על מזוזות והשפעתן (טור 334)

בס"ד

באיחולי רפואה שלימה ומהירה לרחלי

לפני כמה שבועות בתה של מכרה שלי שחצתה כביש נפגעה על ידי רכב שנהגו בו בחוסר זהירות. היא אושפזה לניתוחים מורכבים, ועד היום סובלת כאבים עזים ועוברת תהליך שיקום לא פשוט. הנהג הפוגע שכנראה היה אחוז ייסורי מצפון, העביר לה מסר, שלדבריו קיבל אותו מרב כלשהו, שכדאי לה לבדוק את המזוזות אצלה בבית, שכן ייתכן שזו הסיבה לכך שהיא נפגעה (בדוק ומנוסה). חשבתי שהדיון שנערך בינינו לאחר מכן שווה טור.

תגובה ראשונית

המסר הנבואי הטרנסצנדנטי הישיר הזה עורר רוגז לא מבוטל אצל הנמענים, ואין כל פלא בדבר. הנהג שפעל בחוסר זהירות והביא לתוצאות מרות וכואבות (צריך להבין שזה ממש שינוי של כל מהלך החיים ברגע פתאומי אחד), מטיל, גם אם בעקיפין, את האחריות על הנפגעת במקום לקחת אותה על עצמו. כבר הזכרתי כאן לא פעם את ההלצה ששמעתי פעם בשם ר"ח קנייבסקי. אברך שרכבו נגנב שאל אותו מה עליו לתקן במידותיו ובמעשיו כדי שרכבו לא ייגנב שוב, ור"ח ענה לו שעליו לתקן את מנעול הרכב ועוד יותר מכך את ההקפדה להשתמש בו. ולענייננו, במקום להמליץ לנפגעת לבדוק מזוזות, כדאי יותר שיבדוק הוא עצמו את דרכי הנהיגה שלו וישפר אותן.

זו התגובה האינסטינקטיבית והמובנת מאליה להצעה הזאת. אבל כששמעתי על העניין אמרתי לה שאני רואה את הצעתו של הנהג באור פחות שלילי. ראשית, אני מניח שהנהג עשה זאת מכוונות טובות. ליבו נוקפו על מה שעולל, והוא חש חסר אונים. אין לו דרך אחרת לתקן את מה שקרה באשמתו, ולכן הוא מנסה להועיל בדרכים שונות, גם אם מוזרות. חוסר טקט אולי יש כאן, אבל ניתן להבין מהיכן זה מגיע (אם כי כמובן לי קל לתת הערכות, עצות והמלצות, ולעבוד על מידותיו של האחר. אני עומד מהצד ולא נפגעתי).

אני רוצה לבחון את העניין בכמה זוויות, בשתי רמות עקרוניות: 1. לדון ביחס להצעה כזאת בהנחה ההיפותטית  שבדיקת המזוזות אכן מסייעת. 2. לדון בשאלה האם היא באמת מסייעת.

דיאגנוזה וסיוע

מה היינו אומרים אם הנהג היה מציע לנפגעת דרכי טיפול (ללכת לרופא פלוני, לקחת תרופה אלמונית וכדומה)? אני מניח שגם כאן היה מתעורר רוגז מסוים, אבל זה היה נראה לנו סביר יותר. כאן אין הטלת אשמה על הנפגעת אלא ניסיון לסייע לה כהבנתו. אבל ההצעה לבדוק מזוזות גם היא יכולה להיתפס ככזו. לדעתו טעות במזוזה יכולה הייתה לגרום לתאונה, ובו בזמן תיקונה יכול כנראה גם לסייע לריפוי.

מעבר לזה, גם אם תיקון המזוזה הוא רק דיאגנוזה לסיבות לפגיעה ולא אמצעי לתיקון, האם לא נכון שהנהג שחושב כך באמת יעלה את העניין בפני הנפגעת? אם אכן זה מה שלדעתו גרם לתאונה כדאי לעזור לה למנוע את התאונות העתידיות, ואולי על הדרך גם לסייע לה לקיים את מצוות מזוזה כהלכתה (מזוזה פסולה, גם אם אינה גורמת לכלום, היא ביטול עשה).

