על ניתוק חולה ממכשירים: המקרה של אלטע פיקסלר (טור 424)

בס”ד

כבר כמעט שכחנו שלפני כשבוע וחצי אירע מקרה מטלטל בבריטניה, שבו נותקה התינוקת אלטע פיקסלר ממכשירי ההחייאה והושארה למות באופן יזום בבית החולים נגד רצון הוריה. להתרשמותי, מעבר למדיומים החרדיים, המקרה הזה כמעט לא תפס מקום בשיח ובדיווחי התקשורת, והוא הופיע בשולי החדשות (להפתעתי, חיפשתי עליה ערך בוויקיפדיה, ולא מצאתי). מעבר לדיווחים המינוריים, לא שמעתי בשום מקום דיון אתי על העניין (אני מניח שהיו כאלה, אבל לא נוכחים מאד). טוב, זה אמנם לא חשוב כמו מה שאמרה הדוגמנית X לזמר Y (אגב, דבריה הוצאו מהקשרם), אבל בכל זאת הייתי מצפה לדיווח ודיון הרבה יותר רציני במקרה מטלטל שכזה.

תיאור המקרה

אלטע הייתה תינוקת בעלת אזרחות ישראלית ובריטית שחייתה עם הוריה (החרדים) בבריטניה. היא נולדה לפני כשנתיים וחצי עם מום נדיר שפוגע בתפקוד המוח. הרופאים בבית החולים המלכותי במנצ’סטר החליטו שיש לנתק אותה ממכשירי ההחייאה כדי למנוע ממנה את המשך הסבל ללא תוחלת (לא היה סיכוי להצילה). ההורים דרשו להמשיך את הטיפול, ולבסוף עתרו לבית המשפט בבקשה לאפשר להם להעביר אותה להמשך טיפול בישראל. הם ציפו למעורבות של גורמים רשמיים בישראל, וכמעט לא זכו לה (למעט כמה פניות לא מאד רשמיות, כמו זו של הנשיא לשעבר רובי ריבלין). בית המשפט הבריטי אישר לבית החולים לא להעבירה לישראל ולנתק אותה ממכשירים נגד רצון הוריה, ובית המשפט העליון בבריטניה אישר את ההחלטה. ביום ב לפני כשבוע וחצי היא נותקה ונפטרה בבית החולים.

ודאי לא תופתעו לגלות שבשיח החרדי היו התבטאויות חריפות מאד נגד ההחלטה הזאת (רצח בדם קר וכדומה). למרות שחרדים לא ממש מכירים צורת התבטאות אחרת (מינורית יותר), ולכן גם אם מישהו החליט לתרום לקופת העיר (לטובת היתומים האומללים הלוחשים בנשימתם האחרונה “תנו לנו חיים”) רק 5 ₪ במקום 10 ₪, תמצאו כותרות זועקות בעיתונות החרדית על רצח האומללים, ולב האבן של מי לא יכמר, אבן מקיר תזעק וכו’ וכו’.[1] אבל במקרה של אלטע פיקסלר באמת קשה לא לחוש כך, גם אם אתה מסוגל גם לראות דברים בפרופורציות הגיוניות. יש כאן עקשנות לא מובנת ללכת נגד רצון ההורים, נגד אמונתם הדתית, נגד האופציה להעבירה למקום שמוכן להמשיך ולטפל בה (כלומר אין כאן עלות כספית לאוצר הבריטי), וכל זאת כדי לעשות צעד אקטיבי של ניתוק ממכשירים (לא רק משהו פסיבי לגמרי כמו אי חיבור). זו כשלעצמה החלטה לא פשוטה ברמה האתית, ולכן בהחלט יש משקל לכל השיקולים האחרים שתיארתי, ולו רק כסניפים לקולא (או לחומרא). בסופו של דבר התקבלה החלטה פטרנליסטית להרוג אותה עכשיו באופן די אקטיבי למרות כל המניעות, רק כדי למנוע ממנה את המשך הסבל.

על מה הדיון

כאמור, על פניה זו נראית החלטה מקוממת ולא מוסרית בעליל. בדיוק בגלל זה חשבתי שמן הראוי להקדיש לה מעט יותר מחשבה, ולנסות למצוא היגיון ובסיס אתי להחלטה שהתקבלה. לבחון האם באמת מדובר בהחלטה כל כך מופרכת. מסקנתי היא שלא. אקדים ואומר שהשיקולים שאציג כאן הם רק צדדים לטובת ההחלטה שקיבל בית המשפט. אין לראות בדבריי אלו הכרעה ברורה או עמדה מגובשת שלי במקרה כזה.

ועוד הערה. איני בא כאן לדון בשאלה מה ראוי או מותר לעשות במצב כזה, הלכתית או מוסרית. אני דן בשאלה מי וכיצד אמורים לקבל את ההחלטה, כלומר האם ביהמ”ש נהג כראוי כשנטל לעצמו את הסמכות להחליט לפי סולם ערכיו שלו. האם מעשה כזה מותר או אסור, והאם אדם יכול לנתק עצמו ממכשירים במצב כזה, זו שאלה אחרת. אני חושב שבמקרים של כאב קיצוני וממושך יש מקום לסברא שכן. אבל כאמור לא זה הנושא שלי כאן.

הערה מקדימה על מצבו העגום של ערך החיים

בדיווחים שראיתי אודות המקרה הזה, הדבר הוצג כפעולה נגד אמונותיהם הדתיות של הוריה של התינוקת. זה היה האזכור היחיד שראיתי לבעייתיות של ההחלטה הזאת. איכשהו נראה ששאלת המתת החסד וערך החיים כיום אינה אלא משיגעס של דתיים. ברור שיש כאן את הערך של מניעת סבל שעומד נגד ערך החיים, כמו גם שיקולים לגבי ערכם של חיים כאלה בכלל, אבל נראה שאף אחד לא מזכיר את הצדדים הללו של הדילמה. איכשהו נראה שהחילונים הנאורים כבר לא מצליחים אפילו לראות את המורכבות ואת הבעייתיות בהחלטה כזאת. כל מה שמטריד אותם הוא שההחלטה שהתקבלה הייתה נגד אמונתם של ההורים (המשיגעס שלהם).

