על מזוזות והשפעתן (טור 334)

בס”ד

באיחולי רפואה שלימה ומהירה לרחלי

 

לפני כמה שבועות בתה של מכרה שלי שחצתה כביש נפגעה על ידי רכב שנהגו בו בחוסר זהירות. היא אושפזה לניתוחים מורכבים, ועד היום סובלת כאבים עזים ועוברת תהליך שיקום לא פשוט. הנהג הפוגע שכנראה היה אחוז ייסורי מצפון, העביר לה מסר, שלדבריו קיבל אותו מרב כלשהו, שכדאי לה לבדוק את המזוזות אצלה בבית, שכן ייתכן שזו הסיבה לכך שהיא נפגעה (בדוק ומנוסה). חשבתי שהדיון שנערך בינינו לאחר מכן שווה טור.

תגובה ראשונית

המסר הנבואי הטרנסצנדנטי הישיר הזה עורר רוגז לא מבוטל אצל הנמענים, ואין כל פלא בדבר. הנהג שפעל בחוסר זהירות והביא לתוצאות מרות וכואבות (צריך להבין שזה ממש שינוי של כל מהלך החיים ברגע פתאומי אחד), מטיל, גם אם בעקיפין, את האחריות על הנפגעת במקום לקחת אותה על עצמו. כבר הזכרתי כאן לא פעם את ההלצה ששמעתי פעם בשם ר”ח קנייבסקי. אברך שרכבו נגנב שאל אותו מה עליו לתקן במידותיו ובמעשיו כדי שרכבו לא ייגנב שוב, ור”ח ענה לו שעליו לתקן את מנעול הרכב ועוד יותר מכך את ההקפדה להשתמש בו. ולענייננו, במקום להמליץ לנפגעת לבדוק מזוזות, כדאי יותר שיבדוק הוא עצמו את דרכי הנהיגה שלו וישפר אותן.

זו התגובה האינסטינקטיבית והמובנת מאליה להצעה הזאת. אבל כששמעתי על העניין אמרתי לה שאני רואה את הצעתו של הנהג באור פחות שלילי. ראשית, אני מניח שהנהג עשה זאת מכוונות טובות. ליבו נוקפו על מה שעולל, והוא חש חסר אונים. אין לו דרך אחרת לתקן את מה שקרה באשמתו, ולכן הוא מנסה להועיל בדרכים שונות, גם אם מוזרות. חוסר טקט אולי יש כאן, אבל ניתן להבין מהיכן זה מגיע (אם כי כמובן לי קל לתת הערכות, עצות והמלצות, ולעבוד על מידותיו של האחר. אני עומד מהצד ולא נפגעתי).

אני רוצה לבחון את העניין בכמה זוויות, בשתי רמות עקרוניות: 1. לדון ביחס להצעה כזאת בהנחה ההיפותטית  שבדיקת המזוזות אכן מסייעת. 2. לדון בשאלה האם היא באמת מסייעת.

דיאגנוזה וסיוע

מה היינו אומרים אם הנהג היה מציע לנפגעת דרכי טיפול (ללכת לרופא פלוני, לקחת תרופה אלמונית וכדומה)? אני מניח שגם כאן היה מתעורר רוגז מסוים, אבל זה היה נראה לנו סביר יותר. כאן אין הטלת אשמה על הנפגעת אלא ניסיון לסייע לה כהבנתו. אבל ההצעה לבדוק מזוזות גם היא יכולה להיתפס ככזו. לדעתו טעות במזוזה יכולה הייתה לגרום לתאונה, ובו בזמן תיקונה יכול כנראה גם לסייע לריפוי.

מעבר לזה, גם אם תיקון המזוזה הוא רק דיאגנוזה לסיבות לפגיעה ולא אמצעי לתיקון, האם לא נכון שהנהג שחושב כך באמת יעלה את העניין בפני הנפגעת? אם אכן זה מה שלדעתו גרם לתאונה כדאי לעזור לה למנוע את התאונות העתידיות, ואולי על הדרך גם לסייע לה לקיים את מצוות מזוזה כהלכתה (מזוזה פסולה, גם אם אינה גורמת לכלום, היא ביטול עשה).

חשבו על אדם שחושב באמת ובתמים שפגם במזוזה הוא שגרם לתאונה. האם היינו מצפים ממנו שלא  יעלה את ההצעה הזאת? לצורך הדיון נניח שהוא עושה זאת אחרי התנצלות ובלי האשמות (שהרי הפגם בהחלט יכול להיות תוצאה של טעות וסביר שהוא לא קרה באשמת הנפגעת). מדוע יש כאן הטלת אשמה על הנפגעת? אולי יש כאן הורדה מסוימת של האשמה ממנו (וגם זה כנראה לא נכון בחשיבה המסורתית שרואה בזה שני מישורים בלתי תלויים, אם כי לדעתי זו שטות לוגית), אבל ממש לא הטלת אשמה עליה. מעבר לזה, יש כאן הצעה שעשויה לסייע לשיפור המצב מכאן והלאה. האם זו לא חובתו של מי שגרם לכל העניין לנסות ולסייע בתיקונו ובמניעת אירועים דומים בעתיד?

הבה נחשוב כעת על אמירות אחרות. אם הנהג היה אומר לנפגעת שהיא לא עשתה מספיק ספורט, עישנה סיגריות, או לא אכלה תזונה בריאה, ולכן הפגיעה בה הייתה כה קשה, האם זו אמירה בעייתית? ברור שאלו אמירות מקוממות. יתר על כן, כאן יש כבר הטלת אשמה עליה. אבל מאידך בהנחה שזה נכון, האם היינו מצפים שלא יאמר לה את זה? אמנם אנשים נוטים להיפגע מאמירות כאלה, אבל אין בכך היגיון רב (אף אחד לא מושלם. ראו בטור 218). השאלה החשובה יותר היא האם האמירות הללו נכונות או לא. אם כן, אז למה לא לומר אותן? הן בשביל העבר והן בשביל העתיד. ושוב, יכול אדם להמליץ לא לומר דבר שאינו נשמע, ובוודאי אם הוא פוגע והאמירה לא צפויה להועיל. אבל אני דן בעניין העקרוני: האם יש פגם כלשהו בעצם האמירה? נראה שההיפך הוא הנכון, יש אפילו חובה לומר זאת. אגב, אני מקווה שהדיון שאני עורך כאן בעצמו לא מביא לפגיעה כזאת.

האשמת הקרבן

עוד הערה לגבי האשמת הקרבן. במקרה היפותטי שבו הקרבן באמת אשם, האם אסור לפוגע להאשים אותו? ושוב, אפשר לדבר על הטקט ועל החובה לא לפגוע בו עוד אחרי שכבר נפגע, אבל לעצם העניין איני רואה בכך שום פסול. להיפך, יש חובת “הוכח תוכיח”.

אמנם בדרך כלל התמונה אינה שחור-לבן. במקרים רבים יש אשמה על הפוגע אבל יש גם אשם תורם על הנפגע (זה כנראה לא היה המצב כאן, אבל כאמור אני דן בעניין העקרוני). האם במצב כזה עצם העובדה שמישהו נפגע ושהפוגע אשם אוסרת עלינו להאשים גם את הנפגע? כבר כתבתי כאן בעבר על טיעונים נגד האשמת הקרבן. לדוגמה, במקרים של מעשי אונס והטרדה, עולות טענות שחלק מהגורמים לזה הם לבוש נשי חושפני. ברור שבמקרים אלו הפוגע אשם ואף אחד לא בא לנקות אותו מאשמה. ועדיין, האם בגלל שהאישה היא זו שנפגעה אסור להאשים את הנשים באשם תורם? לדעתי במקרים מסוימים יש להן אשם תורם, ובהחלט ראוי להזכיר זאת. וגם אם לא, כדאי להתווכח על זה ולא לאסור להביע ולבטא את הטענה.

