר עם אלמוני בלעדיך באופן שלא מוצא חן בעיניך. כל אחד יכול להחליט על מה הוא מדבר וכיצד, וכל אחד יכול גם להחליט האם להקשיב וכיצד להתייחס לדברים. זו תמצית הדמוקרטיה וחופש הביטוי. אגב, במקום זה אתם מוזמנים לצפות בעשרות תכניות הסאטירה המשובחות שמשודרות בערוץ 20 או בערוץ הידברות. בהצלחה.

ליצנות דע”ז

הגמרא במגילה כה ע”ב אומרת:

אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא דכתיב כרע בל קרס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו’ רבי ינאי אמר מהכא לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי כבודו אלא כבידו.

הפסוקים מלגלגים על האלילים, ומכאן לומדת הגמרא שליצנות על עבודה זרה היא מותרת (ורצויה). וכך גם שם בהמשך על מי שיצאו עליו שמועות רעות שמותר לגנותו (ואפילו את אמו, אפרופו הרגישות היהודית הנודעת וההתחשבות המדופלמת ברגשות האחר).

וביאור הדברים הוא שהליצנות נאסרה רק כאשר היא נעשית לשם הליצנות עצמה. אבל הליצנות כאן משמשת להעברת מסר ערכי חיוני ולכן היא מותרת. ר”י הוטנר בספרו פחד  יצחק על פורים כתב לבאר יותר. הוא מסביר שהליצנות עניינה הוא הוצאת אוויר מבלון, כלומר הפחתת חשיבותו של הדבר. עבודה זרה עיקר עניינה הוא החשבה של מה שאינו ראוי להחשיבו, ולכן ליצנות מותרת כשהיא פונה נגד עבודה זרה, שכן היא מתקנת את המעוות, ומורידה את החשיבות המעוותת ומחזירה אותה לגודל הראוי לה. העץ ואבן נותרים עץ ואבן ולא הופכים לאלים.

כעת עלינו לשאול מה היינו אומרים לעובדי עבודה זרה שהיו נעלבים מהליצנות שלנו? הרי אנחנו מזלזלים ופוגעים בציפור הנפש שלהם. זה לא רק מותר אלא רצוי. ודאי היינו אומרים להם שציפור הנפש שלהם מעוותת, ואנחנו לא מוכנים לשתף פעולה עם החשיבות שהם נותנים לה, גם במחיר פגיעה בהם. היינו בטח גם טוענים לזכות ולחופש לביקורת ולסאטירה. כעת נסו להכניס את עצמכם לנעליהם של אלו שרואים את האמונה היהודית ואת הערכים שמועברים במסורת שלנו, או לפחות חלק  מהם, כמשהו מעוות. לדידם, היא מחנכת לשוביניזם פגיעה בנשים ואפלייתן, אלימות ועונשי גוף ומוות, יחס לא נאות לגויים, משטר מלוכני מדכא, כפייה של ערכים דתיים, משטר מיני נוקשה, התנגדות ורדיפת הומוסקסואליות, הריגת תינוקות עמלקים ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין. אולי גם עצם האמונה באלוהים, בניסים, בנבואות וגם באמיתות ההיסטורית של סיפורי התנ”ך (לאור ממצאי הארכיאולוגיה וביקורת המקרא), נראית להם פרימיטיבית ולא רציונלית. כן, אולי זה חדש לכם, אבל יש כאלה שרואים כך את המסורת היהודית. יתר על כן, מכוח המסורת העתיקה והאנכרוניסטית (בעיניהם) הזאת כופים עליהם כיום כל מיני התנהגויות שהם לא מעוניינים בהן (גיור, נישואין על פי ההלכה, אי הכרה בזוגיות הומוסקסואלית ועוד). אם הם רוצים להביע את הביקורת שלהם על מערכת הערכים המעוותת (לשיטתם) בדרך של  ליצנות, הרי זה רק מתבקש. בלי קשר לשאלה האם לדעתי הם צודקים, מדוע להם אסור מה שלנו מותר? זכרו, הם רואים מול עיניהם מערכת שמעניקה חשיבות להבלים (לשיטתם), והרי המסורת שלנו בעצמה מלמדת אותנו שכשאתה רואה דבר שמוענקת לו חשיבות בלי שהוא ראוי לה, הדרך הנכונה היא להתלוצץ עליו.

אז אני שואל, גם אם היה בדבריהם זלזול והתלוצצות על התנ”ך ועל המסורת, מה פסול במה שהם עושים? שזה מעליב אותנו? וכי עובדי הע”ז שהתלוצצו עליהם לא נעלבו? וכי עובדי הבעל לא נעלבו כשאליהו הנביא התלוצץ והפציר בהם להמשיך ולקרוא לבעל שיענה להם כשההוא ממשיך לשתוק? המטרה של ביקורת היא לשנות ולהעמיד למבחן את הערכים המעוותים שכנגדם היא יוצאת, וזה מה שעושים כאן. האם הטענה שזה מעליב היא רלוונטית?

השוואות

כרגיל, הדוסים (ובעיקר החרדים) המתגוננים הם אלופי ההשוואות. הם תמיד מוצאים מדוע האחר אינו בסדר כי הוא עושה את זה רק להם ולא לאחרים. כך מסבירים לנו שלעולם לא  צוחקים על הלהט”בים, על השמאלנים, על הערבים, על הציונות, על סמלי המדינה, על השואה וכו’. על כך אומר שלושה דברים: ראשית, כולם עושים זאת (כולל אותנו). שנית, הם כן צוחקים גם על קבוצות ותופעות אחרות, ושלישית חלק מההשוואות הללו מגוחכות מצד עצמן. בהמשך גם אגיע למינון.

הטענה הראשונה היא שגם אנחנו עושים אותו דבר. כבר הראיתי שהתלמוד ממליץ ללעוג לעובדי עבודה זרה. אבל גם לאורך ההיסטוריה עד ימינו, החרדים לועגים למיזרוחניקעס, לחילונים ולציונות, ואף משמיצים אותם במרץ (בטענות שחלקן שקריות בעליל). הדוסים תמיד לגלגו על הכופרים השוטים. כל אחד צוחק על זולתו, וכך גם עושים החילונים והשמאלנים, והכל בסדר. אם הייתה תכנית סאטירה מקבילה מימין או מהצד הדתי בטלוויזיה אני מניח שהיא הייתה לועגת באותה מידה לאישי הצד השני, הגם שלהוותם אין להם אישים מלפני אלפי שנים שיוכלו להפגין על עלבונם (אולי נמרוד, עשיו ותרח). תשאלו למה אין תכנית כזאת (שתעשה סאטירה על נמרוד ותרח)? ראו להלן.

הטענה השנייה היא שאפילו ממיעוט הקטעים שראיתי נוכחתי שהם כן לועגים לסמלי המדינה ולמנהיגי הציונות, גם אלו שמשמאל (רוב מנהיגי הציונות והמדינה היו משמאל). כך גם יש שם סאטירה על התקינות הפוליטית שהיא תופעת שמאל מובהקת (עד לימי ההפגנות נגד ‘היהודים באים’, שם הצטרפו הדתיים והימין בעוז לשיח התקינות הפוליטית, שמטרתו השתקת האחר). יתר על כן, ישנם קטעי סאטירה (לא יודע אם בתכנית הזאת) אפילו על השואה ועל השימוש בה. לכן הטענה שאין סאטירה שפונה כלפי צדדים אחרים היא פשוט שקר.

לפני שאתם מסבירים לי ש”הם” נעלבים כשמבקרים אותם, אז למה הם עושים זאת לנו, מצאו לי מישהו מיוצרי התכנית שנעלב מביקורת שהופנתה אליו או לעמיתיו להשקפה ולאידאולוגיה (שמאל, להט”ב וכו’). ההכללות הללו שמדברות על ה”הם” הן התחמקות. אם תמצאו מישהו שמתנגד לסאטירה מצד אחד ומצדד בסאטירה לצד אחר ניתן לדון בזה. האמירות הכלליות מערבבות בין אנשים ולכן אין בהן ממש. רק להזכירכם יוצרי התכנית אינם ראשי עמותות הלהט”ב שעוסקים בהשתקה. אל תערבבו בין כל השמאלנים (המטפוריים), גם שם יש אנשים שונים עם תפיסות וגישות שונות.

הטענה השלישית היא שחלק מההשוואות הללו פשוט לא מחזיקות מים. אם הלמדנות של בני התורה הייתה נראית כמו ההשוואות האפולוגטיות שהם עושים בהקשרים אלה מצבנו היה רע מאד. הקורונה מזמנת לנו דוגמאות למכביר ל”למדנות” חרדית משובחת שבאה לידי ביטוי באנלוגיות מופרכות (ראו  את ההשוואות שעלו בעקבות הפוסטים שלי על החרדים בקורונה, והטענות “הנה, גם הם עושים כך ואותם אתה לא מבקר”, וכך גם כאן ועוד הרבה). כך למשל הטענות שמשום מה גם לדידם של יוצרי התכנית אי אפשר לצחוק על השואה. האנלוגיה הזאת היא באמת עלבון לאינטליגנציה. מעבר לזה שסאטיריקנים כן צוחקים על השואה, השואה הייתה אירוע מעציב ואנשים סבלו שם. לכן ניתן לטעון שלא ראוי לזרות מלח על פצעיהם, גם אם זו זכותי לעשות זאת. האם יש למישהו מהגולשים מידע חדש על חוויות קשות שעברו אברהם אבינו, בת שבע, או בני עלי ואנוכי לא ידעתי? האם הם צופים בתכנית (בשידורי HOT במתיבתא דרקיעא) ועלולים להיעלב?

המינון, או: למה אין סאטירה דתית?

ניתן להעלות טענות לגבי המינון של יעדי הלעג והסאטירה, כלומר לטעון שרוב הלגלוג והחלק הארסי ביותר פונה כלפי יעדים דתיים ואולי גם כלפי ימין, ולא כלפי שמאל, חילוניות, ערבים, להט”בים וכו’. איני יודע אם זה נכון (כי כאמור לא צפיתי מספיק), אבל אני מניח שכן. הלעג נשוא ההפגנות אינו הימין אלא בעיקר אישי התנ”ך ואישים דתיים בכלל (וגם אישי הציונות ועוד). אני מנסה לחשוב על מי בדיוק יכלו ללגלג בהיסטוריה שלנו שהיה לא דתי? על קורח? שפינוזה? ואולי על עשיו, תרח, או ישמעאל? אתם באמת חושבים שהם נמנעים מללגלג עליהם בגלל השקפתם? גם אם לא היו קטעים שעסקו בהם (איני יודע) זה כנראה מפאת משקלם היחסי בהיסטוריה שלנו. כאמור, מנהיגי הציונות היו רובם ככולם אנשי שמאל, והם בהחלט חוטפים.

אבל מעבר לכל זה, המינון ויעדי הלעג הם כמובן תוצאה של מי שמאכלס את הצוות בתכניות הללו. אם במקום להיעלב, הימין והחברה הדתית היו מפתחים סאטיריקנים ברמה טובה, הם יכלו לעשות תכניות סאטירה שיעסקו בשמאלנים, בחילונים, בלהט”בים, בערבים, עד תרח ועד בכלל. מה לעשות שהתכניות מצד ימין ומהצד הדתי יוצאות די עלובות וזוכות לרייטינג בהתאם. אמנם בשנים האחרונות יש קצת שיפור בתחומים הללו, ואני מקווה שבמהרה הדבר ייתר את ההפגנות מעוררות הרחמים נגד תכנית הסאטירה הזאת. אגב, גם אם השמאלנים והלהט”בים היו נעלבים ומפגינים נגד תכניות הסאטירה הללו בניסיון לסתום את פיותיהן, לא היה קורה כלום. התכניות היו ממשיכות וגם ההפגנות (אלא שהפעם הם היו נראים עלובים ומתקרבנים), וזה בסדר גמור.

אנחנו מצפים שהשמאלנים המוכשרים (אלו מ’ארץ נהדרת’, שהם באמת מוכשרים, לא מ’היהודים באים’ שלדעתי מתאימים יותר לרמת הסאטירה של ערוץ 20 והידברות) יעשו עבורנו את העבודה. אנחנו בעצם רוצים שהם יעשו סאטירה גם על עצמם, שהרי אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת. זה רציני?!

הרגישות והעלבון

רבים מעלים את הטענה שאם היו עושים זאת לאימא או סבא שלי לא הייתי שותק. היכולת ללגלג נובעת מניתוק של יוצרי התכנית ממהתנ”ך ואישיו, וכך גם האדישות של מי שמוכן לקבל סאטירה כזאת (כמוני), מצביעה על נתק וניכור בעולמו הדתי. לגבי יוצרי התכנית, ייתכן שהם יאמרו שאכן הם לא חשים קשר רגשי עמוק (לפחות לא מהסוג הדתי) לאישי התנ”ך. זו תפיסת עולמם והם לא  יראו בזה האשמה. זכותם. וכי הם אמורים לחוש את התחושות שלך?