ההסבר שלי לתופעה הוא שערך החיים בעולם שלנו באמת כבר לא מה שהיה פעם. לכל היותר מדובר בנכס של האדם שאסור לפגוע בו כמו שאסור לגנוב. החיים כערך מוחלט (יש שיאמרו “קדושת החיים”) כבר לא באמת קיים שם (למעט הצהרות פומפוזיות מדי פעם, כאשר עומדים על הפרק פציפיזם או שאיפת שלום). עמדתי על כך בטור 73, כשדנתי על הפלות ובטיעון המוזר והתימהוני, ולמרות זאת כל כך פופולרי, לגבי ‘זכות האישה על גופה’. דומני ששרידותם של ערכים כמו סובלנות, כיבוד האוטונומיה וחופש דתי מבוססת על כך שמדובר בערכים חילוניים-דמוקרטיים מובהקים. אלו ערכים שעדיין מדברים אל החילוני המצוי. ערך החיים, לעומת זאת, כבר לא ממש איתנו כנראה.

ושוב, אין בכוונתי לטעון שההחלטה הזאת מופרכת בעיני כל מי שערך החיים כן קיים אצלו. הזכרתי כבר שיש צדדים שונים למשוואה הזאת, ולא ברור אפריורי מי מהם גובר. לו זאת הייתה ההחלטה, אבל הייתי רואה דיון על המחיר במטבע של ערך החיים (ולא רק בפגיעה באמונות ובאוטונומיה של הזולת), החרשתי. דבריי כאן על זילות ערך החיים לא נובעים מעצם ההחלטה, אלא מאופי הדיון שמתנהל סביבה (אם בכלל), ומהצדדים שעולים ונדונים בו.

ליבוביץ’ על ערך החיים

במאמר האחרון באסופה שלו, אמונה, היסטוריה וערכים, ליבוביץ’ דן במקרה דומה. נערה אמריקאית בשם קארן הייתה חולה סופנית שמחוברת למכשירים. באותה תקופה ערך החיים עדיין היה ערך רווח, וכמעט מובן מאליו, ואין פלא שבארה”ב התנהל דיון ציבורי ומשפטי סוער בשאלה האם לגיטימי, מותר, רצוי, או אסור, לנתקה ממכשירים. אעיר כאן שלהערכתי בעקבות מקרים כאלה וההחלטות שהתקבלו לגביהם בכמה עשרות השנים האחרונות, נפגע אנושות מעמדו של ערך החיים (על חשבון העצמת ערך האוטונומיה), עד שהגענו למצב שתיארתי למעלה. המדרון החלקלק כאן מופיע בשיא תפארתו.

אם נשוב לקארן דנן, ליבוביץ’ טען בתוקף שאסור בשום אופן לנתק אותה ממכשירי ההחייאה. טענתו התבססה על ניתוח המושג ‘ערך’. הוא הסביר שם שהטענה לטובת הניתוק ממכשירים מבוססת על ראיית החיים כאמצעי להשגת הנאות ומשמעות. ומשעה שהאפשרויות הללו אינם קיימות אין ערך לחיים ויש לגיטימציה להפסיקם. על כך טען ליבוביץ’ שיש כאן חוסר הבנה של המושג ‘ערך’. הוא מגדיר שם ערך כעיקרון לא מותנה שאינו ניתן לרציונליזציה (כלומר להעמדה על עקרונות אחרים), ולכן גם אי אפשר לתלות אותו בתוצאות כאלה או אחרות. החיים אינם אמצעי לכלום, לא להנאות ולא למשמעות. החיים הם בעלי ערך מוחלט מצד עצמם, בלי שום קשר למה שעושים איתם.

ניתן להוסיף ולומר שכל הנמקה או טיעון מבוססים על הנחות. כך שבהכרח בתחילתה של שרשרת ההנמקה לעולם עומדים עקרונות שאותם עצמם לא ניתן לבסס על עקרונות אחרים שמחוצה להם (אחרת אנחנו נקלעים לרגרסיה אינסופית, מה עוד שסתם כך עובדתית אין לנו אינסוף עקרונות להכניס לשרשרת הנמקה שכזאת). מהן ההנחות הלא מותנות שעומדות בבסיסו של כל נימוק אתי? אלו מה שאנחנו קוראים ‘ערכים’. ערך הוא עיקרון מחייב שלא  מבוסס על עקרונות אחרים ולכן גם לא מהווה אמצעי להשגת תוצאה כזו או אחרת (שאם לא כן הוא היה מבוסס על המטרה הזאת, ואז היא הייתה הערך). אחד הערכים המרכזיים באתיקה שלנו, אם לא המרכזי שבהם, הוא ערך החיים. ולכן טיעונים שרואים את החיים כאמצעי ועושים לערך החיים רציונליזציה, למעשה אומרים בסאב טקסט שאין ערך לחיים מצד עצמם. החיים אינם ערך אלא אמצעי. רבים משתמשים גם בימינו בפאתוס ההומניסטי מבית מדרשו של קאנט, דיבורים על האדם כמטרה ועל חייו כערך עליון ולא מותנה, אבל בעולם הנורמטיבי הנוכחי אלו בדרך כלל מילים ריקות מן השפה ולחוץ.

ביקורת על ליבוביץ’

אנוכי הקטן מקבל לגמרי את הגדרתו של ליבוביץ’ לערכים. לא ניתן לעשות להם רציונליזציה ולהעמידם על עקרונות יסודיים יותר. ערך מעצם הגדרתו הוא עיקרון יסודי שאין תחתיו משהו עוד יותר יסודי. ועדיין אי אפשר להתעלם מהעובדה שקיימים מצבי קונפליקט. ישנם מצבים שבהם ערך מתנגש בערך אחר, ובמקרה כזה עלינו להכריע לאחד הצדדים. התמונה שמציג ליבוביץ’, שלפיה לעולם אין הצדקה לפגוע בערך יסודי שכן כל פגיעה בו מבטאת רציונליזציה שלו, ראייתו כאמצעי, אינה הכרחית. ייתכן שאני מבין שערך החיים הוא בלתי מותנה ולא ניתן לרציונליזציה, אבל הוא נדחה בפני ערכים אחרים שעומדים מולו (אוטונומיה, מניעת סבל, כימות כזה או אחר של ערך החיים ועוד).