הדברים אמורים בפרט לגבי תופעות חברתיות, שבהן יש פער מובנה בין שאלת האשמה במקרה הספציפי לבין התהליכים החברתיים. אני יכול לומר שהפוגע אשם ויש להעניש אותו בחומרה, ובו בזמן להציע מדיניות שנשים תתלבשנה ביתר צניעות כדי שאנשים עם סף גירוי או יכולת שליטה בעייתיות לא יבואו לפגוע בהן. יש הבדל בין הטענה שהפוגע אינו אשם לבין הטענה שיש בציבור חלק מסוים שעלול להגיע למעשים כאלה אם נשים תתהלכנה ברחוב בלבוש לא צנוע. אין סתירה בין הדרישה מאדם להתאפק ולשלוט ביצריו לבין הטענה שכדאי למנוע התרחשות של אירועים כאלה מראש.

כך הוא גם במקרה של התגרות. גם המשפט מכיר בהתגרות כטיעון להפחתת אשמה ועונש. גם אם הפוגע אשם, אם הנפגע התגרה בו הדבר מפחית מאשמתו. יתר על כן, כאשר אדם מתגרה בציבור שלם, סביר שבתוך הציבור הזה יהיו מעטים שיש להם פחות שליטה והם עלולים להגיע למעשים בעייתיים. ושוב, זה לא פוטר אף אחד מהם מאחריות למעשיו, ועדיין ציבור צריך לגבש מדיניות שיש בה גם מניעה. השיח הפמיניסטי אוסר להעלות טיעונים כאלה, אבל את דעתי על התקינות הפוליטית כבר ביטאתי כאן לא פעם. בעיניי הוא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. כשאוסרים להעלות תזות וטענות כאלה, הדיון והמדיניות הציבורית נמצאים חסרים, ואז כולנו צפויים לשלם את המחיר. ושוב, גם אם זה לא נכון עדיין חשוב לדון בזה.

בטור 43 הבאתי כדוגמה לעניין את האיסור על עלייה ותפילה של יהודים בהר הבית, שמשום מה עובר מתחת לרדאר של אבירי זכויות האדם דהכא. בהקשר ההוא, עלייתו של אריק שרון להר נתפסת עד היום כפרובוקציה, והוא נחשב על ידי רבים כאשם באינתיפאדה שפרצה בעקבות זאת. זה שהערבים השתוללו ורצחו, לא ממש מעניין. אריק שרון הפרובוקטור הוא האשם הבלעדי. שם, משום מה, אנשים לא מוכנים להאשים את הרוצח האלים ותולים הכל בהתגרות. ושוב, גם אם סבור אדם שאריק שרון הוא פרובוקטור ואסור היה לתת לו לעלות להר, עדיין להאשים אותו במה שקרה שקול בעיניי לגמרי להאשמת הלבוש הנשי במעשי אונס. בשני המקרים הטענה היא שיש אשם תורם לנפגע, אבל זה לא מוריד את האשמה מהפוגע. גם זה וגם זה נכונים, וראוי לשים את שתי הטענות על השולחן. יתר על כן, לדעתי האישית הזכות של אדם להתפלל בכל מקום שירצה כל עוד אינו מפריע היא מובנת וטבעית הרבה יותר מאשר הזכות של נשים ללכת בכל לבוש שתחפוצנה בו בכל מקום. עובדה היא שיש איסור ללכת בעירום ברחוב ורוב הציבור מסכים לזה (אם כי גם זה כבר נפרץ מדי פעם. אני מניח שגם זה עניין של זמן).

כמובן יכולה לעלות כאן שאלת הגבול. עד כמה ראוי להגביל את הנפגעים/ות הפוטנציאליים כדי שלא ייפגעו? איפה עובר הקו בין האשמת קרבן לא לגיטימית ודרישה מהפוגע לבין הצבעה לגיטימית על אשם תורם. לא אכנס לזה, אבל תוכלו לראות על כך מעט כאן.

אשמה מול אחריות

נקודה נוספת שעולה בהקשר שלנו היא ההבחנה בין אשמה לאחריות, עליה עמדתי בטורים 61, 67 ועוד הרבה (ראו בטור 283 הפנייה לכמה וכמה מהם). ישנם מצבים שבהם אדם אמנם לא אשם אבל הוא נושא באחריות למה שקורה בגללו. לדוגמה, מדינה כמו ברית המועצות שבה מיליוני אזרחים שבויים בידי משטר עריץ לא יכולה להטיל את כל האחריות למעלליה על המשטר. בלי האזרחים זה לא היה קורה. טענתי שם שמעבר לשאלת האשמה, האזרחים נושאים באחריות למה שקורה בגלל שהם משלימים עם המצב, וזאת אפילו אם כל אדם סביר במצב כזה היה נוהג באופן דומה.

בנדון דידן הדברים עולים בהקשר של נהיגה בכביש. אנחנו רואים לא פעם נהגים שנוהגים בצורה פרועה ובכל זאת לא תמיד קורים אירועים שגורמים לפגיעה באנשים או ברכוש. יש גם נהגים שלא עוברים על החוק או שנוהגים בצורה סבירה יחסית (גם אם קצת מעבר למגבלות החוק), כמו שעושים רובנו, ולא קורה כלום. האם אנחנו מאשימים אותם במשהו? אם התנהגותם סבירה – אז לא.[1] חשבו על נהג שנוסע בכביש מהיר 100 קמ”ש במקום 90. אם לא קרה כלום, אף אחד לא חושב להאשים אותו. אבל אם הוא גרם לתאונה, ולפגיעות בנפש או ברכוש, האחריות מוטלת עליו. כלומר יחסנו לאדם לא נקבע רק על סמך ההתנהגות שלו אלא גם על סמך התוצאות שנגרמו ממנה. אבל מבחינת האשמה של האדם אין הבדל אם היו או לא היו תוצאות. העבריינות שלו זהה בשני המקרים. ובכל זאת, האחריות שמוטלת עליו בשני המקרים שונה.

הבה נניח לצורך הדיון שהנהג שפגע באותה נפגעת לא נסע בצורה מאד חריגה. אני משער שרבים מאיתנו עושים דברים דומים, אבל בדרך כלל ללא נפגעים. זה כמובן מוריד ממידת האשמה שלו, אם כי האחריות כמובן נותרת על שכמו. במקרים כאלה יש מידה של עבריינות ואשמה, אבל זו אשמה שקיימת אצל כל אדם סביר. אבל יש מקרים שבהם אין אשמה בכלל ובכל זאת אנחנו מטילים אחריות. למשל המקרה של קטן או שוטה רודפים (למשל פותחים באש ברחוב). אין להם דעת והם לא מבינים את הבעייתיות שבמעשה, ולכן אין עליהם אשמה. אבל האחריות כן מוטלת עליהם, ומכוחה אנחנו הורגים אותם (דין ‘רודף’) כדי למנוע את הפגיעות שהם עלולים לגרום. במקרים רבים האחריות למנוע את התוצאות שנובעות ממעשיך מוטלת עליך, גם אם אין עליך אשמה. ושוב איני נכנס כאן לשאלת הגבול והקריטריונים (מתי חוסר אשמה מביא לחוסר אחריות, ומתי יכולה להיות אחריות ללא אשמה)[2].