חשבו על אדם שחושב באמת ובתמים שפגם במזוזה הוא שגרם לתאונה. האם היינו מצפים ממנו שלא  יעלה את ההצעה הזאת? לצורך הדיון נניח שהוא עושה זאת אחרי התנצלות ובלי האשמות (שהרי הפגם בהחלט יכול להיות תוצאה של טעות וסביר שהוא לא קרה באשמת הנפגעת). מדוע יש כאן הטלת אשמה על הנפגעת? אולי יש כאן הורדה מסוימת של האשמה ממנו (וגם זה כנראה לא נכון בחשיבה המסורתית שרואה בזה שני מישורים בלתי תלויים, אם כי לדעתי זו שטות לוגית), אבל ממש לא הטלת אשמה עליה. מעבר לזה, יש כאן הצעה שעשויה לסייע לשיפור המצב מכאן והלאה. האם זו לא חובתו של מי שגרם לכל העניין לנסות ולסייע בתיקונו ובמניעת אירועים דומים בעתיד?

הבה נחשוב כעת על אמירות אחרות. אם הנהג היה אומר לנפגעת שהיא לא עשתה מספיק ספורט, עישנה סיגריות, או לא אכלה תזונה בריאה, ולכן הפגיעה בה הייתה כה קשה, האם זו אמירה בעייתית? ברור שאלו אמירות מקוממות. יתר על כן, כאן יש כבר הטלת אשמה עליה. אבל מאידך בהנחה שזה נכון, האם היינו מצפים שלא יאמר לה את זה? אמנם אנשים נוטים להיפגע מאמירות כאלה, אבל אין בכך היגיון רב (אף אחד לא מושלם. ראו בטור 218). השאלה החשובה יותר היא האם האמירות הללו נכונות או לא. אם כן, אז למה לא לומר אותן? הן בשביל העבר והן בשביל העתיד. ושוב, יכול אדם להמליץ לא לומר דבר שאינו נשמע, ובוודאי אם הוא פוגע והאמירה לא צפויה להועיל. אבל אני דן בעניין העקרוני: האם יש פגם כלשהו בעצם האמירה? נראה שההיפך הוא הנכון, יש אפילו חובה לומר זאת. אגב, אני מקווה שהדיון שאני עורך כאן בעצמו לא מביא לפגיעה כזאת.

האשמת הקרבן

עוד הערה לגבי האשמת הקרבן. במקרה היפותטי שבו הקרבן באמת אשם, האם אסור לפוגע להאשים אותו? ושוב, אפשר לדבר על הטקט ועל החובה לא לפגוע בו עוד אחרי שכבר נפגע, אבל לעצם העניין איני רואה בכך שום פסול. להיפך, יש חובת "הוכח תוכיח".

אמנם בדרך כלל התמונה אינה שחור-לבן. במקרים רבים יש אשמה על הפוגע אבל יש גם אשם תורם על הנפגע (זה כנראה לא היה המצב כאן, אבל כאמור אני דן בעניין העקרוני). האם במצב כזה עצם העובדה שמישהו נפגע ושהפוגע אשם אוסרת עלינו להאשים גם את הנפגע? כבר כתבתי כאן בעבר על טיעונים נגד האשמת הקרבן. לדוגמה, במקרים של מעשי אונס והטרדה, עולות טענות שחלק מהגורמים לזה הם לבוש נשי חושפני. ברור שבמקרים אלו הפוגע אשם ואף אחד לא בא לנקות אותו מאשמה. ועדיין, האם בגלל שהאישה היא זו שנפגעה אסור להאשים את הנשים באשם תורם? לדעתי במקרים מסוימים יש להן אשם תורם, ובהחלט ראוי להזכיר זאת. וגם אם לא, כדאי להתווכח על זה ולא לאסור להביע ולבטא את הטענה.

הדברים אמורים בפרט לגבי תופעות חברתיות, שבהן יש פער מובנה בין שאלת האשמה במקרה הספציפי לבין התהליכים החברתיים. אני יכול לומר שהפוגע אשם ויש להעניש אותו בחומרה, ובו בזמן להציע מדיניות שנשים תתלבשנה ביתר צניעות כדי שאנשים עם סף גירוי או יכולת שליטה בעייתיות לא יבואו לפגוע בהן. יש הבדל בין הטענה שהפוגע אינו אשם לבין הטענה שיש בציבור חלק מסוים שעלול להגיע למעשים כאלה אם נשים תתהלכנה ברחוב בלבוש לא צנוע. אין סתירה בין הדרישה מאדם להתאפק ולשלוט ביצריו לבין הטענה שכדאי למנוע התרחשות של אירועים כאלה מראש.

