מצוות כסגולות (טור 392)

בס”ד

מצוות כסגולות

לפני כמה ימים קיבלתי בשו”ת את השאלה הבאה לגבי הפרשת חלה להצלחת זיווגן של חברותיה של השואלת. בעיקר נהניתי מהשאלה האם יוצאים ידי חובה בהפרשה שמנוהלת על ידי רבנית לא מוסמכת אבל צדיקה, שבעוונותיה לא זכתה להיות קשורה לארגונים בעלי פריסה ארצית שמתמחים בהפרשות חלה (קיבלו הסמכה בפקולטה למיגדר של אוניברסיטת הוגוורדס, בקתדרה להפרשות, לחלות ולזיווגים). השלב הבא יהיה רגולציה של הרבנות הראשית על הפרשות חלה, על המוסדות האקדמיים שמתמחים בה ומסמיכים את הרבניות הצדקניות העוסקות בכך. הן כנראה תיבחנה על המלמולים העמוקים שחייבים למלמל תוך כדי ההפרשה כדי לוודא שהזיווגים יעלו יפה, ישננו עמן את התעריפים שלוקחים בטקס כזה, תוך וידוא שאף אחד לא יהין לבדוק אם במקרה אחד הזיווגים לא עלה יפה למרות ההשתדלות הנכבדה. הישמרו ושמרו נפשכם מאד, כי בנפשנו הוא.

בהתחלה חשבתי שמדובר בהטרלה. אמנם בכל זאת קינן אצלי חשד כלשהו שזו שאלה שנשאלה בתמימות, יען כי אני מכיר את התופעה המשעשעת הזאת, שקנתה לה שביתה גם באוכלוסיות יותר משכילות ואינטליגנטיות שלא הייתי חושד בהן בשטויות כאלה. כיום יש קבוצות נשים רבות שמשתתפות בטקסים הפגאניים הללו, ומשום מה הן חשות שם התעלות דתית עמוקה וקרבה נפלאה לריבונו של עולם, ממש כמו בפסטיבל בומבמלה. אשרינו מה טוב חלקנו. התופעה הזאת מתרחבת בשנים האחרונות באופן אקספוננציאלי. היא כבר לא נופלת ממיטב פולחני הקברים והישועות המובטחות לכל משתתף בהם שהיו העיסוק המועדף על המשתוקקים לזיווג עד לפני כמה שנים. הטור הזה מוקדש לניסיון (נואל וחסר סיכוי) לנקב חור בבלון הפגאני הזה ובדומיו.

שני מישורי דיון

כפי שעניתי לשואלת הנ”ל, טענותיי כלפי הטקסים הללו משתייכות לשני מישורים שונים: 1. העובדתי (האם זה עובד). 2. ההלכתי (האם זה מותר). במישור העובדתי אני טוען שאין שום אינדיקציה שידועה לי (ואני מניח שגם לאף אחד אחר) לכך שטקס כזה עובד. לכן זו קודם כל טיפשות. ובמישור ההלכתי אני טוען שטקס כזה ממש כרוך באיסור הלכתי לא פשוט. אגב, להלן נראה שלפי הרמב”ם יש קשר בין המישורים, מפני שהאיסור שבזה יסודו בטיפשות שבדבר. כעת אעבור לדון בשני המישורים הללו, אחד אחרי השני.

המישור העובדתי

כאמור, איני מכיר שום מחקר או מידע עובדתי שמעיד באופן כלשהו על כך שטקסים כאלה מועילים לזיווג או לכל תוצאה אחרת (למעט חשבון הבנק של הארגונים בפריסה הארצית ולכמה תופעות פלצבו). יש כאן אמונה עממית טפלה (או תפלה) שטקס כזה מסוגל לכל מיני דברים. מקור מוסמך לדבר כזה יכול להיות רק דברי נביא או התורה עצמה. למיטב שיפוטי, לאנשים אחרים, פוסקים, פרשנים, או מקובלים, חכמים ככל שיהיו, מכל תקופה שלא תהיה, אין דרך לדעת שטקס כזה יכול להועיל למשהו עלי אדמות.

אמנם כאן תוכלו למצוא מאמר של רבנית (כנראה מוסמכת להפרשות חלה מהפקולטה הנ”ל ואולי אפילו חברה בארגון בעל פריסה ארצית) ובו ריכוז כל הברכות והסגולות ממקורותיהן (לשבחה ייאמר שהיא באמת עשתה עבודה די מקיפה). חלקן מהמקרא או מהתלמוד, וחלק אחר מפי סופרים ומפי ספרים. בדוק ומנוסה. לא בכדי היא מציינת: “זו אינה מליצה. זו עובדה!”.

תוכלו להיווכח שכל מקור כזה הוא או מפוקפק, או ניתן לפרשנויות שונות (כגון רצון להמריץ אנשים לעשות מצווה, ולא טענת עובדה על התוצאות הצפויות), או שמדובר בהצהרות של אנשים שאיני מבין מהיכן שאבו את המידע הזה. מעבר לכל זה, אמירות דומות תוכלו למצוא בתלמודים ובמדרשים ובספרות הבתר תלמודית כמעט על כל מצווה בתורה. להוציא מכאן שהפרשת חלה מסוגלת לזיווג או למשהו קונקרטי אחר (מעבר לברכה כללית שאולי ניתן ללמוד ממקורות מקראיים), זו המצאה על אחריותם של הארגונים בפריסה הארצית הנ”ל. איני עוסק כאן בטענה שזכות המצווה עשויה לסייע להן ולהושיען (בלי קשר להשקפתי על מעורבותו של הקב”ה בעולם). בכך אעסוק בהמשך.

מעבר לליקוט המקורות המרשים, דבר אחד לא הצלחתי למצוא בדבריה שם אפילו עם מיקרוסקופ: ניסוי או מידע מעשי שייתן אינדיקציה כלשהי לכך שיש ממש בהצהרות הללו. יש שם כמובן כמה סיפורי נפלאות, כמקובל בז’אנר (החולה שרופאיו התייאשו, והוא רק מלמל את פרק תתרפ”ו ונרפא מיד). בגלל האמון שלי בקוראי האתר, איני רואה צורך וטעם לחזור כאן על חוק המספרים הקטנים, כלומר על חוסר המשמעות של סיפורי מעשיות כאלה (גם בהנחה האופטימית ומרחיקת הלכת, שלא לומר משוללת היסוד, שהם אמיתיים). עסקתי בכך בטור 38 ועוד הרבה, עיינו שם ותראו נפלאות. כאן רק אומר שחוק המספרים הקטנים יכול לאשש את הטענה שעמידה על רגל אחת מועילה לסרטן סופני, זחילה על ארבע מועילה לזיווג (אפילו יותר מטקס פגאני בעמוקה), ושאכילת פולקע של עוף מועילה לעין הרע או להצמיח כנפי נשרים. אז ממש קטן עליו לאשש את הצלחת הפרשת חלה טקסית בזיווגים למקרים חסרי תקווה?! (מקרים שכל הפרופסורים לשדכנות קונוונציונלית כבר התייאשו מהם, ורק הדוקטורים המוסמכים לשדכנות אלטרנטיבית, בעלי N.D. ממכללת בבא יגה, הושיעו אותם.)

אמנם התרגלנו לכך שאם מובאים מקורות כאלה או אחרים, המציאות ממש לא אמורה לבלבל אותנו. זה נכון לכמה וכמה תופעות דתיות מרתקות.[1] אלא שכאן גם המקורות לא ממש אומרים זאת, כך שיש כאן תרתי לריעותא.

מהי הפרשת חלה?

טוב, אני מקווה שאין צורך להסביר שאיני יוצא כאן נגד הפרשת חלה. יש מצווה מן התורה להפריש חלה מן העיסה (ראו סיכום הלכתי כאן). היא מפורשת בכתובים, שנויה בתלמודים, ונפסקה אצל כל מוני המצוות והפוסקים ללא חולק. כאן רק באתי לטעון שזוהי מצווה ככל מצווה אחרת, שעניינה תיקון טבל ומתנה לכוהנים (כמו תרומה. על ההבדל ביניהן ראו במאמרי כאן), ויש תנאים הלכתיים מוגדרים מתי חייבים לעשות אותה. מי שעושה (לשון הזכר מיועדת לשני המגדרים כאחד) עיסה בשיעור מסוים צריך (לשון זכר כנ”ל) להפריש ממנה בצק בשיעור שההלכה קובעת ולתתו לכהן (כיום שורפים אותה). כמו בכל מצווה אחרת, מדרבנן תיקנו גם ברכת המצוות שחייבים לברך לפניה. הא ותו לא.

זוהי מצווה חשובה, בדיוק כמו כל תרי”ג המצוות האחרות. בהחלט יש חובה לעשות אותה בנסיבות המדוברות. טעם המצווה ניתן לפרשנויות שונות כמובן, כמקובל בז’אנר טעמי המצוות (שמאד לא חביב עליי, עקב הספקולטיביות וחוסר התוחלת שבו), אבל אפשר להשתעשע בזה כמובן כמו שעשו מיטב חכמינו לאורך הדורות. מכאן ועד ההמצאות של סגולות, ישועות ונחמות, בפרט ישועות קונקרטיות, שנגרמות מהמצווה הזאת המרחק רב מאד (אם כי עינינו הרואות שגם בזה ניתן להשתעשע לא מעט).

עדיין ניתן לטעון שאין כל רע בעשיית מצווה כזאת, ולו רק כדי שזכותה תגן עלינו ועל זיווגנו. כמו פרסת סוס, אם לא יועיל לא יזיק. ועוד, אם התקווה לתוצאות המקוות תביא נשים צדקניות לבצע את המצווה הזאת אז אין מה להפסיד באמונות הללו גם אם אין בהן ממש. ניתן אף לטעון שזוהי גופא הסיבה שמקורות מסוימים דיברו על תועלות שצפויות מהפרשת חלה (פשווט כדי להמריץ אנשים לעשות זאת). אלא שכפי שנראה כעת זה ממש לא פשוט. כאן אני מגיע לדיון על האיסור שבדבר.

המישור ההלכתי: “לא תנחשו”

בטור 387 כתבתי את הדברים הבאים:

אנשים מעדיפים להפריש חלה בדבקות ולהאמין שזה יביא מזור למחלתו של מישהו, על פני ההבנה שחלה היא מצווה ככל מצווה אחרת שיש לקיימה כי כך צווינו, ושקיומה למען מטרות כאלה גובל באיסור דאורייתא.

יום לאחר מכן, מישהו בקבוצת הוואטסאפ של “בית המדרש” תהה למה התכוונתי באותו “איסור דאורייתא”, והתפתח דיון סביב טענתי. במהלך הדיון ביקשו ממני שם להקדיש טור שבו אציג משנה סדורה בעניין. כאן אני מנסה למלא את מבוקשם.

הרמב”ם בהל’ עבודה זרה פי”א הי”ב עוסק באיסור ניחוש, ושם הוא כותב:

הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר.

הרמב”ם פוסק שמי שמשתמש בדברי הבל לרפואה וישועה עובר באיסור דאורייתא של מנחש וחובר חבר. אגב, מיקומו של האיסור הזה מעיד שהרמב”ם רואה אותו כאביזרייהו דעבודה זרה (שלדעת כמה ראשונים יש עליו דין ייהרג ואל יעבור).

גם בהל’ תפילין וספר תורה, פ”ה ה”ד הוא כותב:

מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.

אגב, בהל’ ע”ז פי”א הט”ז כותב הרמב”ם:

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו’, כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה’ אלהיך.

כפי שכבר הזכרתי, לשיטתו יש קשר בין הכשל העובדתי לכשל ההלכתי: האיסור שבדבר נעוץ בכך שמדובר בשטות. לשיטתו יש איסור להיות שוטה.

בשולי דבריי אעיר שאיני משתמש ברמב”ם כמקור סמכות לכך שכל אלו לא פועלים עובדתית. כידוע, הראיתי בכמה מקומות שאי אפשר להגדיר סמכות לגבי עובדות, ובנוסף לכך איני רואה ברמב”ם מומחה מקצועי בעניין הזה. אני משתמש בדבריו אלו רק מפני שגם אנוכי הקטן מסכים להם (מתוך התבוננות בעולם שסביבי, ובגלל חוסר הבסיס לאמונות הללו, כפי שפירטתי למעלה). אחרי שהסכמתי לחוסר הבסיס העובדתי, כדאי להתחשב בפסיקת הרמב”ם במישור ההלכתי (הוא קובע שיש איסור בדבר).

