הנעה אמוציונלית והנעה שכלית: בין רגש לחוויה (טור 371)

בס”ד

לפני כמה שבועות נשאלתי על ידי הראל כיצד ניתן לשאוב ממשנתי רוח שתניע את מפרשי עבודת השם שלנו, או לפחות לוודא שמשנתי האנורקטית לא תנטרל או תכבה רוח שנכנסת לשם מכיוונים אחרים. כפי שכתבתי בתשובתי שם, השאלה הזאת מתעוררת לא פעם (ראו למשל כאן), וכמובן שגם לי עצמי היא מציקה. בטור הזה אני רוצה להרחיב מעט את התשובה שנתתי שם, ולעסוק בשאלת ההנעה שלנו לפעולות שונות וערכן של ההנעות הללו.

הקושי: שני סוגי הנעה

אנחנו בנויים באופן שהנעה רגשית פועלת עלינו (או מפעילה אותנו) חזק הרבה יותר מאשר הנעות אינטלקטואליות וערכיות. קשה לאדם להתמסר למטרות שנראות אמיתיות בעיניו, אם הערך שהוא רואה בהן קיים אצלו רק במישור האינטלקטואלי. עובדה פסיכולוגית היא שהאמוציות הן מנוע חזק הרבה יותר מאשר האמת והאינטלקט. אין כוונתי כאן למטרות שהערך שיש בהן הוא אינטלקטואלי. אני מדבר על מטרות של תיקון העולם והאדם, כלומר מטרות אתיות ודתיות, ואלו אינן בהכרח אינטלקטואליות. כשאני מדבר כאן על הערך במישור האינטלקטואלי, כוונתי לומר שההזדהות של האדם עם המטרות הללו מצויה רק במישור האינטלקטואלי ולא מעבר לו. בקיצור, זו אמירה על הגברא ולא על החפצא.

משנה כמו שלי מתמקדת במרכיב האינטלקטואלי והרציונלי שבנו, ואף מנסה לנקות את המסך מהמרכיבים האמוציונליים שמתווספים אליו. אין פלא אפוא שהיא מועדת לבעייתיות ולקשיים שתוארו בשאלה. הקור הדתי הוא פועל יוצא צפוי ומתבקש ממשנה כזאת, וזה מפריע לעבודת ה’, הן ברובד המהותי (אם מניחים שבעבודת השם נדרשת גם הזדהות נפשית-רגשית) והן ברובד האינסטרומנטלי (עוצמת ההתמסרות לעבודת השם היא חלשה יותר).

הקשר לאנורקטיות של התיאולוגיה שלי

בספר השני של הטרילוגיה שלי הסברתי שמטרתי העיקרית היא להציג תיאולוגיה “רזה”, כלומר לנקות מהמסגרת התיאולוגית שלנו ספיחים מיותרים. מדובר במרכיבים שאינם נכונים או חסרי משמעות, אבל גם במרכיבים שאינם הכרחיים (ונתונים להחלטתו של כל אחד מאיתנו). בעקבות האשמות חוזרות ונשנות על כך שהתאולוגיה שלי לא רק רזה אלא ממש אנורקטית (היא לא משאירה בשר תיאולוגי בכלל), הקדשתי את טור 352 להשלכות ולמשמעויות, ובעצם לתועלת של התיאולוגיה שלי. הסברתי שם מה תיאולוגיה כזאת יכולה לתת לנו (לא במובן האינטרסנטי), למרות שזו לא שאלה חשובה מבחינתי. מה שחשוב בעיקר הוא האם היא אמיתית. השאלה מה מרוויחים ממנה היא שולית בעיניי, שכן עבודת ה’ לא מיועדת לרווחים שלנו (זו עבודה לא לשמה) אלא אמורה להיעשות מפני שהיא האמת (כלשון הרמב”ם בפ”י מהל’ תשובה ה”ב: “לעשות האמת מפני שהוא אמת”).

השאלה בה אני מטפל כאן משיקה לשאלת האנורקטיות, אבל שונה ממנה. כאן אני עוסק ביחס בין רגש לשכל, וליתר דיוק בין הנעה רגשית להנעה שכלית. תחושת הקשר בין השאלות נובעת מחלק מהתוכן הקונקרטי של הדיאטה התיאולוגית שאני ממליץ עליה. בטור 22 ובעוד מקומות הסברתי מדוע לדעתי אין ערך במרכיבים רגשיים בתיאולוגיה ובעולם הערכי שלנו בכלל. הרגש, באשר הוא, נטול משמעות ערכית. אם כן, חלק מהדיאטה המומלצת על ידיי הוא הוצאת האמוציות מהתמונה. החלק הזה של הדיאטה (ולא עצם הדיאטה) הוא שיוצר את הקשר בין שאלת האנורקטיות לשאלת ההנעה. כאמור, ללא רגשות קשה ליצור הנעה משמעותית בעבודת ה’.

צריך להבין שלאור ההקדמה שנתתי עד כאן, מדובר בשאלה שהיא פרקטית בעיקרה. אין ערך לרגש כשלעצמו, ולכן היעדר הרגש אינו בעיה תיאולוגית או דתית. אבל פרקטית אם אין לנו הנעה חזקה לא נוכל לעמוד ביעדים שהשכל מציב בפנינו, וכאן באמת נוצרת בעיה. השאלה היא כיצד, אם בכלל, ניתן ליצור הנעה משמעותית בתמונת העולם התיאולוגית שלי.

נפש בהמית ואלוהית

בכמה מקומות עסקתי בהבחנה של בעל התניא בין נפש בהמית לנפש אלוהית. ככל שאני מבין, אדם שנשלט על ידי הנפש הבהמית שלו, מפעיל את שכלו, אבל השליט הוא הרגש. הרגש מפעיל את השכל ורותם אותו לצרכיו. לעומת זאת, אדם שפועל על פי הנפש האלוהית שלו הוא אדם שרותם את הרגש לשירותו של השכל. השכל מכתיב את המטרות והיעדים, והרגש משמש אותו כדי להגיע אליהם. בשני האינטרמצו’ס החסידיים בספרי אנוש כחציר עמדתי על הנקודה הזאת, אצל בעל התניא ובסיפור ההינדיק של ר”נ מברסלב.

על פי החלוקה הזאת, לכאורה אין מניעה עקרונית לאחוז בתיאולוגיה רזה וקרה שנקייה מאלמנטים רגשיים-פסיכולוגיים, וביחד עם זה ליצור מנועים רגשיים לפעולה. השכל מציב יעדים ומעורר רגש ורותם אותו כדי שיניע אותנו בעוצמה לקראת היעדים הללו. במובן הזה, הרגש אינו שונה מכל מכשיר אחר. כמו שאני נוסע במכונית לירושלים כדי לקיים מצוות עלייה לרגל כך אני יכול להשתמש ברגש כדי לבצע את משימותיי בזריזות ואפקטיביות רבה יותר.

שתי בעיות

דא עקא, שמשנה רציונליסטית לא רק זרה למישור הרגשי אלא גם מפריעה להיווצרותו וקיומו. אדם רציונליסטי בדרך כלל אינו בעל רגש מפותח, ולכן קשה לו, אם בכלל אפשרי, ליצור רגש מלאכותי כדי שיסייע לו במילוי משימותיו.

מעבר לזה, אני גם נוטה להתנגד לעצם השימוש ברגש כמנוע, גם אם ניתן היה לפתח רגש כזה (לקחת כדור אנטי רציונליסטי). הסיבה לכך היא שגם אם היינו מצליחים לפתח מנועים רגשיים כאלה, במצב שנוצר הייתה הליכה אחרי החלק הנמוך (הבהמי) שלנו, בעוד שאדם אמור להתנהל על פי השכל ובאמצעותו. הוא אמור לעשות את האמת מפני שהיא אמת ולא בגלל שהוא מתלהב ממנה (כדאי לראות בעניין זה בטור 218, על תופעת האספרגר). הוצאת הרוח מהמפרשים במשנתי לא עוסקת רק בסוגיות הקצה אלא במהות, ולכן גם בלימוד תורה קשה לקבל ממני רוח במפרשים. דבריי מתנגדים ל”רוחות במפרשים”, כי ההתמקדות בפילוסופי ובלוגי היא בעצם אלטרנטיבה לפעולה מתוך מוטיבציות פסיכולוגיות בכלל.

כאמור, ניתן אולי לעורר רגש כדי שיניע אותנו לפעולה נמרצת ומסורה יותר, אבל בכך אנחנו משלמים בהנמכת קומת האדם שלנו. אנחנו הופכים את עצמנו למי שמונע על בסיס רגשות ואינסטינקטים ולא על פי השכל. מעבר לזה, יש שיראו כאן סוג של רמייה עצמית, שכן אני יוצר התלהבות באופן מלאכותי ולא ספונטני. אבל דווקא את הטענה הזאת איני מקבל, שכן פעולה מרגש ספונטני היא דווקא פעולה בעייתית. פעולה מתוך שיקול דעת קר היא מעולה ממנה לאין ערוך (רק שכאמור קשה לעשות זאת). לכן איני רואה שום ערך באותנטיות של הרגש. בשורה התחתונה, שימוש כזה ברגש הוא לגיטימי בעיניי, בוודאי למי שהדבר נחוץ לו פרקטית.

אם כן, צריך להבין שיש כאן שתי בעיות: 1. הפסיכולוגית – התמקדות בשכל מפריעה לפיתוחו של רגש (אפילו כאמצעי). 2. הפילוסופית – משנה רציונליסטית שוללת הנעה רגשית, גם אם ניתן היה לפתח כזאת.

כפי שכתב השואל, אין מטרתי לעורר באנשים התלהבות. במידה מסוימת מטרתי היא אפילו הפוכה: לצנן את התלהבותם, להוציא את הרוח מהמפרשים ולהעביר אותם מהתנהלות אמוציונלית (שבעיניי היא כמו של בע”ח) לפעולה ממוטיבציות שכליות-פילוסופיות. אני ממש לא מבכה את היעדרו של הרגש, אלא להיפך: שואף לכך. ההבחנה שערכתי במאמרי בין הכרת טובה אונטית להכרת טובה מוסרית היא סוג של משל לעניין זה, אם כי לא לגמרי מדויק. הכרה טובה אונטית היא חובה להכיר טובה ולהיות מחויב לגורם שיצר אותנו (בלי קשר לטוב שהוא גמל עמנו). זאת לעומת הכרת טובה מוסרית שמלווה במקרים רבים בתחושה או רגש של הכרת טובה למי שגמל עמנו טובה. הראשון הוא הנעה ערכית-אינטלקטואלית והשני הוא הנעה רגשית. אמנם, כפי שציינתי, המשל אינו מדויק מפני שלדעתי גם הכרת טובה מוסרית לא אמורה להיות מונעת מהרגש אלא מהחובה המוסרית. הרגש הוא רק תופעת לוואי (שכמובן מסייעת להניע אותנו לפעול בכיוון זה). רגש כזה לא מלווה את הכרת הטוב האונטית, ואולי זו הסיבה שאנשים לפעמים לא מקבלים את טענתי זו. הם מזהים הכרת טובה עם רגש ולא עם חובה (אתית או אחרת).