אבל גם לגבי הדתיים שמוכנים לקבל סאטירה כזאת, כמוני למשל, כבר כתבתי בתשובה באתר שאני לא רואה בניתוק כזה בעיה דתית. מדוע אני צריך לחוש קשר רגשי לאישי התנ”ך? אני מאמין באלוקים ובתורה ומנסה לקיים את מה שכתוב בה. האם יש חובה לחוש קשר רגשי עמוק למישהו? בטור 22 עמדתי על כך שאפילו מצוות האהבה בהלכה לא פונות לרגש. אני כופר בחשיבותו של הרגש באמונה, ובהכרחיותו של הממד הרגשי אצל האדם המאמין. אני כאדם מאמין לא חש שום פגיעה ושום בעיה למראה סאטירה שעוסקת באישי התנ”ך (כל עוד היא ברמה טובה, אחרת פשוט לא אצפה בה).[1]

אוסיף כאן שהיו חכמים שראו באירועי התנ”ך ובחלק מאישיו אלגוריה, כלומר לא ראו באותנטיות ההיסטורית של התנ”ך תנאי הכרחי להשקפה דתית יהודית. אז אם מותר לומר שאברהם אבינו ושרה אמנו לא היו ולא נבראו, ושהם מייצגים את היחסים בין חומר לצורה, מדוע אסור ללגלג על אותן דמויות בדיוניות?! אוסיף כאן שהטענה הזאת מתחדדת בפרט כשהמחאה היא נגד דברים שבאים מפיהם של אנשים לא מאמינים, שכנראה לא מקבלים את אישי התנ”ך, או לפחות את חלקם, כאישים היסטוריים. אז מבחינתם הם מלגלגים על דמויות ספרותיות. כעת מאשימים אותם אלו שרואים באישים הללו דמויות היסטוריות בזלזול באישים היקרים להם. הדבר דומה בעיניהם למי שילגלג על סיר גלאהאד (מאבירי השולחן העגול של המלך ארתור), ויבוא בריטי נאמן וימחה על הפגיעה בקודשי האומה. לחלופין, מישהו ילגלג על אכילס או תטיס, ויבואו היוונים וימחו על פגיעה בקדשי המיתולוגיה שלהם. או אולי מישהו שבטוח שהוא תלמיד בהוגוורטס, וישמע אדם שמזלזל בפרופ’ מגונגול, וימחה על פגיעה בג’יי קיי רולינג ובקודשי המוגלגים.

סיכום ביניים: קצת רפלקסיה רבותיי!

מכל האמור עד כאן עולה שהמחאות הללו מבטאות חוסר יכולת משווע להיכנס  לנעליו של האחר, ולראות את הדברים מנקודת מבטו. המוחים דורשים מכל הציבור לראות את התנ”ך כמו שהם עצמם רואים אותו, או לפחות להתייחס לאישיו באותה צורה. זה מוזר בעיניי, בעיקר כאשר תוכן המחאות הוא בעיקר דרישה מיוצרי התכנית להתחשב באחרים ובתחושותיהם.

כעת אני מגיע למאמרו של ידידיה מאיר.

תורף דבריו של ידידיה מאיר

ידידיה מאיר כעיתונאי וסטיריקן מנוסה מתאר את האיוולת שבקיומה של הפגנה כזאת. הוא מראה כיצד הפגנות כאלה רק מחזקות את מעמדה של התכנית, שכשלעצמה היא חלשה למדיי, ונותנות לה עוז ועיזוז. בגלל המחאות וההפגנות, יוצרי התכנית והשחקנים הופכים לגיבורי תרבות על לא עוול בכפם. הם מצטיירים כלוחמי חופש נשכנים ונועזים, מוזמנים לכל פאנל ומרואיינים בכל במה בטון אוהד ומעריך. מולם עומדים כמה מתקרבנים סותמי פיות עלובים, שמייבבים ונעלבים בשם הסבתא שלהם (מאמא רוח’ל) ומנסים לסתום את פיותיהם של אבירי החופש והסאטירה הנ”ל. ידידיה מאיר כותב שכך זה נתפס ולכן לא כדאי לעשות זאת, אבל לדעתי זה לא רק נתפס כך אלא שזוהי גם האמת. באמת מדובר באנשים חלשים ועלובים שבוחרים בדרך ההיעלבות במקום להתמודד בחזית האמיתית (לעשות סאטירה אחרת למשל). כך פלסטינאים או מזרחיים/נשים/להט”בים מעדיפים להיעלב ולסתום פיות של אחרים במקום להתמודד. העלבון הוא  נשקו של החלש, ובעיקר של זה שמלא ברגשי נחיתות וחסר יכולות וטיעונים ענייניים. זה ממש סוג (או סוד) שיח של תקינות פוליטית, כולל כל מה שכתבתי עליו.

המוחים הללו מעמידים את עצמם במצב כמו מוסלמים שמגיבים במחאות אלימות כלפי קריקטורות על מוחמד. כשאני שמעתי על המחאות המוסלמיות (ואני לא מדבר על מעשי האלימות והרצח) חשבתי לעצמי כמה טוב שאין חלקנו עמהם. פרימיטיבים ילדותיים שלא מסוגלים להבין סאטירה ולהיכנס לנעליהם של אחרים, ובמקום להתמודד בחזית האמיתית מעדיפים להיעלב ולהתקרבן. כעת אני חש שאנחנו היהודים כנראה לא יותר טובים מהם. גם אנחנו חסרי אונים מול עמדה אחרת, ומתקרבנים בגלל שאיננו מסוגלים להתמודד עמה באופן מבוגר. זה פשוט עלוב ומעורר רחמים. אנחנו אוסרים מיסיון (אלא אם הוא יהודי), אוסרים לקרוא ספרות פילוסופית עם טענות כפירה (אלא רק ספרות של הטפה יהודית דתית לחילונים), וכעת גם אוסרים ללגלג על “קודשי האומה” (אלא אם מדובר בקדשי החילונים).

אתם יודעים מה? דברים של אנשים כמו אברי גלעד, שמרחם עלינו היהודים הפגועים וקורא ליוצרי התכנית לקחת צעד אחורה, לנהוג ברגישות ולא לפגוע, מחזקים אצלי עוד יותר את התחושה הזאת. אני לא רוצה שירחמו עליי ולא זקוק לרחמים של אף אחד. מי שרוצה שיירד עליי, בעוצמה ובכוח כמה שהוא רוצה, ושיעשה זאת לכל מה שקדוש לי ושיהיה לו לבריאות. אם זה יהיה  מוצלח (שזה בדרך כלל לא המצב כאן), אני אפילו אצפה בשמחה בתכנית וגם אצחק בקול גדול. אתם יודעים מה? אגלה לכם בסוד שאם היו עושים זאת לסבתא שלי, כנראה שגם אז הייתי צופה וצוחק, או אם הייתי חלש ואמוציונלי אז הייתי שותק. בכל אופן, לא הייתי יוצא להפגין בניסיון לסתום את פיו של היוצר.

להוציא את התיבה לרחובה של עיר

דבריו של ידידיה מאיר עוררו אותי לחשוב למה באמת נערכות הפגנות ומחאות כאלה. הרי הן מציגות אותנו כמו ילדים פרימיטיביים, ומאדירות את התכנית על לא עוול בכפה. ההפגנות הללו גורמות לסיכוי להוריד את התכנית מהמסכים לרדת פלאים. אם הפעולות הללו לא משיגות את המטרה שלשמה הן נערכות, ובעצם משיגות את ההיפך, מדוע המפגינים יוצאים להפגין? האם הם לא מודעים לכך? לדעתי, גם אם חלק מהציבור לא מבין את זה, מארגני ההפגנות מודעים לכך היטב. מטרת ההפגנה הזאת, ואולי הפגנות רבות אחרות, שונה לגמרי.

המשנה בתענית טו ע”ב מתארת שבימי עצירת גשמים היו מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, כלומר מתפללים ברחוב ולא בבית הכנסת. מדוע? האם הקב”ה לא שומע את התפילה שנערכת בבית הכנסת? יש עניין של נראות. כשהמצב קשה יש עניין להראות זאת בריש גלי. מטבע הלשון הזאת נפוץ מאד בעולם החרדי. כשיש תופעה שמציקה להם מאד (תמיד יש איזה צורר תורן) הם קוראים “להוציא את התיבה לרחובה של עיר”, כלומר לצאת בהמונים ולהפגין על כך ברחובות. מטרתה של הפגנה כזאת אינה לעצור את התופעה המציקה אלא להראות לקב”ה (ולעצמנו) שאיכפת לנו, ואולי גם לחזק את המודעות הציבורית לכך שמדובר בתופעה בעייתית. הוצאת התיבה לרחובה של עיר היא עניין תעמולתי שמטרתו היא בעיקר כלפי פנים ופחות כלפי חוץ. עניינה הוא לחזק את התודעה הקבוצתית ואת ערכי הקבוצה, ולגבש אותה סביבם. לתת למאמינים תחושת ביטחון וכוח ואמונה בצדקת הדרך. מארגני ההפגנה משתמשים בה כמניפולציה לעיצוב התודעה של צאן מרעיתם. כך פוליטיקאים ומנהיגים ציבוריים ורבניים מבלבלים את המוח בהפגנות הללו לאוזנו של הקהל השבוי שנוכח שם. בעקיפין ישנה גם התקווה שהקב”ה יראה עד כמה אכפת לנו ובזכות זה יושיענו.

דומני שגם ההפגנות נגד ‘היהודים באים’ מיועדות בעיקר לחיזוק הקשר ליהדות, למסורת ולדת היהודית, ולהראות שזה חשוב, ולא כדי להוריד את התכנית מהמסכים. רוצים להראות שלא כל המדינה שמאלנים חילונים ואנטישמים (כך הם מוצגים בהפגנה). את זה ההפגנות בהחלט השיגו. חיזוק המודעות הקולקטיבית של הציבור הימני-דתי ה”נרדף”. חשבו על זה: התכנית רצה כבר כמה שנים, ופתאום עכשיו נזכרו עשרות אלפי אנשים שהיא פוגעת בקדשי האומה. עד עכשיו זה לא הפריע להם? אני מניח שהתעוררות המחאה תרמה רבות ליצירת תחושת הפגיעה שכביכול גורמת למחאה. זו הוצאת התיבה לרחובה של עיר, והיא אכן פועלת.

אם כן, מטרתה של ההפגנה הזאת, וכאמור גם של הרבה הפגנות אחרות, היא לא רק שינוי המצב שנגדו מפגינים, אלא הוצאת התיבה לרחובה של עיר. היא נערכת יותר כלפי פנים מאשר כלפי חוץ. אני חושב שהמונח ‘הפגנה’ פירושו המילולי הוא הוצאה כלפי חוץ של המצוקה הפנימית, להפגין אותה החוצה. המטרה היא יצירת קולקטיב מאוחד סביב הערכים והרעיונות הללו. לתת תחושה לאנשים שהם לא לבד, ושיש להם כוח קיבוצי גדול. לעצב את התודעה של הפרט ולהטמיע אותו בקולקטיב הזועם והנעלב. המטרה היא המפגינים עצמם ולא נמעני ההפגנה.

לכל אורך מאמרו של ידידיה מאיר חשתי שהוא מפספס את הנקודה הזאת. הוא דן בהפגנה הזאת ככלי להורדת התכנית מהמסכים, וככזו הוא הסביר בטוב טעם מדוע היא לחלוטין לא יעילה. תחושתי הייתה שהוא לא מבין שמטרת ההפגנה הזאת שונה לגמרי, להוציא את התיבה לרחובה של עיר. אמנם גם ידידיה מאיר בסוף המאמר הבין את זה, ופתאום חזר בו וחש שיש טעם להפגנה הזאת (האחדות והאמונה בצדקת הדרך). הוא הבין זאת לאור התוצאות (זה אכן השיג את המטרה), אבל כשמתבוננים רואים שמלכתחילה זו כנראה הייתה הכוונה בהפגנה הזאת ובהפגנות רבות בכלל.

למה אני לא הולך להפגנות?

לאורך חיי היו הפגנות מעטות בלבד שהשתתפתי בהן. במבט לאחור נדמה לי שאלו היו הפגנות שהיה להן סיכוי כלשהו להשפיע. דבר אחד ברור, גם אם יש להפגנה סיכוי להשפיע, אם חשבתי שעיקר המטרה היא הוצאת התיבה לרחובה של עיר, כלומר עיצוב התודעה שלי, ליכוד השורות וחיזוק הקולקטיב, אלו הפגנות שאני לא משתתף בהן. אני לא זקוק לתחושת החמימות הקולקטיבית הזאת. להיפך, היא מעוררת בי דחייה. אני לא רוצה שכל מיני מניפולטורים ומנהיגים מטעם עצמם יבלבלו לי את המוח עם ההטפות שלהם. זה נכון להפגנות רבות, ואולי לרובן הגדול. ההפגנות שאני זוכר את עצמי משתתף היו אלה שממש לא הזדהיתי עם המילייה שנכח בהן (כמו הפגנה נגד המשלוחים החיים של בעלי חיים. ראו על כך בטור 51).

ניתן לתלות זאת בנטייה פסיכולוגית. אני נרתע ממחיקת האישיות האינדיווידואלית ומהקולקטיביזם שנושב בהפגנות כאלה. אבל דומני שיש כאן גם מהות. אני באמת חושב שזה מזיק. זה הופך אנשים בעלי תפיסת עולם כלשהי לעדר קולקטיבי שניתן למניפולציות על ידי ‘מנהיגים’ (שבדרך כלל מינו את עצמם). זה גורם לאנשים לדקלם סיסמאות במקום לחשוב, ולערוך אנלוגיות מופרכות רק בגלל שהם חשים זעם ועלבון. כעת זה באמת הופך לעלבון לאינטליגנציה ולאינטגריטי.

בקיצור, צודק ידידיה מאיר שההפגנות הללו עושות שירות מעולה לתכנית החלשה הזאת. הוא גם צודק בכך שהן נעשות לאיחוד השורות (להוציא את התיבה לרחובה של עיר). אלא שהוא רואה בזה יתרון ומשנה את דעתו על ההפגנות, ומבחינתי זה רק מחזק את התנגדותי אליהן. מבחינתי, התיבה צריכה להישאר בביהכ”נ ולא להסתובב ברחובה של עיר.

 

למעוניינים, אחרי פרסום הטור, ערך ד”ר רועי יוזביץ ריאיון עמי בנושאים אלו.