שני מישורי דיון

שימו לב שבשתי ההלכות הללו הרמב”ם בונה את האיסור משני נדבכים: איסור לנחש באופן כללי, שהוא איסור להשתמש בטכניקות שלא פועלות רק בגלל אמונות טפלות. זהו האיסור להיות טיפש שאותו הזכרתי. על גבי האיסור הכללי, יש איסור נוסף לעשות זאת בדברי תורה ובמצוות. הקומה השנייה היא לא רק איסור ניחוש אלא גם זלזול בדברי תורה, שימוש לא ראוי בהם (כאמצעי למשהו מחוצה להם), שכמובן מבטא חוסר הבנה של משמעותם.

מהו המקור לאיסור השני? יסודו בסוגיית הבבלי שבועות טו ע”ב, שם אנחנו מוצאים כך:

רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגאני היכי עביד הכי והאמר ר’ יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא הא איתמר עלה א”ר יוחנן ברוקק שנו לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

יש כאן איסור להתרפא בדברי תורה. ניתן היה להבין שמדובר בדוגמה לאיסור ניחוש הכללי, אבל הניסוח מתמקד בדברי תורה. אפשר היה להבין שדברי תורה משמשים כאן רק כדוגמה להסביר שהם אינם חריגים (כלומר שאיסור ניחוש קיים גם בהם). אבל הרמב”ם הבין זאת לא כך. הוא  מבין שיש כאן איסור נוסף, מעבר לאיסור ניחוש. אציין כי האיסור הזה מובא להלכה גם בשני מקומות ברי”ף (ראו ברכות ג ע”א וסנהדרין כ ע”א). נראה שזהו מקורו של הרמב”ם, שכאמור רואה איסור מיוחד בניחוש שמשתמש בתורה ובמצוות: יש איסור להתרפא בדברי תורה.

ומה עם זכות המצווה?

הטענה שעולה בהקשר זה היא שמותר לעשות זאת אם מתכוונים שזכות המצוות תגן עליי או תועיל לי. יש הבדל בין תפיסה שרואה במצווה עצמה מגן לבין מי שמבין שבזכות המצווה הקב”ה יגן עליי (כך למשל כותב בעל תורת חיים בשבועות שם ועוד פוסקים רבים). ברמב”ם עצמו לא משמע כך, שהרי הוא אומר שהמצווה צריכה להיעשות לשם המצווה ולצאת ידי חובה ולא לשם הגנה. זוהי עשייה לא לשמה ותפיסה לא נכונה של המצווה. אבל זה לא הכרחי, שכן ייתכן שכוונתו לומר שהכוונה הנדרשת היא לצאת ידי חובה אבל ניתן לעשות זאת במטרה להתרפא (בהמשך נראה חילוק כזה לגבי עשיית מצוות לתועלת אישית).

יש לדון האם דברי הרמב”ם בסוף ההלכה בהל’ ע”ז מדברים דווקא על קריאת תהילים או על כל קיום מצווה. אבל גם בלי הרמב”ם, ודאי שיש שיטות בפוסקים שמתירות זאת. ניתן אולי להבין זאת גם בלשון הגמרא בשבועות: “להגן שאני” (אם כי זה לא פשט המילים, שהרי בשתי המשמעויות מדובר על הגנה. להלן נראה כיצד פירש זאת הרמב”ם עצמו). אלא שההבחנה הזאת לא רלוונטית לענייננו, שהרי לפי התפיסה הזאת ניתן סתם להרבות במצוות ואין שום סיבה להיזקק דווקא להפרשת חלה. אותם שמבצעים דווקא הפרשת חלה ותולים בה סגולות מיוחדות, מעבר לחוסר הבסיס העובדתי שבדבר, הדבר מעיד שהם תופסים את החלה עצמה כמגינה ולא זכות המצווה. הדבר בוודאי נכון לרבות מהנשים הבורות שמשתתפות בטקסים הללו (למעט הרבניות המוסמכות כמובן. הרי זהו השיעור הראשון בהוגווורדס).

מדברי הרמב”ם הללו עולה לכאורה שאסור לומר תהילים לרפואה, מה שנראה מוזר לאור מנהג העולם (אם כי, כאמור, מנהג העולם אינו ראיה גדולה במישורים אלו). אבל אין הכרח במסקנה הזאת. אם האדם תולה בזכות קריאתם ולא בהם עצמם, הדבר כנראה מותר. אם כי, אם זו תפיסתו אז הייתי מצפה שפשוט ילמד תורה או יקיים מצווה אחרת, במקום לבטל תורה באיכות בקריאת תהילים. אם הוא בוחר דווקא תהילים, נראה שכוונתו שהקריאה עצמה מגינה ומצילה (שנאמר: “תורה מגנא ומצלא”). אבל בקשר לתהילים ניתן להעלות חילוק חשוב נוסף: אמירת פרקי תהילים רלוונטיים (כמו “שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה’ “) יכולה להיחשב כתפילה לקב”ה, כלומר כקריאה אליו שיושיע אותי. אם אני רק משתמש בלשונו של דוד המלך כדי לבקש, בזה לא אמורה להיות בעיה. זה לא שונה מכל תפילת בקשה אחרת. בהקשר זה יש בנותן טעם להזכיר את ספרי התהילים הנפוצים (למשל, כחול אשר על שפת ים הדמעות בכותל), שמזכירים לפני כל פרק ופרק למה הוא מסוגל. כאן המו”ל והמאמין בזה והמשתמש בזה בהחלט נכשלים באיסור דאורייתא של “לא תנחשו” וגם בקומה השנייה של האיסור ברמב”ם (של זלזול ואי הבנה של דברי תורה ומשמעותם).

בכל אופן, מדברינו כאן עולה שעשיית מצווה כדי שזכות המצווה תגן עליו ותועיל לו, היא מותרת. בהקשר זה יש לדקדק בלשון הרמב”ם שם שכתב:

אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר.

לכאורה ההבחנה הזאת כתובה במפורש ברמב”ם. אלא שאם תשימו לב תראו שהוא מדבר על בריא בדווקא. כלומר אדם חולה שאומרים תהילים לרפואתו, גם אם מדובר בתקווה שבזכות המצווה הקב”ה ירפא אותו, זה איסור גמור. ההיתר היחיד לפי הרמב”ם הוא רק לבריא שרוצה להתגונן.

מה יסוד החילוק? ייתכן שבחולה שאומרים תהילים לרפואתו הדבר משקף תפיסה שהמצווה עצמה תושיע אותו, או לפחות יש חשש כבד שזה נובע מתפיסה כזאת. לעומת זאת, באמירת תהילים על בריא, מדובר על התגוננות מפני נזקים עתידיים כלליים (לא קונקרטיים). לכן אין כאן תפיסה שפרק מסוים מועיל לנזק מסוים. כך כנראה הבין הרמב”ם את החילוק בגמרא: “להגן שאני”, וכפי שהערתי למעלה לדעתי כך הוא באמת פשט הגמרא. המסקנה היא שאמירת תהילים או לימוד לרפואתו של מישהו שכבר חולה הם אסורים, לפחות לשיטת הרמב”ם.

בשולי דבריי יש מקום לדון במי שאומר תהילים או לומד לרפואתו של חולה (שכבר חלה), אם הוא משנן לעצמו ומפנים היטב שכוונתו רק להגנה מכוח זכות המצווה ולא שימוש במצווה עצמה כתרופה. זה אולי מותר, אם כי הרמב”ם לא מחלק ומשמע שעל מי שכבר חולה זה אסור בכל אופן. דומני שמכיוון שמדובר באיסור חמור (אביזרייהו דע”ז), מן הראוי לשים גדר ולנהוג איסור ולחשוש גם במצב כזה (ואולי זו גופא הסיבה שהרמב”ם אינו מחלק). אנחנו נוהגים להרחיק את עצמנו ולחשוש מאיסורים קלים הרבה יותר מאשר אביזרייהו דע”ז. אפשר לבקש מהקב”ה בלשונכם, וזה ודאי עדיף. ואם בכל זאת החלטתם לעשות מצוות לזכותו של חולה כלשהו, בכל אופן שווה להשתדל לעשות דווקא מצוות שלא מקובלות כסגולות (לא הפרשת חלה), כדי להתרחק מן הכיעור ומכישלון באיסור. בוודאי כשמדובר בקבוצה של נשים שלא בהכרח מתמצאות בהלכה (וגם לא בהכרח מחויבות לו) וחלקן ודאי לא מבינות את הניואנסים ההלכתיים הללו. שם הכישלון כמעט מובטח ולכן ההרחקה מתבקשת.

בדיון הנ”ל בוואטסאפ עלתה הטענה שגם אם בונים על זכות המצווה שתגן ותועיל (ולא המצווה עצמה), עדיין יש מקום להבחין בין מצוות שונות. יש מקום לסברא שזכות מצוות חלה תועיל לנו לזיווג וזכות מצוות פטר חמור תועיל לבריאות וכדומה. השימוש במצווה קונקרטית לא מוכיח שמדובר באמונה בכוחה הסגולי של המצווה כשלעצמה, וזה יכול גם לבטא רצון לצבור זכויות אצל הקב”ה (שבכל אופן גם זו כמובן עשייה שלא לשמה). זו נראית לי סברא דחוקה מאד, בפרט שאין לתזה הזאת (שמצווה X מועילה לתוצאה Y) שום מקור ובסיס אמפירי. חוסר הבסיס מהווה חיזוק לאבחנה שלא באמת מדובר בתשועה עקב זכות המצווה אלא באמונה סגולית, שהיא כאמור בגדר ניחוש. אני משוכנע שנשים רבות מאלו המשתתפות בטקסים הללו, כשיישאלו תאמרנה שלדעתן הדבר עצמו מועיל לישועה. אפילו המוסמכת הנ”ל למדעי הפרשות החלה, למרות הסמכתה אינה טורחת לציין בסקירתה את התנאי ההלכתי החשוב הזה בכדי למנוע מכשול מדרך עמה.

הבדל בין מוטיבציה לתוצאה

אי אפשר להתעלם מכך שישנם מקורות שכותבים בפירוש שמצוות מסוימות מהוות סגולה למשהו. למשל, מעשרות הם סגולה לעושר (עשר בשביל שתתעשר). ובתורה עצמה שילוח הקן וכיבוד הורים הם סגולה לאריכות ימים. לענ”ד במימרא החז”לית אין הכוונה שתפריש מעשר בשביל להתעשר, אלא טענה שבעקבות המעשר יבוא העושר (ואפשר אפילו לבחון את הקב”ה על כך. ראו תענית ט ע”א. אם כי אני ממש לא ממליץ לבעלי לב חלש ויושר אינטלקטואלי לעשות זאת). עדיין אני טוען שלא ראוי להפריש מעשרות במטרה להתעשר (אם כי שם כנראה לא יהיה האיסור להיות טיפש, אלא זוהי מצווה שלא לשמה).

כעין החילוק הזה כותב הרמב”ם ברפ”י בהל’ תשובה. הוא מסביר שם שאין לעשות מצווה כדי לזכות לשכר, כמו בעוה”ב, הגם שאכן מובטח לנו עוה”ב בשכר המצווה. העובדה שהמצווה מביאה לנו תועלת כלשהי לא אומרת שראוי לעשותה בשביל התועלת הזאת. עשיית מצווה בשביל התועלת היא מצווה שלא לשמה.[2] ואם התועלת היא המצאה חסרת בסיס, אז יש כאן גם איסור ניחוש וקומת האיסור השנייה של הרמב”ם. הוא הדין לגבי שילוח הקן וכיבוד הורים כדי שיאריכון ימינו. זוהי הבטחה מפורשת בתורה. ועדיין גם שם לא ראוי לעשות זאת כדי להאריך ימים. צריך לעשות את זה כי זו מצווה (כדי לצאת ידי חובה, שהרי מצוות צריכות כוונה לכל הדעות, גם אם לא כולם מסכימים שזה לעיכובא).

אמנם בגמרא ר”ה ד ע”א מצינו דוגמה שלכאורה סותרת את דבריי:

מאן דעבד הכי לאו מעליותא היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור.

לגבי עוה”ב אין בכלל שאלה, שהרי עובדתית מצוות אמורות להביא לנו עוה”ב. השאלה היא רק מה המוטיבציה שלך לבצע את המצווה, אבל אין כאן כשל עובדתי כמו בנדון דידן. לגבי חיי בנו המצב דומה יותר לנדון דידן (שהרי מי יכול לדעת שצדקה באמת מאריכה חיים?!).

אבל גם לגבי הבריאות (שימו לב שגם כאן לא מדובר על הבראת חולה אלא על תפילה לחייו של בריא, כפי שראינו בגמרא וברמב”ם למעלה), דומני שאין כוונת הגמרא לומר שמתן הצדקה ראוי להיעשות מתוך מוטיבציה לקבל מהצדקה עצמה בריאות וחיים, אלא אני נותן כדי שזכות המצווה תביא בריאות לבני או שאזכה לחיי עולם הבא.