כך הוא גם במקרה של התגרות. גם המשפט מכיר בהתגרות כטיעון להפחתת אשמה ועונש. גם אם הפוגע אשם, אם הנפגע התגרה בו הדבר מפחית מאשמתו. יתר על כן, כאשר אדם מתגרה בציבור שלם, סביר שבתוך הציבור הזה יהיו מעטים שיש להם פחות שליטה והם עלולים להגיע למעשים בעייתיים. ושוב, זה לא פוטר אף אחד מהם מאחריות למעשיו, ועדיין ציבור צריך לגבש מדיניות שיש בה גם מניעה. השיח הפמיניסטי אוסר להעלות טיעונים כאלה, אבל את דעתי על התקינות הפוליטית כבר ביטאתי כאן לא פעם. בעיניי הוא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. כשאוסרים להעלות תזות וטענות כאלה, הדיון והמדיניות הציבורית נמצאים חסרים, ואז כולנו צפויים לשלם את המחיר. ושוב, גם אם זה לא נכון עדיין חשוב לדון בזה.

בטור 43 הבאתי כדוגמה לעניין את האיסור על עלייה ותפילה של יהודים בהר הבית, שמשום מה עובר מתחת לרדאר של אבירי זכויות האדם דהכא. בהקשר ההוא, עלייתו של אריק שרון להר נתפסת עד היום כפרובוקציה, והוא נחשב על ידי רבים כאשם באינתיפאדה שפרצה בעקבות זאת. זה שהערבים השתוללו ורצחו, לא ממש מעניין. אריק שרון הפרובוקטור הוא האשם הבלעדי. שם, משום מה, אנשים לא מוכנים להאשים את הרוצח האלים ותולים הכל בהתגרות. ושוב, גם אם סבור אדם שאריק שרון הוא פרובוקטור ואסור היה לתת לו לעלות להר, עדיין להאשים אותו במה שקרה שקול בעיניי לגמרי להאשמת הלבוש הנשי במעשי אונס. בשני המקרים הטענה היא שיש אשם תורם לנפגע, אבל זה לא מוריד את האשמה מהפוגע. גם זה וגם זה נכונים, וראוי לשים את שתי הטענות על השולחן. יתר על כן, לדעתי האישית הזכות של אדם להתפלל בכל מקום שירצה כל עוד אינו מפריע היא מובנת וטבעית הרבה יותר מאשר הזכות של נשים ללכת בכל לבוש שתחפוצנה בו בכל מקום. עובדה היא שיש איסור ללכת בעירום ברחוב ורוב הציבור מסכים לזה (אם כי גם זה כבר נפרץ מדי פעם. אני מניח שגם זה עניין של זמן).

כמובן יכולה לעלות כאן שאלת הגבול. עד כמה ראוי להגביל את הנפגעים/ות הפוטנציאליים כדי שלא ייפגעו? איפה עובר הקו בין האשמת קרבן לא לגיטימית ודרישה מהפוגע לבין הצבעה לגיטימית על אשם תורם. לא אכנס לזה, אבל תוכלו לראות על כך מעט כאן.

אשמה מול אחריות

נקודה נוספת שעולה בהקשר שלנו היא ההבחנה בין אשמה לאחריות, עליה עמדתי בטורים 61, 67 ועוד הרבה (ראו בטור 283 הפנייה לכמה וכמה מהם). ישנם מצבים שבהם אדם אמנם לא אשם אבל הוא נושא באחריות למה שקורה בגללו. לדוגמה, מדינה כמו ברית המועצות שבה מיליוני אזרחים שבויים בידי משטר עריץ לא יכולה להטיל את כל האחריות למעלליה על המשטר. בלי האזרחים זה לא היה קורה. טענתי שם שמעבר לשאלת האשמה, האזרחים נושאים באחריות למה שקורה בגלל שהם משלימים עם המצב, וזאת אפילו אם כל אדם סביר במצב כזה היה נוהג באופן דומה.