במבט כזה, ניתן אולי להבין את הנהג הפוגע, גם אם לא להסיר ממנו אחריות למעשיו. טענתי היא שהטלת האחריות ודאי מוצדקת, אבל אין פירוש הדבר בהכרח שאני רואה אותו כרשע. כנפגע כמובן קשה לי לחשוב שגם אני עצמי עושה דברים כאלה מדי פעם (ולמזלי בינתיים ללא תוצאות קשות), אבל דומני שזוהי הסתכלות נכונה. אם אותו נהג לא עשה מעשים מאד חריגים, העובדה שיש פגיעה לא מחמירה את אשמתו אלא רק מטילה עליו אחריות לתוצאות. ושוב, פסיכולוגית לנפגע וקרוביו קשה לראות את הדברים בצורה כזאת, אבל מהותית זו ראיה נכונה.[3]

כעת הגענו לדיון לגבי עצם ההצעה לבדוק מזוזות.

האם זה בכלל נכון שמזוזה רלוונטית?

כל הטענות שהעליתי עד כאן מצביעות על כך שניתן להבין בפחות חומרה את הצעתו של הנהג הפוגע לבדוק מזוזות. הוא לא רשע כל כך גדול (אם כי כמובן אחראי לתוצאות מעשיו). כוונתו כנראה הייתה חיובית, ולדעתו הצעה זו אכן עשויה לסייע. אז למה בכל זאת זה נשמע כל כך מרגיז?

לדעתי קשה לנתק את זה מהשאלה האם אכן בדיקת המזוזות עוזרת. תחושתי היא שביסוד ההתמרמרות עומדת ההנחה (שאני לגמרי שותף לה, כמובן) שזו הצעה שטותית ושאין בה ממש. ושוב, אני מניח שהנהג עצמו חשב שיש בה ממש והוא העלה אותה בתום לב ומתוך אמונה שזו הצעה מועילה, אבל אפשר להבין יותר את הכעס עליו: הרצחת וגם ירשת?! גם נהגת בחוסר זהירות וכעת אתה גם מעלה הצעות טיפשיות? גם לא זהיר וגם לא חושב! ההתמרמרות הזאת משקפת תפיסה תיאולוגית שלפיה למזוזות אין שום רלוונטיות לפגיעות וצרות שנוחתות עלינו, ולגורלנו בכלל.

לא אכנס כאן שוב לדיונים המתישים על השגחה, מיסטיקה, חריגה מחוקי הטבע וכדומה. שבענו כבר את כל זה. אני גם לא מתכוון להיכנס למקורות לגבי סגולותיה של המזוזה (“שומר דלתות ישראל”). אני רק רוצה להצביע על כך שלמיטב הערכתי רוב הקוראים היו שותפים לאותה התמרמרות שתיארתי כלפי ההצעה הזאת, ולכן כמשיחים לפי תומם הדבר מעיד שהם לא באמת מאמינים שהמזוזות משנות משהו לגבי גורלנו.

אני אומר את זה מפני שהמנטרות שאנחנו נוהגים לדקלם על סייעתא דשמיא והשגחה פרטית, ועל כך שכל מה שקורה מתרחש מלמעלה, ובה במידה על כך שהמזוזות הן שקובעות את גורלנו, הן מנטרות שנאמרות מהשפה ולחוץ. אני מניח שאנשים שאומרים אותם לא משקרים בדרך כלל. להערכתי הם חיים בהכחשה וברמייה עצמית. התרגלנו לעיקרי האמונה שעליהם התחנכנו, ואנחנו חשים צורך להזדהות עמם. אז אנחנו אומרים אותם, לפעמים מתוך תחושת שכנוע ולפעמים דווקא מתסכול על כך שבפנים אנחנו לא באמת מאמינים בכל זה (חולשת אמונה ועצת היצר), אבל האמת היא שאנחנו באמת לא מאמינים בזה.

בספר השני בטרילוגיה וגם כמה פעמים כאן באתר, עמדתי על כך שמעבר לטיעונים נגד השגחה פרטית והשפעה מיסטית של מצוות, יש גם תחושה שאנשים לא באמת מאמינים בזה (שנאמר: “והוא חושב שילדים מאמינים בזה”, שלום חנוך, שם שם). הצבעתי על כך שרופאים יראי שמים לא עורכים מחקר רפואי באופן שונה מעמיתיהם האתאיסטים. הם לא מנטרלים את השפעת הצדקות והמצוות. גם לא חברים דתיים בוועדת בדיקה להתרסקות של מטוס או כישלון של מבצע צבאי או פגיעה בחייל. בשיחה בבית הכנסת הם יסבירו שזהו עונש על התנהגותנו, אבל בשטח כשיצטרכו למצוא את הסיבה להתרסקות או למחלה, הם יתלו זאת בחוקי הטבע והתרחשויות טבעיות. הקורונה מוסברת על ידי סיבות טבעיות ומטופלת בכלים רפואיים, אבל בבתי הכנסת תשמעו הסברים תאולוגיים מלומדים לפריצת המגיפה רחמנא ליצלן.

כאשר אנשים בכל זאת מפתחים מודעות כלשהי לדיסוננס הזה, נוצרת לה אפולוגטיקה ענפה שמדברת על כפל מישורים (ראו בספרי את אשר ישנו ואשר איננו בשער הרביעי), כלומר שאפשר לדבר על סיבה טבעית וביחד עם זה גם על סיבה תיאולוגית. אלו דברים חסרי שחר כפי שכבר הסברתי לא פעם, ולא אשוב לזה כאן. ביחד עם זה מגיעות גם ההטפות על פגמים ביראת שמים ובאמונה, וגם ייסורי מצפון עצמיים (שאדם חש כלפי עצמו על שהוא מפקפק ביד ה’ ואינו מאמין שלם). במקום זה אני שב ומציע דרך ישרה יותר: פשוט להכיר בכך שאיננו מאמינים בזה, וכנראה הסיבה לכך היא שהאינטואיציה שלנו אומרת שזה פשוט לא נכון. זה לא פגם באמונה ולא חולשה וכניעה ליצר ולמינות דמשכא, אלא הכרה בעובדות ובתפיסות שלי לגביהן.

בחזרה לנהג ולמזוזות

הבעיה העיקרית שאני רואה בהצעתו של הנהג לבדוק  מזוזות (אגב, למה לא לבדוק את המזוזות שלו? הרי גם הוא נכנס לצרה!) אינה בעיה של טקט. יש כאן בעיה של חולשת הדעת. אמרתי למכרה שלי, שלהערכתי ייתכן שדווקא התסכול וחוסר האונים שהוא חש, מביאים אותו להציע הצעות ואולי הוא עצמו לא באמת מאמין בהן. אדם שגרם נזק וחש שאין לו במה להועיל ולתקן, חש תסכול וחוסר אונים, ותחושות כאלה עלולות להביא אותו לאמץ תפיסות והצעות מוזרות, גם אם הוא עצמו לא באמת מאמין בהן.

על מנטרות ואיחולים

אפרופו דקלום מנטרות, אני נזכר בממים שונים שרצים בימים אלו ברשת לגבי הקורונה. בשנה שעברה ודאי איחלנו כולנו לחברינו שנה טובה ומתוקה. גם אז, כמו בכל שנה, דיברנו על כך שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. השנה האחרונה וברכותיה לא ממש הרשימו אותי. אם אלו הברכות של השנה, אני מעדיף את הקללות של השנה שעברה (מי בכלל זוכר אותן?!). זה הביא אותי (וגם את דרור רפאל) לחשוב שוב על משמעותם של האיחולים הללו.

אני יודע שמדובר באיחולים ולא בנבואות. אין בעיה עקרונית לאחל לאנשים שתהיה להם ולנו שנה טובה, וגם אם זה לא מתממש אין מניעה לנסות ולאחל שוב (בתקווה שבשנה הבאה זה כן יתממש). אבל בכל זאת יש אצלי תחושה של דקלום מנטרות ששוות בדיקה נוספת. בכל אופן, אם ישנם אנשים שמאמינים שהתפילות והאיחולים באמת קובעים את גורלנו לשנה הקרובה (יום הדין), הייתי מציע להם לחשוב על כך שוב. נדמה לי שהסתכלות ריאלית יותר על הימים הללו רואה בהם ימים של חשבון נפש וקבלת מלכותו של הקב”ה ומחויבותנו אליה, ולא קביעת הגורל שלנו לשנה הקרובה (ראו על כך בטורים 27 ו-241).