נתבונן כדוגמה על מצב שבו אדם (בוגר, לא תינוקת) רוצה להמית את עצמו בגלל סבל או כל סיבה אחרת. יש כאן קונפליקט שבו מול ערך החיים עומד ערך האוטונומיה. אם אחליט שאני מתיר לו זאת או אפילו מסייע לו בכך, האם זה אומר בהכרח שערך החיים אינו מוחלט בעיניי? ממש לא. האוטונומיה ומניעת סבל גם הם ערכים, ולכן גם הם לא ניתנים לרציונליזציה וסיוג. אז מה עושים כשיש קונפליקט בין שני ערכים שכל אחד מהם אינו מותנה ולא ניתן לרציונליזציה? ניתן כמובן לקפוא במקום ולמות כמו חמורו של בורידאן, אבל אנשים בדרך כלל מכריעים לטובת אחד הצדדים (לשם כך הם בעצם בונים סולם ערכים שקובע איזה ערך גובר על איזה ערך אחר). הכרעה כזאת לא בהכרח מבטאת פקפוק בערך החיים, כמו שהכרעה הפוכה אינה פקפוק בערך האוטונומיה. יש כאן מצב שאין לנו מנוס אלא לפגוע בערך אחד כדי לקיים את האחר (מדובר כשאי אפשר לקיים את שניהם). ערך החיים נדחה לא מפני שהחיים הם אמצעי אלא מפני שערך האוטונומיה גובר על ערך החיים.

ומכאן נבין שגם במקרה של אלטע פיקסלר ניתן לומר שההחלטה לנתק אותה ממכשירים לא בהכרח מבטאת פגיעה במעמדם של החיים כערך, אלא ייתכן, ואף סביר, שזוהי תוצאת הכרעה בקונפליקט בין שני ערכים, מניעת סבל (וכפי שאסביר בהמשך, אולי אוטונומיה) מול ערך החיים. העדפת מניעת הסבל לא מעידה על חיסרון כלשהו בהתייחסות לערך החיים. לכן ההחלטה הזאת כשלעצמה לא אומרת שערך החיים כבר אינו ערך. כפי שהסברתי למעלה, טענתי לגבי ירידת מעמדו של ערך החיים מתבססת על אופי הדיון ולא על ההחלטה כשלעצמה.

ניתן כמובן לטעון שערך החיים אמור לעמוד בפסגת סולם הערכים שלנו, ולגבור על האוטונומיה או על מניעת סבל. זו טענה אתית לגיטימית, אבל היא טענה אחרת. יתר על כן, אם ליבוביץ’ היה מתכוון לטענה הזאת, מה הוא היה אומר במצב של קונפליקט שבשני צדדיו עומד ערך החיים (מלחמה, פגיעה באחד כדי להציל אחרים, דילול עוברים, הפרדת תאומי סיאם, דין רודף ועוד ועוד). במקרים אלה כל מה שנחליט יפגע בערך החיים. גם הוא צריך להודות על כורחו שהתמונה שאותה הציג היא פשטנית מדיי. אי אפשר לטעון שמכיוון שהחיים הם ערך לא ייתכן שום מצב שבו פוגעים בחיים.

אם כן, ההנחות של ליבוביץ’ לגבי משמעותם של ערכים ולגבי היות החיים ערך, בהחלט נכונות ומקובלות עליי. אבל המסקנה הגורפת שהוא הסיק מהן, שלפיה אין שום לגיטימציה בשום מצב לפגוע בחיים, ודאי אינה נכונה.

אז איך בכל זאת מחליטים

כעת עולה השאלה, במקרה כמו של התינוקת אלטע פיקסלר, כיצד מקבלים החלטה? ראינו שיש כאן התנגשות בין ערך החיים לבין מניעת סבל (לגבי אוטונומיה במקרה של תינוקת נראה בהמשך). אעיר כי מניעת סבל היא ערך מבחינת אדם אחר. מבחינת האדם עצמו, מניעת סבל היא אינטרס ולא ערך. אבל גם בהתנגשות בין אינטרס לבין ערך יש לפעמים מצב שבו האינטרס גובר, וזה לגיטימי. למשל, אם אני נמצא תחת איום לחיי, מותר לי להרוג את המאיים, למרות שמה שעומד נגד ערך חייו הוא האינטרס שלי לחיות. כנ”ל לגבי פגיעה בגנב שמאיים לגנוב את רכושי.[2] גם לגבי מתן צדקה, איני חייב לתת את כל רכושי לצדקה, ואפילו לא חצי מרכושי, ואפילו אם יש בשאר כדי לחיות בכבוד. זאת למרות שמדובר בקונפליקט של אינטרס נגד ערך.

לכן גם במקרה של אלטע פיקסלר, לגיטימי לטעון שמותר להרוג אותה (או לנתק אותה ממכשירים, אני מתעלם כאן מהשאלה של פסיביות מול אקטיביות), כדי למנוע ממנה סבל. מבחינתי, זה ודאי ערך מול ערך, אבל אפילו אם היא עצמה הייתה מקבלת את ההחלטה, שאז זה היה אינטרס מול ערך, לגיטימי לפעמים לדחות ערך בגלל אינטרס.

אבל כמובן גם הטענה שמנגד, שמעדיפה את ערך החיים על מניעת סבל, היא לגיטימית. אז כיצד מקבלים את ההחלטה במקרה כזה? לשון אחר, כיצד מגיעים למסקנה איזו מבין שתי ההכרעות הלגיטימיות היא ההכרעה הנכונה/הראויה? זה מביא אותנו לבניית סולם ערכים.

אין לי הרבה מה לומר על בניית סולם ערכים. זה עניין שמסור לאינטואיציות האתיות של כל אחד מאתנו, או לאמונותיו הדתיות או האחרות. אבל כל אחד בונה לעצמו סולם ערכים ונוהג על פיו. לא פעם עמדתי על הבעייתיות המובנית בבניית סולם ערכים (בעיית האינקומנסורביליות)[3], וכאן לא אכנס לזה. לענייננו, אני מסתפק כאן בקביעה שיש לנו סולמות ערכים שלפיהם אנחנו מקבלים את ההחלטה הזאת.

ההכרעה לגבי אלטע

השאלה שעולה כעת היא איזה סולם ערכים יקבע את התנהגותנו כלפי תינוקת כמו אלטע פיקסלר. הרי היא אינה יכולה להביע את סולם הערכים שלה. למעשה, עוד אין לה סולם כזה, שכן היא עוד טרם עמדה על דעתה. אז נכון שהסולם של בית המשפט הבריטי מעדיף מניעת סבל על ערך החיים (לפחות ערך החיים במצב כמו של אלטע, שהוא אולי ערך מופחת). אבל הסולם של הוריה הוא שונה, ובמקרה זה מדובר בסולם הדתי, שלפיו ערך החיים גובר על מניעת סבל (נניח זאת לפחות לצורך הדיון. יש מצבים שבהם זה ממש לא ברור). מדוע בית המשפט רואה כלגיטימי לכפות את סולם ערכיו על משפחה שסבורה בעליל אחרת?