בנדון דידן הדברים עולים בהקשר של נהיגה בכביש. אנחנו רואים לא פעם נהגים שנוהגים בצורה פרועה ובכל זאת לא תמיד קורים אירועים שגורמים לפגיעה באנשים או ברכוש. יש גם נהגים שלא עוברים על החוק או שנוהגים בצורה סבירה יחסית (גם אם קצת מעבר למגבלות החוק), כמו שעושים רובנו, ולא קורה כלום. האם אנחנו מאשימים אותם במשהו? אם התנהגותם סבירה – אז לא.[1] חשבו על נהג שנוסע בכביש מהיר 100 קמ"ש במקום 90. אם לא קרה כלום, אף אחד לא חושב להאשים אותו. אבל אם הוא גרם לתאונה, ולפגיעות בנפש או ברכוש, האחריות מוטלת עליו. כלומר יחסנו לאדם לא נקבע רק על סמך ההתנהגות שלו אלא גם על סמך התוצאות שנגרמו ממנה. אבל מבחינת האשמה של האדם אין הבדל אם היו או לא היו תוצאות. העבריינות שלו זהה בשני המקרים. ובכל זאת, האחריות שמוטלת עליו בשני המקרים שונה.

הבה נניח לצורך הדיון שהנהג שפגע באותה נפגעת לא נסע בצורה מאד חריגה. אני משער שרבים מאיתנו עושים דברים דומים, אבל בדרך כלל ללא נפגעים. זה כמובן מוריד ממידת האשמה שלו, אם כי האחריות כמובן נותרת על שכמו. במקרים כאלה יש מידה של עבריינות ואשמה, אבל זו אשמה שקיימת אצל כל אדם סביר. אבל יש מקרים שבהם אין אשמה בכלל ובכל זאת אנחנו מטילים אחריות. למשל המקרה של קטן או שוטה רודפים (למשל פותחים באש ברחוב). אין להם דעת והם לא מבינים את הבעייתיות שבמעשה, ולכן אין עליהם אשמה. אבל האחריות כן מוטלת עליהם, ומכוחה אנחנו הורגים אותם (דין 'רודף') כדי למנוע את הפגיעות שהם עלולים לגרום. במקרים רבים האחריות למנוע את התוצאות שנובעות ממעשיך מוטלת עליך, גם אם אין עליך אשמה. ושוב איני נכנס כאן לשאלת הגבול והקריטריונים (מתי חוסר אשמה מביא לחוסר אחריות, ומתי יכולה להיות אחריות ללא אשמה)[2].

במבט כזה, ניתן אולי להבין את הנהג הפוגע, גם אם לא להסיר ממנו אחריות למעשיו. טענתי היא שהטלת האחריות ודאי מוצדקת, אבל אין פירוש הדבר בהכרח שאני רואה אותו כרשע. כנפגע כמובן קשה לי לחשוב שגם אני עצמי עושה דברים כאלה מדי פעם (ולמזלי בינתיים ללא תוצאות קשות), אבל דומני שזוהי הסתכלות נכונה. אם אותו נהג לא עשה מעשים מאד חריגים, העובדה שיש פגיעה לא מחמירה את אשמתו אלא רק מטילה עליו אחריות לתוצאות. ושוב, פסיכולוגית לנפגע וקרוביו קשה לראות את הדברים בצורה כזאת, אבל מהותית זו ראיה נכונה.[3]

כעת הגענו לדיון לגבי עצם ההצעה לבדוק מזוזות.

האם זה בכלל נכון שמזוזה רלוונטית?

כל הטענות שהעליתי עד כאן מצביעות על כך שניתן להבין בפחות חומרה את הצעתו של הנהג הפוגע לבדוק מזוזות. הוא לא רשע כל כך גדול (אם כי כמובן אחראי לתוצאות מעשיו). כוונתו כנראה הייתה חיובית, ולדעתו הצעה זו אכן עשויה לסייע. אז למה בכל זאת זה נשמע כל כך מרגיז?