אם כן, יש מחירים לא פשוטים לפיתוח עמדה נפשית ופילוסופית קרה שכזאת, כפי שתיאר היטב השואל בשאלה שבה פתחתי את הטור. איני יודע לעקוף או למזער אותם. זה אכן יוצר קור ומוטיבציה שאינה מתודלקת כראוי לעבודת השם. אבל נר לרגליי דבריו של בעל חוות יאיר (שכמובן רק מצטט): “אהוב אפלטון ואהוב סוקראט אך האמת אהוב מכולם”. גם אם האמת הזאת יוצרת קשיים, עדיין זוהי האמת. ובכל זאת אני רוצה להמשיך ולבחון את התמונה הזאת ולחשוף עוד קפל שמתחבא בה.

דוגמה: תלמוד תורה

הזכרתי לא פעם את דברי בעל האגלי טל בהקדמתו, שמביא גישה רווחת ביחס לתלמוד תורה:

ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תוה”ק ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כ”כ לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.

הגישה שהוא מתאר כאן שוללת הנאה מלימוד תורה, שכן לימוד לשם הנאה הוא לימוד לא לשמה. אתם יכולים להבין שבעצם מדובר כאן על הנעה רגשית מול הנעה אינטלקטואלית-רוחנית-ערכית.

אבל הוא עצמו לכאורה דוחה את התפיסה הזאת:

ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה. [ועיין פירש”י סנהדרין נ”ח. ד”ה ודבק]. ובזוה”ק דבין יצה”ט ובין יצה”ר אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה. יצה”ט מתגדל מתוך שמחה של תורה. יצה”ר כו’. ואם אמרת שע”י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה או עכ”פ לשמה ושלא לשמה. הרי שמחה זו עוד מגרע כח המצוה ומכהה אורה ואיך יגדל מזה יצה”ט. וכיון שיצה”ט מתגדל מזה בודאי זה הוא עיקר המצוה.

עיקר המצווה הוא ליהנות מדברי תורה כדי שיספגו בו ויידבקו בו. ככל שנהנים יותר לומדים טוב יותר. לכאורה יש כאן תיאור של חשיבות המנוע הרגשי. לימוד אינטלקטואלי גרידא הוא לימוד קר שלא נדבק בנו, ולכן רצוי לפתח גם את הממד הרגשי (של ההנאה). ואכן, גם בברכות התורה בכל בוקר אנחנו מבקשים: “והערב נא ה’ אלוהינו את דברי תורתך בפינו”, כלומר אנחנו מבקשים שנהנה מהלימוד.

אבל כעת מגיע סייג שמראה לנו שהתפיסה שאותה שלל האגלי טל אינה טעות גמורה:

ומודינא דהלומד לא לשם מצות הלימוד רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה כהא דאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה ובהא אמרו לעולם יעסוק אדם כו’ שלא לשמה שמתוך כו’. אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג מצוה:   

הוא אכן דוגל בכך שהלומד ייהנה מהלימוד, אבל גם הוא מסכים שאם הלימוד נעשה בשביל ההנאה זהו לימוד שלא לשמה. כלומר גם לדעתו עשייה בגלל מנוע רגשי היא פסולה. ההנאה לא אמורה להוות מנוע ללימוד. אם נוצרת הנאה זה משפר את הלימוד, ובהחלט רצוי ללמוד במקום שבו אנחנו נהנים. אבל יחד עם זה עלינו להקפיד שההנאה לא תהיה המטרה והמוטיבציה ללמוד. אם כן, דווקא הקטע הזה, שלכאורה מצדד בחשיבותו של הרגש במצוות תלמוד תורה, מקפיד לסיים בשלילת ההנאה והרגש כמנוע. המוטיבציות שלנו אמורות להיות האמת ורק האמת. ההנאה היא תוצאה נלווית.

ניתן להבין טוב יותר את דבריו דרך הבחנה שאותה עשיתי בטור 142.

החוויה הבריסקאית

בטור 142 הזכרתי את התפיסה המקובלת שרואה בליטאיות ובבריסקאיות סוג של עבודת ה’ ללא רגש. בשיח היהודי, ליטווק, להבדיל מחסיד, הוא אדם קר ורציונליסטי. אבל אני (כליטווק מדופלם) לא לגמרי מסכים לתיאור הזה. הסברתי שם שגם לבריסקרים יש חוויות, אלא שהחוויות שלהם הן חוויות אסתטיות ואינטלקטואליות. הם מתלהבים מהרמוניה אינטלקטואלית וממבנים אינטלקטואליים עדינים ומורכבים. ההתפעמות שלהם היא אמנם רגש או חוויה, אבל אלו מתעוררים אל מול קושיא טובה או תירוץ טוב, או מול סוגיא מורכבת, ולא מול אותות ומופתים (באדמת בני חם) או תופעות שנתפסות כביטויים של קדושה או רוחניות.

חשוב להבין שמה שאני מתאר כאן הוא רגש במלוא מובן המילה. ניתן לראות התרגשות כזאת אצל מדענים ומתמטיקאים. כשהחסיד מתפעל מהנס שהעוף שעבר מעל רבי יונתן בן עוזיאל נשרף, הליטווק מתפעל מחידושיו של רבי יונתן בן עוזיאל (ולדעתו הם גם אלו ששרפו את העוף). מדען מתפעל מתיאוריה חדשנית, כמו תורת הקוונטים והיחסות, אבל לא מחוסר ההבנה שלנו וממגבלות השכל שלנו אלא להיפך: מזה שהשכל שלנו הצליח להמשיג ולהגדיר את התיאוריות המדהימות הללו. כך גם מתמטיקאי מתפעל ממבנה מתמטי מורכב ואלגנטי.

בין רגש לחוויה

זהו סוג של הנעה רגשית, אבל זהו רגש שנוצר מתוך חיבור לאינטלקט. במצב כזה האמת היא שמניעה אותנו רגשית. אנחנו לא מפעילים רגש מלאכותי כדי לרתום אותו לסייע לשכל. החוויה היא חלק מהתפיסה של האמת עצמה. דומני שעל זה מדבר גם בעל האגלי טל. זו הנאה שונה לגמרי מההנאה של חוויות רגילות, ואי אפשר לנתק אותה מתפיסת האמת. ההנאה מתלווה אליה באופן טבעי, והיא האינדיקציה לכך שאכן תפסנו כאן משהו.

בטור 109 ערכתי דיון קצר בקיטש. הבאתי שם את טענתו של תומאס קולקא, שלפיה הקיטש יכול להיות אמנות גבוהה מאד ברובד הטכני, אבל ההתרגשות אצל הצופה נוצרת מהסיטואציה שמתוארת בציור (שקיעה וילד בוכה) ולא מהערך המוסף האמנותי של הצייר. התרגשות מהאמנות שבציור דומה קצת להנאה שעליה אני מדבר כאן. זו התרגשות שמלווה תפיסה ולא רגש ספונטני גרידא. ניתן לומר שההתרגשות הזאת היא חלק מהתפיסה עצמה. ההנאה האינטלקטואלית מתלמוד תורה היא חוויה שמגיעה מהאמת שבדבר ולא מהתוכן. מהערך המוסף של התוכן, מהיותו אמיתי.

יש סיפורים על חכמים (כמו הגר”א והגרי”ז) שהביעו הנאה עצומה מתירוץ שנראה מאד פשוט. ההנאה הזאת לעתים עולה על ההנאה ממבנה מורכב אבל לא משכנע (פלפול). זוהי הנאה מהאמת שבדבר. הנאה מכך שאני תופס משהו מחוצה לי (ולא סתם בונה מבנה  מורכב בראש שלי), ובמקרה הזה אני תופס את דבר ורצון ה’ (ובכך אני נדבק ב”חתיכת קב”ה”). ההנאה הזאת אינה ממש רגש. אולי נכון יותר לכנות אותה חוויה שכאמור היא חלק מהתפיסה עצמה.

לא בכדי רוב המתמטיקאים אוחזים בעמדה אפלטוניסטית, שלפיה יש קיום ממשי במובן כלשהו ליישים המתמטיים (הם לא רק פיקציות של השכל שלנו). ההנאה והחוויה מול מבנה מתמטי נובעת מכך שאנחנו תופסים משהו מחוצה לנו. התעוררות ספונטנית ממבנה פנימי שלנו היא רגש, הנאה שמלווה תפיסה של משהו מבחוץ היא חוויה.

משל מחוויה אסתטית

ק”ס לואיס (המחבר של נרניה) פותח את הספרון שלו, ביטול האדם בקטע שלקוח מספר שעוסק בהוראת ספרות. הספר דן בקטע מסיפורו של סמואל טיילור קולרידג’, “ליד מפל המים”, שמתאר שני תיירים שהאחד מתייחס למפל כ”נשגב” והשנייה מתארת אותו כ”יפה”. קולרידג’ עצמו מביע הזדהות עם הראשון ודוחה בשאט נפש את העמדה השנייה. מחברי אותו ספר כותבים על כך:

כשאמר האיש “זה נשגב” נראה שהוא אומר משהו על המפל… לאמיתו של דבר… לא על המפל דיבר, אלא על רגשותיו שלו עצמו. בעצם אמר האיש “יש לי רגשות הקשורים בתודעתי במילה ‘נשגב’, או בקיצור יש לי רגשות נשגבים”[1]… הבלבול הזה נוכח כל הזמן בשפה כפי שאנו משתמשים בה. נדמה לנו שאנו אומרים משהו חשוב ביותר על משהו אחר, ולאמיתו של דבר אנו אומרים רק משהו על הרגשות שלנו.

בתחילת הפיסקה יש לכאורה אבחנה לשונית גרידא. אין להכחיש שמה שיש כאן הוא הבעת רגשות של הדוברים. אבל לואיס תוקף את הפסקה הזאת בחריפות. הוא טוען שנטילת משפטים שעוסקים בעולם והפיכתם לאמירה על הדובר עצמו, הוא פספוס של כל העניין. במה טועים המחברים הללו? האם ההבחנה הלשונית שלהם אינה נכונה?

יש לשים לב שבחלקה השני של הפסקה טוענים המחברים שכשאדם מביע תחושות כמו שגב מול מראה של טבע או יצירת אמנות (ובה במידה כנראה גם תחושות של שבח או גנאי מוסרי כלפי מעשים טובים או רעים), הוא “לא טוען שום דבר חשוב” אלא “רק משהו על הרגשות שלו”. כאן כבר מדובר בהרבה מעבר להבחנה לשונית. זוהי טענה סובייקטיביסטית-פלורליסטית, שהיא בוודאי תזה פילוסופית מרחיקת לכת. אם טענות שמביעות הערכה או גינוי אתי או אסתטי אינן אלא טענות על הדוברים אותן, אז אין מניעה שיהיה ריבוי אמיתות. החלק השני של הפסקה מביע בצורה לגמרי ברורה עמדה פלורליסטית-סובייקטיבית. מחברי הספר תופסים שאין ויכוח ממשי בין שני האנשים בספרו של קולרידג’. כל אחד מהם מתאר רגש אחר שמקנן בו, וזו תוצאה של מבנה נפשי שונה שיש להם. זה הכל. אין לכך קשר למשהו בעולם עצמו.