יתר על כן, המוטיבציה היסודית צריכה להיות לצאת ידי חובה (ולו מדין מצווות צריכות כוונה), אלא שיש לי תקווה שאם עשיתי את המצווה אזי זכות המצווה תועיל גם לחיי בני וכדומה. צריך לזכור שעשיית מצוות צדקה מתוך המוטיבציה הזאת, מעבר לשאלת הניחוש היא מצווה שנעשית שלא לשמה (לפי הגדרת הרמב”ם הנ”ל בפ”י מהל’ תשובה). לכן סביר שלא מדובר כאן על הכוונה בעשיית המצווה, אלא לכל היותר על מוטיבציה שמביאה אותי לעשות אותה כדי לצאת ידי חובה. אני עושה מצווה לשם המצווה ובגלל הציווי, אבל המוטיבציה לעסוק בזה היא דאגה לבריאותו של בני או לעוה”ב שלי. הרמב”ם עצמו בהקדמה לפרק חלק מביא את הגמרא הזאת ומסביר שהיא נאמרה לעמי ארצות כדי לזרזם לעשות מצוות. מעבר לכל זה, יש מהמפרשים שטענו שזהו דין מיוחד במצוות צדקה ולא אמירה כללית לגבי כל המצוות. ראו בתחילת השיעור על עשיית מצוות שלא לשמה את סיכום שיטות הראשונים על הסוגיא. ראו בעניין זה גם במאמרו המאלף של אריאל פינקלשטיין על כוונה במצוות שבין אדם לחברו (ניתן לראות את הקובץ גם כאן).[3]

סיכום

סוף דבר, הפרשות החלה למיניהן כדי לזכות בתועלת כזו או אחרת הן מצוות שנעשות שלא לשמה. מעבר לזה, ראינו שלפחות במקרים מסוימים (בעיקר כשאין בסיס עובדתי לתקווה לתועלת מהמצווה) יש בכך גם ממד של ניחוש. וכאשר עושים זאת לגבי מצווה, ראינו שיש כאן עוד ממד של שימוש לא נכון וזלזול בתורה ובמצוות. אם כן, הפרשות חלה כאלה כרוכות בחשש כבד לאיסור תורה שהוא אביזרייהו דע”ז. כפי שראינו, ניתן אולי לחלק, לפחות לשיטות מסוימות, בין כוונות שונות בביצוע המצווה ובהשגת התועלת, ובכך אולי ללמד זכות על אלו שבכל זאת נוהגים כך. אבל באיסור שהוא אביזרייהו דע”ז בהחלט ראוי להחמיר ולהתרחק ממנו, בפרט כשזה נעשה בקהל רחב שלא בהכרח מתמצא בכללי ההלכה.

בכל אופן, אחרי לימוד הזכות וגם לו לא היה בזה שום איסור, ראינו בתחילת הטור שלעצם הטענה שהפרשת החלה מביאה תועלת כלשהי אין בסיס עובדתי או אחר. אם כן, ראוי להם לצדיקים לחפש לעצמם כר אחר לרעות בו. ומה יעשו אלו שרוצים זיווג? שיפנו לשדכן. ואם הם מתקשים במיוחד, אז אולי שווה להם לגשת לייעוץ אצל פסיכולוג. ומה על אלו שרוצים להתרפא? שיפנו לרופא. לכל היותר יכולים כל אלו להתפלל לקב”ה בכדי להיוושע (אף שגם בזה יש לדון לשיטתי ואכ”מ), אבל לא ממש מומלץ להשתתף בטקסי הפרשת חלה, חגיגיים ומרוממים ככל שיהיו. זה לא מועיל וכנראה גם גובל באיסור.

אמנם יש לזכור שאת כל זה אני כותב בעוניי, כמוגל מדופלם, בער ולא איש, מבלי להיות מוסמך הוגוורדס להפרשות חלה, ואפילו בלי שאני משתייך לארגון בעל פריסה ארצית שמתמחה בזה. יידע הציבור וייזהר.

לסיום, אביא כאן איור משעשע שעלה בדיון הנ”ל בוואטסאפ. למרבה האירוניה הוא לקוח מדף השיעור הנ”ל, שכזכור כותרתו היא “האם יש פגם בעשיית מצווה מתוך אינטרס אישי”. והרי הוא לפניכם:

[1] כדאי לראות בשיחה השישית בספרי אין אדם שליט ברוח, שבה עמדתי על כמה תופעות ואמונות שאין להן מקור אמיתי ובוודאי אין להן בסיס בהיגיון או במציאות, ובכל זאת הן קנו שביתה רחבה בציבור הדתי, כאילו הייתה כאן עובדה מוצקה או לפחות עיקר אמונה ממקור אלוהי ישיר. אני מעריך שהפרשת חלה כבר נמצאת בדרכה להפוך לעיקר אמונה שכזה.

[2] כעין זה בהקדמת האגלי טל, שאמנם ראוי וטוב ליהנות מתלמוד תורה אבל אין ללמוד בשביל הההנאה.

[3] במסקנת הגמרא בר”ה שם מחלקים בין ישראל שראוי לתת צדקה כך לבין גוי שלא. והראשונים נחלקו בפירושו של החילוק הזה. מכמה מהם עולה שבישראל אין חשש שיעשה את המצווה שלא לשמה גם אם עושה אותה למען חיי בנו. רואים שהתועלת אינה המטרה היסודית שלו בעשיית המצווה. רש”י שם במקום כותב שאצל ישראל גם אם התוצאה המקווה לא תגיע הוא יתלה את הייסורים בעוונותיו. שוב רואים שהעשייה היא לשם המצווה והתועלת היא עניין צדדי.

75 מחשבות על “מצוות כסגולות (טור 392)”

  1. 1. סליחה על הבקשה לטעמא דקרא, אבל לשיטתך מה הרעיון של התורה בהבטחות לקיום מצוות, ובפרט לשילוח הקן כיבוד הורים וכד’.
    2. לשיטת הרב שהחששות הם לע”ז ממש, האם סבירים דברי הרמב”ם שמביא את הגמרא עם צדקה, ומסביר שהיא נאמרה לעמי ארצות כדי לזרזם לעשות מצוות? בהנחה שאין יחודיות במצוות צדקה ממש, האם לא ניתן מכאן ללמד זכות על טקסי הפרשות החלה. (אף שהשם טקס קצת צורם).
    3. איך הרב מבין לשיטתו את הבקשות לאחר ברכת המזון?

    ד”א אני מתפלא איך הרב לא רואה את השדרוג בין העבר לפעם, פעם הלכו לקברי צדיקים לסגולות, היום הסגולות זה דרך מצוות כמו הפרשת חלה, וכבר רואים ניצנים של לימוד תורה כסגולה. נראה שבקצב הזה עוד מעט ממש יבקשו בקשות דרך תפילות ממש.

    1. 1. אין לי מושג. ייתכן שאריכות הימים היא לעוה”ב, כפי שכבר כתבו חז”ל בכמה מקרים. ייתכן שזהו תמריץ לעשות זאת נכון (יש לנו אריכות ימים במובן של ‘בא עם כל הימים’) וכן על זו הדרך. וייתכן שפעם כשהקב”ה היה מעורב והוריד לנו גשמים לפי המצוות הוא גם נתן אריכות ימים לפי המצוות. אבל בדורות האחרונים שהמדיניות השתנתה אז השתנה גם העניין הזה.
      2. בצדקה הוא כנראה האמין שיש ממש בתועלת שבאה ממנה ולכן אין כאן ניחוש אלא רק מצווה שלא לשמה. הסברתי זאת בטור. לא בטוח בכלל שאני מסכים איתו בהערכה העובדתית, אבל זו כנראה הייתה דעתו.
      3. לא מבין, כמו הבקשות בתפילת עמידה.

      לגבי משפטי הסיום, הנאני טובא. 🙂

  2. ברור לי שהשאלה הייתה הטרלה.
    אבל לא סתם הטרלה אלא מוצלחת מאוד, לא רק שהיא גררה אותך להשיב לאחת השאלות הכי הזויות שקראתי, היא עוד גררה שאלות המשך. ולא רק זה, היא גררה טור שכל כולו דון קישוטיות במהדורה וירטואלית.

    לאנשים יש כל מיני צרכים. הם צריכים להיאחז בתקווה, הם צריכים מפגשים חברתיים שיש בהם תמיכה נפשית והפוגה קומית, ולכם הם מארגנים ערבי הפרשת חלה, (וכמובן כל מיני מקבילות גבריות יותר).
    אנשים צריכים לפרוק את האנרגיות האצורות בהם, בעידן שבו מתפרנסים תוך כדי ישיבה בחדר מממוזג, ולכן הם משחקים כדורגל.
    אנשים צריכים להרגיש שהם מנהלים את העולם ולכן הם צורכים תקשורת, וכותבים פוסטים נלהבים, שכמובן לא ישפיעו על אף אחד.
    אין טעם לנסות לשנות, בוודאי לא כדאי להתעצבן, מתופעות שהן סך הכל מאוד מאוד אנושיות, רק אחוז קטן מבני האדם, נמלטים מתופעות רעות אלו.
    אבל טבע האדם שהוא כן מתעצבן, וכן מנסה לשנות תופעות אנושיות, ולכן הוא כותב טור דון קישוטי, באתר שקוראיו אינן חשודים על השתתפות בערבי הפרשת חלה, ועוד מרגיש שזה יתקן את העולם.
    זה טבע האדם.

    1. רק תיקון עובדתי קטן אחד, שעשוי להשפיע אפילו על הדיאגנוזה הנחרצת שלך. הטור הזה תוכנן לפני כחודש (בעת הדיון בוואטסאפ, בתאריך 6.5). הוא בכלל לא נכתב כתגובה לשאלה/הטרלה הזאת, שהייתה רק טריגר.
      הטור הסה, בניגוד לטוריי האחרים, אולי לא ישנה את העולם, אך לדעתי הוא דווקא כן עשוי להשפיע על כמה אנשים (כפי שכתבתי, תתפלא אלו סוגי אנשים ונשים משתתפים בפגאניזציה הזאת). וחוצמזה, ליהנות זה צורך לגיטימי, אז מה מפריע לך שאני קצת נהנה?!

      1. 1. הייתי נחרץ רק בדבר אחד – שהשאלה הייתה הטרלה. בכל השאר סך הכל כתבתי את מחשבותי, לא התכוונתי לטעון שום דבר בנחרצות.
        2. להפך, התכוונתי לומר שהכתיבה שלך את הטור הזה היא גם כן מטבע האדם ולכן אני לא מתלונן על כך. רק רציתי להסב תשומת ליבך שמעבר לפורקן זה לא ישפיע על איש.
        על פניו נראה שכתיבת הטור באה מפורקן עצבים, אבל אם אתה אומר שאתה נהנה מזה אז עוד יותר טוב. אם כי זה הנאה מוזרה קצת, אבל כל אחד וההנאות שלו.

        מחכה לטורים מעמיקים ומועילים יותר.
        ותודה, אני מאוד נהנה לקרא כאן.

        1. כל עוד מדובר במפגש חברתי מרומם, זה מבורך. כמו, לדוגמא, לשמח כלה כמה ימים לפני החתונה, ללמד אותה להכין בצק ולהפריש חלה, ברכות, דברי תורה.. מפגש שמח, מרגש, כייפי, טעים – למה לא. (כמובן, אם זה ברמה ונטול דמגוגיה, סיפורי נסים ונפלאות הזויים או דוברת מדקלמת מנטרות לנשים בגן חובה..)
          הבעיה שהרבה פעמים זה נהיה ממש נוקשה וכפייתי כשמתעוררת בעיה כלשהי. נשים בטוחות שהן חייבות לארגן הפרשות חלה, אם לא יעשו כן, הרי הן מועלות באחריותן, הן לא בסדר, הן לא מספיק משתדלות עבור החולה לא עלינו שלא נדע… כאן זו בעיה קשה, על כל ההשתמעויות הבעייתיות שפורטו בדברים שנאמרו כאן..

        2. יואב,
          עליי הטור הזה מאוד השפיע. אראה אותו לאשתי ולעוד נשים חכמות שהושפעו מהמסורת הזו כבר מבית הוריהן ולא ידעו את ההלכות הללו, ולהערכתי יש כמה נשים בעולם (אמנם כנראה שלא הרבה) באותו מצב שההלכה יותר חשובה להם מההשתתפות בטקסים כגון אלו.

  3. to hog words הסגולה של דוד המלך

    בס”ד יום ד’ לסדר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה תשא”ף

    הפרשת חלה בחבורה של נשים, היא דבר טוב במציאות של ימינו, שהנשים טרודות ‘מעל לראש’, ומרביתן לא מצליחות לקיים את המנהג הקדום שהאישה תאפה כל ערב שבת עיסה ותפריש ממנה חלה כדי לתקן את ‘חטא עץ הדעת’.