מקובל לחשוב שבמקרה של תינוקת, שכאמור עוד לא גיבשה סולם ערכים משלה, סולם הערכים הרלוונטי הוא הסולם של הוריה. יתר על כן, אם היא הייתה ממשיכה לחיות, הוריה היו מחנכים אותה לסולם הערכים שלהם, ויש סיכוי די גבוה שהיא גם הייתה מאמצת אותו בעצמה. לכן ישנה אינטואיציה רווחת שמה שקובע הוא הסולם של ההורים. זה כמובן מחזק עוד  יותר את התחושות הקשות כלפי החלטת בית המשפט הבריטי, שפעל נגד סולם הערכים של ההורים. מילא שסולם הערכים של השופטים שונה מזה ההלכתי-יהודי. זה לגיטימי לגמרי. אבל כאן מדובר בתינוקת יהודייה שגדלה במשפחה שמחויבת להלכה. כיצד יכול בית המשפט לכפות את סולם הערכים שלו על זה של המשפחה?!

אוסיף עוד נקודה. אמנם איני משפטן וגם לא בדקתי, אבל די ברור לי שאין חוק ברור בבריטניה שמחייב לנתק תינוקת במצב כזה ממכשירים (אמנם החוק בבריטניה בדרך כלל מבוסס על תקדימים. זו שיטת ה-Common law). אם כן, זו הייתה החלטה אתית שקיבלו בית המשפט והרופאים עבור התינוקת. זה מחמיר עוד יותר את הבעיה, שהרי בתחום האתיקה ברור שישנן מחלוקות בין אנשים וקבוצות, וכל עוד אין חוק ברור בעניין קשה לראות מה ההצדקה לכפות סולם ערכים אתי של השופטים והרופאים המסוימים הללו על אדם או משפחה שסבורים אחרת. זוהי בדיוק הטענה בדבר אי כיבוד האוטונומיה והאמונות של הזולת שעלתה כנגד ההחלטה הזאת.

ובכל זאת…

אז מה בכל זאת יכול להסביר את ההחלטה הקשה שקיבלו הבריטים בעניין הזה? הניתוח למעלה הניח שלתינוקת אין סולם ערכים משלה ולכן סולם הערכים הרלוונטי הוא זה של הוריה. אבל בנקודה זו צריך להשקיע עוד קצת מחשבה.

אם אכן מה שחשוב הוא סולם הערכים של האדם עצמו, אזי לא ברור מדוע להורים יש בכלל מעמד בסוגיא הזאת? למעשה אנחנו אמורים לברר מהו סולם הערכים של אלטע עצמה. נכון שהיא תינוקת שלא גיבשה סולם ערכים ובוודאי גם לא יכולה להביע ולבטא אותו, אבל עדיין במצבים כאלה מה שהגיוני לעשות הוא להעריך מה היא הייתה רוצה. ובהיעדר מידע ברור, עלינו להעריך מה האדם הסביר היה רוצה. כמובן שהמונח “האדם הסביר” הוא עמום להפליא, וכבר אמר מי שאמר שהאדם הסביר בעיניי הוא אותו אדם שאני פוגש כל בוקר במראה. ועדיין אין לנו ברירה. עלינו להעריך מה היה עושה אדם סביר במצב כזה. אנחנו בעצם שואלים, בהנחה שאלטע הייתה בוגרת והייתה יכולה לגבש ולהביע עמדה, מה היא עצמה הייתה אומרת. זה בעצם מה שחשוב כדי לקבל את ההחלטה הזאת.

המסקנה היא שאם בית המשפט העריך שאדם סביר במצב כזה היה רוצה שינתקו אותו, כי אז נוצר מצב שראוי לו לפעול נגד עמדת ההורים. כזכור, מה שקובע הוא עמדת האדם עצמו ולא עמדת הוריו. ואפילו אם נכונה ההנחה שאם הם היו מגדלים אותה היא כנראה הייתה מאמצת את סולם הערכים שלהם, עדיין צריך לזכור שזה לא בהכרח היה קורה. מעבר לזה, אין להם אופציה לגדל אותה ולכן זה דיון היפותטי. אלטע היא אדם קונקרטי ולא היפותטי, והיא כאדם קונקרטי לא אמורה להגיע להחזיק בעמדה הלכתית. לכן ספק עד כמה יש מעמד לעמדה ההלכתית לגביה.

זה כמובן תלוי בשאלה מהו אדם סביר. הרי הוויכוח בין ההורים לרופאים וביהמ”ש יכול להיות נסוב סביב מהו אדם סביר? בעיני ההורים אדם סביר היה רוצה להמשיך לחיות ובעיני ביהמ”ש אדם סביר היה רוצה ניתוק. אז גם לגבי ההכרעה מהו אדם סביר ניטש אותו ויכוח עצמו. אבל כאן אומר שוב שאין מעמד להורים. השאלה מהו אדם סביר היא ברמה העקרונית שאלה אובייקטיבית (שהרי כעת דעת ההורים וביהמ”ש לא נדונה כשלעצמה אלא רק כמדד לקביעה מיהו אדם סביר). נכון שהדעות לגביה חלוקות, אבל אין סיבה להניח שההורים צודקים יותר מהשופטים והרופאים בשאלה הזאת. ודוקו, כאן השאלה מי צודק ולא דעת מי היא הקובעת. זו שאלה שעוסקת בנכון ולא נכון ולא בשאלה למי יש את הסמכות והזכות לקבל את ההחלטה.

ייתכן שזה גם תלוי בשאלה האם אדם סביר פירושו האדם שחושב נכון (אתית) או האדם המקובל (הטיפוס הממוצע סטטיסטית). ההגדרה הראשונה נראית מעגלית, שהרי יש כאן ויכוח מהי המחשבה הנכונה בסוגיא. לכן זה מחזיר אותנו לוויכוח בין ההורים לביהמ”ש, וכבר ראינו שלהורים אין בהכרח מעמד בוויכוח הזה. יתר על כן, זו שאלה שלדעתי אין לבית משפט סמכות לדון בה. לעומת זאת, לפי ההגדרה השנייה מדובר בטענה שניתן לבחון אותה אמפירית או להעריך את המציאות. לעשות סקר מקיף ולראות מה אנשים עונים לגבי העדפותיהם במצב כזה. כאן זה כבר לא ויכוח ערכי אלא עובדתי. נדמה לי שרוב האנשים לא סבורים כמו ההלכה במקרה כזה, אבל זה בהחלט שווה בדיקה.