לואיס עצמו, טוען כנגדם כך:

עד לעת המודרנית ממש האמינו כל המורים, ואפילו כל בני האדם, כי היקום הוא כזה שתגובות רגשיות מסוימות מצידנו יכולות להלום אותו או לא להלום אותו; הם האמינו, לאמיתו של דבר, שהדברים אינם רק מושאים לדעתנו החיובית או השלילית עליהם, להערצה שלנו או לבוז שלנו, אלא אף יכולים להיות “ראויים” להם ממש. קולרידג’ הסכים עם התייר שקרא לאשד “נשגב”, וחלק על התיירת שקראה לו “יפה”, משום שהאמין כי טבע דומם הוא כזה שתגובות מסוימות יכולות להיות “נכונות”, “תקינות” או “הולמות” ביחס אליו יותר מאחרות. והוא האמין (בצדק) שהתיירים חושבים כמוהו. התייר שכינה את האשד “נשגב” לא התכוון לתאר את הרגשות שלו עצמו בנוגע אליו. הוא טען גם שהמושא “ראוי” לרגשות הללו. לולא הטענה הזאת לא היה כאן שום נושא להסכמה או למחלוקת. הרי מגוחך לחלוק על האמירה “זה יפה” אם היא נועדה בסך הכל לתאר את רגשותיה של הגברת; אילו אמרה “אני חשה ברע”, לא היה קולרידג’ משיב מן הסתם “לא, אני חש טוב למדי”.

ביטויים מתפעמים כמו “נשגב” אינם רק תיאור של רגש פנימי בתוך האדם. הם מתייחסים למשהו שמצוי מחוצה  לו. הם מתעוררים בתוכו כשהוא תופס את אותה מציאות, ולכן לומר שאני חש תחושת שגב פירושו שיש שם בחוץ משהו נשגב (שראוי שתתעורר תחושת שגב למראהו). השפה הסובייקטיבית רק משמשת אותנו כאן לתאר את העולם עצמו ולהתייחס אליו.

זהו משל מצוין לטענתי כאן. כשאני מדבר על חוויות מהסוג שתיארתי, זה אינו תיאור של משהו שמתחולל בתוכי (רגש). אלו הן חוויות (ולא רגשות), שכן הן משקפות, משהו במציאות שאותה אני תופס. אני בעצם מבטא את העובדה שהמציאות הזאת ראויה לעורר חוויות כאלו. אני פוגש תירוץ נשגב ומטבע הדברים הוא מעורר בי תחושות שגב. כשאני מדבר על תחושת השגב איני מתכוון לומר משהו על עצמי אלא על התירוץ. להבדיל מרגש, שהוא עניין סובייקטיבי גרידא, החוויה שנוצרת בתוכי היא חלק מהתפיסה של התירוץ עצמו. אדם שלא חווה זאת כנראה לא תפס עד הסוף את התירוץ ואת משמעויותיו.

בחזרה אלינו

אם נשוב לדיון שלנו, אדם שמצליח להזדהות עם האמת במובנה האינטלקטואלי הקר, מפתח בדרך כלל חוויה חזקה ביחס אליה. החוויה הזאת היא ביטוי לכך שהוא תפס משהו (משהו מבחוץ התחבר אליו).[2] אדם כזה יכול להגיע למצב שבו האינטלקט מפעיל אותו בעוצמה (דרך החוויה) כאילו היה כאן רגש. אבל זו הנעה מהחלק האינטלקטואלי הגבוה שלנו ולא מרגש נמוך ששייך לנפש הבהמית.

אני חושב שכל החלק הראשון של ספר התניא (בפרט פרק ג-ט), שעוסק במידות האהבה והיראה ומבחין אותן משאר המידות, מכוון להבחנה הזאת. האהבה והיראה שהוא עוסק בהן הן חוויות ולא רגשות. יש שמכנים זאת אהבה ויראה עילאה. אלו תופעות שקשורות לשכל ומתעוררות על ידו (ולא שהן מעוררות אותו). כל הדיון שם עוסק בממד השכלי של המידות הללו, והוא קובע שהן מתעוררות מספירות החב”ד (חכמה, בינה ודעת) שבראש, ושהן עצמן מהוות שורש לכל שאר המידות. ייתכן שחלקו הראשון של ספר התניא מהווה את התשובה הכי טובה לשאלתו של הראל איך ליצור הנעה בעלת עוצמה בתוך מסגרת תיאולוגית שמתמקדת בממדים האינטלקטואליים. עלינו לפתח את הקשר לממד האינטלקטואלי כך שתיווצרנה חוויות (ולא רגשות) שיוכלו להניע אותנו לפעול.

אני צופה שלמקרא הטור יתעוררו שאלות לגבי הדיאגנוזה (כיצד נבחין בין רגש לחוויה), ולגבי הפרקטיקה (איך ניתן לפתח זאת). כבר כאן אומר שאין לי תשובות טובות לכך, אבל אני חושב שעצם ההבחנה בוודאי נכונה וקיימת, ושהמודעות אליה חשובה.

[1] נכון יותר לומר שיש לו רגשי שגב, שהרי לא הרגשות עצמם נשגבים כאן אלא המושא שכלפיו פונים הרגשות (המפל). ראו על כך עוד להלן.

[2] לא בכדי בלשון המקראית והתלמודית הפועל יד”ע משמש במשמעות של חיבור, כמו: “והאדם ידע את חוה אשתו”.

65 מחשבות על “הנעה אמוציונלית והנעה שכלית: בין רגש לחוויה (טור 371)”

  1. אני חושב שהרב לא מבדיל כ”כ בין רגש (אמוציה) לרוח ( מוטיבציה, משמעות).רוח היא משהוא שמקביל לנפש האלוהית ( אבל היא לא שכל. היא לא קרה). אמנם אותו שואל אמר שכתבי הרב לא יוצרים אצלו התלהבות (ואף אולי מורידים אותה – “מקררים” בשפה החרדית) אבל אני חושב שהעמדה שהוא מייצג, מבלי לדעת זאת, היא שבעצם הרב לא יוצר (ואף למעשה לוקח) רוח. אני בהחלט טוען שהרב לוקח את הרוח מאנשים, ודייקא לא רק את ההתלהבות ( שזה בהחלט טוב). רוח היא לא רגש ואמוציה. רוח היא כמו מה שקוראים “רוח החיים” . כשהרוח ממלאת את האדם הוא אופטימי ושמח אבל שמחה שקטה ולא אקסטית. הוא פעיל ואקטיבי ויוצר. כמו הבריסקאים יש לומר קצת ( למרות הנטיה המלנכולית שלהם. אבל זו דא עקא הסיבה הרקע לכך שהם הבינו את חשיבותה של הרוח הזו). הרב לוקח לאנשים למעשה משהוא שדומה לרצון לחיות. למעהש ( כמו לייבוביץ’) בעולם שלו ( לטעמם של רוב האנשים) כדאי יותר להתאבד מאשר לחיות. העובדה שהרב בעצמו לא חש בזה היא משתי סיבות משולבות:

    1. סוג של אוטיזם
    2. הסיבה המרכזית – שכנראה שלא במודע המפעל הזה עצמו נותן לו רוח. הוא מבלי לדעת שואב רוח מזה שהוא לוקח מאחרים את הרוח ( זה בוודאי נאמר אצלי באופן מוחלט אצל לייבוביץ’ שכל מי שראהו ושמעהו יכול היה לומר שהוא אדם קשה ומר. הוא באמת היה נראה לא בנאדם טוב. לא מישהוא שיאסוף אותך בטרמפ אם תתקע בצידי הדרך)

    1. עמנואל, נראה שאתה מדבר על רוח חיים כללית ולא על רוח שקשורה לעבודת השם ויוצא מדבריך שגם חילוני שיקבל את כל משנת הרב על קרבה וכרעיה אז תואט נשיבת רוח חייו. אבל לא הסברת את זה במילה אחת (או חצי מילה). לדעתי אגב ותסלח לי שאני אומר אבל לסבול את הההטפות הלא מנומקות שלך זה סימן לא רע בכלל לאדיבות טובת לב.

      1. אכן. עבודת ה’ היא חלק מהעניין הזה. לא אם כן נזהה את עבודת ה’ עם משמעות הקיום ואז אין הבדל. בכל מקרה תלוי עך איזה חילוני מדובר. אם זה חילוני שנמצאים שמאלה מהרב אז דבריו דווקא יתנו להם רוח מהסיבה שלהם יש עוד פחות רוח ממנו ( הם עוד יותר אוטיסטים)

        וביחס להערתך – אתה לא מצפה שאני אכתוב פה טור ( זה הבלוג של הרב מיכי) ואסביר כל פרט ופרט מדבריי. לי אין בעיה להטיף. אני לא אינטלקטואל מזויף .גם כל אלה שמדברים נגד הטפות מנסיוני להם עצמם אין שום בעיה להטיף ( מרצים למדעי הרוח שמאלנים למיניהם בעיקר ) כשזה מגיע אליהם אישית. ההטפות שלי מכוונות כלפי מי שמעריך אותי טיפה ומי שלא – שלא יקשיב. אינני מעוניין בשום אדיבות וטוב לב מזויפים מאף אחד. לא רוצה – אל תקשיב ואל תתייחס. אף אחד לא ביקש ממך לסבול. אני מדבר בצורה מקודדת ומעוניין למשוך תשומת לב לרעיון ושאנשים יחשבו עליו וינסו להבין אותו בעצמם או ישאלו אותי. אני לא מרצה שעומד ומבדר קהל שיושב רגל על רגל ומעשן סיגר ורוצה שיוכיחו ויסבירו לו הכל והוא לא יתאמץ בכלל (להבין משהוא מעצמו) ובהפסקה ישתה קפה וישמע מוסיקה כמו כל ההרצאות המגוחכות לקהל הרחב באוניברסטאות שבסופם מוחאים כפיים מנומסות וריקות למרצה משל היה איזה מוסיקאי מבצע ). אני מנסה לגרות אותך. לא גורית בסדר גמור. המשך הלאה או שאל שאלה ואענה כמיסת ידי.