    במציאות הלחוצה של ימינו, שאת חלות השבת ואפילו העוגות קונים ב’סופר’ – כמעט לא מזדמנת לאישה מצוות הפרשת חלה, וההתכנסות של נשים כדי לחייב את עצמן במצווה, יחד עם שמיעת דברי תורה וחיזוק ותפילות – היא הזדמנות מצויינת לזכות במצווה וגם בחווייה המרוממת את הלב ומרימה טפח משגרת החיים האפרורית.

    ממצוות ציצית יש ללמוד שיש תביעה על האדם להכניס את עצמו למצב של התחייבות במצווה. ואם כן מסתבר שהתנדבות של אישה להכניס את עצמה לחיוב במצוות חלה – מגלה על יחס נפשי של חיבוב המצוות, ויש כאן תוספת זכות שיכולה לעזור ‘בעידן ריתחא’.

    הפרשת החלה, שהיא מצווה דאורייתא כשהיא נעשית ב’לחם הארץ’ – אף מעוררת את חיבת הארץ הטובה, ולא בכדי ניתנה לנו מצוות החלה דווקא אחרי חטא המרגלים, ללמדנו את חיבת הארץ הקדושה ומעלתה, תובנה שגם בדורנו היא צריכה חיזוק.

    רק צריך לבדוק ולברר שהמנחה של טקס הפרשת החלה בקיאה בהלכות חלה, כדי שלא ייווצרו מכשולים הלכתיים. יפה שבעל הפוסט זכה לעורר על עניין מצוות החלה, בדיוק בשבוע שבו יקראו בתורה על המצווה.

    בברכה, שטערנע צירל ליבסון,
    מדרשת הוגווארטס, מיסודו של הגר”א דמבלדור זצ”ל

    עוד סגולה נפלאה לימדנו דוד המלך ע”ה, והיא: to hog words – ‘לקחת אחריות על המילים’ היוצאות מהפה, ככתוב: ‘מי האיש החפץ חיים אוהב אמים לראות טוב – נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו’

    אף בתחום זה פשט המנהג שאנשים או נשים מקבלים.ות על עצמם.ן זמנים במשך היום שבהם מדקדקים במיוחד בשמירת הלשון, בשאיפה שההרגל המתפתח באותן שעות ישפיע לטובה על כל שעות היום יתרונו של מנהג זה שאינו מחייב יציאה משגרת החיים וניתן לבצעו בעת ובכל שעה.

    1. לגבי 'אירגון בפריסה ארצית'

      דווקא על כותב הפוסט, ניתן לומר שהוא חלק מ’אירגון בפריסה ארצית’, שהרי ה’טרילוגיה’ שלו הופצה באמצעות נקודות חלוקה בפריסה ארצית 🙂 אוולי יארגנו חסידיו וחסידותיו ‘הפרשות חלה לשמה’ ללא צפיה לישועה, ובא לציון גואל’

      את העוגות שייאפו – ישלחו לתושבי הערים המעורבות ויישובי עוטף עזה, ויהיה בזה שילוב מופלא של מצוות חלה עם מצוות החסד והעידוד ליהודים מותקפים

      בברכת ‘בואי חלה בואי חלה’, חלה טעימה לעם הסגולה, להצילנו מכל נגע ומחלה, ולבנות ביתנו כבתחילה, שצ”ל

    2. 'להניח ברכה אל ביתך' (יחזקאל מד,ל)

      בס”ד כ”ב בסיון תשא”ף

      על הברכה הבאה בעקבות מצוות החלה, מעיד הנביאנ יחזקאל: ‘וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך’ (מד,ל), וכבר יסד הפייט: ‘אנו בעד הנביא יחזקאל, נלך אחריו עם תרמיל ומקל’ 🙂

      מצוות הפרשת החלה, מבטאת את אמונתנו בה’ שכל המציאות כולה – שלו היא, וכבר לימדנו הרמב”ם בפרקי המורה העוסקים בהשגחה האלקית (מו”נ ג,יז-כ), שככל שאדם דבוק בה’ באמונתו – כך מתעצמת השגחת ה’ עליו. הלחם, אינו רק המזון החומרי של האדם. הלחם מסמל את פארו של האדם, את הדעת. הפרשת החלה מסמל המזון החומרי והרוחני של האדם – מפנימה בתודעתנו שכל הווייתנו, החומרית והרוחנית, צריכה להיות ‘קודש לה”, ותודעה זו היא המרוממת את האדם ומשרה ברכה בכל עשייתו.

      בברכה, גביהא פסיסוביץ’, עליית בית נתזה

      1. ההבחנה בין 'לרפא' ו'להגן'

        אולי ההבנה בין ‘להגן’ לבין ‘לרפא’ נעוצה בהבדל שבין המצבים.

        יש מצב שבו לא מרחפת על אדם גזירה אלקית .אין כאן ‘מידת הדין’ התובעת להענישו בשל חטאיו. ההשגחה האלקית נדרשת כדי לשמור ולהגן על האדם מפני ‘המקרים המזדמנים’ בדרך הטבע. לחשש זה עוזרת זכות עשיית המצווה, שכן כל מעשה טוב מרים את רמת ההשגחה, כך שיהיה יותר מושגח ופחות ‘נעזב למקרים’ (כמבואר במו”נ ג,יז-כ), ולכן טובה זכות המצווה ‘להגן’.

        לעומת זאת, כאשר מתרחשת על האדם צרה או חולי – לימדנו הרמב”ם בהלכות תעניות, שלא יתלה האדם את צרתו ב’מקרה שקרה’, אלא יחוש שיש כאן גזירת בוראו שנועדה לעוררו לתיקון דרכיו. כאשר באה צרה, לא תספיק הוספת מעשים טובים. כאן צריך האדם לקיים ‘נחפשה דרכינו ונחקורה’, כדי לנסות ולשער מה הליקוי הרוחני שעליו מתריעים הייסורים, ואותו יש לתקן על ידי תשובה שתכלול עזיבת החטא עם וידוי ופניה אל ה’ בבקשת מחילה על החטא ועזרתו בהשלמת התיקון. רק כאשר נפתח הליך עמוק של תשובה ותפילה – נסללת הדרך לצדקה ולמעשים הטובים כהשלמה לדרך התיקון.

        ולפיכך מובן ש’לרפא’, לבטל את קיטרוגה של מידת הדין שהביאה ככל הנראה לצרה או לחולי – לא די בהוספת זכויות ומעשים טובים, אלא צריך לפתוח הליך כנה של ‘תשובה ותפילה’ שישיבו את האדם להיות רצוי לבוראו, שתוספת מעשיו הטובים יתקבלו ברצון.

        בברכה,, שטערנא צירל ליבלסון

        1. הברכה בהפרשה או בנתינה?

          מפשוטם של דברי יחזקאל: ‘וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך’ (מד,ל), נראה לכאורה שהנתינה לכהן היא הגורמת ‘להניח ברכה אל ביתך’,

          אולי יש להטעים זאת ע”פ דברי הרמב”ם בפירושו למשנה (בריש פאה) שעל מצוות המביאות תועלת לאנשים אחרים – זכאי האדם לא רק לשכר רוחני בעוה”ב אלא גם ל’פירות’ בעולם הזה חלף על הטוב שהביא לאחרים בעוה”ז.

          הואיל וכיום אין נוהגים (אלא חלק מהספרדים, והתימנים הנוהגים כרמב”ם לתת חלת חו”ל לכהן קטן, אלא מפרישים רק חלה אחת לשריפה – אין אנחנו זוכים לקיים מצוות נתינה בחלה. אולם יש לומר שבהפרשת החלה בחבורה יש חיזוק רוחני והרמת מצב הרוח לחברות, ועל תרומה חברתית – הרי זוכים ל’פירות’ בעוה”ז ואם יש מקום להקדיש את ‘פירות’ המצווה לישועת הנזקקים ולרפואתם.

          ואם העוגות או הלחמים הנאפים הולכים לנזקקים – הרי יש כאן ‘נתינה’ כמשמעה, שיש בכוחה ‘להניח ברכה אל ביתך’.

          בברכה, ג’ דרור-פסיסוביץ’

          1. מצווה המוקפת בתפילות

            ובאמת, לא מדובר כאן רק על זכות המצווה המגנה. המצווה – כמו גם המצוות האחרות שנתייחדו לנשים, הדלקת הנר והטבילה – הוקפו בבקשות ותפילות אישיות, שהפכו את המצווה ממעשה טכני ‘יבש’ לחווייה דתית מליאה רגש.

            לגברים ניתן ביטוי לרגש הרליגיוזי בתפילות ובבית הכנסת, והנשים זכו להתעוררות רליגיוזית סביב המצוות שנתייחדו להן – חלה, נידה והדלקת הנר. לפני ההפרשה הן ביקשו על תיקון חטא עץ הדעת וגזירת המוות שבאה בעטיו, ושה’ ישלח ברכה בעיסתן כאימהות. ואחרי ההפרשה, ביקשו הנשים שההפרשה תיחשב להן כקרבן, כדי שיתכפרו חטאיהן, וכאילו ייוולדו מחדש כתינוק זל ונקי.

            הגדילו לעשות באתר ‘הידברות’, וייסדו ‘יהי רצון’ לכל אחד משלבי הלישה והאפייה. וכך בעת ניפוי הקמח, מבקשת האישה לזכות לבירור הטוב מהרע, בהוספת הסוכר, לזכות למתיקות ורכות בחיים. בהוספת המלח – לזכות להציב ולקבל גבולות ואיזונים בחיים. בהוספת השמרים – תבקש האישה להיות תוססת ושמחה. בהוספת המים, המסמלים את התורה – שיהיה הבית לבית של תורה. בהוספת השמן – לבקש ברכה וצלילות הדעת. בלישה – לבקש רכות וגמישות. ובעת כיסוי הבצק – לבקש ברכה בעיסה ופרנסה טובה.

            כך הופך תהליך הכנת המאפה להיות משל לתיקון נפש האדם, ובכל שלב בתהליך הכנת המאפה – מבקשת האישה על ‘הנמשל’, על השלב המקביל בתיקון הנפש. כך הופכת הפרשת החלה מקיום טכני יבש, ל’קריאת התעוררות’ לתיקון המידות והמעשים.

            בברכה, שמחה פיש”ל הלוי פלנקטון

            1. בדיוק בנקודה הזו זה הופך להיות מעיק. לא מתאים לכל אחת. רוצה להכין בצק שתי דקות ולא שעה.. וגם מרגיש קצת מגוחך, נו באמת, שמרים – תוססת ושמחה? אנחנו בסימנים של ראש השנה? צריך להיזהר מכל התוספות האלה, מוזיל ומכביד ומוציא את החשק לעשות משהו. והכפייתיות – נשים מרגישות שהן לא בסדר אם זה לא נאמר.
              זה אולי מה שקרה עם ברכת המזון וההארכות בתפילה.. אז לא מברכים ולא מתפללים ושוכחים את העיקר.

              לכן החלטתי פשוט לברך על הפרשת חלה וזהו. כל התפילות היפות נגנזו במגירה – לעת שהנפש פנויה והידיים פנויות.

              1. בס”ד כ”ג בסיון תשא”ף

                לשמחה – שלום רב,

                תפילה אישית יכולה להיות קצרה מאד, כתפילתו של משה: ‘א-ל נא רפא נא לה’. הוספת נוסח תפילה ההופך לשגרה – עלול להפוך למלמול ללא כוונה. לעומת זאת אמירה אישית קצרה, יכולה לתרום להתרעננות ולהתחדשות, כעצת חז”ל לעשות את תפילת הקבע ל’תחנונים’ ע”י ‘שיחדש בה דבר’.

                ובקיצור: לא להשתעבד לנוסח קבוע, אלא להוסיף בקשה אישית קצרה. כשם שמוסיפים לעיסה חומרי טעם – כך טוב לתבל את השגרה של המצוות בתבלין טעימים 🙂

                בברכה, נהוראי שרגא אגמי-פסיסוביץ’

                1. העצמת עבודת ה' של האישה

                  בס”ד יום ה’ לסדר טובה הארץ מאד מאד תשא”ף

                  הזכרתי לעיל את המגמה שהתפתחה במהלך הדורות להבליט את ערכן של המצוות שנתייחדו לנשים – חלה, נידה והדלקת הנר – על ידי הקפתן בתפילות, וכאמור אין מחוייבות להיצמד לנוסחאות קבועות, אדרבה, תפילה אישית מתחדשת מרעננת את השגרה.