חלוקה של השאלה למרכיביה: אינסטינקטים וערכים

מעבר לכל זה, השאלה מה היה רוצה אדם כלשהו, בין אם זה אלטע עצמה ובין אם האדם הסביר, גם היא מחולקת לשני חלקים: 1. מה הוא רוצה בפועל. 2. מה הוא חושב שראוי לעשות במצב כזה. זו ממש לא אותה שאלה. אני בהחלט יכול לדמיין אנשים שהיו אומרים שמבחינה אתית (סולם ערכים) הם מעדיפים את ערך החיים ואסור לנתק אותם מהמכשירים גם במצב כזה, אבל בפועל הם לא עומדים בזה, או לא רוצים לסבול, ולכן בפועל הם כן היו רוצים שינתקו אותם. אז איזו מההחלטות הללו עלינו לקחת בחשבון בבואנו להחליט לגבי ניתוק של תינוקת ממכשירים?

שימו לב שהתשובה לשאלה מורכבת גם היא משלושה מרכיבים: מה האדם (הסביר, או כל אדם אחר) רוצה באופן בסיסי? האם יש לו מערכת ערכית שמורה לו לעשות משהו אחר? ולבסוף, האם הערכים של אדם כזה גוברים על רצונותיו הפשוטים או לא?

כעת ניתן לטעון שכל אדם סביר היה רוצה שבפועל ינתקו אותו. אדם סביר כמובן לא רוצה לסבול. כעת עולה השאלה האם מבחינת סולם הערכים שלו הוא אולי חושב שבכל זאת יש להעדיף את ערך החיים, ואז עליו לפעול נגד האינסטינקט שלו. ולבסוף, ניתן לשאול האם הערכים גוברים בפועל על האינסטינקט והרצון הטבעי שלו. לפי הניתוח הזה, ניתן להציע עוד רציונליזציה להחלטה של בית המשפט: קודם כל, אדם סביר היה רוצה שינתקו אותו. כעת יש מחלוקת האם ערכית זה ראוי או לא, וגם אם זה ראוי לא בטוח שהאדם היה עומד בזה (אם כי, לא בטוח שהשיקול הזה רלוונטי עבורנו כשהאדם עצמו כלל לא עומד בצומת ההחלטה). ניתן לומר שאין ספק מוציא מידי ודאי. קודם כל הוא רוצה שינתקו אותו, וזה ברור. כעת מי שטוען שלא ראוי לעשות זאת ויש להתחשב בערך החיים ולמנוע ממנו את רצונו (ואולי זה מה שהוא עצמו היה רוצה), נטל הראיה הוא עליו. הוא אמור להוכיח שאלטע או האדם הסביר חושב שערך החיים גובר, ועליו גם להוכיח שאדם סביר היה פועל כך בפועל. כל עוד אין הוכחה כזאת (וכמובן שאין), נותר השיקול היסודי (הוודאי) שאדם סביר היה רוצה שינתקו אותו, ואין הספק מוציא מזה.

הערה לסיום: אולי בכלל לא צריך לחפש את הסולם של אלטע?

בשולי דבריי אעלה עוד אפשרות. אם יוצאים מנקודת מוצא שלאלטע עצמה אין עמדה משלה (והיא גם לא תזכה  להגיע לשלב שבו תהיה לה עמדה), ייתכן שבלי קשר לכל השיקולים שהעליתי עד כאן, אולי במצב כזה אנחנו כחברה, ולא ההורים, נקבל את ההחלטה עבורה, לפי סולם הערכים שלנו. אם אין סולם ערכים רלוונטי של האדם עצמו, אזי סולם הערכים של מי שמקבל את ההחלטה הוא הסולם הקובע. השיקול הזה שונה מכל מה שתיארתי למעלה. עד כאן הנחתי שאנחנו מחפשים סולם ערכים רלוונטי, או של אלטע עצמה, או של האדם הסביר, או של ההורים. החיפוש הוא מה סולם הערכים שרלוונטי לאלטע, בהיעדר סולם ערכים ידוע שהיא עצמה גיבשה וביטאה. כאן אני מציע שאין צורך לחפש סולם כזה. במצב שאין לאדם עצמו סולם ברור, הסולם הקובע הוא של בית המשפט והרופאים. הם אלו שפועלים בפועל ואמונים על ההחלטה הזאת, ולכן עליהם לפעול לפי צו מצפונם שלהם.

עד כאן לשוני. כאמור, אין בדבריי כאן עמדה מגובשת אלא רק צדדים שהעליתי לדון לכף זכות את בית המשפט והרופאים. אני נוטה לחשוב שזו החלטה נכונה, אבל איני בטוח. אשמח לשמוע מה אתם חושבים, ומיני ומינייכו תתבאר השמועה.

[1] כבר הזכרתי כאן בעבר את הפתיחה הנהדרת של אמנון לוי לספרו החרדים. בפרק הראשון של הספר (שקרוי “מהלכם העז של החיים”) הוא עומד על כך שאין בעולמם שום דבר מינורי. כל דבר הוא שואה או גאולה. ז’אנר הפרוזה לא ממש מוכר להם.

[2] לשיטתי מותר גם להרוג גנב כזה. ראו מאמרי בתחומין על הריגת גנב.

[3] ראו על כך בסדרות השיעורים על הלכה ומוסר, וכן בתחילת הספר השלישי של הטרילוגיה.

58 מחשבות על “על ניתוק חולה ממכשירים: המקרה של אלטע פיקסלר (טור 424)”

  1. מיכי,
    לשיטתך הריגתו של אייכמן הייתה בלתי מוסרית?
    (זו היתה נקמה ולא מניעה של היזקים עתידיים).

    והנני דוש”ת ומכבדו כערכו הרם,
    הק’ באלפי ישראל,
    שמואל ראזאבסקי

          1. הכיצד אינך מקבל על עצמך את הפוסטולאט שאסור ליטול חיי אדם? הרתעה? אם אתה סבור שבני אדם הם מכשירים שבעזרתם אתה מעביר מסרים (אובייקטים) תהיה בריא.

            1. בני אדם אינם מכשירים להעברת מסרים. לאנשים הללו מגיע עונש, אבל יש כאלה שלא היו הורגים אותם אלא אם יש תועלת עתידית בהריגתם. לכן יש כאן צירוף: הצורך להרוג אותם הוא בשביל ההרתעה. ההצדקה מדוע מותר להרוג אותם כדי להעביר מסר הוא זה שמגיע להם עונש. כך מוצאים גם בהלכה ביחס לדין רודף, שיש הבדל בין מטרת ההריגה (הצלת הנרדף) לבין ההצדקה אליה (רשעותו של הרודף).