 

[1] יש אחרים שכן חשים רגשות כאלה ונפגעים, אלא שהפגיעה בהם היא טענה אחרת שבה עסקתי בסעיפים הקודמים. בסעיף הזה אני עוסק רק בשאלה האם יש בדתיות שלי ושכמותי בעיה.

123 מחשבות על “על ההפגנות נגד ‘היהודים באים’ וקצת על הפגנות בכלל (טור 329)”

    1. בערך כשם ש”דר שטירמר” הוא המגזין החשוב בתבל. כן, אליהו הנביא הוא פדופיל, כי בייזר&מרכוס ראו שכתוב “וישכב על הילד”, לרמב”ם קראו בילדות רמב”כ (רבי משה בן כרית פלוצים), כי הוא עשה מעשי קונדס. ממש סאטירה מבריקה שמצמיחה דור של יהודים שגאים ביהדותם.

  1. הביקורת המושמעת היא אכן בבחינת הוצאת התיבה,
    אבל גם בבחינת טול קורה מבין עיניך.

    להזכירך זו הייתה התגובה על חיקוי לא מוצלח של איש קדוש בשם אמנון אברמוביץ.
    “כל מי שיש לו את החוצפה והעוז לפגוע באדם ששילם מחיר יקר על שירות בצבא זה אדם שלא ראוי לייצג אף אזרח במדינת ישראל”, תקף בר. “אם כך מתייחסים לנכה צה”ל, במקרה הזה אברמוביץ’, אסור להם להיות במקום שצריך להגן ולשמור על נכי צה”ל, ולא מעניין מה אמר אמנון אברמוביץ’. בזכותו אלה יושבים בכנסת וממשיכים לברבר”.
    חיפוש זריז בגוגל מעלה אינסוף ביקורות מכל קצוות התקשורת וכמובן שאלירז שדה האומלל נאלץ להיתנצל בפוסט ארוך.

    כך שמי שחושב שלפגוע באנשים בסטירה הוא דבר שצריך לזעזע את המדינה שלא ישתמש בכלי זה לפגוע באחרים גם אם הם נפגעים סתם כי הם רגישים.

    אגב מעניין לראות שגם בכאן 11 עצמו נזדעזעו מחילו הקודש, כנראה שהם גם נגד פארודיה על ערכים קדושים כאברמוביץ החתיך, רק שמבחינתם קדושי ישראל אינם קדושים.
    הנה הפרסום בכאן
    https://www.kan.org.il/item/?itemid=49055

    דבר נוסף עושה רושם שכבוד הרב אכן לא צפה בתוכנית, אחרת כל הפתיחה הסנגורית שלך על כוונות הסדרה הייתה נשלכת אחר כבוד לאסלה הקרובה.

    סוף דבר, גם אם נניח וסאטירה היא מבורכת וטובה אין זכות למבקרים אותה להשתמש בה כלפי אחרים הרי לשיטתם המדינה צריכה להזדעדע.

    1. תם, אתה מתעלה כל פעם מחדש עם האנלוגיות המופרכות שלך. אמנון אברמוביץ חי בינינו (וגם נפצע כחייל). לכן ללגלג עליו ובפרט על פציעתו לא דומה ללגלוג על אירועים היסטוריים של אברהם אבינו.
      להערכותיך ופרשנויותיך את הסדרה קשה לי לייחס משקל רב לאור יכולות הניתוח והמגמתיות הבוטה שאתה מגלה כאן.
      כל פעם מחדש אני מתלבט האם בכלל שווה לענות להבלים הללו.

      1. מה עם הנהי והבכי שבכל שנה מחדש כששורפים חייל צהל כסאטירה על המן במאה שערים, או לחילופין דגל ישראל בלג בעומר, בדרך כלל זה מסתיים בכתבי אישום והמון עצורים, ובעיקר זעקות שבר של כלל כלי התקשורת, שלימדה אותנו הרי איך עושים סאטירה בלירה וחצי על חשבון כולנו, רק מדמיין אם את בובת החייל היו לוקחים ממשלמי המיסים איך זה היה מסתיים .כאן זה כבר לא אמנון ספציפי שחי כיום.

    2. אף אחד שנסה לפגוע באברמוביץ’ לא עשה זאת נגד נכה צה”ל אלא נגד אדם שכל חייו הבוגרים עסק בהרעלת בארות ובקומיסריות (שבה הודה בעצמו מפורשות לפני מספר שנים).
      יפה באמת שאדם מתגייס כחוק לצה”ל וגם משרת ביחידה קרבית.
      ראוי לזכור שלא רק שהוא עושה זאת מתקפו של חוק אלא עושה זאת במישרין למען עצמו והחברה (משפחה/חברים) שבה הוא גדל וחי ושכולם כאחד עושים בדיוק את אותו דבר. (לפחות באותה תקופה ולמעט החרדים שגזרו על עצמם פטור)
      מכאן ומכאן מי שמזלזל בו או פוגע בו עושה משהו שאברמוביץ ‘ הנ”ל מקבל לגמרי בזכות ובלי טיפת חסד.
      וכך גם ראוי לאותו איש מאוס.
      נ.ב. ואם לא היה נפצע? אז כן מותר לזלזל או לפגוע בו?

  2. מעורר מחשבה כתמיד, תודה.

    שתי הערות:
    1. זה לא נראה לי מהותי במיוחד, אבל דומני שכל מי שצפה בתוכנית מעבר למערכונים ספורים פה ושם, ידע להגיד שהטענה לפיה הדמויות התנכ”יות רק משמשות מדיום לביקורת על נושאים עכשוויים היא שגויה, או לכל הפחות לא מדויקת. יש לא מעט (להערכתי, הרוב) מערכונים שכל מטרתם היא להגחיך את האירוע\הדמות התנכ”ית הנידונה, כמו למשל המערכון על מגילת קהלת (https://www.youtube.com/watch?v=mCRQbS43Ndk) למי שמכיר. אם כי, ברור שעם להטוטי פרשנות מספיקים אפשר להבין מה שרוצים.

    2. הביטול כלאחר יד של הטיעון בנוגע למימון הציבורי של התוכנית לא מוצדק בעיני. נכון שבשיטה הכלכלית הנוכחית של מדינת ישראל ממנים גם מטרות שנויות במחלוקת, אבל וראוי לדעתי להבחין בין מטרות לא מוסכמות מסוג אחד למטרות לא מוסכמות מסוג אחר. גם במובן של הצורך – הרבנות הראשית למשל, עבור יהודים דתיים, היא צורך לאומי קריטי ש”הציבוריות” שלו חיונית מטעמים שונים (אחדות העם ע”י שימור המונופול על דיני נישואין וגירושין). היהודים באים תוכל להתקיים גם בשוק החופשי. מוסדות חינוך חרדיים, לא מחפשים ללעוג לגיבורי התרבות החילונית (יש כאלה בכלל?), על אף שחילונים ינסו לטעון כך.
    גם בהקשר של המוטיבציה למחאה, הגיוני בעיני, שהיא תגיע מה”עזות” של תוכן במימון ציבורי. כלומר – בסדר, בשיטה שלנו אנחנו מממנים גם את הצרכים שלכם, אבל גם לזה יש גבול. אל תיקחו לי את הכסף ותעשו ממני צחוק.
    דרך אגב, לפני כמה שנים התעוררה איזו מהומה ציבורית בעניין הרצון של מירי רגב (שרת התרבות דאז) לבטל את המימון לאיזשהו תיאטרון ערבי שהציג חיילי צה”ל בצורה מבזה. לא זוכרת את הפרטים, אבל דומני שזו הייתה הסוגיה.
    בשמאל כמובן הזדעקו, אבל בימין מרכז השפוי הייתה איזושהי מוסכמה שזה צעד הוגן. לא כי יש עניין להימנע בכלל מתקצוב תרבות, אבל תקצוב תרבות צריך שיעשה בצורה שפויה.
    אני אישית חושבת שאין שום צורך (לאף ציבור) בתאגיד שידור ציבורי, או בתחנת רדיו צבאית. מיותר ומטופש. אבל פחות רלוונטי לדיון הזה.

    1. תאיר, אכן כל מי שצפה בתוכנית, ידע להגיד שהטענה לפיה הדמויות התנכ”יות רק משמשות מדיום לביקורת על נושאים עכשוויים היא הזיה, הנה דוגמא עדינה לכך שאין קשר בין הסנגוריה של הרב לבין הנעשה בתוכנית.
      https://youtu.be/SSsf6X_e1yE
      ועוד כהנה וכהנה.

      אגב חשוב וראוי להזכיר את הנהי והבכי בכל שנה מחדש כששורפים חייל צהל כסאטירה על המן במאה שערים, או לחילופין דגל ישראל בלג בעומר, בדרך כלל זה מסתיים בכתבי אישום והמון עצורים, ובעיקר זעקות שבר של הקוזק הנגזל של כלל כלי התקשורת, שמלמדת אותנו איך עושים סאטירה בלירה וחצי על חשבון כולנו, רק מדמיין אם את בובת החייל היו לוקחים ממשלמי המיסים איך זה היה מסתיים .

    2. אה, ועוד דבר, (נזכר בתוך הטור כבדרך אגב) בקשר לסנגוריה החרדית, חשוב לציין שבכל פעם שנכתבה כאן באתר ביקורת המלווה בהשוואה לאיך שהיו במקרים את החרדים, הכותב זכה לרצף מילות גנאי וזלזול ולחוסר התייחסות לגוף הטענה, דבר שמוכיח יותר מכל, שליצנות אחת דוחה אלף תוכחות,אפרופו לייצנויות סאטיריות, כשהאמת כואבת ואין מה לענות, משמיצים וצוחקים.
      ואם כבר עסקינן בסנגוריה חרדית אצרף לינקוק לתגובה על איך היה צריך להיכתב באמת על ההפגנות של השמאל כמדי שבוע, הכותב הוא כבוד הרב מיכי כמובן, את שמות השחקנים התורניים מחרדים לשמאלניים ערך איש תם. (לא מוגהה וזה פרומיל ממה שהיה אפשר לעשות מכך, אני בטוח שכבוד הרב שחובב הומור כפי שדאג לציין כמה וכמה פעמים אכן יצחק גם כשההומור עליו ולא רק על הסבתא שלו מש”ל).
      המשך אלול מקסים עם כל הברען והפאלוצעסס.

          1. הוא אשר דיברתי

            הכותב זכה לרצף מילות גנאי וזלזול ולחוסר התייחסות לגוף הטענה, דבר שמוכיח יותר מכל, שליצנות אחת דוחה אלף תוכחות,אפרופו לייצנויות סאטיריות, כשהאמת כואבת ואין מה לענות, משמיצים וצוחקים.

      1. תם, תגובותיו של הרב לא עוזרות אז אני משער שגם שלי די מיותרות, אך מנסה בכל אופן…
        הוא הסביר בטור עצמו – היהודים באים הם קבוצת אנשים מופרדת, בודדה. הם לא מסקרים את המן תלוי על עץ או איזו דוגמה שלא הבאת.. כשתראה אותם מוחים על משהו בצד השני, תדבר. אחרת זה לא רלוונטי.
        לא מבין את הצורך לעלות טיעונים שנענו בטור עצמו פעם אחר פעם.

    3. תאיר,
      1. כאמור, לא צפיתי הרבה אבל לאור מה שראיתי אני מעריך שאת טועה. צריך לזכור שגם לגלוג על קהלת הוא לגלוג על אלו שרואים בו ספר מופת חינוכי וקדוש. בסוף יש תמיד משהו ענייני. אבל זה לא באמת חשוב, כי גם בלי הטענה לגבי המסר להווה אני לא מקבל את הטענות נגד התכנית.
      2. כאן אני ממש לא מבין את טענתך. הכל נענה בדבריי. במה שונה לעג מפפגיעה אחרת. לדרוש ממני לממן כפייה עליי עצמי זה לגיטימי ולדרוש ממך לממן לעג עלייך לא? למה? מי שיראה לי צורך אחד שלשמו דרושה רבנות ראשית, אוליך אחריו מאני לבי מסותא. אין בדל צורך ברבנות לאף אחד, למעט אלו שמשתמשים בה להתפרנס ולכפות על אחרים. מאומה פרט לזה. אה, וגם הגברת חילול השם בעולם.

    1. תם.. אתה שולטטט בזאנר… ביחס לאחד שהוא “תם”…

      לרבים מהחילונים זהו המפגש הראשון עם התנ”ך מאז בגרות כיתה י”ב.
      מה שמראה על הכוח הרב של כל תנועות “ההידברות” למיניהם וסוגיהם.

      לטעמי – יש שם לעיתים פרשנוית מבריקות לטקסט וברור שמי שכתב את המערכון מכיר את הניואנסים הקטנים.

      ממליץ בחום על:

        1. לקחת פסוק “איזוטרי” בסיפור ולהפוך אותו למשהו אקטואלי ורלוונטי לימינו – זה לטעמי מעשה פרשני מובהק.
          המאבק של מתנחלי בית אל על השליטה על האדמה (דרך השמות של המקומות) מול “הלוזרים” המקומיים (ולא חשוב מה דעתי האישית על זה) זה בדיוק מה שעשו אבות אבותם של “היהודים באים”.

      1. שלום לכבוד הרב.
        אני מסכים עם כל מילה במאמר גם אני בתור דתי אדוק לא נפגע בכלל מהיהודים באים ואף צופה בהם ובניגוד לרב אני דווקא כן חושב שהם מצחיקים.
        דבר אחד אני רוצה לחדד, הרב אמר שהימין והדתיים לא מוציאים מתוכם אנשים מוכשרים מספיק כדי לעשות סטירה נגדית, לגבי הטענה הזאת היא ממש לא מציאותית מכיוון שיש רבים מתוך החברה בדתית והימנית שהם מוכשרים לא פחות מכותבי ארץ נהדרת וכדומה, העניין הוא אחר, העניין הוא שאין להם במה או תקציבים ראויים להביא לידי ביטוי את היצירה שלהם, הרי לי ולרב ברור שאם יבואו עם רעיון לתאגיד על תוכנית סטירה ברמה הכי גבוהה שיש שנכתבה ע”י ימנים או דתיים זה לעולם אבל לעולם לא יעלה לשידור, וזה בסוף כל ההבדל בין הימין לשמאל היכולות והשליטה במוקדי התקשורת ולכן בנקודה הזאת לדעתי הרב טועה טעות חמורה.