לדעתי קשה לנתק את זה מהשאלה האם אכן בדיקת המזוזות עוזרת. תחושתי היא שביסוד ההתמרמרות עומדת ההנחה (שאני לגמרי שותף לה, כמובן) שזו הצעה שטותית ושאין בה ממש. ושוב, אני מניח שהנהג עצמו חשב שיש בה ממש והוא העלה אותה בתום לב ומתוך אמונה שזו הצעה מועילה, אבל אפשר להבין יותר את הכעס עליו: הרצחת וגם ירשת?! גם נהגת בחוסר זהירות וכעת אתה גם מעלה הצעות טיפשיות? גם לא זהיר וגם לא חושב! ההתמרמרות הזאת משקפת תפיסה תיאולוגית שלפיה למזוזות אין שום רלוונטיות לפגיעות וצרות שנוחתות עלינו, ולגורלנו בכלל.

לא אכנס כאן שוב לדיונים המתישים על השגחה, מיסטיקה, חריגה מחוקי הטבע וכדומה. שבענו כבר את כל זה. אני גם לא מתכוון להיכנס למקורות לגבי סגולותיה של המזוזה ("שומר דלתות ישראל"). אני רק רוצה להצביע על כך שלמיטב הערכתי רוב הקוראים היו שותפים לאותה התמרמרות שתיארתי כלפי ההצעה הזאת, ולכן כמשיחים לפי תומם הדבר מעיד שהם לא באמת מאמינים שהמזוזות משנות משהו לגבי גורלנו.

אני אומר את זה מפני שהמנטרות שאנחנו נוהגים לדקלם על סייעתא דשמיא והשגחה פרטית, ועל כך שכל מה שקורה מתרחש מלמעלה, ובה במידה על כך שהמזוזות הן שקובעות את גורלנו, הן מנטרות שנאמרות מהשפה ולחוץ. אני מניח שאנשים שאומרים אותם לא משקרים בדרך כלל. להערכתי הם חיים בהכחשה וברמייה עצמית. התרגלנו לעיקרי האמונה שעליהם התחנכנו, ואנחנו חשים צורך להזדהות עמם. אז אנחנו אומרים אותם, לפעמים מתוך תחושת שכנוע ולפעמים דווקא מתסכול על כך שבפנים אנחנו לא באמת מאמינים בכל זה (חולשת אמונה ועצת היצר), אבל האמת היא שאנחנו באמת לא מאמינים בזה.

בספר השני בטרילוגיה וגם כמה פעמים כאן באתר, עמדתי על כך שמעבר לטיעונים נגד השגחה פרטית והשפעה מיסטית של מצוות, יש גם תחושה שאנשים לא באמת מאמינים בזה (שנאמר: "והוא חושב שילדים מאמינים בזה", שלום חנוך, שם שם). הצבעתי על כך שרופאים יראי שמים לא עורכים מחקר רפואי באופן שונה מעמיתיהם האתאיסטים. הם לא מנטרלים את השפעת הצדקות והמצוות. גם לא חברים דתיים בוועדת בדיקה להתרסקות של מטוס או כישלון של מבצע צבאי או פגיעה בחייל. בשיחה בבית הכנסת הם יסבירו שזהו עונש על התנהגותנו, אבל בשטח כשיצטרכו למצוא את הסיבה להתרסקות או למחלה, הם יתלו זאת בחוקי הטבע והתרחשויות טבעיות. הקורונה מוסברת על ידי סיבות טבעיות ומטופלת בכלים רפואיים, אבל בבתי הכנסת תשמעו הסברים תאולוגיים מלומדים לפריצת המגיפה רחמנא ליצלן.

כאשר אנשים בכל זאת מפתחים מודעות כלשהי לדיסוננס הזה, נוצרת לה אפולוגטיקה ענפה שמדברת על כפל מישורים (ראו בספרי את אשר ישנו ואשר איננו בשער הרביעי), כלומר שאפשר לדבר על סיבה טבעית וביחד עם זה גם על סיבה תיאולוגית. אלו דברים חסרי שחר כפי שכבר הסברתי לא פעם, ולא אשוב לזה כאן. ביחד עם זה מגיעות גם ההטפות על פגמים ביראת שמים ובאמונה, וגם ייסורי מצפון עצמיים (שאדם חש כלפי עצמו על שהוא מפקפק ביד ה' ואינו מאמין שלם). במקום זה אני שב ומציע דרך ישרה יותר: פשוט להכיר בכך שאיננו מאמינים בזה, וכנראה הסיבה לכך היא שהאינטואיציה שלנו אומרת שזה פשוט לא נכון. זה לא פגם באמונה ולא חולשה וכניעה ליצר ולמינות דמשכא, אלא הכרה בעובדות ובתפיסות שלי לגביהן.