  2. למה אתה אומר שצריך לדון בערכים שלה עצמה?
    גם לגבי שליחה לבית ספר אתה חושב שצריך לדון בסולם ערכים של הילד לאיפה לשלוח אותו?
    יש הסכמה מוחלטת שבעניינים ערכיים של קטין האפוטרופוס שלו מחליט עליו. גם בלי קשר לזה שהוא היה מקבל את הערכים של היכן שגדל. אלא פשוט כי הם מחליטים עליו.

    1. אכן. יש לחלק בין צורת חינוך לבין החלטה האם להמית או לחיות. בצורת החינוך מפקידים את הילד בידי הוריו (וגם זה לא תמיד. רק כשהם כשירים לפי הערכת החברה). אבל לגבי חייו לא. הם לא רשאים להחליט האם להרוג או לחיות אותו.
      אפשר להסביר זאת בכך שאלו החלטות שהן עקרונית הפיכות (הילד יגדל והוא יכול להחליט האם ערכי הוריו נראים לו או לא). במקרה דידן הילד לא יגדל ולא יוכל להחליט לשנות את ההחלטה של הוריו.
      אבל יותר נראה להסביר זאת בכך שהחלטות לגבי גורלו ואורח חייו של הקטין הן שמתקבלות על ידי הוריו. אבל ההחלטה להמית אותו אינה החלטה לגבי הקטין, שהרי אחרי שימיתו אותו הוא לא יהיה בעולם. זה כמו הדיון על הולדה בעוולה (ראה בטור 270 ועוד).

      1. קראתי את הטור הנ”ל
        שם אתה מדבר על מצב מוקצן שבאופן תיאורטי כולם מסכימים שהוא עוולה. אבל הרי כידוע הסולם ערכים היום של אנשים הוא שונה מאוד מאחד לשני והמון אנשים חושבים שלהביא מעל שני ילדים הוא עוול לילד שלך מכל מיני סיבות.
        וכן במצב סוציו אקונומי שלא כולל בריכה בבית וחופשות בחו”ל וכולי
        איך למעשה אנחנו רואים שמתייחסים לזה? בסופו של דבר את ההכרעה הערכית ההורים עושים תמיד.
        רק במקרים קיצוניים כמו אב רוצח אז שייך התערבות כי הם ערכים יותר מוחלטים.
        אבל בסופו של דבר גם בחיים ומוות ההורים הם שקובעים את הסולם ערכים.

        1. סינית.
          כתבתי שלגבי רצח אין להורים זכות, ובשאר הדברים כן. מה הקשר לשאלה האם המצב קיצוני או לא? מי דיבר על זה? היכן רואים שההורים עושים החלטות של המתה? אני לא בטוח שקראת את מה שכתבתי לך כאן.

          1. קראתי. דיברתי לגבי הקישור שעשית להולדה בעוולה
            אז דימית הבאת חיים לעולם להוצאתם מהעולם
            אז עברתי לדבר על הבאת חיים לעולם ואמרתי שגם שם הערכים של כל הורה קובע.

            1. לא הבנתי. הקישור שעשיתי הוא שגם שם עושים השוואה בין שתי אפשרויות, ואם אחת מהן היא אפשרות שבה האדם לא קיים אז אין מקום להשוואה. לא עשיתי השוואה לעניין מי אמור לקבל את ההחלטה. זו שאלה אחרת. אני אכן מתנגד גם להפלות, וגם על כך כבר כתבתי (ולינקקתי כאן בטור).

  3. האם כאמת קיים ערך מוחלט של החיים. אנחנו מורגלים לצטט את הטיעון של מאי חזית דדמא דדיך סומק טפי, אולם היד רמה בסנהדרין עד: הביא הסבר אחר.

    יש לפרש שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש אלא כדי שיחיה ויקיים מצות הרבה כדאמרינן התם (יומא פ”ה ב) חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אבל הכא גבי רציחה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וראוי להאריך ימים יתר מחבירך כדי שתאמר ידחו חייו שהן מעוטין ואינן (מספיקינן) [מספיקין] לקיים בהם מצות הרבה מפני חיי שהן מרובין וראויים לקיים בהם מצות הרבה דילמא דמא דחברך סומק טפי.

    לדבריו אין כלל ערך מוחלט לחיים, ואת ערך החיים מעמידים על ערך אחר.

  4. לשיטתך בספרים (המצוינים!) שלך, אפשר להבחין בין:
    פוסטמודרנים- חסרי סולם ערכים כלל ועיקר.
    מודרנים- אנשים המאמינים שקיים סולם ערכים.
    אלא, שלפי דבריך, אי אפשר באמת להכריע בין ערכים שונים. (באותו אופן, להבנתי, גם אי אפשר להוכיח שערך כלשהו בכלל קיים, מעבר לדמיונו או רגשותיו של המאמין בערך).
    בסופו של דבר, אני לא רואה הבדל גדול בין שתי התפיסות.
    המודרני הנ”ל הוא פוסטמודרני במסווה.
    אין כל דרך ללבן סוגיות ערכיות, גם בין שני מודרנים כאלו, וכל אחד הולך ע”פ תחושת הבטן שלו.
    לעומת זאת, יש תפיסה עקרונית של מודרניסטיים הרואים בעובדה שאנו שואפים להמעטת הסבל והגברת האושר כנתון בסיסי, אשר ניתן להוכיחו אמפירית. ברגע שיש הכרה בערך הזה, ניתן לנהל דיונים בעלי משמעות ולקבל הכרעות מושכלות בדילמות אנושיות שונות.

    1. הטענה שלך משקפת בעצמה פוסטמודרניות. אני טוען שאפשר לדון והתווכח על הנחות יסוד וגם על ערכים (=הנחות יסוד אתיות), וגם לשכנע או להשתכנע מדי פעם. הדרך לעשות זאת היא רטוריקה ולא לוגיקה. הסברתי זאת בכמה מקומות, ובעיקר באמת ולא יציב.
      אין שום ערך שניתן להראות אותו אמפירית. זה שאנחנו שואפים זו אכן עובדה. האם ראוי לשאוף? זו שאלה ערכית.