        1. אם לדעתך זה ברור לי כמו לך, אז אני לא טועה, אפילו לא בטעות חמורה, אלא סתם שקרן.
          אבל זה ממש לא ברור לי. ייתכן שיצטרכו לשכנע שאכן התכנית שלהם טובה, וצריך להיות להם רקורד של יצירות שניתן לראות (אני לא מכיר בינתיים את כל העילויים הימניים-דתיים שאתה מזכיר, גם מחוץ לתקשורת הממוסדת) אבל אם זה טוב בסוף זה יצליח. שקרא לא קאי.

  3. שלום הרב,

    תודה על יצירת שיח של בירור.

    בהסבר של הרב זמיר כהן יש הדגמה חיה מהסדרה והתייחסות להלכה על הקריעה שצריך לעשות כאשר שומעים מישהו “הקורא את ה’ באותיותיו”.

    https://youtu.be/rh6BJV_8EfY

    (מ- 1:00)

    פשוט יש כאן קביעה לגבי העמדה הנפשית של יהודי שומר תורה ומצוות, שהקריעה היא ההשלכה “הלכה למעשה”.

    כל זה בלי להיכנס לשאלה איך נכון לפעול בתבונה או מידת החומרה או ההבנה למקרים שונים של ביזוי התורה או ביקורת (בהתאמה).

  4. אני חושבת שמעבר לשאלה האם החיקויים מפריעים לי או לא מפריעים לי כאדם יש בתוכנית מערכונים המבזים את הקב”ה ממש. לכן מעבר לעניין האישי-ריגשי יש פה אולי שאלה הלכתית. ברור שהשאלה הזאת לא מתעוררת ביחס לעבודה זרה, דתות אחרות או אפילו גיבורי התנך, מהסיבה הפשוטה ששם המחלוקת היא רעיונית (וכמובן אפשר לצחוק על מי שרוצים), אבל ברגע שמדברים על הקב”ה זה כבר על גבול ההלכתי.

  5. אני חושב שבמקרה הזה ספציפי הרב טועה

    למרות שביחס להפגנות באופן כללי הרב צודק (לא הייתי מעלם בהפגנה חוץ מההפגנות בישיבה התיכונית כנגד הסכמי אוסלו שהישיבה ארגנה הסעות מסודרות וזו הייתה הזדמנות לברוח מבית הספר שלא החמצתי. תמיד שנאתי את הביחד המזויף. אם כי אכן הייתי נגד הסכמי אוסלו כמו כולם. אבל זה תיכון . זה לא נחשב). ואני עצמי עוד צוחק על הרב עצמו כמה שהוא מגוחך על שהלך להפגנה על “שואת בע”ח” ( כשזה עצמו מגוחך לא פחות. אולי צריך לעשות סאטירה על הרב עצמו. מעניין אם זה יצחיק אותו), וכן שבאמת אין צורך בכלל להתייחס לסדרה הזו ובטח לא להפגין. ברגע שהם כבר צחקו על שמו ( המפורש) של הקב”ה בזה כבר א”א להיות מהאו”ם. זה כבר חילול ה’ שלא יכול להיות ממומן מכספי ציבור. אני תמיד הייתי ועודני בעד דמוקרטיה רזה. עלכל משמעויותיה. כולל חינוך לא חינם ובטח לא אקדמי.

    באמת שני הציבורים הללו (החרדים והחרדל”ים והשמאלנים האמנים – שמאלני מרצ. (אני לא מתרגש מההייטקיסטים. הם באמת ציבור יצרני)) הם ס”ה ציבורים לא יצרניים ואני גם מאמין שהשמאל הכי ייפגע מהניתוק הזה מכספי המדינה. במיוחד מניתוק האקדמיה מהמדינה . וגם הרב ייפגע עמהם (למרות שהוא כן יצרני) . לכל היותר יצטרכו להרוויח את לחמם באופן ישיר. גם החרדים שמזלזלים במדינה לא ראוי שייהנו ממנה. גם החרדל”ים ושאר הישיבות הממומנות שמחרים מחזיקים אחריהם. והם יצטרכו הפעם להפסיק לייצר וורטים אלא הבנה אמיתית של התורה וככה נשיל מעלינו את כל העסקנים והבטלנים דורשי הדרשות והפלפולים על חשבון הציבור היצרני. ואחרון אחרון חביבים המגזר הציבורי שמכביד עלינו את עולו.

    אם הרב מרגיש בנוח לשמוע את שמו של הקב”ה מבוזה אז זה באמת כבר אוטיזם. הקב”ה הוא לא פחות מאמנון אברמוביץ’. ולא אכפת לי שהם לא חושבים כך. באותה מידה גם אני יכול לכפור בקיומו של אמנון אברמוביץ’. לא על כל דבר אפשר להיכנס לנעלי האחר. לפעמים האחר הוא רשע וזהו. רק להזכיר לרב שהייתה מישהיא פה בארץ שקיבלה שנתיים מאסר מבית המשפט על כך שביזתה את מוחמד מטעם פגיעה ב”רגשות הדתיים” של המוסלמים. ואף שאמנם הציבור החרדי אכן דומה למוסלמים ( חוץ מהרצחנות) חוסר העקביות הזה (לא גריע ביזויו של הקב”ה מביזויו של מוחמד) הוא פשוט רשע של הציבור השמאלני.

    1. השאלה האם אני מרגיש בנוח או לא, היא שאלה אישית. עיקר ענייני כאן הוא בשאלה האם להפגין ולמחות. אני לא ראיתי ביזוי שמו של הקב”ה, אבל כאמור ראיתי מעט מאד. ראיתי שימוש באישי התנ”ך ובאירועים שונים. אבל גם ביזוי השם הוא שאלה של קונטקסט, ובעולם שלנו, להבדיל מהמקרא וחז”ל, ההתייחסות צריכה להיות שונה. זה עולם שרובו לא מאמין (לפחות לא במובן הדתי המקובל), ולהזדעזע מחילול שבת או ביזוי שם ה’ זה ניתוק מהסביבה.

      1. לא נכון. מה שקורה הוא לא באמת ההפגנות והמחאה. מה שקורה פה הוא מימון ציבורי של הדבר הזה. למי אכפת מה חושב פוסט ציוני או ערבי ? זו מדינת היהודים ואין מה להם לחפש פה ושילכו עם המיסים שלהם .לא מיסיהם ולא אזרחותם. ומותר לנסות בכל הכוח להלחם בהם אם היה סיכוי להצלחה בהם אפילו אם הרבנות הראשית קיימת ( אף שאני באמת מאמין בכמה שפחות התערבות מצד המדינה ובכמה שפחות פקידים) . הציבור השמאלני לא עד כדי כך ישר ( הוא לא ישר בכלל) . לא שייך שהחילוני יפגע מכל דבר שלא מוצא חן בעיניו. שום דבר לא באמת קדוש לו (הוא חילוני הרי) ומותר לפעמים לכפות . כל חילוני יודע מילדותו שלא אומרים את שם ה’ . אפילו שלא אומרים את שם אדנות. אם זה נאמר אז זה באמת זלזול שעבר את הגבול בציבור הדתי. וגם א”א לנתק עד כדי כך את האישי. ולרב יש בעיה גדולה מאוד אם האישי שלו כ”כ מנותק מהציבורי ( עד כדי יצר הפרובוקציה שלו גדול ?). איזה ציבור כבר נשאר פה ? מה מחבר כבר בין הציבור הדתי לחילוני השמאלני ( שבאמת בסתר ליבו הוא כבר פוסט ציוני) ? כמו שאמר הרב שך מה כבר יהודי בהם ? ומה לי ולרב בכלל ? מה משותף לנו ? למה שבכלל נחיה ביחד ? ואני בכלל לא מאמין בהזדעזעויות. במקרה הזה עדיף לציבור הדתי להתנתק מכל מוסדות המדינה ושאכן גם התרבות תתנתק מהמדינה במקרה הזה. בעוד שחילול שבת הוא באמת משהוא שאנשים כבר לא מזדעזעים ממנו בגלל המציאות המודרנית ( ובאמת אדם דתי לא יכול להיות שווה נפש למול חילול קודש. רק שבאמת קודש לא קיים בתודעה המודרנית אבל אסור לאדם דתי שמאמין בקודש לקבל את התודעה הזאת כתקינה) אבל עדיין קיים איזשהוא כבוד מינימלי לציבור הדתי. עם כל הכבוד ביטוי ה’ באותיותיו הוא לא סותר את חופש הפרט כמו שמירת שבת. יש גבול כמה אפשר להצדיק את הצד השני

        ומה שנראה שלרב באמת זה לא מפריע. נראה אותו אומר פה שזה מפריע לו מעל ה הבמה הציבורית הזאת. אני מאמין שיהי לו קשה אפילו להוציא את המילים ממקלדתו.

      2. בהקשר לביזוי שם ה ‘ אני רק מעוניין לדעת האם הרב היה ממשיך לתמוך בסאטירה (מכספי ציבור) , אם נניח הם היו קורעים ספר תורה או מבזים אותו בכל צורה אחרת ( עושים עליו את צרכיהם נניח). או יותר מדויק למה הרב לא היה מסכים. מה הגבול שלו ?

          1. לרב

            לא יודע איך לא שמתי לב לזה לפני כן. למה מדובר על לסתום פיות ? פשוט לא רוצים לממן. הטענה שלך היא גם הטענה המגוחכת של האמנים נגד מירי רגב שרצתה להפסיק מימון לסרטים שמשמיצים את מדינת ישראל וחיילי צה”ל לשיטתה ולטעמה ( רצתה להקים וועדה שתחליט על כך) והם הזדעקו עליה שהיא סותמת פיות. האמנים הללו הם חבורה של רפי שכל. האם זה שמישהוא לא רוצה לממן למישהוא סרט שמשמיץ אותו זה סתימת פיות ? שיממן את עצמו ויפער את פיו ככל העולה על דעתו. וגם השלטון לא חייב לממן מי שמעביר עליו ביקורת ואפילו ביקורת מוצדקת. אולי כדאי אבל הוא בטח לא חייב. אני בכלל לא מבין איך הרב נפל לשטות כזו.

            1. ממש פלא איך לא שמת לב. כשחלק מהאוכלוסיה רוצה לא לממן את מה שרוצה חלק אחר, הוא מזמין שהאחר לא ירצה לממן את מה שהוא רוצה. לכן זו סתימת פיות לגמרי. לגבי מירי רגב, יש יותר מקום לטענה (אם כי גם שם יש לדון בזה), אבל אין בדל קשר לכאן. פלא איך לא שמת לב ונפלת לשטות הזאת.

  6. מאמר נפלא כמו תמיד. השאלה היא אז מה עושים אם הגמ’ שבעצם כן אומרת לנו שיש עניין לצאת לרחובה של עיר ואולי להוכיח לעצמינו ולאחרים על הכאב. אנחנו חולקים על התלמוד, לא רולוונטי לימינו או שמפרשים אותו אחרת?

  7. קודם כל, היהודים באים זו התכנית הכי טובה שראיתי בזמן האחרון. צחקתי עד דמעות כמעט. מבחינתי מיכי, אתה עדיין חידה בשבילי. אולי פשוט גדלנו על דת אחרת, או התמורה שעברת קשורה לזה. אבל תענה לי על שאלה פשוטה: איך ראית בכלל דברי ליצנות אסורה?

    1. “התכנית הכי טובה שראית בזמן האחרון”? אני מקווה שהדגש הוא בעיקר על הזמן האחרון. כי אם זה הולך על הרישא, אזי שכבודו לא עבר גיל 25 או לא גדל בעולם חילוני/ סרוג. זה פחות ממפגר מה שקורה שם.
      נסה יותר אתגר קרת, חנוך לוין, סמואל בקט, פרנסואה רבלה.

    2. א.,
      אני לא מכיר איסור הלכתי על ליצנות. מדובר בהמלצה ולא באיסור. אני חושב שבעולם שלנו זה לא רלוונטי. מה עוד שאיני בטוח שזו ליצנות. כפי שכתבתי, מה שאני ראיתי הוא ביקורת חברתית דרך אישי התנ”ך.

  8. עברתי בשנה את גיל 25, מספיק? ראיתי מהסדרות הכי טובות. זו הסדרה הכי טובה שראיתי בזמן האחרון, אם אני מתייחס לכל הקטעים מכל העונות ביחד. את שאר השמות שכתבת פה, תראה אתה בעצמך ואחלה שעמום שיהיה לך אחויה. אני מצפה לעוד עונה שלהם, אבל שתתעלה על כל העונות הקודמות.

  9. אחרי הילדון היית צריך לשים פסיק ולא נקודה ואחרי השכל לא היית צריך לשים נקודה. ולגבי מה שכתבת, לא יקרה. אני אתכם עד המוות, כאיש אחד בלב אחד.

  10. בס”ד ד’ באלול תש”פ

    מבחן בוזגלו פשוט. לו היה מישהו מנסה ללעוג לדמויות האונגליון או הקוראן – היה מוצא את עצמו בכלא (ע”ע טטיאנה סוסקין). רק על התנ”ך מותר ללעוג במדינת היהודים. זה הרי שלנו 🙂

    בין אם המחאה תעזור ובין אם לאו – חובה למחות, על בזיון התורה ועל בזיון אבותינו ונביאינו. במקרה זה, נראה שהמחאה השפיעה, שכן שר החינוך הורה להסיר כמה מהתכניות הקיצוניות במיוחד בסידרה זו.

