נאום מרים פרץ – נספח לטורים על התנ"ך (טור 138)

בס"ד

הטור הקודם היה קצר, אז החלטתי להציק לכם עם עוד אחד.

למחרת יום העצמאות האחרון התבשרנו שמשרד החינוך החליט שנאומה של מרים פרץ בטקס קבלת פרס ישראל ביום העצמאות יילמד בבתי הספר. את נוסח הנאום ניתן לראות כאן.

התהייה הראשונה שעלתה אצלי היא מה בדיוק משרד החינוך רוצה שנלמד מהנאום של מרים פרץ? עוד טרם קראתי את הנוסח כבר היה ברור לי שלא תהיה בו ולו נקודה חדשה ו/או לא קונצנזואלית אחת. אבל כדי לא להיות פזיז הלכתי וקראתי את הדברים, ולמרבה ההפתעה גיליתי שאכן אין בו שום דבר חדש או מפתיע. צריכים להיות מאוחדים, כולם אוהבי ישראל ואוהבי השלום, ואין לאף אחד מונופול על ה_ (מלא את החסר). חשוב לפגוש את ה"אחר" והשונה, וההיכרות בהחלט יכולה לשנות את היחס אליו. אל תיפול רוחנו מהשכול. חשוב להמשיך בחיים ואת מורשת הנופלים וכו' וכו'.

הטענה שאין שום חידוש בנאום הזה אומרת שני דברים: לא רק שהעובדות והערכים שבוטאו בו היו ידועים ומוסכמים כמעט על הכל (ואלו שלא, לא ישנו את עמדתם עקב שמיעת הנאום הזה), אלא שגם היה ברור לכל בר דעת מראש שהרעיונות והערכים הללו יהיו תוכנו של הנאום הספציפי הזה. אם כן, לא רק שלא מצאתי שם שום דבר חדש, אלא היה לי ברור מראש, גם בלי לשמוע את הנאום, מה כן אמצא שם. בעצם יכולתי בערך לכתוב את הנאום בעצמי בלי לשמוע אותו. כמובן היכולת הרטורית של מרים פרץ יכולה להיות נהדרת ומרשימה, ולי כנראה אין את היכולת שהיא גילתה בדבריה, אבל דומני שנסכים שתוכן הדברים היה בנאלי, מוסכם ופשוט להפליא. כולם כנראה הזילו דמעות והתרגשו מאד (כולל חיבוק היסטורי אחד), אבל אני לא מניח שלמדו ממנו משהו חדש, לפחות לא משהו שלא קשור לתורת הנאום.

אין בכוונתי לטעון שהנאום היה שגוי כמובן. להיפך, הוא היה לגמרי, או בעצם כמעט לגמרי, נכון ומוסכם. כמו כן, אין בכוונתי כאן גם לטעון שהוא מיותר או שאין לו ערך, שכן כמו שכותב המסילת ישרים בהקדמתו הידועה, לפעמים יש ערך לחזור ולשנן דברים יסודיים שידועים ומוכרים לכל כדי להפנים אותם ולנהוג על פיהם. בהחלט אפשרי ששמיעת דברים מרגשים כאלה במעמד פרס ישראל יכולה לשפר את חיינו ואת יחסנו זה לזה, ולכן בהחלט כדאי היה לשאת את הנאום, להזיל כמה דמעות, ואולי אף לעסוק בו בכיתה ובבית הספר. כידוע, במעמדים חגיגיים כאלה הנאומים אף פעם לא מחדשים מאומה, אבל משום מה רבים מהשומעים מפיקים מהם ערך, וכנראה יש להם מקום. הם יוצרים לנו את מדורת השבט, יען כי מתברר (להוותי) שחברה אנושית לא ממש מסתדרת בלי טקסים והתרגשויות כגון דא.

השאלה שהעסיקה אותי היא טכנית במהותה: באיזה מובן עיסוק מסוג כזה בנאום של מרים פרץ הוא "לימוד"? מבחינתי לימוד הוא רכישת מידע או מיומנות חדשה. את זה אני לא רואה כיצד ניתן לעשות ביחס לנאום שאת כל תוכנו כולנו ידענו עוד קודם ואף צפינו שייכלל בו.