      1. התגובה שלך משפקת פוסטמודרניות.
        אתה מתעקש לדבר על ערכים ש”קיימים” בעולם הדימיון, אבל הרטוריקה שלך רחוקה מלשכנע אנשים משכילים ונבונים.
        אין שום ערך שניתן לצפות בו, מסכים.
        אבל בדוק את עצמך, האם יש פעולה כלשהי שאתה עושה שמטרתה איננה קשורה להפחתת סבל ו/או הגברת אושר?
        מגירוד בראש, ועד דאגה לילדים, הכל מכוון לכלל הזה.
        למעשה, זה מה שעומד ביסוד כלל הזהב, זו האינטואיציה המוסרית היחידה שהיא אוניברסלית.
        כל היתר בלבולי שכל עקרים שמשכנעים את המשוכנעים.

        1. קשה להתווכח עם הצהרות נחרצות (גם אם הן שגויות בעליל). אני עושה הרבה פעולות שלא מיועדות להגברת האושר ומניעת הסבל, ולדעתי כך גם אתה. עמדתי על הנקודה הזאת בטור 120-122.
          אז זו העת להיפרד כידידים. את השאלה מיהו פוסטמודרני נותיר לפעם אחרת.

  5. רק אוסיף מכיוון שהדיו האתי / פילוסופי כאן התבסס על המקרה הספציפי של הילדה אלטע ז”ל, ראוי לציין שהיה ויכוח גדול האם היא סובלת בכלל. לא ניתן היה לראות על פניה שום סבל (זו כמובן לא הוכחה שלא סבלה, רק העדר הוכחה לצד השני) וכמו כן היו מומחים בעלי שם שהובאו מטעם ההורים שטענו שהיא כלל אינה סובלת.
    כל זה כמובן אינו מייתר את הדיון העקרוני.

    1. זו באמת שאלה מעניינת. לא ברור לי אם מומחים יכולים בכלל לקבוע האם היא סובלת (גם אם הם עצמם חושבים שהיא סובלת ושהם יכולים לדעת זאת). זה תלוי בשאלה האם מדדים פיזיולוגיים בהכרח משקפים סבל, או שמא הם יכולים להופיע בלי סבל או לא להופיע עם סבל, כאשר התינוקת במצב מהסוג הזה. איני יודע, אבל זה טעון בדיקת עומק (לשאול את המומחים עצמם זה לא יעזור, כי רבים מהם טועים בשאלות כאלה).

  6. “למשל, אם אני נמצא תחת איום לחיי, מותר לי להרוג את המאיים, למרות שמה שעומד נגד ערך חייו הוא האינטרס שלי לחיות”
    למה החיים שלי הם לא ערך אלא רק אינטרס?

    1. כי מבחינת הערך, חיי לא חשובים יותר מחייו של המאיים (מי יימר דדמא דידך סומק טפי). מה עוד שהריגתו היא רצח אקטיבי והשארתי למות הוא שוא”ת (מבחינתי). מה שמכריע כאן הוא האינטרס שלי לחיות.

  7. ליבוביץ’ אמר פעם “על ערכים לא מתווכחים. על ערכים נלחמים” בהקשר לעקרון הרציונליזציה המוזכר לעיל.
    אך מובלע בטיעונך שבעל הסמכות צריך להתחשב בסולם הערכים של האדם הפרטי – המטופל (ובהעדר סולם הערכים שלה במקרה הנ”ל עלתה השאלה ע”פ איזה סולם ערכים ללכת? ההורים או בית המשפט).
    אבל בהנחה שסולם הערכים של בעל הסמכות הוא הנכון בעיניו – איזו סיבה יש לו להתחשב בערכים הנמצאים מחוץ לסולם ערכיו?
    הרי מוסר הוא אוניברסלי (משפט ששמעתי מהרב כמה וכמה פעמים). ולכן מה שמחייב אותי צריך לחייב כל אדם. לא כך?
    לדוג’ ההלכה אוסרת על אדם לפגוע בגופו שלו. למרות שיכול להיות שהוא ממש רוצה בכך (אינטרס/ערך) התורה אוסרת עליו וכופה את סולם ערכיה על הפרט.
    אכן עולה השאלה מי הוא אותו המחוקק שעל פיו נחליט את גורלם של החולים העתידיים (בית המשפט? המדינה? אולי ההורים עצמם?) אך גם במציאות שבה החולה בוגר וצלול מדוע שגורם הסמכות יתחשב בבחירתו?

    1. הוא אמר זאת הרבה פעמים, וטעה כמובן. ראה מאמרי על הטעות של לייבוביץ: https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5-%D7%A4%D7%95%D7%96

      האוטונומיה של האדם היא עצמה עיקרון מוסרי. ולכן גם אם הוא טועה יש לאפשר לו לנהוג כהבנתו. כפייה היא רע מוסרי כשלעצמה, גם אם כופים על דבר טוב ונכון. ראה מאמרי על האוטונומיה בפסיקת הלכה והאם ההלכה פלורליסטית.

    1. סוף סוף מישהו כותב את המובן מאליו. אפשר להתפלץ על הכתיבה התאורטית ללא מינימום היכרות עם המציאות הרווחת, העמקה בפרטי של המקרה הנוכחי, קריאה של פסקי הדין בנדון וכו’.

      1. אני חושב שיש טעות מוחלטת בשימוש במושג “ערך” במאמר הזה. ערך אינו החלטה או הסכמה שקיימת אצל ה”אדם הסביר” קרי רוב בני אדם, או כל אופן אחר להחליט מה היא “החלטה סבירה”, ערך חייב להיות מוחלט. הנושא של הארכת חיים – מניעת סבל, כיון שהוא נתון לויכוח בין בני אדם, ויש שרוצים שימשיכו להאריך את ימיהם, הוא לא “ערך”. והשימוש ב”מניעת סבל” כערך כולל ולהכליל בו גם מקרה זה, היא שגיאה, שהרי יש אנשים שרוצים בסבל הזה ובלבד שיחיו. ערך הוא רק דבר אוניברסלי מוחלט אינטואטיבי שמצוי אצל כל אדם בריא מעצם טבעו. ולכן “קדושת החיים” זהו ערך, בעוד “מניעת סבל” הוא שם כוללני מאוד, ואינו כולל את המקרה שלנו. לכן, בלי להכנס לשאלה של סמכות ההורים שאני חושב שהיא בהחלט ברת משקל בהיותם אפוטרופוס טבעי בכל התחומים, למעט אנשים לא נורמטיביים כמובן, כאן בית משפט חייב לנקוט בשב ואל תעשה ולא בגלל הנקודה שאין כאן ערך מנחה לנתק מכשירים וממילא ערך קדושת החיים לא מאפשר זאת, בודאי שלא כשאין גילוי דעת ברור של המטופל.