      2. לאיש גמזו

        אני אפרט ואדייק יותר. הייתי יכול למשל לגדול בקרב התנועה הקיבוצית הקומוניסטית. ונניח הייתי “יוצא בשאלה” וכותב מאמרים מנומקים למה היא רעה ואנשיה רעים. אבל מה שאני אומר שעל בן התנועה הקיבוצית דבריי לא אמורים לעשות רושם. יש לו חזון ( שמעניק משמעות לקיומו) וכל עוד אני לא מעניק לו חזון גדול יותר שכולל את הדברים האמיתיים שהיו בחזון המקורי שלו, הוא לא אמור להקשיב לי לעזוב את החברה שלו. הוא לכל היותר יכול לקחת לתשומת ליבו את הביקורת שאני מעביר עליו ולהתחיל לחשוב מה כן בסדר אצלם ומה לא לא והאם אני צודק ועד כמה ומה אפשר לתקן. אבל להימשך אחריי וללכת בדרכי ( שבעצם אין לי דרך . אין לי חזון , נניח במשל הזה) אסור לו לעשות .זה יגרום לו הכי הרבה נזק ( וזה סימן שבאופן כללי אני משקר לו. אפילו אם בפרטים אני צודק) . כמו בשחמט . תמיד צריך שתהיה לך צכנית פעולה. עדיפה תכנית כלשהיא – אפילו גרועה- מחוסר תכנית בכלל. כי תכנית גרועה אפשר לתקן ולשכלל על הדרך וללמוד מהטעויות. כשאין תכנית אז מתברברים ומפסידים ולא מבינים בכלל איך הפסדנו ולא מתקנים ומתקדמים ( כי מעולם לא הלכנו לאן שהוא)

        1. אז לסיכום: אתה מדבר בצורה מקודדת, מטיף, מנסה ליצור גירוי אינטלקטואלי, ומי שאמור להקשיב לך הוא אחד שכבר מעריך אותך ואז אתה תעניק לו חזון גדול. אבל אתה עדיין לא גורו ואין כאן (ככל שאני מזהה) חסידים שלך שידרשו את דבריך במ”ט פנים למעלה מטעם ודעת עד שימצאו דרך להתחבר אליהם בדבקות לפי כוחם והכרתם. למה שלא תתמקד בטיעונים נקודתיים כאשר חנן אותך הקב”ה במקום מסות על עולם ומלואו מהולים בפסיכולוגיזציה בלתי פוסקת. אתה מטווח את כל מי שנקלע לדרכך בטענת “חוסר מודעות”, הרשה לי להגיד לך שגם אצלך מבצבץ חוסר מודעות קל. אתה כנראה בטוח שחשפת אמיתות נשגבות עמוקות חזקות ובהירות ובנית לעצמך מבנים ספקולטיביים גדולים אריח על גבי לבנה – אבל כנראה לא כולם מבחוץ רואים את זה כך. וכשיוצאים לרשות הרבים המטבע החוקי הוא נימוקים מסודרים והיסקים זהירים, כך דרכו של עולם.

          1. אני שתקתי הרבה שנים ולא היה אכפת לי מהעולם שמבחוץ אבל כבר אין לי כח לשתוק יותר ( משום שגם אני נפגע מחסור הדעת של אנשים אחרים. ואני מוכן לשלם את המחיר בלדבר במקודד למרות שאין לי חסידים . גם לוויטגנשטיין לא היו וגם הוא דיבר במקודד וכמו שוויטגנשטיין לא היה צריך אישור וציון מהסובבים לו גם אני לא צריך ציונים ואישורים ממך או מבחוץ. גם אם אראה טיפש מול כולם לא אכפת לי. העיקר שהדברים ישבו על הלב כזרעים ועוד כמה שנים או מה שלא יהיה יתנו פרי . אני דווקא מודע היטב לאיך שאני נראה אך כמו שאמרתי לא אכפת לי מה אנשים חושביםמשום שרוב מוחלט של האנשים לא חושבים בכלל. הם בעלי אינסטינקטים. גרוי תגובה , גרוי ותגובה. ולכן אין ממה שיהיה אכפת. ) ולכן רשות הרבים לא שווה כלום מבחינתי . אני בז לאינטלקטואלים ריקים. ואין לי סבלנות להפוך לגורו וגם לא רואה שום כבוד בזה. אין שום כבוד בלהיות רועה כבשים ועיזים וזה מה שגורואים עושים.

            ואני לא מבין, בתגובת המשך כבר פרטתי ונימקתי. לא מספיק לך ? האם משהוא לא היה ברור ? באמת שאני מאבד את הסבלנות שמלכתחילה לא היה לי הרבה ממנה.

          2. ואם מפריע לך איך אני משווה את עצמי לוויטגנשטיין. אז באמת אני לא צריך. כי אם אני באמת כזה אני לא צריך האישור שלך להשוואה הזו ( וגם אם אני לא כזה אני לא צריך את האישור שלך לזה) , וגם אני לא צריך להשוות את עצמי אליו בכלל, כי אז הוא לא גדול כזה (כי אז הוא בגובה שלי ואולי הוא צריך להשוות עצמו אליי). ואם אני לא כזה רק רציתי להביא דוגמא איך מישהוא יכול לדבר במקודד מבלי שיהיה לו אף חסיד לפני כן ושיש להתייחס לתוכן דבריו על אף קידודם. בקיצור, אם אתה מרגיש שיש משהוא בדבריי המקודדים המשך ושאל ( ואני חושב שכן הואיל ושאלת מלכתחילה משהוא) ואם לא ,ואני איזה נפוח בעיני עצמו ( כל בני האדם הם כאלו ואפילו מבלי לדעת את זה), המשך הלאה.

    2. עמנואל, הנחרצות שלך היא ממש תופעה.
      רק לגבי לייבוביץ, אתה פשוט טועה בעובדות. בחייו האישיים הוא היה איש תרומי ממש. קיבל כל אדם ואירח כל זב וצרוע ושוחח עמו. נסע לכל מקום שהזמינו אותו, ודיבר בנימוס ובקשב עם כל אדם. דמותו הציבורית הייתה שונה. עוד דוגמה לקקביעות שאתה מפריח לחלל בלי שום היכרות עם הנושא.
      לגבי הדיאגנוזות אליי, אני מודה לך. חסכת לי תשלום ראשון לפסיכולוג (דיאגנוזה כבר יש).

      1. שמעתי כאלה רבות. אינני מתרשם כלל וכלל . אני שמעתי אותו מדבר לא פעם ולא פעמיים. אני מתפלא שאתה בכלל מתרשם מזה. אין פה שום דבר תרומי. אדם שהוא איש רוח אוהב לדבר. זו משמעות קיומו. הוא לא עושה לאף אחד טובה בזה שהוא הולך לדבר איפשהוא. הוא צריך את זה יותר מאשר האנשים ששמעו אותו. אנשים מהסוג שלו ( שגם אני ואתה שייכים להם) צריכים יותר את התלמידים ( אפיילו צרועים וזבים למרות שלכאורה לא אמורה לו להיות כלפיהם סבלנות.) מאשר התלמידים צריכים אותם ( יותר משהעגל רוצה לינק וכ’) . אף אחד לא מספר עליו אפילו בדל סיפור כמו הסיפורים שמספרים על הרב קוק ועל הרב אויערבך. אלו אנשים תרומיים. להגיד על לייבוביץ’ שהיה תרומי זה זילות של המושג הזה. הוא לכל היותר היה אוטיסט. ושוב – אני לא היחיד שיאמר את זה.

        ביחס לנחרצות. לא אכפת לי. אני שיקול דעת הוא הכרחי אבל עד גבול מסוים. אני רואה בשיקול הדעת האינסופי ( כביכול) שאתה מעלה על נס פה ,זיוף. יש גבול עד כמה אני לא אתן אמון בתחושות שלי. רוב המוחלט של האנשים מסביבתך מפחדים לצאת שוטים כי הם מפחדים מה אנשים יחשבו עליהם. אני לא מפחד מאף אחד ולא אכפת לי מה חושבים עליי ( אבל כן אכפת לי מהאמת. לפעמים אני אפילו פרובוקטיבי בשביל לראות איך אנשים יגיבו ובשביל לבדוק האם מה שאני מאמין או יודע באמת נכונים). אני לא רואה מה שייך להפריד פה בין הדמות הציבורית לפרטית ( שאף עליה אני בספק גדול כאמור – שמעתי ממישהוא (לא בדקתי השמועה אך זה לא יפתיע אותי בכלל כי זה מתאים לטיפוס) שאפילו לאנשים הקרובים אליו הוא היה אדם לא לבבי וששנא את כולם ( זה נאמר מפי מישהוא שטען שהיה אצלו באיזה שיעור) ). אני כשלעצמי גם לא אדם קל אבל לפחות יש לי מודעות עצמית. וזה עצם העניין. עיקר הטענה שלי כלפיו זה לא הרוע אלא חוסר המודעות אליו. והגיע הזמן שגם הרב יפתח אחת כזאת

        1. 'תרומי' או 'תרמי'? (לעמנואל)

          לעמנואל – שלום רב,

          דומני שלגבי לייבוביץ נכונה יותר ההגדרה של ‘אדם תרמי’, בעל מזג חם וסוער. המזג החם מביא אדם גם ליחס של חמלה ועידוד כלפי צרותיו ולבטיו של ‘האדם הפשוט’ הבא לדרוש בעצתו. ואותו מזג חם מביא אותו ל’ריתחא דאורייתא’ והחייחסות בשצף קצף לבעלי עמדה משפיעה ולשיטותיהם שלדעתו הן מעוותות.

          דומני שגם רמד”א הוא ‘אדם תרמי’, בעל מזג סוער, שגם בו יש את שתי הפנים של אותה מטבע. מחד סבלנות עצומה (בדרך כלל…) כלפי כל שואל, ומאידך, התבטאות חריפה ומושחזרת כלפי אישים ושיטות משפיעות שאינן מוצאות חן בעיניו. כנראה שגם העיסוק המרובה במאבק נגד האמוציונליות, נובעת אצל רמד”א מהמינון הגבוה של אמוציונליות באישיותו, המעורר את החשש שא ייתן לה לגיטימציה – תצא מכלל שליטה.

          הראי”ה קוק (והרש”ז אוערבאך) אף הם היו אנשים ‘תרמיים’, אך הצליחו לעבד את המזג הסוער ל’תרומיות’, לתרום את המידות הגולמיות, ולהפיק מהם את התמצית הראויה. רבי אריה לוין מעיד שהראי”ה קוק היה קנאי באופיו, אך הצליח בעבודה נפשית קשה להתמיר את הלהט הקנאי ללהט של הסברה מתוך הבנה וכבוד.

          הרב ארי יצחק שבט (מ’בית הרב’) השווה בין הטיוטות של כרוזי הראי”ה לבין הכרוזים שפורסמו, ורואים עין בעין שסערת הנפש המביאה לביטויים חריפים בטיוטת הכרוז – הולכת ומתמתנת, הולכת ומתעדנת עד שהגירסה שנמסרה לדפוס היא יותר ‘דרכי נועם מאשר ‘מקל חבלים’. הטיוטה מבטאת את סערת הנפש של הכותב, בעוד הנוסח המודפס – את עיבוד הדברים לצורה נעימה ומתקבלת.

          בברכה, יפאו”ר

          אף חז”ל מתארים את המהפך בנפשה של אסתר, שבסערת נפשה מוכנה להצביע לעברו של המלך ולהטי בו: ‘איש צר ואוייב’, אך בה המלאך, המחשבה התבונית, ומפנה את האצבע המאשימה אל המן, כדי שלא ‘לשרוף אתהגשרים עם המלך.