                  ניתן לענ”ד להעצים את הפרשת החלה והדלקת הנר, על ידי הפיכתן לטקס משפחתי, שבו מתכנסים בני המשפחה סביב האם, המפרישה את החלה והמדליקה את הנר, וכך מופנמת ומובלטת היותה שליחת ציבור’ של כל המשפחה בעשיית המצווה.

                  כך ניתן להתפלל מנחה ביום ששי בצהרים, ואז בשעת הדלקת הנר מתקבצים כל בני הבית סביב האם, שומעים את ברכתה על הדלקת הנר ושרים יחד ‘מזמור שיר ליום השבת’ ,בכך וזוכים יחד לקבל ‘תוספת שבת’ קודם השקיעה,, ואז יוצאים יחד אל בית הכנסת ל’קבלת השבת’ הציבורית.

                  ה’מעטפת’ היצירתית סביב ה’גרעין ההלכתי’ היא השומרת מפני נפילה לשגרתיות אפורה ומפיחה רוח חיים רעננה בעבודת ה’.

                  בברכה, נשא”ף

                  אולי הוזכרה בפרשתנו מצוות הפרשת חלה אחרי חטא המרגלים, בשל זכותן של הנשים שחיבבו את הארץ ולא מאסו בה, וזכו לקיים מצוות הפרשת תרומה גם בבית.

                  במצוות תרומות ומעשרות זכו יותר הגברים, שכן מצוותה מתחילה משעת המירוח בשדה, אבל בחלה שחיובה נוצר בבית – נתייחדו הנשים.

                  עם זאת, מהנוסח של הספרדים ב’במה מדליקין’, במשנה ‘שלושה דברים צריך אדם שיאמר בתןך ביתו: עישרתן, ערבתן – הדליקו את הנר’, נראה שגם על הפרשת תרומות ומעשרות ועשיית ה’עירוב’ הופקדו הנשים.

                  .

                  1. 'בואו בתפוחים הרבונ אשישות' - טעימהחגיגית לפני כניסת השבת

                    דרך נוספת לעשות ללות את כניסת השבת בהתכנסות משפחתית,, היא מנהגם של יהודי מרוקו לטעום ממאכלי השבת סמוך לכניסת השבת.

                    הרב מיכאל כהן, המביא את המנהג בספרו ‘תורת אמך’ (המבאר ומבסס את מנהגיהם הייחודיים של יהודי מרוקו), מציע שטעם המנהג הוא לקיים ‘טועמיה חיים זכו’, שנתפרש ע”י חז”ל שיש לטעום בע”ש ממאכלי השבת. אך יש להעיר שאם משום כך, היה עדיף לבצע את הטעימה בשעה מוקדמת יותר, כשיש יותר שהות להוסיף תבלין לתיקון טעמם של מאכלי השבת.

                    לענ”ד נראה יותר שטעמו של המנהג הוא לעשות את קבלת השבת מתוך עונג ושמחה, כתיאורו של רבי יהודה הלוי בפיוטו ‘על אהבתך אשתה גביעי’: ‘מה נעמה לי עת בין השמשות, לראות פני שבת פנים חדשות, בואו בתפוחים הרבו אשישות [= ‘גביעי יין, לרוב המפרשים), כדי לקבל את השבת מתוך עונג ושמחה.

                    בתקופתו של ריה”ל, לא היתה עדיין ‘קבלת השבת’ ע”י קריאת מזמורי תהלים ‘לכו נרננה’ וכו’) בבית הכנסת. הצורך לקבל את השבת בטקס משמעותי, התקיים על ידי טעימת ‘דברים טובים’ בין השמשות’ (ה’אשישות’, גביעי היין, שימשו כנראה גם כ’קידוש’ שהתיר את הטעימה בין השמשות.

                    משפשט, בהשפעת מקובלי צפת במאה ה-16, לקבל את השבת בבית הכנסת בין השמשות – הוקדמה אצל יהודי מרוקו הטעימה החגיגית, לפני כניסת השבת וההליכה לבית הכנסת, וכיוון שנערכה לפני שקיעת החמה – שוב לא היה צורך בקידוש.

                    התכנסות משפחתית לטעימה חגיגית לפני היציאה לבית הכנסת – מחייבת הקדמת גמר ההכנות, וקבלת השבת בצורה רגועה וחגיגית. לא להיכנס לשבת מתוך טירדה ולחץ.

                    בברכת ‘רוגע לך’, נשא”ף

                    1. עשיית מצווה כדי להכריע את עצמונואת העולם לזכות

                      הרמב”ם ממליץ בפרק ג’ מהל’ תשובה, שיראה האדם את עצמו ואת העולם כולו, כנמצאים בכל רגע במצב של ‘מחצה זכויות על מחצה עוונות’, שכל זכות של מצווה שתיעשה באותו רגע, תכריע את האדם, את המדינה ואת העולם כולו לכף זכותת

                      בברכה, פדהצור פיש”ל פרי-גן

                    2. בס”ד עש”ק והיה באכלכם מלחם הארץ תשא”ף

                      הקשר בין האישה להכנת הלחם, אינו רק בשל העובדה שהאישה המצוייה בבית היא האופה את הלחם

                      ה’לחם’ הוא משל לאישה, ככתוב על אדוניו של יוסף: ‘ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל’, ה’לחם’ הוא כינוי לאישה. שהרי כשם שהלחם סועד את לב האדם – כך האישה סועדת את ליבו של בעלה ומחזקת את רוחו

                      חז”ל מתארים את הברכה שמביאה האישה לבעלה: ‘אדם מביא חטים הביתה – כלום חטים הוא אוכל?’ האדם הזקק לאשתו שתעבד את חומר הגלם ותיצור ממנו לחם מושקע ומעובד, ובכך ‘נמצאת מאירה את עיניו’.

                      הדגן הוא סמל הדעת, שאין התינוק אומר ‘אבא’ ו’אמא’ עד שיטעם טעם דגן. האישה היא שהביאה לאנושות את הצימאון לדעת, שמחמתו עברו האדם ואשתו על מצוות ה’.

                      אף התיקון לפריצת הגבולות מתוך השאיפה לדעת – נעשה בדגן סמל הדעת. זה בסדר גמור שהאישה מפעילה את כשרונה לעבד את הדגן הגולמי ב’טוב טעם ודעת’, אך בראשית ההשקעה המטפחת – עליה להפריש חלק לה’, כדי להגדיר את עשייתה כולה כ’עשיה לשם שמיםץ

                      בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

                    3. הלישה כמשל ליצירת האדם וזיווגו

                      הלישה היא מיזוג של גרגירי קמח פרודים להווייה אחת, גמישה מחד גיסא אך בקשה להפרדה מאידך. הקמח היבש מתחבר ע”י המים להווייה אחת, ובחיבור עם היפוכם של המים, עם חום האש מצטרפים הקמח המים והאש להווייה חדשה.

                      אף האדם הוא חיבור מופלא של נפש חיה רוחנית עם חומר גשמי, וכשהוא מתחבר אל האישה – משלימים הניגודים וההפכים זה את זה להרמוניה מאוזנת.

                      ההרכבה והמיזוג של הניגודים – יכולה להצליח רק כשקוראים בשם ה’, יוצר ההפכים ומאחדם. קריאת שם ה’ על העיסה – היא מביאה להצלחתו של המיזוג.

                      בברכה, עי”ש

                    4. וובקיצור: העצמה נשית מתוך אמונה ומחוייבות למסורת

                      סוף דבר, עלינו להודות לבעל הפוסט, שזיכנו לנתח בניסיון לנתח ולהבין לעומק את המנהג שהתחדש בדורנו – הפרשת חלה ציבורית –

                      מנהג החותר להעצמה פעילותן הדתית של נשים, לא כמאבק נגד ‘ההגמוניה הגברית’ אלא כניסיון לפתח את שאיפות ההעצמה של הנשים בכיוון ייחודי להן, כיוון שאינו בעימות עם המסורת אלא שואף להתפתח במסגרת ההלכה המקובלת מדור דור.

                      חטא עץ הדעת בא מקנאה ומרידה ברצון ה’, ותיקונו בא ע”י יצירה המחוייבת ללא סייג ל’דבר ה’ – זו הלכה’ , ונותנות אמון מלא בהדרכת התורה ו’מעתיקי שמועתה’

                      בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

          1. לפ”י – שלום רב,

            יש צרות הבאות מחמת רמה נמוכה של השגחה אלקית המשאירה את האדם ‘נעזב למקרים המזדמנים’. תקנתן היא ‘להגן’ על ידי זכויות ומעשים טובים המביאים לרמה גבוהה יותר של השגחה, בבחינת ‘רגלי חסידיו ישמור’

            ויש צרות, המהוות בהשגחה מוגברת, כאיתות אלקי על צורך לתקן מעשיו. בהל’ תעניות מחייב הרמב”ם לחוש במקרי צרה או חולי, שהצרה באה בהשגחה ולא במקרה, ולכן ‘להרים את הכפפה’ ולהרבות בתפילה ובתשובה.

            ובמקביל, צריך לכסות גם את האפשרות שהצרה באה מזלזול בחובת ההשתדלות הטבעית, ולפעול גם לשיפור הזהירות בשמירת ההגנות הטבעיות – שמירת חוקי הטבע – גם לשפר את ההגנות הרוחניות – להרבות במעשים טובים.

            בברכה, יפאו”ר

            1. האם אין שוני בין צרת הציבור לצרת היחיד? הרמב”ם מזכיר זאת לגבי צרת הציבור.
              ד”א אותו חילוק היה ניתן ליצור פה לכאורה, שצרת הציבור התחילה בטבע, ובעקבות שלא שבו בתשובה אז התגלגלה לחמת קרי. אבל לכאורה כתוב להפך שמראש היא לא ממנהג העולם.

              אני בא לומר, שהיכן ראית את הרעיון של ההשגחה המוגברת לרעה כלפי אדם. וממילא צריך להרים את הכפפה.

              1. עקרון ההשגחה הפרטית מבואר במו"נ

                במו”נ ח”ג פרק יז, תומך הרמב”ם בתפיסה שיש השגחה פרטית על כל אדם, והוא מבסס זאת הן על המקראות המלאים בעיקרו זה, למשל דברי ירמיהו (לא): ”אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו’, והן על הסברה שהדבר מנוגד לצדק שלא יהיה לבעל בחירה גמול על בחירתו לטוב ולמוטב.בפרקים הבאים מדבר אדם על רמתה של ההשגחה התלויה ברמת דבקות בה’. החוטא ‘נעזב למקרים’ בעוד שהצדיק זוכה ל’רגלי חסידיו ישמור’.

                וכן בהל’ תשובה פרק ג קובע הרמב”ם שהיחיד, המדינה והעולם כולו נידונים על פי רוב מעשיהם. שם בפרק ט מבאר הרמב”ם שעיקרו של הגמול מקבל האדם בזיכוך נפשו לחיי העוה”ב, אך בעולם הזב מקבל האדם תמריצים על בחירתו הטובה שיקלו עליו לקנות את חיי העוה”ב. בפירושו לפ”ק דפאה, מדבר הרמב”ם על סיבה נוספת ל’פירות’ בעוה”ז על התועלת שהביאו מעשיו לאחרים.

                בברכה, יפאו”ר

      2. לוינג,
        איך אתה תופס את האיסור להשתמש במצוות לישועה אף בעת צרה, ואף קריאת תהילים לחולה לכא’ (שלא במסגרת תפילה כמובא ברמב”ם וכו’)?
        כמו כן, לגבי מקרה וקרי מדובר בפשטות בהלכות תעניות על צרה ציבורית לא?

  4. במג”א (או”ח רלט סק”ז) משמע ג”כ כך שההיתר לקרוא יושב בסתר כחלק מק”ש על המטה הוא רק מפני שהוא “להגן” בניגוד למי שכבר נמצא במצוקה שאז אסור להתרפאות, אף שיושב בסתר הוא פרק שיש בו לפחות אלמנט של תפילה או ברכה.

  5. שכחת את סעודות ה’אמֵנים’ שהן בהחלט חלק מהתופעה המתרחבת שתיארת. ובכל זאת הייתי מבחינה בין הפרשות החלה ההמוניות לבין מעשה פשוט של הפרשת חלה שעושה בביתה אישה שלמדה והתחנכה על משנת שבת – עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה, וּבַחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. נדה והדלקת נר הן מצוות רגילות ומקוימות תדיר, החלה אינה מצוה רגילה, בבית רגיל בימים רגילים לא אופים את הכמות המחייבת הפרשה לכן המעשה מיוחד יותר. אישה הרה העומדת ללדת תעשה מאמץ מיוחד לקיים את המצווה ולהפריש חלה מתוך רצון להרבות במצוות ולצבור זכויות ממש ברוח משנה זו.