הדרך לטפל בקורונה היא למצוא חיסון (וגם לעטות מסיכות). בה במידה, הדרך למנוע תאונות דרכים ופגיעות היא לנהוג בזהירות ולא לבדוק מזוזות. לתשומת לב כולנו.

[1] ראו הערה על כך במאמרי על הלכה ומציאות.

[2] אני חושב שאחד הקריטריונים הוא אשמת הנפגע. אם הנפגע בכלל לא אשם, אזי גם אם הפוגע אינו אשם, עדיין האחריות למנוע את הפגיעה היא עליו. זהו המצב בקטן רודף. אם הנפגע היה יכול להתגונן, אז אולי יש יותר מקום להסיר אחריות מהפוגע בהיעדר אשמה שלו.

[3] זו הסיבה לכך שחלק מהראשונים סבורים שלנרדף עצמו אין חובה להציל את עצמו בפגיעה לא קטלנית ברודף. אם ראובן רודף אחרי שמעון מצווה על לוי להרוג את ראובן. אבל אם ניתן להציל את שמעון בלי להרוג את ראובן (יכול להצילו באחד מאבריו) אסור להרוג אותו. אבל הנרדף עצמו מצוי במצב של התגוננות ובמצב כזה קשה לדרוש ממנו עדינות בשיקול הדעת שלו. לכן אותם ראשונים סוברים שלנרדף מותר להרוג את הרודף גם במצב שניתן להינצל בפגיעה לא קטלנית. לענייננו, ניתן להבין את הכעס של הנפגעת על הפוגע, אבל בה במידה יש מקום להעלות טיעונים שמהפכים בזכותו (ושוב, אני, כמי שניצב מהצד, קל לי יותר לעשות זאת כמובן).

45 מחשבות על “על מזוזות והשפעתן (טור 334)”

  1. בסופו של דבר כתב האישום שלך נגד הנהג מכיל סעיף אחד בלבד. הוא נאשם ב”לאמץ תפיסות והצעות מוזרות, גם אם הוא עצמו לא באמת מאמין בהן”

    אני מניח שאתה תסכים שהאשמה שאתה מטיח בו שייכת לסוג הטענות המכונה טענות “תודעה כוזבת” ושחביב כל כך על בני דודינו הפוסטמודרנים.

    בלהשתמש בטענותיהם אין שום פסול כמובן, (הרי לפעמים גם הם צודקים…), אבל במקרה הזה אני חושב שזו הגזמה פרועה. האם באמת אתה חושב שאף אחד לא מאמין שבדיקת מזוזות מועילה (אלא אם כן הוא דרס מישהו)? מה גורם לך לחשוב שהנהג דנן לא מאמין בה שהוא אומר שהוא מאמין? בהתבסס על הכרותי עם אנשים רבים כאלו, אני די משוכנע שהוא היה שולח את מזוזותיו לבדיקה בהוראת רבו גם אם לא היה דורס אף אחד.

    לולי דמסתפינא הייתי משתמש באותו הנשק הגנוב מהפוטמודרנים גם נגדך.

    לא ייתכן שאתה באמת ובתמים מאמין שהנהג נמצא בדיסוננס קוגניטיבי כאשר הראיות לכך חלשות כל כך.
    אין זאת אלא שמתוך שקשה לך כל כך להעלות בדעתך שמישהו חושב אחרת ממך לגבי תועלתן של מזוזות, אתה ממהר לשפוט שכל הבעת דעה כזו, יסודה בדיסוננס קוגניטיבי.

    1. ענית לעצמך. הפוסטמודרניזם יכול לפעמים להעלות טענות נכונות.
      אבל מעבר לזה יש לך אי הבנה יסודית. זו לא הייתה האשמה אלא לימוד זכות. אני בהחלט יודע שיש כאלה שמאמינים בזה (והוא חושב שילדים מאמינים בזה), אבל בה במידה ייתכן שזו פעולה שנובעת מתסכול וחוסר אונים.
      חוסר הטקט ושאר הטענות שהעליתי בחלק הראשון מחזקות את האפשרות שההצעה לא נובעת מאמונה אמיתית במזוזות. אבל כאמור לא אתה ולא אני יודעים מה הוא חושב.

      1. התיאולוגיה כאן פחות חשובה, בעיניי, שכן גם ההצעות ה’סבירות’ מבחינתך (לתחזק טוב יותר את הבריאות, או נניח – לתחזק טוב יותר את הרכב – לו היה מדובר ברכב ולא בהולכת רגל) הן חסרות טאקט כשהן נאמרות מפיו של הנהג הפוגע. זה לא הזמן שלו לתת עצות, ממש טובל ושרץ בידו (כמו אותו חולה קורונה שטבל במקווה, ועליו נאמר – לא טובל ושרץ בידו אלא טובל ושרץ הוא). לא הייתי מפריזה, מניחה שמדובר באדם סביר שעשה טעות. אבל – אין מרצים לאדם בשעת צערו, ואין נותנים לו עצות כשהוא הגורם לצער. זה בעיני א”ב של התנהגות אנושית בסיסית. פגעת במישהו? תעמוד בפינה ותתבייש, ואל תהפוך לחנה בבלי של המזוזות.

            1. ברם יש לציין שאם מלכת אנגליה היתה מזמינה את רמד”א לכוס תה – היה זה מן הסתם מתוך התעניינות בדיעותיו המקוריות והבלתי מקובלות, ולא מתוך ציפיה שיתנהג כפי המקובל…

              בברכת ‘תה השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון’,
              ארל גריי, מחלק התה המלכותי

      2. ‘בס”ד ה’ בתשרי תשפ”א

        חוסר הטקט’ מראה לכאורה שהמעיר משוכנע שעצתו יעילה. כשם שאדם לא יתבייש להציע לנפגעת רופא מומחה שיטפל בו או מוסך טוב שיטפל ברכב – כך לא יתבייש להציע ‘אמצעי אבטחה’ יעיל כמזוזה.

        מה שניתן לבקר את הנהג הוא על אי הבנת עניין בדיקת הצזוזות. מזוזע אינה ‘קמיע לשמירה’. בדיקת המזוזות היא חלק מ’בדק הבית’ הרוחני שעושה האדם הנקלע למצוקה, ההולך ובודק כיוונים אפשריום של מצוות שלא נזהר בהן כראוי, ובדיקת תפילין ומזוזות היא חלק מ’בדק הבית’ הרוחני. מובן שלא ראוי שהפוגע יציע לנפגע לעשות ‘בדק בית רוחני’. קשוט עצמך תחילה…

        בברכת ‘למען ירבו ימיכם וימי בניכם’, ש”צ

        כדאי לציין שבמזוזה נאמר ‘למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה’ כשם שנאמר במצוות כיבוד אב ואם. אולי י”ל שהפנמת האמונה הבאה על ידי המזוזה והתביעה המבוארת בה: ‘ואהבת – שיהא שם שמים מתאהב על ידך’, מביאות את הנוהג ברכב ליתר זהירות ויחס כבוד כלפי הזולת, ובכך נמנעות הרבה תאונות מיותרות.

          1. אולי עדיף שהנהג היה רומז על בדיקת מזוזות, אם לא היה אומר זאת כעצה לנפגעת, אלא כאומר לעצמו: ‘כדאי לי לבדוק את עצמי, דרכיי, תפיליי ומזוזותיי, כדי לברר איך הידרדרתי לכשל זה’.,ואם גם השומעת תירמז ותאמץ את הרעיון – מה טוב, אך לא הוא העיר לה.