          1. ההבדל בין תרמי לתרומי בשפתך זה כל העניין וזה הבדל שמיים וארץ. מה שאתה קורא לו תרמי זה אינטלגינציה בשרות האגו. זה ההבדל בין אדם שהכעס מניע אותו (שהכעס שלו משתחרר כמו בפצצה גרעינית. והוא כבע”ח) לבין בנאדם שהופך את הכעס לאנרגיה חיובית ובונה (אנרגיה גרעינית פרודקטיבית – כמו בכורים גרעיניים) – אדם שנגאל – שנלחם ברע ולא ברעים. אגב אני מאשים גם את הרב מיכי בזה אם כי הרבה הרבה יותר פחות. ואני בעצמי לוקה לא מעט בשינאת אדם ( אלא שלזכותי יאמר שאני מודע לזה ויודע שאני צריך תיקון וגאולה – מה שהרא”יה זכה בו) ואמרתי שעיקר הבעיה שלי זה לא כ”כ עם המציאות הזאת אלא יותר עם חוסר המודעות אליה. אל תתרשם “מ”החמלה והעידוד” לאדם הפשוט. אלו בעצם רחמים שנובעים מחוסר כבוד ( באנגלית pity ). זו כל החמלה שהשמאל מברבר עליה כל הזמן כשברור לך שאין שום חמלה על אף אחד אלא דוגמנות גרידא. זה הדבר הכי הגרוע שיש. כבוד זה תנאי בסיסי והכרחי לאהבה. אני בטוח שרוב מי שנחשף אי פעם ללייבוביץ ‘ נחשף לבוז שלו לאנשים פשוטים (אנשים דתיים שלא עלו לרגל לראות את פניו ולהתבסם מחכמתו…) .

            אתה לא רואה פה את התבנית ? זה אגו רגיל שיש אצל כל בני האדם שרואים את עצמם כמגיני החלשים והנדכאים מול אל מול ה”רעים העושקים” ( במקרה שלו “היודונאצים הפאשיסטים”) … .במובן מסויים זה גם מה שאני עושה פה בתגובות אלו מול הרב מיכי… א”א לברוח מזה. ממש צריך גאולה. אבל קודם כל צרחיך מודעות עצמית). יצא לי גם פעם לשמוע הקלטה שלו במקום פרטי והוא באמוציונליות רבה (שהיא ע”ז ) אמר שכל מגמתו בעולם זה להילחם בעבודה זרה… אבל אתה רואה שלרב קוק הייתה את המודעות העצמית להבחין בפרדוקס הזה וזה הכריח אותו מנטלית – ולא מטעמים של דוגמנות מוסרנית – להתפתח הלאה. זה אגב קרה אצל כל האנשים הגדולים ולא רק אצל הרא”יה. וזה מה שמבדיל בין בן אדם גדול לאינטלקטואל ריק.

            1. ואולי 'אורייתא קא מרתחא ליה'? (לעמנואל)

              בס”ד ז’ באדר תשפ”א

              לעמנואל – שלום רב,

              המזג החם והסוער, ‘תרמיות’ בלשוני, אינו בהכרח אומר שיש כאן התנשאות מסיבות אגואיסטיות כפי שאתה טוען. הלא יש מצבים של ‘האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא קא מרתחא ליה” כפי שמתאר רבא (תענית ד’).

              בהחלט קיים המצב של אדם המונע מאידיאלים גדולים, ולכן הוא מלא כעס על מציאות שאינה מתיישבת עם האידיאלים הגדולים שלהגשמתם הוא מצפה. לא רק בבבל הסכימו לתפיסה זו. גם בארץ ישראל דרשו את הפסוק ‘ארץ אשר אבניה ברזל’ על ‘בוניה’, תלמידי החכמים שעליהם להיות קשים כברזל כדי לבנות ולעצב את העולם בצורה הראויה ולא להניחו במצבו האומלל.

              עם זאת, מסיק רבינא שם, שאף שיש מקום ל’ריתחא דאוריית’, בכל זאת ‘עדיפה הדרך של ‘למילף נפשיה בניחותא. רבינא כחותם התלמוד מלמדנו איך לתעל את הכעס המוצדק, על ידי ניסוחו בסגנון שיהיה בגדר ‘דבר הנשמע’. וכך יביא הכעס הממותק והמעובד, לתוכחה בנועם ובצורה המתקבלת ומשפיעה לטובה על שומעיה..

              בברכה, שמחה הלוי פיש”ל-פלנקטון

              1. ה'ריתחא' ומיתוקה - בדרכו של משה רבנו

                משה רבנו מתחיל את דרכו ב’ריתחא’. הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי ומכה את המכה; רואה איש עברי מכה את רעהו וגוער במכה. אף כשהוא בורח למקום שבו הוא ‘גר בארץ נכריה’ – הוא ‘לא דופק חשבון’ ומתקומם כנגד בני המקום במחאה על העוול שעשו לחלשות מהם.

                זה בסיס טוב למי שאמור להיות מושיע, אך הלהט צריך למצוא את השלמתו בהרבה סבלנות. משה מבין זאת כבר בראותו שבני עמו, שאת מריבתם בא ליישב – אינם מקבלים זאת באהבה, אלא מתריסים נגדו: ‘מי שמך לאיש שר ושופט עלינו’. והוא תופס שעדיין מצפה לעם תהליך עומק ארוך טווח עד שיהיה ראוי לגאולה.

                תהליכי עומק של תיקון לא עושים ב’זבנג וגמרנו’. הוא יזדקק לעשרות שנים של ‘סטאז’ אצל חותנו, המהפכן הגדול, שהלך ללמוד את כל דתות העולם והתאכזב מכולן. יתרו, המבין הגדול בנפש האדם, הוא היחיד שמעלה בדעתו שהמצרי הלבוש בגדי מלכות שמעז ‘לעשות סדר’ בתקיפות בארץ אחרת – הוא בעצמו פליט גולה שצריך להזמינו ‘לאכול לחם’. מהפכן מזהה מהפכן…

                ויתרו לא רק מציע לאורחו ‘לאכול לחם’, אלא מתווה לו את הדרך ‘להיאפות ולהתבשל’. להקים משפחה, ולהתאמן בהנהגה כרועה לצאן. רק אחרי כששים שנה. בגיל שמונים – יימצא משה בשל לחזור למצרים ולגאול את עמו.

                משה יישלח לגאול דווקא כשהוא מרגיש שהוא אינו האיש המתאים, ואולי יש טובים וראויים ממנו. כאן עומד משה במבחן השני של המנהיגות. לא רק תקיפות ואומץ צריך המנהיג, אלא גם סבלנות וענווה.

                בהמשך דרכו ישלב משה את שתי התכונות – התקיפות והסבלנות – בירדו מההר ובראותו את העגל והמחולות סביבו. הוא שובר בתקיפות את הלוחות ועניש בחומרה את המסיתים והמחטיאים, אך באותו אומץ ותקיפות הוא משתמש בבקשו מאלקיו לנהוג בסבנות ולסלוח לעם על החטא הגדול שעשו., והוא ‘דופק על השולחן’ ומטיח: ‘ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת’.

                מנהיג העם צריך להיות מחנכו הגדול. מחד לדעת כשצריך לקצוף ולהוכיח בחריפות, ומאידך, גם להיות מלא בסבלנות אין קץ, וללמד זכות על עמו גם אם נדמה ש’כלו כל הקיצין’.

                בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

              2. אני לא מבין מה אתה רוצה. האידאלים שמהם לייבוביץ ‘ והרב מיכי מונעים הם לא אידאלים גבוהים אלא ילדותיים. יש מליון כועסים כאלו בשם כך שהמציאות לא מסתדרת להם אבל הם אינפנטילים לגמרי. וגם עיקר טענתי על כך שהם לא מודעים לעצמם (מה שגורם להם להכינס לפרדוקסים ולשגעון – לשנוא ת בני עמם ולאהוב את אויביהם) לא על הכעס עצמו. לייבובי. הוא לא צורבא מרבנן. האמוראים היו אנשים בעלי השגה ושיכלו להחיות מתים. והוא לא. הוא אינטלקטואל ריק. יש מליון כאלו ולא התורה מרתיחה אותם אלא האידאולוגיה הילדותית שלהם. גם הרבה רבנים חרדים לא מונעים ע”י ריתחא דאורייתא אלא מכעס ילדותי וזהו.

              3. האם הרגשנות דו צדדית?

                בס”ד י”א באדר פ”א

                ייתכן שיש להבחין בין רגשנות לשני הצדדים לבין רגשנות המתבטאת רק בצד השלילי. יש להניח שמי שנוטה לרגשנות – תתבטא רגשנותו גם בהתלהבות מדברים חיוביים וגם בקצף על דברים שליליים. לעומת זאת שוויון נפש כלפי מעשים חיוביים, תוך התרגשות רק כלפי מעשים שליליים – היא תכונה פחות סימפטית.

                ואולי הניסיון לדכא ולשלול את הרגש החיובי בעבודת ה’ – הוא המביא לניתוב הרגשנות רק לתחום הש/לילה. סוף כל סוף, הרגש הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו של האדם, וכשלא יתועל לאפיק החיובי – יבצבץ רק בתחום השלילי, וחבל.

                בברכה, ירון פש”ל קורינאלדי

                1. רגשנות היא שם עברי לאמוציונליות. והיא נובעת מחוסר בגרות ( חוסר בגרות כשלעצמה היא לא רעה. ההיתקעות בה היא רעה). דווקא אמוציונתיות לכל צד מגבירה גם את האמוציונליות לצד השני ( הפוך ממה שאמרת. כלומר מי שיבטא רגשות “חיוביים” כלומר התלהבות זה לא יוריד לו את הרגשות “שליליים” שינאה כעס וכו’)

                  רגשנות היא דחף ואדם לא אמור להיות מונע ע”י דחפים ( כעלה ברוח פאסיבי) כי אז הוא נותן לסוס שבתוכו להובילו. אל להיפך עליו לבחור במה שנקרא אצל החסידים “השתוות” שבה אדם נע ע”י מטרות ( האדם שבתוכו הרוכב על הסוס שבתוכו הוא המוביל). השתוות היא שכליות טהורה. אבל היא לא אדישות ואף לא קרירות. היא משהוא אחר. היא סוג של שקט שיש בו עוצמה. שקט שנובע מאכפתיות ולא מאדישות.

                  1. 'כי נער ישראל ואוהבהו' (לעמנואל)

                    בס”ד י”ב באדר תשפ”א

                    לעמנואל – שלום רב,

                    להט הנעורים הוא ה’מנוע’ המניע את האדם לחידוש ויצירה. להאמין שהעולם ביסודו טוב, ושהוא מכוון אל הטוב יותר. רק ‘נזיז את הרגלים’ ונפעל במרץ.

                    להט הנעורים בוער ברגשנות דו-כיוונית. התקוממות כנגד הרע והמעוות, ושמחה גדולה על כל התקדמות לטוב, גם אם היא נראית קטנה. וכפי שאמר המשורר: ‘את הרע צריך לראות כדי להילחם בו. על הטוב צריך לשמור בכדי להינחם בו’.

                    להט הנעורים הוא ה’מנוע’ המזרים אנרגיה, ויחד איתו משולבת החכמה והניסיון של הזקנה, המתינות ויישוב הדעת, המראים את הדרך לתת לכל הרצונות המנוגדים את המינון הראוי והמאוזן.