    בברכה, ש”צ

    1. ערך נוסף במחאה הוא בקריאה לצופים שלא לצפות בסידרה הבזה לכל הקדוש והיקר לעם ישראל, וכן בקריאה לשחקנים ועובדי במה שונים הנוטלים חלק בתכנית מתוך צורך כספי – שלא יהיט שותפים לתכנית מבזה זו. הרי רק מיעוטא דמיעוטא הם שונאי דת ‘להכעיס’. לציבור הצופים והשחקנים באה קריאתו של הרב זמיר כהן, שאליה שיתף ‘תם’, בדיון זה.

      בברכה, ש”צ

      1. בס”ד י”ב באלול תש”פ

        במאמרו של ר’ אלעד צדיקוב (חבר מועצת העיר הרצליה) הוא מסכם (במאמרו ‘היהודים באים – בתשובה’, באתר ‘ערוץ 7) את הישגי המחאה: שר החינוך הוריד את תכני התכנית ‘היהודים באים’ מחכנית הלימודים של משרד החינוך. שר התקשורת התחייב שיינתן לציבור הדתי והחרדי ייצוג הולם בתאגיד השידור וב’מועצת הכבלים והלוויין’.

        לא פחות חשוב הוא ההישג של התאחדות הציבור המסורתי, החרדי והדתי-לאומי לפעולה על הגנת קדשי האומה, וכן מתן ביטוי ציבורי ל-300000 בעלי התשובה בישראל, שעמדו בראש המאבק.

        בברכה, ש”צ

  11. א
    יש כאלו שאכן קשורים רגשית תדמיות בתכנית ומבחינתם לעג כלפי אברהם אבינו .הוא בדיוק כמו לעג כלפי סבא רבא שלהם .דברים אלו קראתי בפוסטים ומאמרים .רוח דומה לזו נשבה מפוסטים של הרב חיים נבון בפייסבוק (שאפשר לומר שהוא מייצג הלך רוח של בורגנות מסורתית הישראלית בדברים אלו).כלומר הרבה בכלל לא נכנסים לעניין של האם יש זכות לאנשים ללעוג או לא ללעוג .האם זה מכוונת הומור או מכוונת ביזיון וכדומה .מבחינתם זה בדיוק כמו שמישהו פשוט ילעג ללא בושה להם או לקרובי משפחותיהם

    ב
    תפיסה אחרת של נגד התוכנית הזו ובעד המחאה הולכת בכיוון שהדמיות התורה והתנ”ך הם קדושי עולם ומלאכי עליון .זכות קיומיונו והדמיות שאנו שואפים להיות .צדיקי יסוד עולם .(כמובן הדמיות החיוביות במקרא לא עשו או בלעם או נבוכדנאצר ) .ופגיעה לעג כלפיהם או אפילו הומור ברוח טובה כלפיהם-זהו שפל נוראי .חטא נוראי .חוצפה אפיקורסית ורשעות שאין כדוגמתא .ועצם זה שהדבר משודר במדינה .והציבור היהודי תורני היה זה דתי או חרדי לא נוחה נגד זה .הדבר מהווה שתיקה בהסכמה או לגיטימציה (שעלולה אולי גם להביא לעונש קולקטיבי?).ועל כן חובה למחות .ולדאוג שזה ירד .ואולי גם בשביל שהנוער לא יבין שמותר לדבר ככה על צדיקי יסוד עולם

    ג
    כול זה כמובן לא אומר שהסטאירה מבחינה מוסרית אתית מנקודת מבט של חילונים ואנשים שלא מאמינים בקדושת התורה היא דבר פסול לאסור .כמו שמנקודת המבט שלי סאטירה הומוריסטית על זאוס או מריה הבתולה זה לא דבר פסול .ובכ”ז אפשר להבין את אלו שמנקודת מבטם הדבר מראה על הידרדרות נפשעת ופושעת יוצאים למחות

    ד
    ראיתי פרק אחד של התוכנית בעקבות הסערה ושם היה נראה שהדברים הם בגדר הומור ברוח טובה .ולא באים ללעוג או להקטין .אינני יודע על מה יצא הסערה כרגע שנים לאחר שהתוכנית משודרת .אולי היה מערכון מסיום ששבר את גב הגמל?(שאלה לאלו שבקיאים בתוכנית מבנינו)

      1. אותו תאגיד שידור ציבורי שמסקר ערב ובוקר וצהריים את ההפגנות בבלפור עם פריצות היסטריות במהדורה, לא הזכיר ולא סיקר את ההפגנה של הידברות כנגדם.

  12. אני מרגיש שהמאמר הזה הוא אפולוגוטיקה במובן הטהור ביותר. ניסיון להכשיר את השרץ. הרבה טענות נכונות שמגינות על טעות. ואפרט:
    אין תקדים לכך שתאגיד ציבורי מממן מכספי משלם המיסים את ביזויו של משלם המיסים. הרי לא אכפת ל”כאן” מהאבות. האבות הם בסך הכל הדרך לבזות את הציבור הדתי. נראה לי שזה ברור (מקווה שאני טועה).
    הניסיון להציג את זה כחופש הביטוי מגוחך בעיניי. הרי המחאה היא (בעיניי) על כך שזה תאגיד שממומן מכספי המדינה. אם זה היה תאגיד פרטי לא הייתה (לי) שום טענה. ואם כבר חופש ביטוי- אז ביקורת. זו לא ביקורת, זה ביזיון ודמוניזציה. השכל הישר נותן שתאגיד ציבורי לא יבזה אף אחד, לא אזרח ולא ציבור. גם ארץ נהדרת בעיניי זה עוול מוסרי. חופש הביטוי גובר על כל טענה מוסרית בדבר השפלת אדם עד כדי שהוא לא מסוגל להראות את פניו ברחוב? מונולוגים של שליין הם ביקורת חריפה עם הבלחות של סאטירה. נו מילא. אבל ירידה לרמות של ארץ נהדרת זה עוול שלא ברור לי איך הרב כדמות רוחנית (בדרכו שלו. אני לא ציני, קיבלתי מהרב הרבה. בכנות) יכול להצדיק, אפילו לשיטתם. זה פשע בחסות חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא לא ערך חיובי כשלעצמו. האלטרנטיבה גרועה יותר, זה הכל.
    זה שבציבור החילוני זה נראה לגיטימי רק מעיד על השפל המוסרי שהוא הגיע אליו (אם כי ברי לי שיש חילוניים רבים שמסתייגים מתוכניות אלו). והטענה של הכנגד לא רלוונטית. אה”נ, דמוקרטיה רזה היא אכן הדרך הישרה ביותר. אשמח אם הרב ישכנע אותי שלא. אבל חוץ מזה, גם אם לא בשיח ליברטריאני קיצוני עסקינן- יש הבדל ניכר בין לקחת כספי מדינה ולממן בהם דברים שאזרח לא מאמין בחשיבותם, לתוכנית שמטרתה לבזות ציבור שלם (כדלעיל- לדעתי התוכנית נועדה (ומצליחה- מהיכרות) להפוך דתיים לדמונים).
    נ.ב. המאמר, כתמיד, מעניין מאוד. שכוייח

  13. שלום לרב מיכי –

    https://m.facebook.com/watch/?v=658045741471551&_rdr
    גם זה ראוי בעינך ?! מה המסר האינטלקטואלי ? והגסויות ששם. ציבור שאינו בקי יחשוב שהתורה מעודדת אונס וכו’

    כנל על חנוכה – מערכון שבסופו הקריין הכל יודע מכריז ש”המרד הסתיים בתבוסה של המורדים,יהודה המכבי מת” לא מצאתי גיבוי אקדמי לכך (אפילו לא דעת מיעוט, (לא מדובר במרידות ברומאים שלא היו הצלחה))
    וכשציבור הזועם מעיר להם ביוטיוב – הם מחרישים.
    https://youtu.be/XImrpJkciLM
    אני לא חושב שליוצרים עומק והבנה במסרים שהם מעבירים.
    בסאטירה – המחבר כמו יודע את האמת שמתחת לפני השטח. ולהם אין אחריות כזאת, והדור הצעיר עלול להאמין להם. ולהיות מנוכר

    1. אני לא מבין את השאלות הללו? האם אמרתי שהתכנית טובה? האם אמרתי שיש לה מסרים חשובים או ראויים? אינטלקטואליים? האם כתבתי שיש להם הבנה, מעמיקה או לא, בתנ”ך? מה עניין שמיטה לחביתה? השאלה שנדונה כאן היא האם צריך לסתום את פיה או לא.
      אבל אם אתה כבר מעיר את ההערות הלא רלוונטיות הללו, בפשטות התורה אכן לא מענישה על אונס ולא אוסרת אותו. וכבר עלו ביקורות כאלה, והן רלוונטיות ולגיטימיות מאד. צריך די להתאמץ כדי לטעון שההלכה אוסרת אונס.
      ולגבי השאלה האם המרד החשמונאי הסתיים בתבוסה, גם בלי לראות זה נראה לי סתם פטפוט. האם הם טוענים שהמרד הסתיים בתבוסה? אני מניח שהתכוונו שם למשהו אחר. אתה מתייחס לזה כאילו היה כאן שיעור היסטוריה, וזו התייחסות ילדותית. הוא אשר כתבתי: הגיע הזמן להתבגר במקום ליילל.

      1. כן, כבוד הרב אתה כתבת!
        אצרף ציטוט שלך. ותבין מה עניין שמיטה לחביתה.

        ***יכולתי אולי להבין את העלבון של אנשים אם הקטעים היו מציעים פרשנויות מעליבות לאישים או לסיטואציות התנ”כיות.***
        אז אתה כבר כן מבין שהיא מציעה פרשנויות מעליבות וכו’?!

        ***אבל למיטב הבנתי הקטעים שראיתי לא מתיימרים לתת פרשנות לאישים הללו ולמעשיהם (למרות שגם אם זה היה קורה זה היה לגיטימי בעיניי),***
        וכאן מגיע המסרים החשובים אלינו.

        ***אלא בעיקר להעביר מסרים שרלוונטיים אלינו, לעולם ולחיים שלנו. הקטעים השתמשו באישי התנ”ך ובמאורעות כדי להעביר את המסרים הללו.***
        עד כדי כך חשובים שהם לקחו מודל מחז”ל.
        ***כעין זה עושים חכמים במדרש לכל מיני דמויות (זה מה שקרוי אנכרוניזם, שהוא כלי מדרשי נפוץ מאד). חז”ל במדרש לא אחת תלו באישי התנ”ך מעשים, אמירות ודעות שלא עלו על דעתם ושלא נעשו באמת רק כדי להעביר מסרים לבני דורם שלהם. זה גם מה שעושים יוצרי התכנית דנן.***

        כמה אפולוגטיקה פשוט מקצוען עד כדי שזה מעיד על קשר לתנ”ך.
        ***לכן השימוש באישי התנ”ך ובמאורעותיו להעברת מסרים דווקא מעיד על קשר לעולם התנ”ך ולא על זלזול בו.***.

        אחרי כל זה נסכם :
        שאלת:
        האם אמרתי שהתכנית טובה?
        תשובתך: כן היא מעבירה מסרים אלינו מודל לחיכוי מחז”ל.
        עוד חזרת ושאלת:
        האם אמרתי שיש לה מסרים חשובים או ראויים? אינטלקטואליים?
        תשובתך: כן, זה מעיד על קשר לעולם התנ”ך, ומעביר מסרים שרלוונטיים אלינו.
        ושוב שאלת:
        האם כתבתי שיש להם הבנה, מעמיקה או לא, בתנ”ך?
        תשובתך : שהשימוש באישי התנ”ך ובמאורעותיו להעברת מסרים דווקא מעיד על קשר לעולם התנ”ך ולא על זלזול בו, כדי להעביר מסרים צריך עומק לא?
        ומה ששאלת:
        מה עניין שמיטה לחביתה?
        נראה דיש לעיין בכלל דבריך, או שמא. .. הרצון התמידי להיות איפכא מסתברא גם כשזה נורא קשה, הטעתך.
        איך אמרת לא פעם, יש דברים כל כך מטמטמים שיכולים לצאת רק מפיהם של גאונים.

        נ. ב. לא לקחת ללב, קצת הומור סאטירי אך אמיתי, ללא סילופים, תמונת מראה, הא ותו לא מידי.
        המשך אלול מקסים.

        1. בד”ה אחרי כל, שורה 4
          … מודל לחיקוי מחז”ל.

          והערה:

          אם אכן הולכת התכנית היהודים באים’ בעקבות דרכי המדרש של חז”ל – הרי יש כאן חטא בל יכופר: הדתה רח”ל 🙂

          בברכה, ש”ל [=שמיטה לחביתה]

        2. הטענה שהם מנסים להעביר מסרים ומשתמשים במתודה של חז”ל לא אומרת שהמסרים עצמם ראויים כמו המסרים של חז”ל. שאר הטענות נפרכות באותה ציפורן.

            1. הקשר הוא שמדעתו של תם נשמטה ההבנה הנכונה והפשוטה בטור ולכן זכה ממני לחביטה מעודנת. [אם התגובה הזאת היא תגובה לתם ולא לתגובה הצנועה שלי אז תגובתי זו כמאן דליתא]

                1. עושה רושם שהומור גורם לפגיעה אפילו לאחד האנשים המוכשרים ביותר בדורנו עד כדי כך שהוא מוחק את הדעת של המבקרים שלו אף שהם משתמשים בציניות, כך שפשוטי העם כהחברה מהידברות בהחלט יכולים להרגיש בנוח להיפגע. וד”ל.