ניתן לחשוב איך ייראה שיעור בבית הספר שבו יילמד הנאום. אני חושב שבערך כך:

1. מי יודע, ילדים יקרים, האם כדאי להתחפר בשכול או שמא לזקוף ראש ולצאת לדרך חדשה? יופי שגית, תשובה נהדרת. [שאלה לקורא: נחש מה ענתה שגית]
2. האם לדעתכם יש לשנוא את האחר ולרדוף ולגנות אותו, או שמא לנסות ולהבין ולהשפיע עליו בדרכי שלום? מעולה יוני, תשובה מקורית ונפלאה.
3. האם חשוב שכולנו נחשוב אותו דבר או שיש ערך בחילוקי דעות ובבירור אמיץ שלהם? נפלא פזית…
4. האם לדעתכם יש להתייחס בסובלנות לדעות אחרות או שמא לירות במי שמשמיע אותן? תשובה מופלאה מוחמד…
5. האם יש לשמאל מונופול על רדיפת השלום ולימין חזקה על אהבת הארץ והביטחון? כמה בלתי צפוי, גברתנו מפאטימה…

[למען האמת השאלה האחרונה נוגעת בנקודת החידוש היחידה שמצאתי בדבריה של מרים פרץ. להערכתי לפחות במישור הסטטיסטי השמאל אכן שוחר יותר שלום מהימין והימין אכן יותר אוהב את הארץ מהשמאל. יש אנשי שמאל חובבי תנ"ך וחובבי הארץ מושבעים, אבל כהכללה עדיין אני חושב שאני צודק.[1] אם כך, זו הנקודה היחידה בנאומה של פרץ שהיה בה חידוש כלשהו, חידוש שגוי לדעתי, אבל בקשר אליה לא עלו שם נימוקים אלא הצהרה לא מבוססת בעלמא. לכן גם את זה איני רואה כיצד ניתן ללמוד מהנאום]

טוב, הייתי אמור להמשיך עוד ועוד כמה מאות שאלות כדי לכסות את כל 31 המגדרים (ראה בסוף הטור הקודם) כפול במספר הקבוצות האתניות והדתיות והאידיאולוגיות בחברה שלנו, ואז השיעור היה יכול להיות מושלם (בהנחה שלא אימצנו את הצעתי מסוף הטור הקודם ליצור חינוך אישי עם תלמיד ממגדר שונה בכל כיתה).  אבל אין מספיק רעיונות טריביאליים שהיו שם שיספיקו לכל כך הרבה שאלות. לכן ארשה לעצמי לחסוך לי ולכם את המשך התיאור.

בסופו של דבר, דומני שהתשובה לכל זה נעוצה בשאלה באיזה שיעור "יילמד" הנאום הזה. אתם ודאי חושבים על שיעור חינוך, שבין כה וכה לא מיועד ללימוד אלא לחינוך. אבל למען האמת אני דווקא חושב על רעיון טוב יותר: שיעור תנ"ך. כפי שהסברתי בפוסטים הרלוונטיים (134-5), גם שם ה"לימוד" עוסק ברעיונות בנאליים ולא מחדש לנו כלום. גם שם ענו לי שהוא חשוב כי מטרתו היא חיזוק הזהות הלאומית והקשר לארץ וכו'. מטרות חשובות וראויות שאין להן וללימוד ולא כלום כמובן. את זה הנאום של מרים פרץ עושה היטב, כך שבעצם מדובר כאן בהחלטה על עוד אספקט של לימוד תנ"ך.[2]

[1] זה מעלה תהיות פילוסופיות מעניינות שאין כאן מקומן. למשל, איש שמאל מעדיף את השלום על הארץ לעומת עמיתו מהימין שהעדפותיו הפוכות. האם בהכרח איש השמאל אוהב פחות את הארץ או יותר את השלום? מבחינה לוגית אין הכרח לשני הכיוונים כמובן, אבל עובדתית אני חושב שזה כן נכון.

[2] בעקבות הפוסטים על החסידות (104-6, 113) והדיונים בעקבותיהם, נראה שהמורה יוכל להחליט לשבץ את לימוד הנאום הזה גם בשיעורי חסידות. אם כי, ישנה עם זה בעיה קטנה, שכן המושגים והטענות בנאום מוגדרים היטב ויש להם פשר ברור.