            עכ”פ קשה לתפוס את הנהג על היכשלו בלשונו. המבוכה הבלבול וסערת הנפש של הפוגע, לא קטנים, ואולי גדולים לא פחות מסערת נפשו של הנפגעת, שהיא מיוסרת בייסורי גוף, אך נחסכו ממנה ייסורי הנפש של רגשי האשמה. וכשנמצאים בסערת נפש – מועדים ועלולים יותר לטעות בדיבור.

            יהי”ר שישלח ה’ לכולנו רפואה שלימה, הן מייסורי הגוף והן מייסורי הנפש.

            בברכה, ש”צ

            1. לכאורה יש שתי בעיות בדבר:

              (א) הצעה לנפגע לעשות ‘בדק בית רוחני’, היא בעייתית גם כשאינה באה מצד הפוגע, וכעין מה שאסור למנחמים לומר לסובל ‘הלא יראתך כסלתך’. כשאדם נמצא בצרה – הוא זקוק לעידוד מהסובבים אותו ולא למתיחת ביקורת. רק כשהסובל מתעורר מעצמו לעשות ‘בדק בית רוחני’ ובא להתייעץ מה עליו לתקן – אז יש מקום לייעץ לו בכיוון זה.

              (ב9 לגבי הפוגע עצמו, יש בעיה גם במתן עצה רפואית, כמבואר שאפילו הפוגע הוא רופא בעצמו ומבקש לרפא את הנפגע בעצמו – אין שומעים לו, אלא מחייבים אותו לשלם לרופא אחר, משום שלנפגע יש חוסר אמון בפוגע, או לכל הפחות ותחושת אי נוחות מכל התעסקות עם הפוגע., ו’אין קטיגור נעשה סניגור’.

              בברכה, ש”צ

              1. ההשגחה כמידת הקשר לה', שעליו משפיעה המזוזה

                בס”ד י”ג בתשרי תשפ”א

                המזוזה אינה ‘קמיע’ לשמירה. המזוזה נועדה להפנים באדם את תודעת האמונה, ובעקבותיה את אהבת ה’ ויראתו. וכדברי הרמב”ם במו”נ (ח”ג פרקים יז-יט) רמת ההשגחה של האדם תלויה ברמת הקשר שלו לאלקיו. ולפי זה יובן, שמי שהתזכורת של המזוזה הפנימה והקבירה את הקשר שלו לאלקין – יזכה ליתר שמירה והשגחה מפני מקרי הטבע ופגעיו.

                בברכה, ש”צ

    2. לענ”ד, הרבנים והנהגים שמאמינים ביכולת של מזוזה פגומה לגרום לצרה כזאת או אחרת, מסתמכים על ניסיון אנקדוטלי רב שנים: מתוך X אנשים שפנו כדי לקבל עזה ומזור, ל-Y הוצע לבדוק את המזוזות שלהם, ואילו אצל Z המזוזות באמת נמצאו פסולות. כך נוצרת לה הטיית הישרדות, בהפוך על הפוך (מתמקדים ב-Z הנפגעים ובמזוזותיהם הפסולות, ואז יוצרים תלות מוטעית בין צרות למזוזות).

    3. ואני רק חשבתי שבתאונה זו נמנע משהו גדול יותר לכל המעורבים בפרשה. הפוגע והנפגעת צריכים להתבונן בסיפור המעשה, אין לי ספק שיש שם מסר לשניהם.
      האדם הרגיל יתעסק במה שהוא רגיל להתעסק ב -ו
      במה שהוא רואה ובמה שהוא מרגיש מגובה הבנתו
      הפגיעה
      הנזק
      הכאב
      האשמה
      מניעים נסתרים – המזוזה
      יש תהליך שהחל עבור שניהם ביצירת התאונה הרבה בטרם קרתה
      ושם טמונה התשובה

      עץ הדעת טוב ורע

  2. אז הרב חוזר בו מהשער הרביעי בספר השני (של הקוורטט)? כי שם, הרב טרח להציע אפשרויות מדוע שני מישורי הסבר מקבילים אפשריים. (זו לא שאלה קנטרנית, אני רק מוודא שהבנתי נכון – היה כאן שינוי עמדה).

    1. א. מותר גם לקנטר. לא רק לי מותר. 🙂
      ב. אני לא חוזר בי מהניתוח הלוגי שהראה כיצד ועד כמה זה אפשרי עקרונית. אני חוזר בי תוכנית כי לדעתי לא סביר שזה מה שקורה כאן. אין שום אינדיקציה למעורבות אלוקית אם אפשר להסביר הכל באמצעות חוקי הטבע. אז למה להניח את קיומה? בפרט כשבמישור הטבעי יש מעשה של בחירה אנושית, שאז נדמה לי שגם הלוגיקה לא אפשרית (כבר לא זוכר מה כתבתי שם).

      1. בעל התניא בשער הייחוד והאמונה אומר שאלוהים=הטבע
        אלוהים קבע לדוג’ שפלוני ירוויח סכום מסויים, ע”כ הוא שם בליבו של אותו פלוני ללכת ללמוד מקצוע שבדרך הטבע יניב את אותו הסכום כי הטבע הוא כלי המשמש את רצונו של האל

        1. הסברתי כאן לא פעם מדוע איני מסכים לתזה הזאת. גם החלטות שלנו נקבעות לפי חוקי הטבע והבחירה שלנו. אז מדוע התערבות אלוקית בהחלטה שלנו עדיפה על התערבות שלו בפיזיקה. אם את מקבלת שיש מעורבות שם אז אינך צריכה להגיע לזה. תאמרי שהוא מעורב בפיזיקה וזהו.

  3. אם מגיעים למסקנה ששאלת האשמה היא שולית ויחסית ושנשארת סוגיית האחריות עולה בעיניי שאלה מהותית ובכלל בשיח הישראלי של “לקיחת אחריות”.
    ברוב המקרים כשאדם אומר את צמד המילים הללו הם לא מלווים על ידי שום לקיחה של ממש – זה מס שפתיים.
    אם הנהג הזה מרגיש שהוא חייב לעשות מעשה כדי לתרגם את לקיחת האחריות למעשה – יוזמה לא רעה בעיניי.
    עכשיו היות ובחברה שלנו לא מחייבים אותו לשלם על הנזק שגרם בצורה משמעותית הוא מנסה לעזור בצורה שלו נראת הכי יעילה – זה שהוא מאמין במשהו לא הגיוני מה לעשות…?

  4. התייחסתי לסוף דבריה של חיותה: “אבל – אין מרצים לאדם בשעת צערו, ואין נותנים לו עצות כשהוא הגורם לצער. זה בעיני א”ב של התנהגות אנושית בסיסית. פגעת במישהו? תעמוד בפינה ותתבייש, ואל תהפוך לחנה בבלי של המזוזות.”
    ולתגובה שלך עליה: “למרות שאם היה מדובר בעצות שבאמת מסייעות, אז זה לא בגדר חנה בבלי אלא סיוע ממשי.”
    אני בעצם שואל האם צריך לשפוט את הנסיון לעזרה שלו לפי פרמטרים של הנעזר או העוזר?
    האם צריך לצפות שאדם יעזור לך בצורה שאתה היית רוצה או שזה שהוא עוזר בצורה שהוא היה רוצה שיעזרו לו או שנראת לו הכי טובה זה גם בסדר?

    1. שאלה מצויינת. אני בטוחה שהיו לאיש כל הכוונות הטובות, באמת. אבל זה מקרה מופת של העדר מודעות. ואולי מעבר לכך, של תחושה ש’עצה דתית’ – יש בה לכפר על הכל. אין דבר העומד בפניה. גם לא מידות אנושיות-מוסריות.