                    בברכה, יפאו”ר

                  2. כן ( אני מכיר את הפסיקה ברב קוק). אבל להט הנעורים הזה הוא אגו (יישות). זה בס”ה משהוא שמעניק לנער תחושת חשיבות ( ולכן גם מעמדו החברתי בעיני עצמו עולה). יש משמעות לקיומו . הוא ממתקני העולם לעומת הזקנים הנרפים הפשרניים והעסקניים ( שמורכבותה של המציאות הכריעה את הנער שבהם). הבעיהבזבה היא שזה לא שהוא משרת את המשמעות ( המטרה. האידאולוגיה). אלא הפוך המטרה והמשמעות והאידאולוגיה משרתות אותו. ולכן ברגע שיש כבר הרבה לוחמים למען אותה מטרה הרוח ( ובמיוחד אם אלו בוגדים בו) יוצאת ממפרשיו והוא נהיה זקן ואדיש. זאת לעומת יראש מים אמיתי שהוא מרכבה לשכינה ולא האגו מניע אותו אלא הוא מזכך את האגו שלו שהוא לעולם לא נובל

                    “וייעפו נערים וייגעו ובחורים כשול יכשלו. וקווי ה’ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפ”

                    1. אם אין 'אני' לי מי לי?

                      לעמנואל – שלום רב,

                      אכן תחושת ה’אני’ – חשובה מאד. תחושתו של אדם ש’אם אין אני לי – מי לי?’ היא המביאתו לעשיה גדולה מתוך התחושה ש’אין הדבר תלוי אלא בי’

                      אך ככל שאדם מתעורר לפעול – הוא מגלה ש’כשאני לעצמי – מה אני’, וכדי להצליח הוא צריך להתחבר אל הכלל, מתוך הבנה שהוא רק חלק מתמונה כוללת, שגדולתה ויופיה – בהשלמה ההדדית של כל חלקיה.

                      ולכן, נותן כל אדם ‘מחצית השקל’, ללמד שמבלעדי החלק היוחד שלו – הכלל אינו שלם; אך החלק שלו הוא רק ‘מחצית’ הזקוקה לחיבור ולהשלמה אל זולתו. ה’אני’ של היחיד – מתרחב והופך ל’אנחנו’ של הכלל.

                      בברכה, עמיעוז ירו”ן שניצל”ר

          2. מקנאות לסבלנות בעריכת כרוזי הראי"ה - ציון מקור

            בס”ד עש”ק ויקחו לי תרומה תשפ”א

            המאמר על כרוזי הרב קוק אליו ציינתי בתגובתי ‘תרומי או תרמי?’ הוא: ‘קנאותו וסובנותו של מרן הרב קוק זצ”ל בראי עריכת כרוזיו’, מאת הרב ארי יצחק שבט והרב צוריאל חלמיש, ‘המעיין’ תמוז תשפ”א (ניתן לצפיה באתר ‘המעיין’).

            בברכת שבתא טבא, פדהצור פיש”ל פרי-גן

      2. מזמן חדלתי מלהגיב באתר זה, בעיקר משום שמצאתי את הוויכוחים עם בעל האתר מתישים ולא מועילים, ויש לי עוד כמה וכמה עיסוקים. (גם אין לי זמן לקרא את כל הטורים, אני קורא את חלקם באקראי).
        אבל כשפגעתי בדבר זה נפלאתי הפלא ופלא, כיון שזכור לי שקראתי אי שם בכתבי קדשו של בעל האתר שהודה שמעולם לא פגש בליבוביץ’ ולא הכירו אישית. ובכן, אני פגשתי בו כמה וכמה פעמים והכרתיו. אדם “תרומי” הוא לא הדבר האחרון שאפשר לומר עליו – פשוט משום שאי אפשר לומר זאת עליו כלל. נכון, הוא לא היה גנב, לא רוצח ולא אנס (ככל הידוע לי) – אך האם בזו תפארתו?
        בכל הנוגע לבין אדם לחברו הוא היה איש שפל ובזוי. ראיתי זאת בעיניי ושמעתי באזניי. הוא פשוט נהנה להתעלל בכל מי שחלק עליו, לצעוק, להשפיל, לדרוס ולרמוס, לרוב ללא נימוקים של ממש אלא בגימיקים תיאטרליים זולים. ככל שעמדתו היתה חלשה יותר מול עמדת בעל דבבו, כך היה גס ומשפיל יותר.
        גם הקביעה שנסע לכל מקום שהזמינו אותו לא נכונה. הוא ברר את הבמות שלו בקפידה, ונמנע ככל שיכל מלהופיע במקומות שבהם חשש שיאותגר. כך למשל דחה בקביעות את הזמנותיה של הישיבה בה למדתי (מעלה אדומים), שאחותו, נחמה ז”ל, התארחה בה, לימדה בה כמה שיעורים ולא נרתעה מלהגן על עמדותיה מול הר”מים והתלמידים. ישעיהו ידע ששטויות כמו “המשיח לא תופס כל מקום בהגותו של הרמב”ם” הוא יכול לומר רק מול סטודנטיות מעריצות ב”בית הילל”, אבל בישיבה מול ת”ח הדברים יתקבלו בפרץ צחוק מתגלגל.

        1. טוב, נו אז מסתבר שזו פעם שניה ברציפות שאולי בעצם הרב הוא זה שדווקא לא יודע על מה הוא מדבר ולא אני. זה היה גם בפעם הקודמת בטור של רות דיין. אני שם דיברתי על הטיפוס אותו אני מכיר היטב ולאו דווקא עליה . אם כי חזקה שהיא אינה שונה מכל אלו. בסופו של דבר אם היא אינה מטורללת, ( שאז היא לא דוגמא לשום דבר. כלומר אז היא לא יכולה להחשב כבן אדם טוב בכל מקרה) אז א”א להגיד עליה שהיא בן אדם טוב. צריך להבין איך שתי התכונות שמנוגדות חיות ביחד. ואחת היא זיוף. א”א סתם להישאר בהערכה מורכבת של המציאות ולא להמשיך הלאה – צריך לקבל הכרעה כלשהיא אפילו גסה. חשבתי לעצמי מה היה קורה לו ערפאת היה הורג אישית ,חס ושלום , את אחד מילדי הרב. האם אז הרב ואשתו היו ממשיכים להיות חברים שלה? לא נראה לי כלל וכלל ( ואם כן אז אתם מטורללים בעצמכם ואין לי מה לדבר יותר). אז בעצם מה שקורה פה שדם של יהודים שאתם לא מכירים לא חשוב בעיניכם. אני לא מאשים. זה לא דבר שנולדים איתו. אבל עדיין זאת המציאות. ועדיין צריך לפחות לזייף את זה כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות ( פייק איט טיל יו מייק איט). זו למעשה המציאות של השמאל מהסוג הזה . פשוט דם של יהודים לא חשוב בעיניהם. התרגלו מהגלות. נמצאים בחברה של גויים ( שלהם בטח דם יהודים לא חשוב. מורשת מאבותיהם. חלק מהתודעה הקולקטיבית הכלל עולמית) ואז מסתכלים על עצמם כמו שאותם גויים מסתכלים עליהם (השפעת הסביבה)

          וגם אצל לייבוביץ ‘ , מעבר לגיחוך בעיני שלטעון שהבנאדם הואיל בטובו לענות לאנשים ששאלו אותו שאלות ( שאחרת בסופו של באמת אף אחד לא היה מתייחס אליו) זה גורם לו להיות “תרומי” ( כשיקשיב לאנשים כמו שהרבי מלובביץ’ הקשיב – נדבר) , אני גם יכול לקבץ סיפורים על נסראללה ( וגם אותו אחד ממנהיגיו הרוחניים של החמאס שחוסל לפני 15 שנה בערך – לא זוכר את שמו – זה שישב בכסא גלגלים) שחוסל איך הוא עוזר לעניים בני עמו. אבל בסופו של דבר ברור לכל יהודי באשר הוא שהוא לא רק אויב -הוא אדם רע ( חיית אדם).

  2. שלום הרב. יתכן ויש הד לדבריך בדברי הרב קוק שמונה קבצים (א, רלד): ” ביושר הדעת ובמידות הטובות יש יותר אמונה ודבקות אלוהית מבאמונה דיבורית וציוריות רגשנית”

  3. כיוון שהדיון כאן הוא על שכל, רגש וחוויה, רק על עצמי להעיד אני יכול.
    בעבר בהחלט הייתי מתמלא הנאה מלימוד גמרא, ובהמשך גם מקריאת ספרי הרב.
    אלא שאחרי שנים של עיסוק במדע יישומי, אני איבדתי את ההנאה הזו.
    בדומה לביקורת של ידידך פרופ’ שנרב על הפסיכולוגיה, קשה לי להתפעם מפלפול שתלוי בהנחות שמראש אינן מוגדרות היטב. אפשר לחלק את הנפש לשלושה חלקים, לשלושים, או לשלוש מאות… כיצד ניתן בכלל לדעת שאנחנו מכוונים לאמת כלשהי?
    וכפי שהערת בסוף ביושר שאני מעריך, גם לך אין תשובות כאלו.
    כלומר, מראש אנו יודעים שאנו עוסקים במשהו שכל אחד בעל כישרון רטורי יכול לחרטט מה שבא לו.
    מי שמחפש הנאה כזו, ימצא אותו במדעים השונים, בפרט ביישומיים.
    אותו פגם קיים לא רק בתאולוגיה ופסיכולוגיה, אלא גם ברוב רובה של הפילוסופיה.
    לכן, מי שמחפש הנאה אינטלקטואלית, כדאי לו לחפש אותה איפה שהיא קיימת בצורתה האנורקטית באמת (אחרי גילוח חסר רחמים מצד התער של אוקאם).
    מי שמחפש מוסר, שיעזוב את הספרים ויעזור לאשתו עם הילדים.
    ומי שמחפש חוויות רוחניות, מוטב שילך אחרי נפשו הבהמית לחסידות ברסלב, חב”ד, או קוק (חבקו”ק).
    ומי שבנוסף על כל אלו חושש להתחסן, שילך לרב אשרוב.
    ואעפ”כ, ולמרות הכל, אני עדיין נהנה לקרוא את דברי הרב:)

    1. הכנסת לפי דברים שלא אמרתי. לא נכון שכל אחד בתחומים הללו יכול לחרטט כרצונו. אמנם יש הרבה חרטטנים, אבל אנשים עם שכל ישר יבחינו בזה די בקלות. ראה בסדרת טוריי על פילוסופיה.

  4. דיכוי הרגש או איזונו?

    בס”ד יום ה’ לסדר זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן תשפ”א

    מחמם את הלב לקרוא ביום קפוא ומושלג על חשיבות הקיפאון הרגשי בעבודת ה’ 🙂 דווקא פרשיות השבוע. הזה והבא אחריו, העוסקות בבניין המשכן ובבגדי הכהונה, מלמדות על חשיבות טיפוח עולמו הרגשי של עובד ה’. ההתפעלות מהיופי של של הזהב והכסף התכלת והארגמן – היא כלי רב עוצמה לעורר את האדם לעבודת ה’. האדם בטבעו מחפש את הרגש והחווייה, ואם לא יקבלנה בהקשר החיובי – יחפש אותה במקומות שליליים.

    דיכוי הרגש אינו בא בחשבון, אך מה שחשוב הוא איזונו של עולם הרגש. וכך בצד הפאר וההדר שבמשכן – ניתן גם ביטוי מאזן לרגש ההופכי, לנקיות ולפשטות.

    הפאר וההדר של המשכן מוצנע בפנים. רק הכהן הנכנס אל הקודש ראה את הזהב התכלת והארגמן. מבחוץ נראה רק מכסה שחור של יריעות עיזים, הנתון על אדני כסף, שנבנו ממחצית השקל שבה היתה יד כל העם שווה, העשיר לא הרבה והדל לא המעיט.