    1. גם אם היום לא אופים כמויות כאלה, אני לא בטוח שבבית רגיל לא היו אופים כמויות כאלה באופן תדיר פחות מאשר טבילה לצורך נידה.

      מצרף טבלה שבה בין היתר צריכת קמח לאדם שנתי 2012-2014.
      במדינות מהמזרח הקרוב (אלג’יר, סעודיה, תורכיה, איראן, מצרים) הצריכה היא 100-200 קילו לאדם שנתי.
      אפיה ביתית עם יותר מכמה ילדים, בהנחה שהצריכה היא לא קבועה לאורך השבוע והשנה – בהחלט סביר להפריש חלה לפחות על כל פעם שמדליקים נרות שבת…

      https://www.oecd-ilibrary.org/docserver/agr_outlook-2015-table121-en.pdf?expires=1622731278&id=id&accname=guest&checksum=EE59062DDFB60EB321B6B5A2A4E100CF

      1. כמות הלחם שאדם אוכל ביום - אז והיום (לאיתן)

        בס”ד יום ה’ לסדר והיה באכלכם מלחם הארץ תשא”ף

        לאיתן – שלום רב

        בימי חז”ל היו אוכלים שתי סעודות ביום – לפני הצהרים ובערב. ההערכה של השיעור הממוצע של הלחם שאדם אוכל בסעודה, שנויה במחלוקת תנאים. יש שהעריך את מזון סעודה אחת’ ב-3 ביצים (162 סמ”ק) ויש שהעריך את ‘מזון סעודה אחת’ ב-4 ביצים (216 סמ”ק)

        אדם מבוגר אכל איפוא ביום שיעור נפח של 6-8 ביצים. הווה אומר שכיכר לחם בשיעור הפרשת חלה – 43.2 ביצים – הספיקה למשפחה גדולה ליום אחד. היו אופים לחם יום יום ומפרישים חלה מדי יום ביומו.

        במציאות של ימינו יש כמה שינויים:

        א. כמות הלחם שאוכלים בסעודה פחתה מאד. בזמן חז”ל היה הלחם עיקר הסעודה, שאר המאכלים באו ‘ללפת את הפת’. לעומת זאת, היום עיקר הארוחה הם הירקות הסלטים והתבשילים. אוכלים רקפרוסות לחם מועטות, אם בגלל.

        ב. בדרך כלל קונים את הלחם וחלק ניכר מהעוגות במאפיה, שם מפרישים המשגיחים את החלה. אפיה בבית נעשית רק לקראת שבת או אירועים מיוחדים, שבהם רוצים לענג את בני הבית ואורחיהם במאפים טעימים תוצרת בית. ורק בהזדמנויות אלה, צריכה האישה להפריש חלה.

        לפיכך, בימינו יש צורך לעיתים בטקס מיוחד כדי לזמן לאישה העסוקה את מצוות החלה.

        בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

  6. ויקיפדיה, ערך “אמונה תפלה” :
    התייחסות משועשעת לכך נמצאת בסיפור על חתן פרס נובל לפיזיקה, נילס בוהר, אשר במשרדו הייתה תלויה כביכול פרסת סוס. “האם אתה מאמין באמונות טפלות?” נשאל על ידי מבקר נדהם. “לא ולא”, השיב נילס בוהר, “אבל שמעתי שפרסה של סוס מביאה מזל, גם אם לא מאמינים בה”.

    1. האם המצווה עצמה מגינה או שבזכות עשיית המצווה הקב”ה מגן. אם מדובר על זכות המצווה, זה יכול להיות זכות של כל מצווה ולאו דווקא הפרשת חלה. אם זו המצווה עצמה, אז דווקא לחלה יש כוח להגן או לזווג.

  7. הרמב”ם בהלכות ע”ז פי”א הי”ב אוסר במפורש רק ייחוס סגולות לדברי תורה. אמנם מהלכה ט”ז אפשר להבין שלדעתו הכל מיותר, אבל האיסור הוא דווקא כשמשתמשים לשם כך בתורה (או בפרקטיקות הספציפיות של חובר חבר, מעונן וכו’).

    מכאן שלא נראה שהוא אוסר באופן גורף אמונות טפלות, וזה הגיוני, כי לא סביר לחייב תיקוף מדעי של כל פרקטיקה כדי להימנע מאיסור. אפשר מכאן לומר שגם ייחוס סגולות למצוות לא נאסר אלא רק לפסוקי התנ”ך, אבל זה באמת קצת דחוק.

  8. תודה על הפוסט, ‏הלוואי שנזכה.

    אגדה מפורסמת מספרת על פיזיקאי בעל שם עולמי, חתן פרס נובל, שנשאל כיצד ייתכן שדווקא הוא, הרציונליסט, תלה “חמסה” על דלת ביתו להגנה מפני עין הרע. “אני באמת לא מאמין בהבלים הללו, זו אמונה תפלה”, ענה, “אבל אומרים שזה עוזר גם אם לא מאמינים.
    https://z.ynet.co.il/short/content/2017/kivrey_tzadikim/articles/article.aspx?id=5032471

    אני משתף כמה הערות שרשמתי כשלמדתי את הסוגיה.

    -לכאורה יוצא מפרש״י (סנהדרין קא. ד״ה וברוקק) שרבי יוחנן לא סובר שיש איסור להתרפאות מד״ת כריב״ל, ושהלכה כרבי יוחנן (דאל״כ כל ההיתרים שמביא בשם רבו בהכרח סותרים את האיסור להתרפאות מד״ת).

    -תר״י (ברכות ז בדפי הרי״ף) הבינו את האיסור להתרפאות בד״ת כאיסור להראות שמתרפאים, בכעין מראית עין, דכל שנראה כמתרפא בד״ת אסור, וכל שאינו נראה כמתרפא בד”ת אין בזה קפידא ואין חשש בעצם הדבר.

    -הריא״ז (המובא בשלטי הגיבורים ברכות ז אות ד): מחלק בין מכה הנראית שאסור להתרפאות בד״ת, למכה שלא נראית שמותר.

    -תוס’ (שבועות טו: ד״ה אסור, ובפסחים קיא. ד״ה נפתח), רי״ף (ברכות ז בדפיו), ורא״ש (סנהדרין יא ד) :בשעת סכנה הכל מותר.
    אם הדבר מציל, שפיר. ואם לאו, אפ״ה יש תועלת שלא תיטרף דעתו או לחזק את ליבו (‏פלצבו), כמו בדין לוחש בשבת על נשיכת עקרבים ונחשים.
    אבל מהרמב״ם (ע״ז יא יא) יוצא שכל ההיתר של לחישת רפואית בשעת סכנה (בין בחול בין בשבת) מותרת דוקא בלי פסוקים, וכן הביאו להלכה השו״ע קעט ו’. אך לפי מה שפסק השו״ע שם ח’ כהראשונאים שאם יש סכנת נפשות הכל מותר (דלא כהרמב”ם) , אז הוא היה צריך להיות עקבי ולהתיר גם לחישה עם פסוקים, ולא סתם להעתיק את לשון הרמב”ם.

    -הריטב״א מחלק בין מקרה שעלול להיפגע (כיולדת) למקרה פגוע כבר.

    -המאירי (שבת סז.) כתב לחלק, שהאיסור נאמר רק כשהוא לא משייך אלמנטים אחרים לפסוקים, אבל אם יש דברים אחרים (סכין שכולה ברזל, ושיח קוצני…) מותר.
    -המאירי בשבועות הוסיף לחלק באופן אחר, שרק בדרך לחש אסור אבל בדרך תפלה מותר (לדרך זו מסתבר שיש לומר דווקא פסוקים המתאימים לעניין שעליו הוא רוצה לבקש, ולשים לב לתוכן הדברים).

    -הרמב”ם הולך לשיטתו דגדר חובר חבר הוא כל המשתמש בלחשים בכל תחום שהוא . ולשיטתו נתקשה בהא דשבועות דאסור להתרפאות בד”ת, והלא בדרך לחש אסור בכל דבר וענין ולא רק להתרפאות מחליו בד”ת, אלא אף להתרפאות בלחש של הבל והבאי אסור, ולא רק להתרפאות אסור בלחש אלא אף בכל דבר תועלת בגוף.
    וע”כ צ”ל שהעושה כן בד”ת (אפילו שלא בדרך לחש ) אסור, וכלשונו ‘לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה’, כיון שהוא מנצל ומשתמש בדברי התורה שלא למטרה שלשמם ניתנו מאת הקב”ה, שהיא תיקון וזיכוך נפשו של האדם.

    אך לשיטת הראשונים והשו״ע שהאיסור חובר חבר אינו אלא במי שלוחש כדי לקבץ עליו חיות השדה, אפשר לומר דמה שאמרו דאין מתרפאין בדברי תורה היינו דוקא בדרך לחישה. ועיין בפרישה שדחק נגד הב״י דאף לשיטת הרמב”ם אינו אסור אלא בדרך לחש, אבל בזכות הקריאה מותר אף לחולה.

  9. לכאורה חסר בטור דיון בשיטת שאר פוסקים ושמא הרמב”ם בדעת יחיד בטענה שעשיית מצוות כסגולה היא איסור ונראה שלא נהגו כמותו).
    (ושמא באביזרייהו דע”ז וכפירה בתורה יש לחשוש גם לדעת יחיד? נושא לעיון בפני עצמו)

    כמובן שמצווה שלא לשמה היא לא האידאל, אבל ככלל נראה שמקובל שעדיף בכל זאת לעשות אותה (ופחות סביר שהנשים שהלכו לאירוע הפרשת חלה בעבור הסגולה היו עושות מצווה אחרת לשם שמיים באותו זמן ונראה לי סביר שלרבות מהן, אע”פ שהלכו לצורך הסגולה הייתה להן גם כוונה לש”ש)

  10. “אמירת פרקי תהילים רלוונטיים (כמו “שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה’ “) יכולה להיחשב כתפילה לקב”ה, כלומר כקריאה אליו שיושיע אותי. אם אני רק משתמש בלשונו של דוד המלך כדי לבקש, בזה לא אמורה להיות בעיה”

    “רמב”ם – אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה” מותר.

    לא הבנתי מה דעת הרמב”ם על תפילה לחולה. כלומר, הרמב”ם בדברים כאן מתייחס רק לעניין זכות המצווה? או גם לתפילה?
    האם לדעתו אין בעיה להתפלל על החולה?

  11. נראה לי שהכוונה הספונטאנית של הרבה מאומרי תהילים היא לכוון דרכם לתפילה. (אגב, ההקדמות של המו”לים בראשי הפרקים יכולות לסייע לבחור את הפרקים המתאימים, לאו דווקא כסגולה של עצם האמירה).
    לכן לא ממש הבנתי למה נראה שהרמב”ם, כביכול, יוצא מנקודת הנחה שזה לשם מצווה. איזו מצווה? יש מצווה כזו לומר תהילים?

  12. כבדרך אגב, המאירי (ובניגוד לשאר הראשונים), מפרש את הגמרא בתענית שאין הכוונה שמותר לנסות את ה’, וודאי שהאדם יתעשר מכך שיעשר, אלא שאם אדם יקיים מצווה – סיכוי טוב שהקב”ה יגמול לו גם בעולם הזה

  13. אין בעיה אמיתית עם “השגחה”.
    יש בעיה עם “דתיים של כספומט”.

    כאשר מאמינים שההשגחה מעורפלת בדברים כמו “גלגול נשמות”, “פרט שסובל עקב חטאי הכלל”, “שק התפילות שמתמלא” וכו’, אז מבינים שדווקא זה נורמלי לגמרי שלא נראה השגחה פרטית במציאות החלקית אותה אנו חווים.

    אבל את מיכי זה לא מעניין –
    “אם אני לא רואה את זה, מבחינתי זה לא קיים”, הוא גורס.

    העניין הוא שמיכי מצייר לעצמו איש קש בדמות “דתי של כספומט” ונהנה לתקוף אותו לעיתים כל כך קרובות, תוך שהו מכנה את איש הקש “אמונה בהשגחה פרטית”.

    אגב, מיכי, במקום לתקוף כל הזמן “דתיים של כספומט”, לא הגיע הזמן להתקדם קצת ולעסוק בדברים אחרים?

    אני משוכנע שאתה מאד מבסוט על עצמך אחרי עוד טור “בוגר” ו – “מעמיק”, עם ציניות, עוקצנות ילדותית וכיעור לרוב. אבל באמת נראה לי שמיצינו.
    הבנו. תתקדם.

    ואסכם במה שכתב על מיכי בלוגר אתאיסטי. אין משפט שמתאר באופן טוב יותר את מיכי, לעניות דעתי :

    “חפרן, טרחן ומלא מעצמו, גם כשהוא אומר שטויות גמורות.”