                  1. אתה מתפקד כפארודיסטן על עצמך או מה? קריקטורה טובה היא בדרך כלל רק הגזמה של אלמנטים שקיימים בפרצוף המקורי או לפחות מודעות בסיסית אליהם. אבל אצלך ברור כשמש שאתה מבין מה שכתוב בצורה כל כך שטחית ועקומה ואין שום הומור אלא בעניות דעתך אתה בטוח שהבנת נכון ומריע בתרועות צהלה כאחרון התמהונים. אם יש לך חשק עז להתפנות כלך לך לביתך שלך ואסוף את אוהביך שיבואו לרחרח ולא בחצר פרטית שהועמדה לרווחת הציבור. אף אחד פה הוא לא מלמד דרדקי שלך, ואם הלה יזדמן לידי אשטחנו כנגד העמוד משום עושה מלאכת ה’ רמייה. אף אחד לא אמר שהחברה מהידברות לא נפגעו.

                    1. ואם אנהג אני כמנהגך להתריז בפומבי אציין שלשמוע שאתה מכנה אחרים בשם פשוטי עם זה באמת דבר משעשע ביותר. המשך לנסות ואולי גם יום אחד תצליח להגיע לדרגת הומור.

                    2. אגב ר’ אחור, לאחר שתנוח דעתך אשמח לשוחח איתך טלפונית. אם תרצה נקשר דרך הרב תבקש ממנו את המייל.
                      (יש חיוב של והייתם נקיים..).

                    3. לאחר.
                      אגב אני עצמי חושב שראוי ויאה למנוע את התוכנית בשידור הציבורי (למרות שראיתי ממנה רק את המערכון על בית אל ולוז שהונח כאן. נשען על מה שקראתי) ואם לא בחוק אז בחרם ציבורי ‘ספונטני’ על היוצרים והשחקנים בכל סדרה ומוצרים שיפרסמו וכדומה. אבל דעתי לא נוגעת לעניין, רק להבהיר מקום שבאתי הימנו.

      2. איך אפשר לומר שאין התיחסות בהלכה לאיסור אונס, הלא ההלכה קובעת שמותר להרוג אדם שהולך לאנוס? “כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה”, “הרי זה בא ללמד ונמצא למד”

    2. האתוס הישראלי של חנוכה (ובמקום אחר בר כוכבא) קצת הגזים בהצלחות והחריש את הכישלונות.
      מה לעשות והציונים היו זקוקים לדמויות מופת כדי לעצב את הנוער העברי בדמותן …
      אז לגבי מרד המכבים – היחיד מחמשת בני מתיתיהו שמת באופן טבעי הוא שמעון התרסי, כל השאר מתו בקרבות או נרצחו.
      בסיום המרד יהודה לא הפכה למדינה חופשית באמת אלא סוג של ואסל עם עצמאות חלקית.
      גאונותו של שמעון התרסי הייתה ביכולת לבחור את השליט התורן להסתופף בצילו בתקופה שאף שליט לא הצליח להחזיק מעמד בשלטון לתקופה שמתקרבת להישגו של ביבי.
      בנו יוחנן הורקנוס המשיך ללכת בין הטיפות – פעם תומך בזה, פעם באחר. כשנקלע לקרב שלא יכול לעמוד בו נתן את אוצרות המקדש ככופר ונשבע אמונים לשליט חדש…
      בנו אלכסנדר ינאי היה הראשון והיחיד מבין מלכי בית חשמונאי שהצליח להקים ממלכה עצמאית וחזקה.
      אחרי מותו הפרושים שסבלו ממנו רדפו את קציני הצבא (של הצבא החזק במזרח התיכון ) הוציאו רבים מהם להורג בלינצים והשאר ברחו והסתפחו לצבאות האויבים (מי אמר דויד ומלך לכיש )…

      באמת שיש הרבה מה ללמוד מההיסטוריה

      1. סיפור הצלחה - דתית תרבותית ומדינים

        בס”ד ה’ באלול תש”פ

        האתוס של חנוכה הועצם הרבה לפני הציונים ע”י חכמי ישראל שקבעו את חג החנוכה כחג לדורות בהלל ובהודאה ובפרסומי ניסא, חג שלא איבד גם אחרי שקיעת ממלכת החשמונאים.

        היוונים והמתיוונים ביקשו למחוק את היהדות, ולבולל אתהיהודים בתרבות הההלניסטית האלילית. לשם כך חיללו את המקדש וגזרו גזירות שמד.

        שתי מטרות אלה השיג כבר יהודה המקבי. בניצחונו בקרב בבית צור, נאלץ הצבא היווני לסגת ועבודת המקדש חודשה.. כשחזרו היוונים בכוח גדול יותר – ניצחו היוונים ברב בית זכריה, אך נאלצו לשוב הביתה עקב סכסוכים על השלטון באנטיוכיה, והגיעו להסכם עם היהודים על ביטול גזירות השמד. היהדות המשיכה וממשיכה להתקיים עד ימינו,

        מבחינה מדינית, גברה העצמאות המדינית. כשנהרג יהודה – קם תחתיו יונתן, שהיה לגורם הקובע בסכסוכים על השלטון באנטיוכיה. וכשנרצח יונתן ע”י טריפון – קם תחתיו שמעון, שבימיו הוכרה דה-פקטו עצמאותה של יהודה ע”י הסלווקים, ושמעון העמיד שושלת שנמשכה שלושה דורות.

        עצמאות של כ-130 שנה היא הישג מכובד. ולולא מלחמת האחים, בניו של ינאי, שהזמינו את פומפיוס הרומי להיות ‘בורר’ ביניהם – יכלה ממלכת החשמונאים להמשיך זמן רב יותר.

        היהדות לא חוסלה כשאיפתם של היוונים והמתיוונים. להיפך, היא הגבירה את השפעתה על העולם מבחינה דתית ותרבותית, והביאה בתהליך ארוך טווח להתמוטטות האלילות בעולם התרבותי.

        בברכה, ש”צ

        אגב, שמעון נרצח ע”י חתנו, אך בנו ונכדיו המשיכו את דרכו. ינאי הצליח מבחינה צבאית, אך כשל מבחינה חברתית. הוא עצמו רצח מאות יהודים, ובניו שהמשיכו במלחמת האחים – הביאו בכך לחורבן הממלכה.

  14. כל הנסיון לנטרל את הביקורת על ההומור והסטירה עם כלים שכלתניים פשוט מצחיק
    נניח שעשיתי טעות כלשהי ובא חברי ואומר לי שאני מטומטם באופן טבעי אני או כל בן תמותה אחר אמור להיפגע
    וכך בכל סיטואציה אחרת שבא לועגים למישהו.
    למרות שבכלים שכלתניים אפשר לנטרל כל פגיעה ולהסביר ולפרש וכו’ וכו’ ולכן בד”כ אנשים שכלתניים לא נפגעים מכל דבר
    אך בשורה התחתונה יש פגיעה, וכשהיא קיימת אז צריך לקום ולהתנצל וזה הרבה יותר פשוט מהמאמר הארוך שכתבת

        1. הצעת תיקון ותמיהה (למ')

          בס”ד ו’ באלול תש”פ

          למ’ – שלום רב,

          נראה שצ”ל בדבריך: ‘מבקש מחילה וסליחה’.

          אלא שכאן אני תמה: ‘מחילה וסליחה’ על מה? ביקורתך על דברי בעל הפוסט עניינית וצודקת וללא טיפת לעג. מה יש לכותב להיפגע מביקורת ענייינית כלפיו?

          בברכה, ש”צ

          1. נו, איזה נפגע ואיזה נעליים? סה”כ התכוון להגיד שאם כל אחד ייפגע מכל ביקורת (או יכריז שנפגע) לא שבקת חיי לכל בריה, וזה מגוחך שכל אחד מבקר בששון את האחרים וקופץ כנשוך נחש כשנוגעים בשולי שמלתו המתנופפת.

              1. אך יש גם מבחן אובייקטיבי

                בס”ד ו’ באלול תש”פ

                על פניו (תרתי משמע…) יש מבחן אובייקטיבי: אם פני האדם מאדימות, או לאידך גיסא ‘אזל סומקא ואתי חיוורא’ – הרי שבפועל הוא נעלב, ולכן כדאי שלא להביא את הזולת למצב כזה…

                בברכה, ע”ג בניה

                1. ובדרך כלל אין בזה צורך

                  ובדרך כלל, אין הלעג והביזוי מוסיף לתוכחה, אלא גורע ומונע מהתוכחה להתקבל, וכפי שציווה החכם: ‘דברי חכמים בנחת נשמעים’ ו’לשון רכה תשבר גרם’.

                  יש מצבים שיש צורך להוכיח ולמחות בחריפות, אך בדרך כלל יש להקפיד שגם בעת ‘הוכח תוכיח את עמיתך’ – יתקיים ‘ולא תשא עליו חטא’, שלא להביא את המוכח להלבנת פנים.

                  וכבר העיד רבי חיים מוולוז’ין, שדברי תוכחה הנאמרים בכבוד ובנועם – מתקבלים יותר.

                  בברכה, ש”צ

                  1. “תוכחה” בדרך כלל לא נועדה ממש כלפי הנמען אלא בעיקר כלפי שאר השומעים. ולכן מבחינת התועלת עדיף להגיד בקול צלול וברור בדיוק מה שחושבים.

                    1. נסיון לשכנע או ביטוי רגשות? (מענה ל'למאנה')

                      בס”ד ז’ באלול תש”פ

                      ל’מאנה’ – שלום רב,

                      אם האמירה אינה מכוונת אל השומע, אלא לבטא את רגשות הכאב וההתקוממות של הדובר – למה צריך ‘קול צלול וברור’? הרי גניחה ויללה או זעקה גדולה – מבטאות הרבה יותר טוב את הכאב 🙂

                      ל’קול הצלול והברור’ נצרכים אנחנו כשאנחנו באים להוכיח (מלשון ‘הוכחה’, שכנוע) את עמיתנו. אדם שביסודו הוא טוב וישר ובעל שכל, אך בנקודה מסויימת אנחנו חושבים שהוא טועה, ולכן אנחנו מנסים לשכנעו ולהוכיח לו את טעותו.

                      מובן שלמי שמקובע בעמדתו קשה מאד, כמעט בלתי אפשרי, להזיזו אפילו במילימטר מעמדתו המוצקת. אך ‘רובא דאינשי’ נמצאים בדרך כלל ‘באמצע’, מקשיבים לדברי שני הצדדים בויכוח ומנסים לגבש לעצמם דיעה לכאן או לכאן.

                      לאותם ‘אנשים טובים באמצע הדרך’ יכולים להועיל נסיונות שכנוע. וככל שנדבר בצורה רגועה ועניינית, תוך התייחסות לטיעונים ולנימוקים של שני הצדדים ומתן מענה הולם גם ל’טיעונים שכנגד’ – גדל הסיכוי שנצליח לשכנע את מי שעדיין ‘מתנדנד ואינו ‘נעול’ לכאן או לכאן’.

                      בברכה, ש”צ

                      אגב, זו לענ”ד הסיבה שהשמאלנים למיניהם תפסו ‘קביעות’ באופוזיציה. ככל שהם מגלים יותר יוהרה וזלזול בתבונתם של בני-פלוגתם – הם מאבדים נקודות בציבור שב’אמצע’

  15. תגובה מעניינת מאוד:
    https://heb.hartman.org.il/how-the-jews-are-coming-make-people-angry/

    “שאלת הבעלות היא קריטית לא רק במובן של ״למי יש רשות״, אלא בשל הכללים הבסיסיים של הסאטירה – צוחקים על מה ששלנו, לא על מה שהוא של אחרים. אם התורה שייכת לדתיים, לחרדים, אז לצחוק עליה זה “לרדת” על מיעוטים. וזו בדיוק טענת המוחים (ולראיה, ההשוואות ללעג על להט״בים או מוסלמים עולות שוב ושוב בדיונים שראיתי). אלא שכתבי הקודש אינם “מיעוטים”, למעשה הם הכוח.
    כתבי הקודש פועלים עלינו, וסמכויות דתיות פועלות עלינו בהמון דרכים במדינת ישראל היום. כתבי הקודש הם חלק ממשוואת הכוח במדינה. כל ילד בגן לומד אותם כחלק מחינוך חובה, כל חייל מקבל אותם בטירונות, והלכותיה של המסורת שבנויה עליהם הוטמעו במערכת החוקים של מדינת ישראל (בענייני נישואין וגירושין או גיור, למשל). כאן בדיוק נכנסת משוואת הסאטירה: ככל שמשהו יותר חזק, ויש לו יותר כוח שמופעל עלינו – מותר וראוי לנו לצחוק ולהתבדח עליו. זהו כוחם הנגדי של אזרחים כלפי השלטונות, וכלפי הדברים שמפעילים עליהם שליטה “מלמעלה”, בין אם מדובר באנשים, במוסדות או במסורות.”

  16. ידידיה מאיר תוהה מה משותף לכל המפגינים והתשובה הפשוטה שכולם חשופים לאינטרנט. בשנות התשעים כשלחרדים לא היתה טלויזיה לא ניתן היה להעלות על הדעת הפגנה שכשזו.

  17. מי שמסנגר על יוצרי “היהודים באים”, מוזמן לבצע את התרגיל המחשבתי הבא: נניח, שהיו מעלים מערכון שנון ומצחיק על אחד מילדיו, ולאותו ילד היו מייחסים מעשים מכוערים ודוחים שמעולם לא עשה ומעולם לא נחשד בהם. עדיין מצחיק? מוכנים להכיל את העלבון בשם חופש היצירה?