    אף בגדי הכהנים היו עשויים שש לבן פשוט. רק באבנט נשמר הפאר וההדר של הזהב התכלת והארגמן. האדם הניגש את ה’ לשרתו בא בתחושה של פשטות כ’בריה קלה העומדת בדעת מעוטה לפני מלך מלכי המלכים’, אך הוא נאזר בעוז ובגבורה באבנט המפואר המבטא את גאוותו בשליחות האלקית שהוטלה עליו.

    לא לדיכוי הרגש קורא המשכן, אלא לאיזונו, על ידי טיפוח רגשות עוצמתיים לשני הצדדים: הענווה והפשטות הראויים לאדם מול יוצרו, ויחד עימה הגאווה והשמחה בקשר שלנו עם יוצרנו שבחר בנו להיות שליחיו לקדש את שמו בעולמו.

    רגש האהבה הוא ה’מנוע’ המעודד את האדם לפעולה, בעוד רגש היראה הוא ה’בלם’ המעורר את האדם להיזהר מפני עשייה מעוותת. השכל, הן השכל הטבעי והן הדרכת התורה – נותנים לאדם את היכולת לנוות בין הרגשות הסוערים. על ידי הדרכת השכל, יודע האדם מתי ‘לתת גז’ ומתי ‘לתת ברקס’.

    בברכה, שמחה הלוי פיש”ל-פלנקטון

    1. תיקון טעות (ואולי לא?)

      בפיסקה 6, שורה 3
      ..ץ. לנווט בין הרגשות הסוערים…

      [ואולי בכל זאת נכון לומר: ‘לנוות בין הרגשות הסוערים’, כיוון שככאשר יש הרמוניה ראויה בין הרגשות המנוגדים יש כאן נוי, נוי של תמונה שלימה שכל חלקיה תואמים ומשלימים].

      בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

    2. 'תרומה' אחרי 'משפטים'

      אכן, העצמת הרגש שבפרשיות המשכן – באה אחרי פרשיות יתרו ומשפטים. אחרי מעמד הר סיני שנועד להפנים בלב העם את היראה: ‘למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו’, ואחרי עשרת הדברות, שרובן ככולן הוא ‘מה לא לעשות’. ואחרי האזהרות לא להשתעבד ‘לאלהי כסף ואלהי זהב’, אלא לעבוד את ה’ בפשטות ובצניעות; ואחרי פרשת משפטים המחייבת את האדם לפקוח עין קפדנית על כל אורחות חייו ש’לא תצא ממנו תקלה’ לעצמו ולזולתו – אז יכולות לבוא פרשיות המשכן, העוסקות בטיפוח עולם הרגש של עובד ה’.

      בברכה, יפאו”ר

      ואף בעבודת ה’ של ימי הפורים, רק אחרי ההיזכרות הרוחנית במעשי ה’ על ידי קריאת המגילה ערב ובוקר, ואחרי הטיפוח המעשי של האחווה והאחריות לזולת ב’משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים’ – רק אחרי ההכנה התודעתית וטיפוח האחריות החברתית, ניתן לתת דרור להתללהבות של המשתה והשמחה.

      1. 'הנעה שכלית' קטגורית ו'הנעה רגשית' נפרדת - בין 'נזכרים' ל'נעשים' בפורים המשולש

        בס”ד י”ג באדר תשפ”א

        בדין ‘פורים המשולש’ באה לידי ביטוי ההבחנה בין ההנעה השכלית להנעה הרגשית בשמחת הפורים. התובנה השכלית שאותה אנחנו מעוררים בקריאת המגילה – מאוחדת כאשר ט”ו חל בשבת, שאז כל יהודי העולם, פרזים ומוקפים, מתאחדים בקריאת המגילה.

        לעומת זאת, בצד של ‘ההנעה הרגשית’ שב’משתה ושמחה’ – אי אפשר לערב את הפרזים והמוקפים. בעוד שמחתו של הפרוז היא השמחה הקיומית שבהצלת עירו ממיתה לחיים – הרי שבשמחתו של המוקף ההצלה הקיומית פחות בולטת, שהרי בעיר המוקפת חומה היתה הסכנה האישית קטנה יותר.

        שמחתו של המוקף היא שמחה מעודנת ועמוקה יותר. לא על ההצלה האישית מהסכנה אלא על הרמת קרן האומה בעשיית ‘טיפול שורש’ למוקד השנאה המרכזי שהיה בשושן הבירה. שמחה זו היא בראש ובראשונה שמחה לאומית על הישועה ארוכת הטווח, ולפיכך אין לטשטשה ע”י עירובה עם שמחת ההצלה הפרטית של כל עיר ועיר, אלא יש לייחד לה ‘יום שמחה ומשתה’ ייחודי.

        כל ישראל שותפים ב’הנעה השכלית’ שבקריאת המגילה, אך נבדלים ב’הנעה הרגשית’. אלה חוגגים את ההצלה האישית של עירם, ואלה חוגגים את הישועה הכללית שאירעה ב’מרכז העניינים’.

        בברכה, ירון פיש”ל קורינאלדי

  5. רק הערה לגבי האגלי טל:

    בדברי האגלי טל טענת: “הוא אכן דוגל בכך שהלומד ייהנה מהלימוד, אבל גם הוא מסכים שאם הלימוד נעשה בשביל ההנאה זהו לימוד שלא לשמה. כלומר גם לדעתו עשייה בגלל מנוע רגשי היא פסולה.”

    לטעמי אתה עושה פה קפיצה לא מוכרחת שמסבירה הרבה על המחלוקת. האגלי טל טוען שזה לימוד שלא לשמו, לא פסול. יותר מכך, הוא מוסיף “ובהא אמרו לעולם יעסוק אדם כו’ שלא לשמה שמתוך…” דווקא כדי לטעון אחרת – זו לא השאיפה, אבל לא שזה פסול אלא בהחלט יכול להיות צעד בכיוון.
    הוא לא שולל את ההנאה כמוטיבציה כמו שהוא מסביר שזה לא התחנה הסופית.

    ולמה זה מאוד מהותי לכל הויכוח לדעתי?
    כי מי שחולק עליך טוען לעדיפות במצב החלקי. גם כאשר מסכימים מה המצב האידיאלי, השאלה היא מה המסלול שמאפשר יותר בקלות להגיע לשם. על ידי שלילת הרגש גם כשלב ביניים משאיר יותר אנשים במבוי הסתום שבו אתה נמצא (הדלקת רגש) מאשר אנשים שיישארו במבוי סתום אחרי הגעה לשלב ביניים של הנעה רגשית בלי הנעה שכלית.

    לכן אני יכול להבין אם תחלוק על האגלי טל, אבל להביא אותו כתמיכה זה נראה לי צעד מפתיע.

    1. לא הבנתי. אתה עצמך מסביר אותו בדיוק כמוני ואז אומר שההיתלות שלי בו תמוהה?!
      לא אמרתי שלימוד כזה הוא נטול כל ערך. לפחות אינסטרומנטלי.
      הרי הוא אומר שזה לימוד לא לשמה, וזה בדיוק מה שגם אני אמרתי! יתר על כן, הערך שהוא רואה בלימוד לא לשמה הוא רק מפני שבא ממנו ללימוד לשמה, כלומר הוא אפילו קיצוני יותר ממני: אין שום ערך אמיתי בלימוד לא לשמה.
      מוזר…

  6. חיותה הפנתה את תשומת לבי לשני המאמרים הללו שפורסמו באקדמות. שניהם נוגעים בשאלת הרגש והלהט הדתי בהיבט החינוכי:
    1. סקירה של הרב ברנדס על ספרו של ארנד:
    https://bmj.org.il/wp-content/uploads/2019/12/11.17.Brandes.pdf

    2. תשובתו של ארנד שמתייחסת לנקודה הזאת ביתר פירוט:
    https://bmj.org.il/wp-content/uploads/2019/12/13.13.Ahrend.pdf

    הדיון הוא אופייני, שכן הוא עוסק בהשלכות של חינוך והתנהלות רגשיים מול שכליים ומאופקים, אבל מתעלם מעצם הבעייתיות שבהתנהלות רגשית. לא בגלל התוצאות שיכולות להיות בעייתיות אלא מעצם היותה רגשית.
    אגב, בשורה התחתונה אני לא חושב שיש ביניהם ויכוח ממשי. זאת בדומה לוויכוחים רבים בנושאים כאלה.

  7. אני לא יודע לגבי רוח במפרשי עבודת השם, אבל אני באופן אישי קיבלתי רוח כללית. נכנסתי לשתי עגלות במצב מנטלי מאד מבולבל ונסער, ותהליך השכנוע בנקודת המוקד של הספר ייצב והרגיע אותי. אם זאת לא רוח איני יודע רוח מה היא.

    [אגב שמעתי ממך לא מזמן שעשית סקר לפי מה שהזדמן לך ומצאת שמתימטיקאים אוחזים בעמדה אפלטוניסטית. מאז הספקתי לשאול (אגב אורחא ובקצרה בלי יותר מידי להתחפר בבירור המושגים) כמה חוקרים במדעי המחשב בעצמי (אחד מהם בעל שם עולמי) וכולם דווקא התכנסו לפיקציות מחשבתיות. בסוף שאלתי כל אחד “לדעתך הפונקציה איקס בריבוע קיימת בעולם עצמו? כן או לא” התשובות שאני אספתי הן: “לא”.]

    1. הרב מיכאל אברהם של שתי עגלות ושאר הקוורטט וכן של אלהים משחק בקוביות ומדעי הרוח ואמת ויציב הוא לא אותו הרב מיכאל אברהם של הטרילוגיה. אלו שני אנשים שונים. הראשון ללא ספק נתן רוח

    2. חן חן.
      הסקר האחרון שערכתי היה בסמינר שנתתי במחלקה למתמטיקה בבר אילן. התשובות היו חד משמעיות, והחברים שם טענו גם באופן כללי יותר שכך הוא בד”כ אצל מתמטיקאים. לדעתי חלק מהאנשים לא מודעים להגדרה המדויקת של השאלה ולכן אולי לא עונים במדויק. כך למשל משוואה ריבועית אינה באמת יש מתמטי. מספר כלשהו, עיגול או משולש, הם יש מתמטי (ואני לא מתכוון למשולש או עיגול קונקרטיים אלא לאידאות). חבורה היא יש מתמטי. מרחב וקטורי, או שדה, הם יישים מתמטיים. רון אהרוני, למשל, כנראה אינו אפלטוניסט.