    1. אתה שם לב שמיכי נמנע בכל הטור להזכיר את שאלת ההשגחה ורק דיבר על בעיית הסגולות ואפילו כשהמליץ להתפלל בלשונך/ תפילה מקובלת שמתאימה למצב, הוא העיר על בעיית ההשגחה בסוגריים.
      הייתי ממליץ לך על הסגולה שרשם סנדומילוף למטה אבל אני חושש שזה כבר לא יעזור.

      1. שלום U.M.

        אפילו אם הוא הזכיר את זה כבדרך אגב, מצאתי לנכון לקשור את זה.

        “שחייבים למלמל תוך כדי ההפרשה כדי לוודא שהזיווגים יעלו יפה ….”
        אם זה לא נחשב “השגחה פרטית”, איני יודע מה כן.

        אנא ממך, מעבר לתגובה עניינית לדברי, תעשה גם מאמץ שהתגובה תהיה מספיק רצינית.

          1. יש לי שאלה אליך – אתה אדם מאמין?
            אם כן, האם בתנ”ך אתה מאמין?
            אם כן, האם אתה מודע לזה שבתנ”ך יש (מלא-מלא פעמים) את העניין של “פרט שסובל בשביל הכלל” או להפך – “כלל שסובל בגלל חטאי הפרט”.
            אם אתה לא מכיר אשמח לתת דוגמאות.

            עכשיו, במידה ואתה כן מכיר, שאלה לי אליך –
            אם העניין של השגחה בעניין הכלל והפרט כתוב באופן מובהק בתנ”ך (בניגוד לגלגול נשמות שלא מוזכר באופן ברור), למה שלא נקבל את זה למציאות בת ימנו?

            למה שלא נקבל את זה שאם יהודי אחד אוכל בשר לבן, אז ל 100 יהודים תהיה מחר בבוקר מיגרנה לא נעימה?

            אז נכון, אני לא יכול להוכיח את זה ברמת האדם הנקודתי, אבל כתפיסה כוללת, מה הבעיה עם זה?

            1. אהוד אני לא מכיר ואשמח לדוגמאות. אדרבה התנך מלא בראיות הפוכות.
              א. איפה יש בתנך שתי דוגמאות (מתוך המלא-מלא-פעמים) לפרט שסובל עבור הכלל? והאם יש דוגמא אחת למישהו קונקרטי מזוהה בשמו (ראה רד”ק ישעיה נג,ד)?
              ב. היכן יש כלל שסובל בגלל חטאי הפרט? פרט שהוא מלך כמו דוד זה עניין שונה וגם בו יש לדון. מלך כמו מנשה החטיא את כל העם. במדבר טז,כב זה ראיה לסתור. ראה רלבג יהושע ז.

              1. היי סנדומילוף,

                לפני שאפרוש את הדוגמאות, הבהרה קטנה – לצורך העניין אני קורא את התנ”ך בפשטות, ולא מתייחס לדברי פרשנות כזו או אחרת בין אם היא מצדיקה את עמדתי (למשל פרשנויות על החטא שהוביל לשיעבוד מצרים) או את עמדתך (אז תסלח לי שלא עיינתי במה שכתבת על רדק על ישעיה או רלבג על יהושע – סיפור עכן).

                לבקשתך, אני אתעלם פה מחטאי מלכים.

                דוגמאות לחטאי פרט-כלל או פרט-כלל :
                1. חטא האדם הראשון.
                2. צאצאי שמעון ולוי מפוזרים בעם (קללת יעקב).
                3. עכן בן כרמי.
                4. החזרת ארון הקודש לאזור בית שמש לאחר המלחמה עם פלשתים.
                5. תינוקות שלא חטאו שמתו בעקבות חטאי העם שהביאו לחורבן בית המקדש. פשיטא.

                1. א. פרשנות נועדה לתאם את התנ”ך עם מה שכתוב בו לא פעם כמו ששופט כל הארץ כן יעשה משפט ושאיש בעוונו ימות ולא יהיה עוד המשל הזה אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה אלא עם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וגם כדי לתאם אותו עם תביעת הצדק הבסיסית שלא ייתכן טוביה חטא וזיגוד מינגיד. כשאתה קורא בלי פרשנות אתה בעצם קורא עם פרשנות משלך, זה לא רעיון מוצלח.

                  כל הדוגמאות לא דומות למה שאמרת שאחד חוטא בחזיר ומאה נענשים בידי שמים במיגרנה.
                  1. חטא אדם הראשון הוא עניין מאד מיוחד וסתום וזה לא ממש עונש לאחרים קיימים אלא הוא והעולם נשתנו בימיו וממילא נשתלשל לאחרים.
                  2. ההפצה היא לא בהכרח עונש. חוץ מזה שבשבטים יש באופן כללי הנחה שתכונת האב נורשת לבניו ולכן זה נחוץ. שוב עיי”ש במפרשים.
                  3. בעכן אם היית מעיין שם ברלב”ג היית רואה שתבוסת ישראל בהתחלה בעי היא לא עונש אלא תבוסה טבעית ורק ה’ לא טרח לעזור להם בניסים. ומשפחת עכן לא מתו כפי שדייקו שם רש”י ורלב”ג מהפסוקים בסוף הפרק. וגם אם כן מתו זה עניין של טפל שנספח לעיקר.
                  4. מה הקשר לחזרת הארון. שם כתוב בפסוק שנענשו “כי ראו בארון השם” ופירשו המפרשים מה שפירשו.
                  5. כאשר כל הכלל כולו חוטא ומגיע עונש בידי אדם כמו גלות ומלחמה אז לא תמיד הצדיקים ניצלים. לזה ראה ביחזקאל כא והכרתי ממך צדיק ורשע ועיין שם היטב ברד”ק. זה אמנם עניין לענות בו ויש פה כנראה תפיסה קולקטיבית כמו שהרב מיכי מצביע אבל שוב זה שונה לגמרי מהרעיון שאחד יחיד אוכל חזיר והקב”ה ממטיר משמיים מיגרנה על מאה אחרים. ולדבריך למה רעי איוב הטיחו בו שכנראה הוא חטא ולכן נענש ולא אמרו לו שאולי יוסלה מהשכונה ליד לא אכל איבר מן החי. בחז”ל יש בכמה מקומות שמי שלא מיחה נתפס בעוון ומזה גופא נלמד שגם הם הבינו כמובן שצריך קשר.

                  אמנם אתה לא מעוניין לקרוא פרשנות אבל רמב”ן למשל מסכל בשיטתיות את הרעיון שצדיקים ימותו בעוון רשעים. במבול הוא כותב שנוח היה הצדיק היחיד. בסדום כתב שהצדיקים יצילו על האחרים אבל הם וודאי ינצלו כמו לוט גם בלי בקשת אברהם. במעשה שכם הוא כותב שכולם היו רשעים. בקורח הוא כותב שכל ישראל חטאו כי הרהרו אחרי משה ועיי”ש כל דבריו. בעיר הנידחת מביא מחלוקת תנאים אם קטנים נספים ודעתו נוטה שלא. על מניין דוד בסוף שמואל ב הוא כותב שכל ישראל חטאו שלא הביאו שקלים והתרשלו בבניין המקדש (ומפרשים אחרים כמו רד”ק רלב”ג ואברבנאל הציעו רעיונות אחרים).

                  ב. מה עם דוגמאות להמצאה שיש פרט שסובל בשביל הכלל. הבנתי שהתכוונת שהפרט נושא את עוון הכלל ובכך הכלל נפטר מעונש. ולזה הפניתי אותך לרד”ק בישעיה נג,ד שדחה את הרעיון המשונה הזה, אם כי יש גם פירושים אחרים. יחזקאל ד המעיין יראה שאינו נוגע לעניין וגם שם מומלץ לעיין ברד”ק.

                2. אגב אתה יכול גם למצוא דוגמאות של חטאי מלכים. אני חשבתי רק על דוד ומנשה. על דוד בסוף שמואל ב ציינתי לך מה שכתבו המפרשים ויש לזה עוגן חזק בפסוקים כפי שתראה שם. חטאי מנשה שכתוב לא פעם שבגללם באה הגלות זה שחטא כל העם כפי שמפורש בפסוקים במלכים ב ובתוכחות הנביאים. אם יש לך עוד דוגמאות תביא.

                  1. סנדומילוף,

                    הקדמה לגבי מה שכתבת על פרשנות –
                    יש דברים שהם ברורים. דברים שלא מצריכים שום פרשן. לדוגמה, מקריאה בתנ”ך, ברור שהאדם הראשון חטא. לא צריך אף פרשן לזה. אין פה אף פרשנות אישית שלי.
                    אם כבר רוצים להתעמק יותר, נניח, מה בדיוק היה החטא וכו’, אז פה אכן נדרשות פרשנויות.
                    חשוב לי להדגיש כי כמובן שאני בעד פרשנות וכו’, אבל לגבי כל מה שאני כתבתי, התייחסתי לכתובים באופן הכי בסיסי שלהם. לא נצרך שום פרשן לזה.

                    לגבי הדוגמאות :

                    1. יכול להיות שחטא אדם ראשון הוא מאד מיוחד וכו’, אבל שוב, ברמה הבסיסית ביותר, ברור שזה חטא שבוצע על ידי פרט (רוחני או לא) שהשפיע על הכלל.

                    2. סורי. מקריאה של הפשט, ברור שמדובר בקללה שבאה עקב מעשה שלילי :
                    “. . .. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל”.
                    ואני בוחר להאמין שמדובר (גם) בתוצאה ישירה על המעשה שעשו.
                    זכותך לחשוב אחרת.

                    3. “ה’ לא טרח לעזור להם בניסים” –
                    אז גם אם לא נענשו באופן מובהק, ורק ניסי ה’ (השגחה פרטית מובהקת) פסקו, גם זה ראיה לכך שחטא עכן השפיע לרעה!
                    נציין כמובן שבכיבוש הארץ נעשו כמובן ניסים מדהימים (חומות יריחו, שמש בגבעון).
                    גם התגובה של העם ויהושע מלמדת שהבינו שמשהו פה לא תקין . . .

                    4. מתו למעלה מ 50,000 איש. זה הרבה-הרבה יותר ממי ש”ראה בארון הקודש”.
                    גם ניתן להסיק זאת מהכתוב, כאשר הוא מפריד בין “אנשי בית שמש” לבין “העם”.
                    לדעתי ניתן להסיק פה באופן מובהק שהעם כולו סבל מחטא אנשי בית שמש.

                    5. הדוגמה של צדיקים או תינוקות שמתו בחורבן בגלל חטאי העם היא דוגמה עבור פרט שסובל עבור הכלל. שבסופו של דבר כולנו משלמים את אותו החשבון. אין שום צורך להזכיר את מיכי “שמצביע פה על תפיסה קולקטיבית”. זה דבר כל כך ברור ופשוט. מוזמן לעיין במלכים ב’, יז, ז והלאה.
                    יש כמובן גם מקור נוסף בספר מלכים על ממלכת יהודה שגם אחרי שעשו תשובה גדולה מסופר שה’ לא סולח עקב חטאי שלמה.

                    כתבת :
                    “. . .מהרעיון שאחד יחיד אוכל חזיר והקב”ה ממטיר משמיים מיגרנה על מאה אחרים”

                    אני לא טוען שהקב”ה מסובב איזה ידית בשמיים ברגע שמישהו אוכל בשר לבן.
                    אני טוען שהנשמות כולן קשורות במערכת רוחנית אינסופית. הכל אחדות אחת גדולה. וברגע שמישהו חוטא במקום מסוים, זה יכול לפגוע במקום אחר, על פי חוקים של אותה מערכת רוחנית.
                    בדיוק כמו שבמערכת הפיזיולוגית אם חיידק נכנס דרך מקום מסוים בגוף, זה משפיע בסופו של דבר על מקום אחר. או אם חייל פולט כדור באמצע פעילות חשאית, אז כל הצוות נחשף וכו’.

                    אגב, דוגמה נוספת לחטא םרט שמוביל לתוצאה שלילית – נבואת ה’ מופסקת לשאול עקב חטא יהונתן (שמואל א’ יד’, לז’).

                    1. די מיצינו. יטרח נא לעיין בכל הפסוקים והמפרשים במקומות שהבאת ושהבאתי ובפסוקים שציינתי (השופט כל הארץ לא יעשה משפט. האיש אחד יחטא. איש בחטאו/עוונו ימות. לא יהיה המשל ששיני בנים תקהינה. ביחזקאל (למשל פרקים ג, יד, לג) המזהיר רשע מציל את נפשו). ובפרט ברמב”ן בכל המקומות שהזכרתי (פעם נוספת: מבול, סדום, שכם, קללות בסוף בחוקותי, קורח, עיר הנידחת, דבר בעם על מניין דוד).