  5. אני מנסה להיות כמה שיותר ברור ונראה שאני לא מצליח להסביר את השאלה כי אתה עונה לי שוב את מה שבאמת כבר כתבת.
    ניסיון אחרון…
    אני לא מדבר על כוונות בכלל. כשאתה אומר שהעזרה צריכה להינתן באופן אפקטיבי אני שואל: באיזה רפרנציאל בוחנים אפקטיביות, של העוזר או של הנעזר.
    והאם ניתן לצפות מעמי ארצות/אדם מין הישוב שידע להעביר את עצמו מרפרציאל שלו לשני על מנת לעזור בצורה שתתקבל כאפקטיבית.
    אם בחציית כביש אדם שלישי (במקרה סיני) שם לב שאתה הולך להידרס והוא צועק לך “תיזער” בסינית ונדרסת. העזרה שלו לא הייתה אפקטיבית מבחינתך אבל מהצד שלו הוא עשה הכי טוב שיכל.
    איך מגשרים בין העמדות כאשר אין שטח משותףתרבותית? במקרה שאתה מביא ברור שמצד הנפגעת זה מתקבל בצורה שלילית כי זה לא אפקטיבי וחסר טקט. אבל מהצד שלו זה אולי הכי אפקטיבי וראוי. כאשר אית תרבות משותפת זה מייצר בעיות תקשורת – איך מגשרים על אותם פערים?

  6. הנהג נותן עצה לאחר מעשה ככה שלא יכול להועיל ובעצם יכל לתת את אותה עצה טובה לכל אדם אחר ביקום.
    הסיבה שהוא נתן את העצה אחרי ש*הוא* פגע בה לא שונה מכל בריון אחר במדינה שדורס אזרח במעבר חצייה ואז צועק לה ‘תראה לאן אתה הולך מטומטם!!!’

    זה חוסר יכולת לקחת אחריות שנובע מבריונות טהורה

  7. 1. אחרי שמחליטים להתעלם מכמה דברים שידוע שהם חשובים לרוב האנשים(טקט, דברים שעלולים לעלות מהדברים גם אם לא נאמרו בפירוש) פתאום יש שאלה למה אנשים מתרגזים על הצעה כזו ואז ניתן להגיע למסקנה שגם מי שאומר שמאמין בשמירה של מזוזות לא באמת מאמין בזה.
    אבל אם נתחשב במציאות (גם אם נניח שהיה ראוי יותר שהנפגע ינסה לקחת מה שהוא יכול מהעצה במקום לשפוט את הטקט של הפוגע) אז כל הטיעון נופל.

    2. גם אם מזוזה אכן מביאה שמירה אין כל אינדיקציה שהיא גרמה לתאונה או אפילו אפשרה אותה (ולא נניח חוסר כוונה בתפילה או ייסורים של אהבה או ערבות הדדית לחטאיו של הנהג וכו’).

      1. במחשבה שנייה אני מסכים חלקית

        מצד אחד יש סיבה אחרת לרוגז – הנהג (שהוא אשם בבירור, או לפחות נח לחשוב שהוא אשם בבירור) מתעסק בלמצוא בעיות אצל הנפגע. סביר שגם המלצה על מנגנוני בטיחות טובים יותר לרכב או הסתכלות לטווח רחוק יותר הייתה גורמת לכעס, למרות שסביר שהם אכן עשויים למנוע תאונות (גם כשהנהג האחר אינו זהיר).

        מצד שני, סביר שהצעה למיגון הרכב הייתה גורמת לפחות כעס אצל חלק מהאנשים ואם כן, ההפרש ברמת הכעס עשוי לנבוע מחולשת האמונה בשמירה שבמזוזה

  8. התפיסה היא לא שהיא נפגעה בגלל המזוזה (לא סיבתיות אלא חוסר מטרתיות, חוסר תכליתיות). בשפה שלי הייתי אומר שהיא נפגעה בגללו אבל הייתה יכולה להנצל ( בנס נסתר) ע”י השגחת הקב”ה עליה שלא תינזק למרות שעפ”י דרך הטבע היתה אמורה להינזק ( באופן גס נאמר שהקב”ה היה “שולח” לה מחשבה בליבה לזוז מהמקום בו הייתה בשביל לראות משהוא שרצתה לראות ברחוב ההוא לפני יומיים והיא זזה מהמקום בו היתה 5 שניות או דקה או רבע שעה לפני ההתנגשות – תלוי לפי רמת ההשגחה עליה (לא ברור לאיזה כיוון יש יותר השגחה. אני אומר דווקא לכיוון הרבע שעה)). נדמה לי שזה גם המבנה של צדקה תציל ממוות של הבת של ר’ עקיבא עם הנחש.

    בכל מקרה לפי המחשבה הזאת מקום התיקון הוא במקום החטא (הקלקול) – אם תבדוק את המזוזה אז הקב”ה יחיש רפואתה (נניח.למרות שזה יותר קשה מההצלה שמקודם כי כידוע גרם מניעה שווה קילו תרופה) .

    1. כלומר השכר ועונש (כיום לפחות) בקיום המצוות ( וזה משהוא קצת יותר עדין מהמעשיות הגסה של ביצוע. כלומר קיום מצוות בכוונה) בונה על האדם חומת מגן רוחנית מפגעים טבעיים. כמו החומת אש וסוסי אש של אלישע ( או לעתיד לבוא פרזות תשב ירושליים ואני אהיה לה לחומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה). או ע”י מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך. והמלאכים הללו כידוע היו עשויים מאש (אצל דניאל – האיש לבוש הבדים. בוערות כלפידים. ואצל אשת מנוח – הנה בא אליי איש האלוהים ומראהו נורא מאוד כמראה מלאך האלוהים. הפנים שלו היו אדומות מאוד. כמו גחלים בוערות)

  9. לגבי האדם שחרג מחוקי התנועה, אני חושב שהיה אפשר לראות את ההסתכלות בצורה הפוכה. באופן עקרוני הוא לא בסדר שנהג במהירות והיה אכן צריך לכעוס עליו אלא שאתה סולח לו כאשר אתה בפועל רואה שלא קרה כלום. או שאי אפשר באמת להכיל כעס על משהו שאולי יקרה, אבל הוא בהחלט ראוי לכך.
    אולם כאשר זה קורה בפועל, אתה גם מוציא את הכעס אל הפועל.

  10. “אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה: והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי”

    הרמב”ם לא כותב בשום מקום שהצרות בהכרח הגיעו בגלל חטאים. בוודאי שיכול להיות שזה בדרך הטבע. אבל מכיוון שאי-אפשר לדעת, צריך לקחת בחשבון את האפשרות שהן באו בגלל מעשינו ולחזור בתשובה. שאל”כ, במקרים שזה באמת המצב לא תהיה לנו שום יכולת לפתור את הבעיה מהשורש.

    הרופאים הדתיים שמטפלים בקורונה אמורים לקחת בחשבון את שתי האפשרויות: לחקור מדעית, ולצד זה לחזור בתשובה (כי אולי הטריגר הראשוני למגפה היה לא כדרך הטבע. זה לא סותר את האפשרות שההתנהלות שלה היום היא טבעית). אין כאן אמונה במישורי הסבר מקבילים אלא לקיחת שתי האפשרויות בחשבון.

  11. יישר כח על הניתוח. אהבתי מאוד את ההצבעה על הסתירה ההתנהגותית של אנשים ביחס לאשם תורם של התנהלות פרוצה בניגוד גמור ליחסם לעלייתו של שרון להר הבית.

    בנוגע לביקורת שלך על איחולים וברכות – אני סבור שאתה מפליג כאן בשימוש של חשיבה ביקורתית. יש סכנה של ריקון החיים מצבעוניותם, ססגוניותם וזרימתם הטבעית – כשכל דבר מנותח ומסולק. יש דברים שראוי להניח להם. אמת, זו סכנה הטמונה בחינוך לאמונה מונותאיסטית (שללא ספק הפכה את העולם לאפור יותר מעולמם של עובדי האלילים) – אך אני חרד מהדיקטים היבשים היוצאים מחינוך כזה לא פחות ממנשקי הקמיעות היוצאים מהחינוך הקוטבי.