בחזרה לנהג ולמזוזות

הבעיה העיקרית שאני רואה בהצעתו של הנהג לבדוק  מזוזות (אגב, למה לא לבדוק את המזוזות שלו? הרי גם הוא נכנס לצרה!) אינה בעיה של טקט. יש כאן בעיה של חולשת הדעת. אמרתי למכרה שלי, שלהערכתי ייתכן שדווקא התסכול וחוסר האונים שהוא חש, מביאים אותו להציע הצעות ואולי הוא עצמו לא באמת מאמין בהן. אדם שגרם נזק וחש שאין לו במה להועיל ולתקן, חש תסכול וחוסר אונים, ותחושות כאלה עלולות להביא אותו לאמץ תפיסות והצעות מוזרות, גם אם הוא עצמו לא באמת מאמין בהן.

על מנטרות ואיחולים

אפרופו דקלום מנטרות, אני נזכר בממים שונים שרצים בימים אלו ברשת לגבי הקורונה. בשנה שעברה ודאי איחלנו כולנו לחברינו שנה טובה ומתוקה. גם אז, כמו בכל שנה, דיברנו על כך שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. השנה האחרונה וברכותיה לא ממש הרשימו אותי. אם אלו הברכות של השנה, אני מעדיף את הקללות של השנה שעברה (מי בכלל זוכר אותן?!). זה הביא אותי (וגם את דרור רפאל) לחשוב שוב על משמעותם של האיחולים הללו.

אני יודע שמדובר באיחולים ולא בנבואות. אין בעיה עקרונית לאחל לאנשים שתהיה להם ולנו שנה טובה, וגם אם זה לא מתממש אין מניעה לנסות ולאחל שוב (בתקווה שבשנה הבאה זה כן יתממש). אבל בכל זאת יש אצלי תחושה של דקלום מנטרות ששוות בדיקה נוספת. בכל אופן, אם ישנם אנשים שמאמינים שהתפילות והאיחולים באמת קובעים את גורלנו לשנה הקרובה (יום הדין), הייתי מציע להם לחשוב על כך שוב. נדמה לי שהסתכלות ריאלית יותר על הימים הללו רואה בהם ימים של חשבון נפש וקבלת מלכותו של הקב"ה ומחויבותנו אליה, ולא קביעת הגורל שלנו לשנה הקרובה (ראו על כך בטורים 27 ו-241).

הדרך לטפל בקורונה היא למצוא חיסון (וגם לעטות מסיכות). בה במידה, הדרך למנוע תאונות דרכים ופגיעות היא לנהוג בזהירות ולא לבדוק מזוזות. לתשומת לב כולנו.

[1] ראו הערה על כך במאמרי על הלכה ומציאות.

[2] אני חושב שאחד הקריטריונים הוא אשמת הנפגע. אם הנפגע בכלל לא אשם, אזי גם אם הפוגע אינו אשם, עדיין האחריות למנוע את הפגיעה היא עליו. זהו המצב בקטן רודף. אם הנפגע היה יכול להתגונן, אז אולי יש יותר מקום להסיר אחריות מהפוגע בהיעדר אשמה שלו.

[3] זו הסיבה לכך שחלק מהראשונים סבורים שלנרדף עצמו אין חובה להציל את עצמו בפגיעה לא קטלנית ברודף. אם ראובן רודף אחרי שמעון מצווה על לוי להרוג את ראובן. אבל אם ניתן להציל את שמעון בלי להרוג את ראובן (יכול להצילו באחד מאבריו) אסור להרוג אותו. אבל הנרדף עצמו מצוי במצב של התגוננות ובמצב כזה קשה לדרוש ממנו עדינות בשיקול הדעת שלו. לכן אותם ראשונים סוברים שלנרדף מותר להרוג את הרודף גם במצב שניתן להינצל בפגיעה לא קטלנית. לענייננו, ניתן להבין את הכעס של הנפגעת על הפוגע, אבל בה במידה יש מקום להעלות טיעונים שמהפכים בזכותו (ושוב, אני, כמי שניצב מהצד, קל לי יותר לעשות זאת כמובן).