                      הפסקת המענה והסיוע הניסי (בעי וביהונתן) זה עדיין לא דומה לעונש. למרות שבאמת אני אישית מצפה מהקב”ה לעשות ניסים ככל יכולתו כמה שיותר כל הזמן. לכן את תיאוריית הרוחניות המאוחדת שלך אתה מוזמן לפרסם בשם עצמך (בתור כתב אישום כלפי הקב”ה: שוא עבוד אלוהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו) אבל אין מקום לתלות אותה בספר החביב ששמו תנ”ך.

                      בנוסף לית נגר שיפרוק את הקושיה מאיוב שכל שלושת הרעים ואליהוא בן ברכאל ואפילו הקב”ה עצמו השיבו לו על טענותיו שהוא צדיק וסובל ואף אחד לא העלה בדעתו את הרעיון שאיוב מחובר רוחנית לאיזה שמוצניק שחטא. (אם כי המלבי”ם בדברי אליהוא מאשים את איוב שלא מיגר פושעים דהיינו שלא מיחה מספיק. אבל זה נסתר מעדות איוב על עצמו ששיבר מתלעות עוול ודין לא ידעתי אחקרהו. אגב הרב מאיר מאזוז אומר שפירוש מלבי”ם הוא הפירוש הטוב ביותר לאיוב. לדעתי פירוש שיקרי ומבחיל. מזכיר לי את דברי הגר”ח שהציעו לו חזן שיש בו כל המעלות שמנויות בשו”ע אבל אין קולו ערב, והוא פסל אותו). אם יש לך תשובה ממוקדת לשאלה הזאת נא השב.

                3. שיפוט על היחיד ושיפוט על הציבור

                  בס”ד ל’ בסיון תשא”ף

                  לאיש סנדומיל, שבמחוז לא-גווארדה (בצפון מזרח פורטוגל)- שלום רב,

                  בהל’ תשובה לרמב”ם מבואר שכשם שיש דין על כל יחיד ויחיד – כך יש דין גם על כל מדינה ומדינה, וגם על העולם כולו.

                  ההיגיון בזה הוא שלציבור יש ייעוד בעולם, ובפרט עם ישראל, שנועד להיות ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’, המשפיע על העולם את אמונת התורה וערכיה, ולכן צריך הבורא לפקח לא רק שכל איש ואיש ימלא את המוטל עליו, אלא שגם הציבור צריך להיות פיקוח שיבחן עד כמה הוא ממלא את המוטל עליו.

                  לכן יש מצב שפעולת היחיד משפיעה על הציבור כולו לטוב ולמוטב. שומר (בפורטוגיזית: לה-גווארדה) המתרשל בשמירתו – מסכן את העיר כולה, ולאידך גיסא, כאשר השומר ממלא את תפקידו באמונה – הוא מגן על כל העיר.

                  וכך על אותה דרך, חטאו של אדם בודד, נחשב גם לחטא של הציבור כולו ‘חטא ישראל’, ובמידה טובה מרובה, גם מעשיו הטובים של יחיד יכולים לכפר על הציבור כולו.

                  כשם שהכהן מכפר על חטאי האומה – כך מבואר בישעיהו נג, ש’עבד ה’, הוא עם ישראל מכפר על חטאי העולם כולו, אם בעצם ייסוריו (כפירושו של רש”י, וכעין דברי הגמ’ שבת לג שייסורי הצדיקים מכפרים על דורם), ואם כדברי תרגום יונתן (ורבי אליעזר מבלגנצי) שעם ישראל נושא את חליי העולם ע”י תשובתו ותפילתו.

                  והדברים מתיישבים יפה ע”פ דברי ריה”ל, שעם ישראל בעולם הוא ‘כלב באיברים’. הלב הוא הסובל מכל חולי שבאיברי הגוף, והוא המזרים כוחות חיים לריפוי הגוף כולו.

                  בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

                  רד”ק ור’ יוטסף כספי, נרתעים מלפרש במשמעות הפשוטה שעבד ה’ מכפר בייסוריו על העולם כולו, מפני שהנוצרים פיתחו רעיון זה ‘אד אבסורדום’ בטוענם שהאדם אינו יכול כלל לצאת ממעגל החטא בכוח בחירתו, ורק ייסוריו של הצלוב משחררים אותו מהחטא, ותלו את סילופם בדברי ישעיהו, ולכן ברחו רד”ק ור”י כספי מכיוון זה עד לקצה, וונדחקו לבאר שאלה דברי הגויים.

                  כיוון זה דחוק, דמה עניין יש לנביא לצטט את טעותם של הגויים, ומבלי להסתייג בפירוש מטעות זו. אבל פשט דברי הנביא שהצורך ב’עבד ה” לכפר על קלקולי העולם – הם רק ברירת מחדל’, אך התביעה העיקרית היא שכל אחד יקח את האחריות על עצמו ולא יסמוך על הצדיק שיכפר עליו.

                  1. לגבי דין קולקטיבי אני מסכים ולא אמרתי אחרת. דעתי הפרטית היא שזה לא צודק בכלל אבל בתנ”ך ובחז”ל זה קיים.
                    ציינתי ליחזקאל כא,ח-ט והכרתי ממך צדיק ורשע ולרד”ק שם שהביא תרגום יונתן שהצדיקים יינצלו על ידי גלות והרשעים ייכרתו, והביא רס”ג שהצדיק הנכרת הוא צדיק לע”ז ורשע לשמים ודעת עצמו שזה דין קולקטיבי.
                    אבל זה דווקא כשבא העונש בידי אדם. אבל אם העונש בידי שמים אז “אל אלוהי הרוחות יודע מחשבות אין מידתך מידת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אינו יודע מי החוטא לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם. אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע מי החוטא”. כלומר זה כשהכלל נידון לחיוב והעונש בידי אדם, אבל אם הכלל לא נידון לחיוב או אם העונש בידי שמים אז הרשע נענש וצדיק כדקאי קאי.
                    לכן רמב”ן במבול טורח להגיד שנח היה הצדיק היחיד. ובסדום שלוט היה הצדיק היחיד. (ובשכם שכולם היו רשעים). ושבעיר הנידחת קטנים ניצולים. ואפילו בקללות בסוף בחוקותי יכשלו איש באחיו שפירשו חז”ל יכשלו איש בעוון אחיו בעבור שלא מיחה רמב”ן לא פירש כך. והכל עולה בקנה אחד.

                    אם לא מוצאים בתנ”ך במפורש את הרעיון שסבל של אחד מכפר על אחרים אז אני מעדיף להימנע מזה גם בישעיה נג (וביחזקאל ד). אבל אכן פירוש רד”ק דחוק כפי שכתבת. בחז”ל זה קיים אבל אהוד אמר שהתנ”ך מלא מזה, בהנחה שהוא התכוון “פרט סובל בשביל הכלל” דהיינו נושא את העונש תחתיהם. אולי הוא התכוון פרט סובל ביחד עם הכלל ואז זה עניין אחר שנידון לעיל. גם בזה אני מסכים למה שכתבת.

                  2. כפרה ע"י לקיחת אחריות על הכלל (לסנד')

                    בס”ד א’ בתמוז תשא”ף

                    לסנד’ – שלום רב,

                    מהמשכו של פרק נג בישעיהו נראה שייסוריו של הצדיק מביאים אותו לקחת את האחריות עליו. את עצמו הוא דן לכף חובה ‘אם תשים אשם נפשו’, בעוד את הרבים הוא דן לכף זכות ‘בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים ועונותם הוא יסבול’.

                    מעצמו הוא תובע תשובה ותיקון, בעוד שאת הרבים החוטאים הוא מצדיק בדעתו, מלמד עליהם זכות ומתפלל עליהם, ככתוב ‘והוא חטא רבים נשא ולפשעים יפגיע’.

                    למדרגה מופלאה זו – לתבוע מעצמו וללמד זכות על זולתו – יכול להגיע רק מי שעובד את ה’ מאהבה, שמתוך עוצם אהבתו לבורא – אוהב הוא את בריותיו ‘וחפץ בהיצדקם’.

                    ומכאן תשובה לשאלתך מדוע לא אמרו הרעים לאיוב שייסוריו באים לכפר על הכלל. איוב עובד את ה’ מיראה. הוא מבין שצריך להיות צדק בעולם. לצדיק צריך שיהיה טוב, ולרשע – רע, ומכיוון שהוא צדיק הוא תמה על סבלו.

                    רק תלמידו של אברהם, העובד את ה’ מאהבה, יכול ללמד זכות על החוטאים ולבקש להם חנינה. רק תלמידו של משה יכול לבקש מבוראו לסלוח לחוטאים, ולהטיח: ‘ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת’.

                    אכן איוב מתקרב לדרגתו של אברהם בהתפללו על רעיו, ואז באמת הוא נגאל מייסוריו.

                    בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

                    תודה רבה לך על הבאת המלצתו של הגר”מ מאזון על פירושו של המלבי”ם לאיוב.

      1. אם בהפרשת חלה חושבים על ישועה ולא על קיום המצווה אז לכאורה לא יצאים יד”ח ואי אפשר לברך על ההפרשה. ואולי גם העיסה נשארת טבל. שאלתי היא האם באמת כוונה שהפרשת החלה תושיע את הזקוק לישועה סותרת את הכוונה הבסיסית של קיום המצוה שמעכבת למ”ד מצוות צריכות כונה.

        1. עדיין לא מבין. הם עושים את המצווה בשביל המצווה עם כל הכוונות לצאת ידי חובה, אלאשכל הטקס נערך בשביל ישועה זו או אחרת. נתינת צדקה בשביל שיחיה בני, גם היא לא סותרת כוונה לצאת יד”ח.

          1. ובפרט שמביאים על עצמם את ההתחייבות במצווה

            בהפרשת חלה לשם זכות המצווה, מגיע הזכות עוד לפני קיום המצווה, בכך שמכניסות עצמן לחיוב המצווה.

            בברכה, יפאו”ר

          2. מצווה היא מה שאני צריך לעשות לא מה שאני רוצה לעשות. האם כשהאדם חושב שהוא עושה טובה לריבונו ומפריש חלה ומשתמש בזה כשוחד בשביל שהוא יסדר לו משהו – הוא מקיים מצווה? ברמה כל שהיא של לא לשמה הוא לא הופך למתעסק כלפי המצוה? האם עבד שעושה על מנת לקבל פרס עודנו עבד?
            (לגבי צדקה באמת יש בית הלוי שטוען שצדקה שאני שעיקרה שהעני יאכל. בערך כמו שלא אכפת לי הסיבה שתגרום לילד לא לרוץ לכביש. אבל גם בלי זה, שאלתי היא האם אין גבול שבו השלא לשמה מבטל את המהות של מצווה ועושה)

  14. אולי השאלה מכוונת לזה? לדוגמא:
    1. מצב שבו מלכתחילה לא נחוץ לי הבצק, ואני עושה את זה רק לצורך הישועה.
    2. מצב שבו כן נחוץ לי הבצק ועל הדרך אני מכוונת שיהיה גם לצורך הישועה. (כמו, ממילא תכננתי לאפות חלות לשבת)
    בשני המצבים צריך לברר אם כיוונתי שהמעשה יושיע או זכות המצווה (כך שזה בעצם ארבעה מצבים)

    והשאלה היא: באיזה מן המצבים יצאתי ידי חובת מצוות הפרשת חלה? ובאיזה מן המצבים הכוונה פסולה משום ע”ז? והאם בכלל כוונה פסולה מעכבת יציאה ידי חובת המצווה..

    1. אין שום קשר. גם אם לא צריכים את הבצק, כשאופים מפרישים חלה בברכה. הרי בציצית בכל יום אנחנו לובשים בגד שאיננו צריכים אותו רק כדי לזכות במצווה וכמובן מברכים על הציצית.

  15. ודאי שכל בצק בכמות המתאימה מחויב בהפרשת חלה. נראה לי שהשאלה שואלת – אם כשכיוונת בברכה למעשה שהוא ע”ז האם עדיין יצאת ידי חובת הפרשה הנחוצה. כנראה שכן.
    אולי בציצית זה שונה, אם לבשת ציצית לשם ע”ז – מן הסתם לא יצאת ידי חובת המצווה.
    או שלא? תוכל להסביר?

    1. אין קשר. כפי שהסברתי, מדובר על עשיית מצווה לשם מצווה. אבל עושים את המצווה כדי להיוושע באמצעותה או בזכותה, וזה אולי כרוך באיסור. האיסור, גם אם ישנו, אינו בעשיית המצווה אלא בכוונה המתלווה אליה.

השאר תגובה