    לבייזר ומרכוס יש קו מאוד ברור: “אנחנו נמצאים עמוק בשמאל הרדיקלי בואכה הרשימה המשותפת, אי לך, הערבים שלא משתפים פעולה על השלטון, לעולם ייצאו בתכנית שלנו טובים ותמימים, ע”ע עריקאת, הימנים ייצאו רוצחים וסדיסטים, החלוצים הם סתם רוצחים, אנשי מפא”י הם גזענים חסרי תקנה, דן בן אמוץ אידיאולוגית בסדר, אבל נכשל בחיבתו לקטינות, אז נתבדח עליו קלות” וכן הלאה. המגמה שלהם ברורה עד מאוד, הם צוחקים על אלה שרצונם להכפיש.

    1. התנ”ך הוא לא “ילד קטן ומסכן”. התנ”ך הוא מכשיר רב עוצמה. הוא “כוח” שמופעל ומשפיע על מיליוני ישראלים כיום בהווה ומשכך הוא אינו בגדר “מיעוט” שיש לנהוג כלפיו ברגישות המתאימה:

      “שאלת הבעלות היא קריטית לא רק במובן של ״למי יש רשות״, אלא בשל הכללים הבסיסיים של הסאטירה – צוחקים על מה ששלנו, לא על מה שהוא של אחרים. אם התורה שייכת לדתיים, לחרדים, אז לצחוק עליה זה “לרדת” על מיעוטים. וזו בדיוק טענת המוחים (ולראיה, ההשוואות ללעג על להט״בים או מוסלמים עולות שוב ושוב בדיונים שראיתי). אלא שכתבי הקודש אינם “מיעוטים”, למעשה הם הכוח.
      כתבי הקודש פועלים עלינו, וסמכויות דתיות פועלות עלינו בהמון דרכים במדינת ישראל היום. כתבי הקודש הם חלק ממשוואת הכוח במדינה. כל ילד בגן לומד אותם כחלק מחינוך חובה, כל חייל מקבל אותם בטירונות, והלכותיה של המסורת שבנויה עליהם הוטמעו במערכת החוקים של מדינת ישראל (בענייני נישואין וגירושין או גיור, למשל). כאן בדיוק נכנסת משוואת הסאטירה: ככל שמשהו יותר חזק, ויש לו יותר כוח שמופעל עלינו – מותר וראוי לנו לצחוק ולהתבדח עליו. זהו כוחם הנגדי של אזרחים כלפי השלטונות, וכלפי הדברים שמפעילים עליהם שליטה “מלמעלה”, בין אם מדובר באנשים, במוסדות או במסורות.”

      1. יודופוביה היא יודופוביה היא יודופוביה (לאהרן)

        בס”ד ה’ באלול תש”פ

        לאהרן – שלום רב,

        הצחקתני בדבריך על ‘אזרחים נגד השלטונות’. השמאלנים הקיצוניים שמחוגם באים יוצרי ‘היהודים באים’, שולטים ללא מצרים בתקשורת, בתרבות, באקדמיה ובמערכת המשפט, תוך הדרה ורדיפה של כל קול אחר. אז הם מתבכיינים על זכותם כ’קוזק נגזל’ ללעוג לתורת ישראל בתור ה’שלטונות’?

        אם הם רוצים שילעגו כאוות נפשם לביבי, לליכוד ולימין, וכמובן תוך מתן ‘זמן מסך’ זהה לאנשי הימין והדתיים ללעוג בכלי התקשורת הציבוריים לשמאלנים, לבעלי התרבות’ ואנשי ה’בג”ץ’. אבל לזוז לתורת ישראל שקיימה את עם ישראל במשך הדורות, בצורה שלא יעיזו לעשות כלפי כתבי הקודש של הנצרות והאיסלאם?

        מנסיוננו לאורך ההיסטוריה, לעג ליהדות לא נגמר בדיבורים בעלמא. כשיצחק ג. מילא את פיו בדברי שנאה והסתה כלפי הדת והדתיים – הרי בנו אליעזר, כבר יישם את הדברים הלכה למעשה במכות רצח ל’קלריקלים’ שנואי נפשו. האלימות של מפגיני בלפור כנגד שלטון ה’יהודים’, היא תוצאה מובנית של הלעג וההסתה של ‘מעצבי דעתם’.

        בברכה, ש”צ

          1. מה שניתן לומר לזכותם של יוצרי ‘היהודים באים’ הוא ששנאתם ליהדות אינה ‘שנאת חינם’, אלא ‘שנאה בשכר’, מקבלים על שנאתם שכר מלא ונפוח מקופת הציבור 🙂

            ומכאן פתח תקווה, שמכיוון שזו ‘שנאה התלויה בדבר’, בשכר שהם מקבלים כדי לעוררה – יש תקווה שיקויים בהם ‘בטל דבר – בטלה השנאה. ימצאו להם הכנסה כשרה יותר – לא יצטרכו להתפרנס מלעג ושנאה למורשת אבותיהם.

            בברכה, שמשון צוויבלינגר, אביר הבצלות והשום

            1. ש.צ. אתה כותב דברים לא נכונים.
              לטעמי התקשורת ומערכת המשפט לא נשלטת על ידי השמאל. אבל ניחא.
              אתה פשוט מתעלם מהטיעון (או שפשוט לא הבנת) המאוד פשוט אבל מדוייק של כותב המאמר, פרופסור ישי רוזן צבי (בוגר ישיבת הסדר אגב) שציטטתי:
              התנ”ך אינו “מיעוט” התנך והמסורת היהודית שנשענת עליו הוא “הכוח”. כוח שמופעל על מיליוני ישראלים ללא בחירתם. בדיני הנישואין והגירושין, בקבורה, בלידה, בגיור וכך הלאה.
              במדינה בה הכוח הזה פועל את פעולתו, אין שום סיבה שלא ליצור סאטירה ביקורתית, מוצלחת יותר או מוצלחת פחות, על הכוח הזה.

              ההתממות שלך וקריאות השבר על השמאלנים מגוחכות..
              ממליץ לך לקרוא את הקישור לטור של פרופסור ישי רוזן צבי.

  18. לגבי העמדה במאמר אביע דעתי במאוחר או שמא לא. רק הערות טכניות; מדוע נזכרו רק עכשו כל המפגינים? בגלל החשיפה לתכנית בווצאפ ויראלי. גם מי שלא צופה בתכנית נחשף אליה בלי רצונו דרך קבוצות וואצפ. ויראליות היא המפתח. נקודה נוספת. למה שרק השמאלנאצים יפגינו בבלפור ? גם אנחנו רוצים להפגין. להוכיח שיש קול נוסף ,ימני, דתי, יותר מהבכחינליות הארוטו-סוציופטית של האשכנאצים ברחביה בואכה הר הצופים.

    1. ו'אוהב גר' מתמוגג מהלעג לגיורת?

      אני מבין שבתיה בת פרעה שהצילה תינוק עברי ממוות היא מטורפת המתנגדת לרחיצה ולסבון. מסתמא פרעה ציווה להשליך את ילדי ישראל ליאור, עשה זאת כדי לשמור על נקיונם, שהוריהם היהודים המלוכלים סירבו לרחצם. בוודאי, יהודי הוא לכלוך 🙂

      בתיעוב, היהודי

      אגב, גם ל’חסיד אומות העולם’ שינדלר שהציל יהודים רבים ממוות לעגו יוצרי ‘היהודים באים’. גם גוי המציל יהודים מאוס בעיניהם…

      1. נשגב מבינתי איך מדייק דיוקים שכמוך (ויעידו על כך אינספור תגובותיך ותגובות תגובותיך בתיקוני תיקונים לעצמך) לא מבין סאטירה פשווה ולא מתוחכמת כמו הנ”ל. אפשר להסכים שלא מדובר בסאטירה מצחיקה. אבל אי ההבנה שלך לפרשנות (מוצלחת פחות או יותר) וזעקות השבר שלך על אנטישמיות הם סאטירה בפני עצמה (במובן מסייים יותר מוצלחת מהתכנית גופא).

        1. אדרבה, ביססתי את ה'פרשנות' שלהם

          לאהרן – שלום רב,

          הנני מתפלא על ‘עינא דשפיר חזי’ דכוותך, שלא שמת את ליבך שביססתי את הרעיון של יוצרי ‘היהודים באים’, שבתיה היתה ‘סרבנית רחיצה’, בעוד פרעה היה אוהב-ניקיון מושבע. וראיה גדולה לדבר שהרי ציוה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו’, שהרי הוריהם היהודים נמנעו מלרוחצם.

          סרבנותם של היהודים להתרחץ, מוכחת באינספור פעמים. משה נאלץ לקרוע להם את ים סוף כדי שלא ייאלצו היהודים להיכנס חלילה למים. הרתיעה מפני המים היא שהביאה את בני גד ובני ראובן להתחנן למשה: ‘אל נא תעבירנו את הירדן הזה’, ובסופו של דבר נאלץ יהושע להעמיד ליהודים את מי הירדן, כדי שלא יצטרכו חלילה להיכנס למים.

          יהודי אחד הצליח משה לחייב להתרחץ, הלא הוא אהרן אחיו, שהוזהר שלא לבוא אל הקודש אלא אחרי חמש טבילות ועשרה קידושי ידים ורגלים. בכל זאת הצליחה רוח הניקיון המצרית להשפיע במעט על היהודים הפראים להתרחץ לפחות אחת בשנה.

          שלב נוסף היתה תקנתו של עזרא – בהשפעה בבלית בוודאי – לטבול לפני תורה ותפילה, אך למרבה הצער סלידתם של היהודים מרחיצה – הפכה תקנה חשובה זו ל’גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה’ ובטלה. ברם זכורים לטוב החסידים, המקבפידים על טבילה יומיומית במקווה. נראה שכשם שחיקו את תרבות הלבוש של פריצי אוקראינה – כך אימצו את חיבתם לרחיצה ולניקיון הגוף.

          אחרון חביר, יהודי הונגרי, שחי גם בבירות התרבות של אירופה – וינה ופאריס – גילה ליהודים את סוד הדיאודורנט, הלא הוא דוקטור דיאודורנט הרצל. אלא שלמרבה הצער היהודים סירבו לשים את דיאודורנט הרצל, והוא נפטר בפחי נפש בדמי ימיו, תוך תקווה שבתוך חמש שנים, לכל היותר חמישים שנה יכיר העם בחשיבות הניקיון.

          בברכת ‘בצדקם חון חשרת מים’, לוינג’ורג’ וואשינג-טוען

          אלא שצריך עיון, שהרי בבתית נאמר ‘ותלך לרחוץ על היאור’ ואולי נתערב כאן המקור הכהני :).

        2. אני דווקא ביססתי את פרשנותם

          לאהרן – שלום רב,

          אני דווקא ביססתי את פרשנותם, שבתיה היתה סרבנית רחיצה ופרעה חובב ניקיון, שהרי פרעה ציוה להשליך את ילדי היהודים ליאור כדי לרוחצם.

          סרבנותם של יהודים להיכנס למים, חייבה את משה לקרוע להם את הים כדי שלא ייגעו במים, ובני גד ובני ראובן מתחננים למשה ‘אל נא תעבירנו את הירדן’.

          רק את אהרן הצליח משה לחייב לרחוץ במים בבואו אל הקודש. לימים ינסה עזרא (בהשפעה בבלית כמובן) לחייב את היהודים לטבול כל יום לפני התפילה, אך יגלה שזו ‘גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה’. רק מאוחר יותר אימצו החסידים (בהשפעת אצילי מזרח אירופה) את הטבילה היומיומית.

          אכן קשה להביא יהודים להתרחץ!

          בברכה, לוינג’ורג’ וואשענג-טוען

          אך צ”ע שהרי נאמר על בתיה שהלכה ‘לרחוץ על היאור’. ויש ליישב בדוחק…

  19. שלום במקרה הגעתי לאתר. וקראתי. ואני נבוך.
    “וביאור הדברים הוא שהליצנות נאסרה רק כאשר היא נעשית לשם הליצנות עצמה. אבל הליצנות כאן משמשת להעברת מסר ערכי חיוני ולכן היא מותרת”
    ולאחר מכאן “ר”י הוטנר בספרו פחד יצחק על פורים כתב לבאר יותר. הוא מסביר שהליצנות עניינה הוא הוצאת אוויר מבלון, כלומר הפחתת חשיבותו של הדבר”
    ולאחר כמה פסקאות:”אז אני שואל, גם אם היה בדבריהם זלזול והתלוצצות על התנ”ך ועל המסורת, מה פסול במה שהם עושים?”.
    נראה לי שכתוב כאן שחור על גבי לבן שהכותב לא ממש חשב על מה שהוא כתב.
    כמה עצוב לפגוש כתיבה רדודה מאדם שנחשב משכיל. הלא ברור שליצנות כאן אינה משרתת “מסר ערכי” וכל שכן לא “חיוני” מתוך דברי הכותב עצמו בהסבר הפחד יצחק! הליצנות פה תפקידה להקליש את נוכחותו וחשיבותו של ספר הספרים בעיני ההמון, האנשים הפשוטים הבאים לבית הכנסת בחרדת קודש,מנשקים את ספר התורה, ומאזינים לקריאת התורה בשמחה של מצווה.
    ליצנות היא תופעה רעה, אך טיפשות ורדידות במסווה השכלה זה קטסטרופה.

    1. אני נבוך להגן על תוכנית שאינני צופה בה אבל דומני שמטרת התוכנית לעורר את המחשבה על התנ”ך שלא תהיה כצפצוף הזרזיר (לאפוקי מה שהרב מיכי טוען שלא ניתן ללמוד דבר מן התנ”ך).

  20. ראשית, מקריאת הפוסט ניתן לקבל רושם עד כמה עצום הפער בין הרב מיכי לבין רבני הידברות ושלל נואמי ההפגנה. אלו האחרונים פשוט בובות חסרות חשיבה עצמית, לחצו להם על כמה כפתורים וכמו מריונטות הם מתחילים לצווח… בלתי אפשרי עבורי בכלל לדמיין אותם חושבים, קל וחומר כותבים, פוסט שכזה.