      1. גם אני לא מודע להגדרה המדויקת של השאלה ולא הבנתי מה ההבדל בין משוואה מסוימת לבין שאר הדברים. וגם אם משוואה היא טענה ולא אובייקט, מדוע פונקציה (כמו איקס בריבוע) שונה מחבורה? מה יש בחבורה (להבדיל מסתם קבוצה) חוץ מאוסף אובייקטים עם פונקציה מסוג מסוים. [ואולי כל מה שאני רואה זה רק “אפקט הנס החכם”]

    3. המתמטיקה פואטית (לטולגינוס)

      לטולגינוס – שלום רב,

      נוראות נפליתי מטענתך על האפלטוניות של המתמטיקאים. ראה בשיר הבא:

      ‘אין בעולם פיוטי, כמו משפט מתימטי,
      פקח את עיניך לראות, ותמצא בו פלאי פלאות

      מראות נפלאים כמו, איקס הנכפל בעצמו,
      ואם תרצה הרי, מיד ייכפל הוא ב-איי

      ועתה ידידי התעודד, והבט נא ב-איקס הבודד
      אך אל נא תדאג חביבי, כי מיד ייכפל הוא ב-בי

      ועתה הגענו לשיא, הנה ניצב לו ה-סי
      איתן יעמוד לבדו, במלוא הדרו והודו

      אך מה נורא, אויה! הן איי איקס בשנייה
      פלוס בי-איקס ופלוס סי, אוי! סך כולם אפסי

      בברכת ‘יקרות וקיפאון’,
      , תולגינוס הקפוא, ממניין הרחוב ע”ש קר-לי-בך

  8. יפול אפלטון ופלאות במקומן
    יתענג המגלה סוד נאמן.
    ואם מצא או המציא – דברים אחדים
    אותה חוויה בשינוי הבגדים.

    כי עניין ריאליזם קשה להשיג
    ואפשר שאינו אלא שיח וסיג
    ואף אם אמת הוא נכון העניין
    השלכה לו איננה כאשר יעויין.

  9. ממה שלמדתי, רגשות תמיד יבואו לידי ביטוי בתחושות גופניות ובעצם, רגשות נחווים כנעימים או לא נעימים בגלל התחושה הגופנית שהם יוצרים. החוויה, כפי שמתוארת כאן, נמצאת במישור גבוה יותר, פחות פיזי, ואולי יש פה פתח לזיהוי בין השניים.

  10. הערה מושגית:
    המושג נפש בהמית פירושו הכוח הנפשי שהוא המאפשר והדוחף לתנועה. השורש הוא ‘אנימציה’, תנועה, ומכאן ‘אנימל’, בעל כוח תנועה, להבדיל מצומח.

    בניגוד למה שמקובל, או לאסוסיאציה הראשונה של המונח, לא באו לומר על זה שום היגד קביעה של גנאי כלשהו אלא זה קודם כל קטלוג עובדתי בלבד.
    נכון שגם לבהמה יש ‘נפש מניעה’, אבל הרי הרמב”ם (בשמונה פרקים על הנפש החמורית) טוען, וכך גם הרמב”ן (בדיון שלו על הנפש אם היא עשויה חלקים או מקשה אחת), שכאשר מדובר באדם, מקבל גם כוח הנפש הזה משמעות אחרת. ומכיוון שאנחנו לא יודעים שום דבר על כוח החיים, על עצמות הנשמה, זה לכאורה מחוץ לויכוח, מלבד עיסוק במקורות.

    השימוש במונח נפש בהמית כדבר שעומד במישור נמוך, שהרמב”ם נוקט בו לכאורה במורה הנבוכים, לגבי האימהות, בעניין שילוח הקן), גם הוא לא בא לגנות את הדחף הזה אלא לקבוע את מקומו, ולקבוע עם זה שלא לזה כוונה התורה.
    העובדה שרגש יכול לקבל גם הטיות הפוכות מכל מה שהוא תפארת האדם, לא שוללת את הרגש כדבר נעלה, אנושי וייחודי, ואפילו א-לקי, בסגנון שיר השירים, מצד הקב”ה עצמו. קשה לקבוע שהקב”ה ‘מקבל’ רק חוויות שכליות שלנו כדבר נעלה. כל דבר תלוי איך עושים אותו. הוא יכול להיות שונה מהותית מבהמיות אינסטיקטיבית שאין לה שום מודעות עצמית. כשזה אינסינקט, בלי מודעות, זה עניין מכני לגמרי, לא טוב ולא רע, לא שפל ולא מרומם. כשאדם שיש לו נשמה פועל באופן מכני, זה מוגדר כמגונה. אבל גם הרגש הוא לאו דווקא מכני.

    למה להניח שאי אפשר לרומם את הרגש לפסגות, ולמה להניח שאז הוא נעלה על חוויה שכלית, שבסופו של דבר קשה לדעת אם היא עצמה לא אחד מסוגי הרגש, אלא באופן המרומם שלו?
    כפי שמן הסתם ידוע, עצם הדבר נתון לויכוח בחסידות בין קרלין לחב”ד, ובתוך חב”ד עצמה, בין הרבי האמצעי, לבין התלמיד שפרש, רבי אהרן מסטראשעלע.

    1. המושג נפש בהמית מובא לגנאי אצל בעל התניא, וזאת כאשר הנפש הבהמית היא שמוליכה את האדם. עצם זה שהיא קיימת ודאי אינו גנאי, ואף אחד לא אומר אחרת. לאדם יש גם גוף ויכולת תנועה. זו עובדה פשוטה. כך גם טענתי לגבי הרגש. אין בו כשלעצמו שום גנאי (וגם שום מעלה). הגנאי הוא כאשר הרגש מוליך את האדם.
      לגבי השאלה מדוע איני רואה ערך ברגש הרחבתי בעבר בכמה מקומות. וזה לא קשור לפוטנציאל של הרגש לקחת את האדם למקומות נמוכים. טענתי היא שעצם ההתנהלות על פי הרגש היא מגונה, גם כשהוא לוקח אותי לכיוונים “חיוביים”.

  11. מי שרוצה חוויות ורגשות שיקח סמים פסיכאדליים במסיבות מוזיקה.

    מי שחושב שהוא יכול בו זמנית לעשות משהו משמעותי כשיש לו מטרה להגיע לחוויה (כלומר, המטרה אינה המעשה עצמו) הוא סתם חזיר ויש לקוות שלא יגיע לכלום.

  12. צריך להבחין בין התנהלות על פי רגש, לבין התנהלות הרמונית, של אישיות שלימה.
    המקובלים שמדברים על מוחין שבמידות ומידות שבמוחין באו להורות על אפשרות של הרמוניה, ונקודות החיבור, שהם שכל רגשי ורגש שכלי.
    שאלתי היא, כאשר ואם, הרגש לא ‘לוקח אותי’, אלא אני משתמש בו כשם שאני משתמש במכונית שלי, שהיא בפירוש לא ‘לוקחת אותי’, אלא אני נוסע למקום טוב, מה רע בזה שמשתמשים, למה להתעקש ללכת דווקא באמצעות השכל בלבד, בלי עזרת הרגליים או המכונית?

  13. רק רוצה לציין שאחד המניעים האפשריים לתורה שלך הוא הכעס והמחאה על הנבערות של רוב הזרמים ביהדות. התמקדות באויב שצריך כביכול להילחם זו שיטה טובה מאד לדרבן אנשים..

  14. 1. אתה לא מפרש נכון את האגלי טל לדעתי. רק מי שלומד נטו בשביל ההנאה זה לא לשמה, החידוש בדבריו הוא שאדם שלומד גם בגלל שנהנה הוא נקרא לגמרי לשמה. הוא לא בא לשלול רק את הטעות הבסיסית שצריך לסבול בלימוד אלא גם את החסרון במנוע של שמחה. פשוט שמי שנהנה אגב אורחא ממצוה הוא נקרא לגמרי לשמה (אגב יש לדעתי רק מקום אחד שיש בעיה להנות אפילו אגב אורחא וזה יבום לדעת ר אליעזר בן יעקב שחליצה עדיפה)

      1. אולי הפירוש של לומד בגלל שתי הסיבות היא ששתי הסיבות הכרחיות אך אף אחת לא מספקת?
        הוא אולי לא היה לומד בלי ההנאה, אבל גם בלי המצווה ורק בגלל ההנאה הוא לא היה לומד.
        כי לפי דרך השלילה שלך הוא גם לא לומד בשביל ההנאה, אז מה זה לימוד שהוא לא לשמה אבל גם לא לא לשמה?

        ואולי האגלי טל לא חושב שהניסיון לעשות רדוקציה למניעים של האדם נותן תשובה אמיתית:
        אדם לא תמיד יודע מה היה קורה אילו. אולי ביום שהוא בלי הנאה הוא לומד כי הוא יודע שההנאה תחזור? מכיוון שלא ניתן לחזות את העתיד על פי אירוע נקודתי, אז כשהמניעים של האדם מעורבים הוא לא תמיד יכול (ואולי בכלל) לענות מה היה קורה ביקום מקביל שבו אחד מהמניעים לא היה קיים אצלו. האדם רק יודע לגבי המצב הנוכחי שלו שבו יש לו שני מניעים, ועליו הוא צריך לתת שיפוט עצמי ולהחליט אם הוא במצב אופטימלי או לא – ועל זה האגלי טל עונה שכן.

        1. לא רואה טעם להתפלפל באוקימתות על האגלי טל. בפשטות נראה לי שכוונתו לדבריי, אבל גם אם לא – אז אני אומר זאת בשם עצמי. כשאדם לומד משתי הסיבות מה שקובע האם היה לומד זאת גם בגלל המצווה לחוד. אם כן – זהו לימוד לשמה. אם לא – אז לא. אם זה הצירוף של שניהם אז עדיין המצווה כשלעצמה לא מניעה אותו ללמוד, אז זה לימוד לא לגמרי לשמה.

  15. 2. ולגבי כל המאמר אומר על בסיס אותו הגיון, שאדם שמונע גם מכח הנפש הבהמית לעשות טוב ולא רק מחמת הנפש האלוקית, הוא הצדיק שמעל הבינוני, למרות שלפי ההגיון שלך הוא גרוע יותר כי הוא פועל ממניע נמוך יותר.
    אולי אתה טוען שלא ריאלי להשתמש ברגש ולא להיות מובל על ידו, אבל דווקא לאנשים שכליים יש סיכוי כזה, במידה והם מפתחים בכל זאת התלהבות מעשיית הטוב.

    מה לעשות, יש כאלו שקיבלו מכונית בלי בלמים ויש כאלו שקיבלו בלי מצבר…

  16. שלום הרב,

    אולי תמצא עניין באמירתו של הרבי מלובביץ ביום יום י”ב שבט : השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל – למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

  17. אתה כותב כי לו היה ניתן לבלוע כדור אנטי רציונלי, לא היית ממליץ על כך מאחר שזה מנמיך את קומת האדם.
    אני לא לגמרי מבין זאת. גם כשאני הולך ברגליי לעבר המקדש לקיים מצוות עליה לרגל, אני משתמש בגופי ממש כפי שפר השלמים שלצידי עושה זאת. אם אני לוקח כדור ממריץ אנטי רציונלי כדי שאקיים את המצווה בזריזות ובהתמסרות, וכל זה מחמת שבשכלי אני מבין שאני אמור לעשות זאת, אני לא עושה את המצווה בגלל הרגשות, אלא בגלל השכל באמצעות הרגשות. פספסתי משהו?

    1. אני עצמי עשיתי את ההשוואה הזאת. ועדיין יש הבדל בין מי שמומרץ על ידי רגשותיו לבין מי שמשתמש בכלים אחרים. כשאתה מוסר את עצמך בידי הרגשות הם יכולים לקחת אותך בעצמם לכל מיני מקומות. זה סוג של איבוד שליטה.

השאר תגובה