  12. בנוגע לחילוק בין אשמה לאחריות, אינני מצליח להבין את הנפק”מ. תמיד תהיתי האם אמירות כגון “אולי אנחנו לא אשמים, אבל כולנו נושאים באחריות” לא בסך הכל מציינות איזה רגש בושה/אשמה המבוטא בצורה פיוטית.. מהו הדבר המבחין בין המושגים? נתת לא מעט דוגמאות ואז אמרת “פה יש/אין אחריות ויש/אין אשמה” אך זה לא אומר כלום אם אתה לא מסביר מהי הטלת אשמה, מהי הטלת אחריות ומהם בדיוק ההבדלים ביניהם. האם על אדם שהוא רק “אחראי” אין לנו הרשות לכעוס/ להטיל עונש? מדוע? האם כנגד אדם שהוא “אשם” אנחנו חייבים למחות? מדוע? זאת ועוד, שאלות שבהבחנותיך המושגיות הרבות, אף שתמיד מעניינות, אינך עונה עליהם.

    1. נלע”ד שה’אשם’ ממלא תפקיד מרכזי בגרימת הפגיעה, בעוד שתפקידו של ה’אחראי’ הוא צדדי, בבחינת Side-ler 🙂
      כשאדם ממלא תפקיד מרכזי בפגיעה Its a shame, ולכן הוא ‘אשם’

      בברכה, ש”צ

    2. סיידלר, אני חושב שדי קל להבין את הדברים כשלעצמם. אבל מעבר לזה, אחרי שאני מפנה לכמה וכמה טורים שבהם עסקתי בהבחנה הזאת קשה לומר שלא הסברתי את עצמי.

      אקדים שיש מושגים שהם מובנים מאליהם ואין צורך ואפשרות להגדיר אותם. כשאגדיר אותם אשתמש במושגים אחרים, ואז תמיד תוכל לשאול מה ההגדרה שלהם. במצב שבו עוסקים במושגים ברורים, עצם ההבחנה המושגית מספיקה, כי היא מסבה את תשומת הלב של הקורא להבחנה הזאת, ואחרי שהוא רואה אותה הוא מבין אותה מעצמו. זהו המצב לגבי ההבחנה בין אשמה לאחריות.
      אבל אלו רק אמירות עקרוניות, שכן במקרה דידן הסברתי היטב את כוונתי. הדוגמאות שהבאתי (גם בטורים שאליהם הפניתי) נותנות הבנה טובה של המושגים וההבחנה ביניהם. מה לא ברור בדוגמה של רודף קטן? האם לדעתך קטן בן חמש שלא מבין מה הוא עושה שפותח ביריות ברחוב על כל עובר ושב, נושא באחריות? ברור שאין עליו שום אשמה. ובכל זאת, האם לדעתך אסור להרוג אותו? רוב ככל העולם סובר שמותר (וצריך) להרוג אותו. כך גם נפסקה ההלכה (אף שנחלקו בזה אמוראים). כעת עולה השאלה מדוע. הרי הוא לא אשם, אז למה עליו לשאת בתוצאה? מי אמר שדמו פחות אדום מדמם של אלו שאתה רוצה להציל? טענתי היא שההיתר להרוג אותו נובע מהטלת אחריות ללא אשמה. מכיוון שמעשיו גרמו וגורמים לתוצאה, עליו מוטלת האחריות למנוע את התוצאה הזאת. ואם נדרש לשם כך להרוג אותו – אז מותר וצריך לעשות זאת. זו הסיבה שדמו משועבד לפתרון הבעיה ולהצלת האנשים המאוימים. מה לא ברור בדוגמה הזאת?
      מעבר לדוגמה הזאת ואחרות שהבאתי, גם המקרה שלנו עצמו הוא דוגמה מובנת מאליה. כשאדם נוסע באופן סביר (גם אם לא בדיוק כחוק). כשקורה משהו קשה לומר שהוא אשם במובן מלא. אכן הוא עבר על החוק, אבל כל אדם סביר עושה זאת. לכן אולי יש עליו אשמה אבל היא ודאי לא מלאה. ובכל זאת, לכל אחד ברור שגם אם אשמתו לא מלאה האחריות עליו היא מלאה. אין הבדל בינו לבין אדם אחר שעשה אותו דבר בלי לפגוע באף אחד. אז למה יש עליו אחריות? כי אחריות היא מושג רחב יותר מאשמה. מה לא ברור בזה?

      אגב, הבעיה אינה הגדרה של ההבדל בין אחריות לאשמה, אלא הנמקה שלו. נדמה לי שאתה מבין היטב את ההגדרה וההבחנה: אחריות היא נשיאה בתוצאות וחובה לתקן את המעוות, גם במצב שאין הצדקה לענוש אותו, ואשמה היא בסיס לענישה. האם זה דורש הסבר? זה מובן מאליו. אלא שאתה כנראה תוהה האם יש הצדקה להטלת אחריות ללא אשמה. כלומר שאלתך אינה להגדרת המושגים אלא להנמקת הטענות (כך לפחות לפי עקרון החסד). דומני שבפרט כשמבקשים הגדרה של מושגים והנהרה של טענות, כדאי להקפיד בעצמך על הדיוק.

  13. לרב מיכי
    גם בטורים המדוברים אותם קראתי, השאלה ששאלתי יכולה להישאל, השאלה “האם הילד נושא באחריות? ברור שאין עליו שום אשמה” היא ברורה רק אחרי שאדם הבין את האבחנה בין המושגים, ולכן קשה לומר שהיא עצמה יכולה להסביר אותם.
    ברצוני להתעכב מעט על הנקודה הזו כי אני חש שיש כאן דיון חשוב בנוגע לשימוש בהבחנות מושגיות (אותן אתה מבצע לאורך מאמריך וספריך כמעט כל הזמן).
    דייקתי בדבריי, מעולם לא דיברתי על “הגדרה” של המושגים אלא על “אבחנה” בין המושגים, אכן אתה צודק (ועל כך מעולם לא חלקתי) על ידי נתינת דוגמאות (ותו לא) ניתן לייצר בראשנו אבחנה בין מילים, כלומר מתי מתאים להשתמש במילה אחת ולא באחרת. לדוגמא, אדם ששפת אמו איננה עברית סביר להניח שהוא לא ביצע אבחנה בין “תכלת” ל”כחול” כיוון שלא היו בשפתו מילים המבחינות בין הצבעים (skies are blue). אלא הכל נכנס תחת המילה “כחול”. אך אם נראה לו מעט דוגמאות (דוגמאות ותו לא, אין כאן הגדרה של שום דבר) ונסביר לו “זה תכלת” ו”זה כחול” הוא יצליח לבצע אבחנה בין המקרים וכעת הוא “יבין” את המילה “תכלת”, כלומר ידע איך ומתי להתשמש בה.
    לטענתך מדובר כאן במקרה דומה, אם תביא לא מעט דוגמאות על חלקם תגיד “כאן יש אשמה” ועל חלקם תגיד “כאן יש אחריות” האדם אכן יידע להבחין כמוך בין המקרים.
    אך המצב כאן שונה לגמרי, מהאבחנה המושגית שאתה יוצר, בניגוד לאבחנה בין תכלת לכחול, אתה מנסה לקבוע נורמות שונות (“הוא אשם ולכן יש להעניש” או “הוא אחראי ולכן אין להעניש”) ולכן, לע”ד הדבר מזקיק הסבר פילוסופי מסוג אחר. אך זו בעיה כי ניסיון להצדיק נורמות שונות על ידי אבחנות מושגיות חדשות תמיד ייתקל בבעיה הזו כפי שציינת בתשובתך.
    לכן לע”ד יש ללכת הפוך (ואשמח לשמוע את דעתך על הרעיון). הבסיס לאבחנה הזו היא קודם כל האם אני חש שיש להעניש את האדם, או רק לצפות ממנו שינסה לתקן את המצב. כאשר אני חש אינטואיטיבית שיש להענישו אני משתמש במילה “אשמה”. כלומר אשמה היא לא סיבה אלא סימן.
    למאי נפק”מ? כאשר יש מקרה, לדוגמא כמו הילד היורה, כאשר אני בהחלט סבור שיש לעצור אותו אף במחיר חייו. אני מבולבל, מצד אחד אני רגיל להשתמש במילה “אשמה” עבור סיטואציות בהם ברור לי שיש להעניש את האדם כי הוא ביצע מעשה רע, מצד שני כאן אני לא בדיוק סבור שהילד אשם. אולי זה קשור דווקא לעובדה שאני לא חושב שעצירת הילד במחיר חייו הוא “עונש” לילד במובן הרגיל. לכן במקום להסתבך עם הגדרות מושגיות ולהתלבט האם יש כאן “חלות” של אשמה/אחריות, אני פשוט אצור לי מילה חדשה המתארת מצבים מצערים כגון אלה.
    כלומר הנפק”מ היא מתודולוגית.