    שנית, מחזק את ידיו של הרב מיכי על ההפניה לחז”ל שנהגו באופן דומה. ציפיתי להבאת דוגמא בפוסט, אבל הרב לא הביא, אז אעשה זאת במקומו, לאור המדרש במגילה דף י”ד, על מפגש דוד ואביגיל. לפי חז”ל, אביגיל הרימה את החצאית, ודוד ללא שום דחיית סיפוקים רדף אחריה קילומטרים עד שאמר לה במפורש שהוא פשוט חייב, אבל חייב, לשכב איתה. עכשיו תעצמו את העיניים, דמיינו לרגע שכל זה לא היה מופיע בתלמוד … במקום, ‘היהודים באים’ היו מביימים מערכון שבו אביגיל בחצאית מיני ודוד רודף אחריה (תהיו כנים עם עצמכם בבקשה, עם יד על הלב). זה היה נורא מעליב, אה? לא חשבתם על זה, נכון ???

    ובנימה אישית לרב מיכי, כמו בכל תכנית יש קטעים טובים וגרועים, חבל שנפלת על הכשלונות כי יש קטעים ממש מבריקים. הקטע שהתנ”ך יוצא לאור וישעיהו מסתלבט על עובדיה שקיבל רק פרק אחד, פשוט גאוני. גם הקטע עם משה ואהרן באוהל מועד, כשאהרן משכנע את משה שיש לו פיצול אישיות והוא האלטר-אגו שלו, זה מבריק (זה מתכתב עם הסצנה מהסרט ‘מועדון קרב’ של דיוויד פינצ’ר, אם ראית). והקטעים שיונה מנסה להתחמק מהגו’ב הזה שאלוהים הפיל עליו והוא בכלל לא רוצה ללכת. והרמב”ן שמתבאס שהוא לא סלב כמו הרמב”ם….
    בקיצור, יש קטעים ממש טובים, נו.
    הנה עשיתי לך חיים קלים:

    https://youtu.be/x2T4WlwhM-4

    https://youtu.be/ejiw0mD416Q

    https://youtu.be/su3KtMlBPKY

    https://youtu.be/5Kur3uTv2pM

    ואסיים בברכת: פתח ת’מטוס !!!!!

  21. ראשית, מקריאת הפוסט ניתן לקבל רושם עד כמה עצום הפער בין הרב מיכי לבין רבני הידברות ושלל נואמי ההפגנה. אלו האחרונים פשוט בובות חסרות חשיבה עצמית, לחצו להם על כמה כפתורים וכמו מריונטות הם מתחילים לצווח… בלתי אפשרי עבורי בכלל לדמיין אותם חושבים, קל וחומר כותבים, פוסט שכזה.

    שנית, מחזק את ידיו של הרב מיכי על ההפניה לחז”ל שנהגו באופן דומה. ציפיתי להבאת דוגמא בפוסט, אבל הרב לא הביא, אז אעשה זאת במקומו, לאור המדרש במגילה דף י”ד, על מפגש דוד ואביגיל. לפי חז”ל, אביגיל הרימה את החצאית, ודוד ללא שום דחיית סיפוקים רדף אחריה קילומטרים עד שאמר לה במפורש שהוא פשוט חייב, אבל חייב, לשכב איתה. עכשיו תעצמו את העיניים, דמיינו לרגע שכל זה לא היה מופיע בתלמוד … במקום, ‘היהודים באים’ היו מביימים מערכון שבו אביגיל בחצאית מיני ודוד רודף אחריה (תהיו כנים עם עצמכם בבקשה, עם יד על הלב). זה היה נורא מעליב…

    ובנימה אישית לרב מיכי, כמו בכל תכנית יש קטעים טובים וגרועים, חבל שנפלת על הכשלונות כי יש קטעים ממש מבריקים. הקטע שהתנ”ך יוצא לאור וישעיהו מסתלבט על עובדיה שקיבל רק פרק אחד, פשוט גאוני. גם הקטע עם משה ואהרן באוהל מועד, כשאהרן משכנע את משה שיש לו פיצול אישיות והוא האלטר-אגו שלו, זה מבריק (זה מתכתב עם הסצנה מהסרט ‘מועדון קרב’ של דיוויד פינצ’ר, אם ראית). והקטעים שיונה מנסה להתחמק מהגו’ב הזה שאלוהים הפיל עליו והוא בכלל לא רוצה ללכת. והרמב”ן שמתבאס שהוא לא סלב כמו הרמב”ם….
    בקיצור, יש קטעים ממש טובים.

    1. ייחי ההבדל התהומי (לשווייק)

      בס”ד ז’ באלול תש”פ

      וליוזף אמר –

      לעומת גיבורי התנ”ך של יוצרי ‘היהודים’ שאינם אלא אנשים קטנים מלאי טירוף טמטום הנשלטים על ידי יצרים נמוכים של קנאה ותאווה – לגיבורי התנ”ך ע”פ חז”ל, יש אמנם יצרים חזקים, אך יש להם גם את היכולת לעצור את עצמם ברגע האחרון ולקבל תוכחה ולהכיר תודה למי שהניא אותם ‘מבוא בדמים’ תרתי משמע.

      גילוי שוקה של אביגיל לא נועד כדי שדוד יראנה ויתאוה לה,. זה היה משום שרכבה על החמור כדי להגיע במהירות אל דוד כדי להניאו מתכניתו להרוג את נבל, וזה היה כש’היא ירדת בסתר ההר’ בלי להיות מודעת לכך שדוד רואה אותה במצב זה ומתאווה לה..

      גם מפשט הכתובים עולה הערצתה לדוד, והיא הרי יכלה לעשות את הדבר הפשוט ביותר במצב זה – לאפשר לדוד להרוג את נבל ולהפוך לגבירה אצל האיש הנערץ עליה. אך היא מתגברת על עצמה ומטיחה בדוד את הטיעון המוסרי, ומעיזה לומר לו: ‘ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני, ולשפך דם חנם ולהושי אדני לו’.

      ודוד, עם כל כעסו על נבל – קבל את תוכחתה, ומודה לה: ‘ברוך ה’ אלקי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי, וברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא בדמים ומהושע ידי לי’. אביגיל מבחינה באור המופלא הקורן מדוד, ודוד מבחין באור המופלא הקורן מאביגיל – אך שניהם מחליטים להיפרד זה מזה כל עוד היא אשת איש. (אביגיל רומזת לדוד את תקוותה שהעתיד יפגיש ביניהם ‘וזכרת את אמתך’ ו’חוטפת’ על זה ביקורת מחז”ל).

      זה ההבדל התהומ בין גיבורי התנ”ך לפי התכנית ששמה מגלה בבירור את מטרתה – ביזוי וגימוד ה’יהודים’ וגיבוריהם – לבין גיבורי התנ”ך ע”פ חז”ל, הטבועים בחותם של גדלות..יש להם יצרים חזקים, אך כנגדם יש להם כוחות חזקים להקשיב לתוכחה ולהתגבר ברגע האחרון על פיתויי היצר (כפי שקרה עם אביגיל), ואף עם נכשלו – מסוגלים הם לקבל תוכחהי, להודות בכשלונם ולחזור בתשובה (כפי שקרה עם בת שבע).

      יחי ההבדל התהומי!

      בברכת אלול פורה ושנת עליה וצמיחה, ש”צ

      1. ש”צ, יכלת להיות בעל-תוספות מצוין, אתה חי במאה הלא נכונה. אבל אתה שוכח פרט קטן, לפי הירושלמי בסנהדרין (פ”ב ה”ג), דוד וכל אנשיו נעשו בעלי קרי מיד כשראו את אביגיל… דרוש קצת יותר מחצאית מתנפנפת ברוח בשביל זה, כמדומני…

        1. קריאת פסוק פשוטה (לשווייק)

          וליוזף [שווייק] אמר –

          אני פשוט קראתי בפסוק: אביגיל רכבה על החמור כשמיהר אל דוד כדי להניאו מלהרוג את נבל. ברור שכשאישה רוכבת על חמור היא צריכה להגביה מעט את שולי שמלתה.

          בהמשך הפסוק מבואר שאביגיל רכבה כשהיא ‘יורדת בסתר ההר’, ומזה ברור שהיא לא ציפתה שדוד יראה אותה במצב זה, והיראותה ע”י דוד באה לה בהפתעה.

          בברכה, ש”צ

          גם בירושלמי שהזכרת עולה שהפגש בין דוד לאביגיל אירע בהפתעה. זאת בניגוד לבבלי ש’דוד הלך לאורה ג’ פרסאות’, היינו שהבחין בה מרחוק.

          לגבי ראיית קרי – על רחב נאמר שאפילו הזכרת שמה היתה מביאה לקרי, ככתוב ‘כל האומר רחב רחב – מיד נקרי’, ביודעה ומכירה’. אצל אביגיל, נראה שסיבת הקרי היתה דווקא הראייה בהפתעה, כפי תיאורו של הירושלמי.

          כך או כך, מדובר בתיאור ציורי של יופי שאי אפשר לעמוד בו. מה שנקרא בתקופתנו ‘יופי מהמם’. אני מניח שכשאומרים על פלונית שהיא ‘מהממת’ – אין מתכוונים שכל הפוגש אותה מאבד במקום את הכרתו 🙂

          1. התיאור בבבלי ש’דוד הלכה לאורה’ מצביע על יופי הבא מקרינה ררוחנית פנימית, משהו מעין ‘כי קרן עור פניו” שנאמר במשה ברדתו עם הלוחות, ובתיאורו של שלמה המלך: ‘חכמת אדם תאיר פניו’, וכן במתואר על יופיו הקורן של רבי יוחנן: ‘גליה לדרעיה ולפל נהורא’.

            בברכת ‘יאר ה’ פניו אליך ויחנך’, ש”צ

  22. לגבי ה”השוואות”: זה נכון שהם צוחקים על מנהיגי השמאל, אבל טעות לבחון את העניין במונחי שמאל-ימין. דומני, ותקן אותי אם אני טועה, שמעולם לא הייתה סאטירה על הדברים שבאמת מקודשים בחוגים שלהם, דהיינו, מערכת המשפט, להטבים ועיקרון השוויון. אני לא מדבר על סאטירה שתצחק על שופט שהוא חנון, אני מדבר על סאטירה שתגחיך את דרך קבלת ההחלטות שלו ותמחיש כמה שהוא מוטה, סובייקטיבי ומניפולטור. האנשים האלה מומחים בלשחוט פרות קדושות, אבל רק מהרפת של השכנים.
    הבהרה: בעיניי ההפגנה מיותרת והעלבון ילדותי. אבל הצביעות שלהם בעניין בחירת הפרות לשחיטה זועקת לשמיים, ומרגיזה מאוד.

  23. ראשית, הם די מצחיקים. יש איזושהי חוסר אחידות ברמת המערכונים, אולם בהחלט היו כמה ברמה גבוהה, עם הומור משובח, כנראה לא צפית מספיק.
    וזה גם חלק מאוד חשוב לגבי כל הטור כולו. כי אם היית צופה בעוד מערכונים, היית נוכח לראות שהם למשל מציגים את יוסף כהומו שחולם חלומות הזויים. דהיינו, לא ביקורת על ימינו, אפילו לא ביקורת בכלל. סתם הצגת הדמויות התנ”כיות בצורה מזלזלת (כך זה עם שלמה המלך ועוד ועוד)
    בי אישית התכנית לא פגעה, אבל אני בהחלט מבין את אלו שמחו נגדה. נגד הכפשה של דמויות שהם גדלו עליהם והן תופסות אצלם מקום עמוק ברגש. לא ממש הבנתי את הזלזול בזלזול….
    בנוסף, אם היית צופה יותר היית גם רואה שיש אסימטריה מאוד חדה וברורה בין ההומור על הימין לבין השמאל. הוא בעיקר מופנה כלפי בגין, נתניהו (כמה דמויות תנ”כיות היו דומות לו באופן מקרי ביותר…) ועוד. אתה אולי צודק שאין בכך בעיה, אבל מרגיש לי שכמה פרטים מהטור היו נשמטים לו היית שורף עוד קצת זמן מסך על התכנית…

  24. יש מדאי הרבה פרות קדושות במחשבה היהודית, דברים ש’אסור’ לחשוב עליהם. התכנית מעלה את הכל על השולחן. מציגה את כלל התנ”ך ממבט שונה. מי שאוהב את התנ”ך מרגיז אותו לצפות בתכנית, כי אין שם תוכן על רמה
    הבדיחות לא משכנעות לצד מסוים, כי הרמה רדודה! אז נזק אין פה. וזה חשוב כי זה מעלה את כל ה’פרות הקדושות’ לשיח הציבורי.

  25. נראה לי שנקודה מרכזית במאמר הזה היא ההנחה שבשביל להצדיק מחאה או פעילות למען אי מימון ציבורי של משהו מה שמוחים נגדו אמור להיות פסול גם לשיטתם של החילונים.
    למה בעצם? גם אם למי שחושב שהתנ”ך הוא שקרי ומזיק חלילה זה הגיוני לצחוק עליו למה שאנשים שחושבים שהתנ”ך קדוש וחשוב לא ייאבקו בו?

    1. לא נכון. אני מתנגד לפעילות נגד כל דבר שאיני מסכים איתו. זו השתקה. תכתוב מה דעתך אבל אל תנסה להשתיק. כל עוד הדבר לא נוגע אליך אין לכך הצדקה. אתה יכול לכתוב מאמרים מלומדים עד כמה התנ”ך קדוש ומועיל ורלוונטי לחיינו (אשמח לקרוא משהו בכיוון הזה). אבל למה להשתיק מי שלא חושב כמוך? זאת להבדיל מפעילות חילונית נגד כפייה דתית.

השאר תגובה