    1. המחלוקת בינינו כבר חודדה בהודעתי הקודמת. לדעתי כל אדם מבין היטב את אחריותו של הילד, ומתוך כך הוא יכול גם לשים לב להבחנה המובנת מאליה בין אשמה לאחריות.
      השימוש בדוגמאות, בניגוד להנחתך, אינו אילוף פסיכולוגי אלא הנהרה של המושגים ושימושיהם הנכונים. הוא מחדד תפיסות שלנו על העולם (המוסרי) ולא מהווה רק שימוש בשפה כמשחק ויטגנשטייני כפי שאתה מתאר זאת.
      בפסקת הסיום אתה עצמך מסביר לעצמך מדוע אינך מבולבל. אתה יודע שיש להורגו, אז מה הבעיה? ברור שהריגתו אינה עונש, ובדיוק בגלל זה הדוגמה הזאת מחדדת את המושג אחריות בניגוד לאשמה. אם כך, אתה מבין את ההבחנה הזאת היטב. לכן אני חוזר וטוען שההבחנה הזאת ברורה לך, וההבחנה המושגית והדוגמאות רק מסיבות את תשומת ליבך אליה. ודי בכך.
      נדמה לי שאנחנו מסתובבים סביב שאלת הספקנות. אי אתה עושה רדוקציה לכל דבר לפסיכולוגיה אין טעם בדיון שלנו. אתה מבין היטב מדוע יש להרוג את הילד, אבל מחליט משום מה שזו רק תופעה פסיכולוגית אצלך ולא טענה “אמיתית” (במישור האתי). אז לאיזו תשובה אתה מצפה ממני? לא פעם אמרתי שאין לי מה לדבר עם ספקנים אמיתיים, רק אם אצליח להראות להם שאינם כאלה.

  14. באותה מידה אתה יכול לכתוב שמי שלא מוצאת חן בעיניו ההתנהגות של רעי איוב גם הוא בעומק לבו לא מאמין בהשגחה.
    ולעצם העניין, גם אתה מן הסתם תודה שאתה לא יודע את המנגנונים שדרכם ה מנהיג את עולמו, ולכן לדעתי אתה לא באמת יכול להכריע בשאלה מה הוא מעשה ה’ ומה דרך הטבע. כבר כתב הכוזרי שאין לנו דרך לדעת מה מעשה ה ומה מקרי הטבע ואף על פי כן, גישה נכונה יותר היא ללכת “לחומרה” ולהניח שמה שקורה לנו הוא מה’
    מה שגורם למרמור כאן הוא שהאדם דופק על החזה של האחר ולוקח את השגחת ה למקום ההפוך ממה שצריך.
    במילים אחרות, על ההשגחה כעובדה לגבי אירוע ספציפי, אין לנו דרך להכריע והתשובה הנכונה היא לא יודע ולא שאין. (אלא אם כן אלוקים אצלך ממלא פונקציה של הסבר לתופעות טבע שאז באמת לא צריך אותו). מי שבכל זאת מכריע שיש כאן מעשה ה’- שיקח את זה למקום מוסרי ולא אנטי מוסרי

  15. תודה על ההמלצה, ראיתי את הסרט המעניין ואח”כ קראתי את מאמרך.
    יש להעיר שיובל נח הררי מדבר על דברים אילו בהרחבה בשני הספרים האחרונים שלו.
    אני חושב שהדיסטופיה כבר כאן. אמנם היא לא נוראית, ולא ברור לאן זה ילך.
    אני זוכר שלפני כמה שנים טסתי לאנגליה ועצרתי לקונקשן בשדה תעופה בגרמניה, ופתאום נוכחתי שכמעט כל האנשים דבוקים לסמארטפון שלהם. האנושות כבר נפלה למלכודת הזו (ויפה הערת שאפילו הביקורת על התופעה מופצת באותם ערוצים טכנולוגיים… אפשר רק לנחש מה יקרה אם ביקורת כזו תפגע באופן משמעותי בהכנסות של חברות הענק הללו…)
    מאז קראתי ולמדתי קצת על מאשין לרנינג (לצורך העבודה שלי) וגיליתי את הפוטנציאל האדיר (והמסוכן) הטמון בקודים מסוג זה.
    כתבת שאתה לא מתייחס ברצינות לפסיכולוגיה, ואני איתך בזה.
    אלא שמאשין לרנינג עוקף את הצורך בהבנה של האדם. מדובר באמפיריקה טהורה.
    לא אכפת לקוד אם אתה בדיכאון כי הסרטונין שלך לא זורם טוב, או כי אמא שלך לא חיבקה אותך מספיק.
    אכפת לו רק לזהות מה מניע אנשים ולהשתמש במידע הזה לתועלות כספיות.
    האמפריקיה הזו היא כ”כ עוצמתית, ומאפשרת לעדכן ולהתעדכן כל הזמן.
    כרגע אכן מדובר בהטיות של אחוזים וסטטיסטיקות, אבל זה לא מופרך להעריך שאלוגריתמים ישתפרו במידה כזו אשר יוכלו להגביר את השליטה בנו.
    בהקשר הזה יובל נח הררי טוען דבר מעניין: האלגורתמים אינם צריכים להכיר את האדם על בוריו. הם רק צריכים להכיר אותו יותר טוב ממה שהאדם מכיר את עצמו. והרף הזה לא גבוה במיוחד.
    אני מסכים שביקורתיות ושליטה עצמית הם משימת הדור, אז יישר כוח ותודה!

  16. בתחילת המאמר כתבת שתתייחס לשאלה האם מזוזות אכן משפיעות, ובכלל לא עסקת בזה. עסקת רק ב”האם אנחנו מאמינים שמזוזות משפיעות”. לא עסקת בדברי חז”ל, לא עשית השוואה בין בתים שיש בהם מזוזה לשאינם, ולא הצעת אף כלי אחר לבדיקת ההשפעה.
    לא ענית על השאלה.

    1. אתה צודק. היה אי דיוק בניסוח. לא התכוונתי לדון בשאלה האם מזוזות עוזרות כי אין לי כלים לבדוק זאת (אפדר לחשוב על בדיקות סטטיסטיות כמו לגבי תפילות). התכוונתי לחלק את הדיון לבעיות בהניה שמזוזות עוזרות ולבעיות שקשורות לכך שהן לא עוזרות (שזו הנחתי).

השאר תגובה