  8. השאלה צריכה להיות האם בכלל מותר להתערב בטבע בצורה חריפה כזו ולחבר תינוק במחלה קשה שאין לה מרפא למכונות החייאה.

    “מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות” הפך משום מה אצל פחדנים ל”מכאן שחייבים לעשות הכל כדי למנוע מוות”.

    גישה שנובעת מפחדנות גרידה שהשתלטה על השיטה המוסרית של הפחדן הוגה הדעות.

    אולי בעתיד בעקבות אותם פחדנים נגיע למצב שבו בני אדם בריאים יהיו חייבים לקטוע איברים מגופם כדי שחולים קשה יוכלו להמשיך לחיות. כאשר העיקר העליון הוא למנוע מוות אז זה תוצאה הכרחית. הפחדנים פשוט פוחדים לקטוע איברים אז הם לא חושבים על המסקנה המתבקשת.

  9. לאחרונה הגיע לידי פס”ד שנוגע בפגיעה באוטונומיה של עובר – מצ”ב לינק:
    https://docs.google.com/document/d/1lEFPc_pfcUXbi9daEUKZILOhk2U9v0Ma/edit?usp=sharing&ouid=103054435058019085063&rtpof=true&sd=true

    בקצרה מדובר במקרה של אישה שהרופאים המליצו לה לעשות הפלה בטענה שלעובר שלה יש תסמונת X בעוד שבפועל היה לה תסמונת דומה לX אך לא X. הרופאים הסתירו ממנה את זה במכוון כדי שהאישה תפיל בסיכוי יותר גבוה. בסוף האם בחרה לבצע הפלה אך היא לא צלחה ויצא שנולדה ילדה עם מומים שנגרמו בין השאר גם מניסיון ההפלה הכושל. האם כבר לא יכלה לתבוע מכיוון שחלה התיישנות, אבל מבחינת הילדה עדיין לא חלה התיישנות. השופטים קבעו ברוב דעות שלעובר אין אוטונומיה משל עצמו, ולכן אי אפשר לפגוע באוטונומיה שלו. ממה שהבנתי מהפס”ד האוטונומיה של העובר עוברת להוריו אוטומטית כאפוטרופוסים הטבעיים שלו. לכן לכאורה לגבי המקרה של פיקסלר, הוריה היו אלה שאמורים לקבל את ההחלטה אם להשאירה בחיים או לא. רק במקרים קיצוניים שהחברה רואה בהחלטות ההורים כבלתי סבירות בעליל (כמו הזנחה פושעת) אז יש הצדקה לפגוע באוטונומיה של ההורים לטובת הילד. השאלה אם במקרה דנן הבריטים ראו בבחירה של ההורים כבחירה בלתי סבירה בעליל שמצדיקה פגיעה באוטונומיה שלהם. מה גם, שאני לא בטוח שהילדה מסוגלת לחוש כאב או סבל במצבה. במיוחד בימינו שיש חומרי הרדמה וטשטוש, כך שלא ברור למה הבריטים התעקשו כל כך.

    1. זו כבר שאלה משפטית, והיא עניין למשפטנים. רק אעיר שיש הבדל בין עובר לילד. עובר ירך אימו, ולכן אם כבר יש אפוטרופוס (וכידוע לך, אני כמוך לא חושב שזה המצב), סביר שזו תהיה האימא/ההורים. אבל אחרי שהילד נולד הוא אדם עצמאי והשיקולים שתיארתי בטור יכולים להוביל למסקנה של ביהמ”ש הבריטי.

    1. הפסק נובע מחוק של זכיות ילדים באיחוד האירופי שמכח החוק השלטונות יכולים להתערב ואף לכפות את דעתם על הילד, זה גם הבעיה בלימודי תועבה שהשלטון רוצה לעפות על המוסדות הדתיים במדינה מכח חוק זה

    2. לא נותנים להם במקום שבו החלטתם היא חריגה במיוחד. להבנת המשפט הבריטי ההחלטה שם הייתה חריגה במיוחד (או סותרת מאד את רצון הילד במובנים שהוגדרו בטור). מעבר לזה, הסברתי שהחלטה על החיים שונה מהחלטה על חינוך (כמו הולדה בעוולה).

  10. יש מקום להוסיף שלפי הדעה הפשוטה כיום, אם להוציא שיקולים הלכתיים (שבאים לידי ביטוי בישראל גם בחוק), חיים של אדם שלא יתאפשר לו לחיות בעתיד בכוחות עצמו ולא מתפקד בשום צורה כעת, אינם נחשבים חיים ואין עניין להנשים אותו כל הזמן אלא יש להניח לו למות. לפי זה, אין כאן “ערך קדושת החיים”, כיוון שאין כאן כל כך חיים. לכן, אין צורך להגיע להתנגשות עם ערך אחר (הסבל במקרה הזה, שהוא בספק) בכד לנתק אותה מהמכשירים.

      1. בטור אתה עוסק בבעייה – המוסרית – לגרום להפסקת החיים. אבל אם יבוא הוריקן וינתק אותה, אתה “תהיה מרוצה” בלי ספקות? הנקודה הזאת לא התבררה לי מהטור (שיש לדונו לכף זכות שהוא הידור לדרוש ארבעה חודשים קודם החג). כנ”ל בבעיית הטרולי להשליך מהגשר, נניח ותבוא רוח ותפיל האם “תהיה מרוצה” (ייתכן שבטרולי לא ובילדה כן כי יש חיים שערכם מופחת). זאת לא שאלה נורמטיבית אבל היא כן מגלה משהו.

          1. אתה דן מוסרית ומבקר את הקבוצה הסוציולוגית החילונית. נשמע שאתה מעלה טענה לזליגה מתפיסה חילונית לעבר פספוס מוסרי. אם אכן כך מה יכול להסביר זליגה כזאת? [פחות סביר שמי שעוזרת לדתיים להכיר מוסרית כיאות בערך החיים היא ההלכה, כי כמדומה שגם נוצרים דתיים שותפים להערכת החיים]

            1. ייתכן. איני בטוח בכך. בפשטות נראה שזו עצם האמונה שהאדם נברא על ידי אלוקים ושיש לו תפקיד וערך. ייתכן שהנצרות הושפעה בזה מהיהדות, שממנה באה. בעולם נטול אלוקים (ובטח אם מדובר במטריאליזם) לא סביר שייווצר יחס של “קדושה” למשהו, כולל החיים. הפאתוס החילוני כשמדברים על קדושת החיים אינו אלא שארית דתית שעברה סקולריזציה.

      2. אני חושב שזה מאוד משמעותי. זה לא סתם ערך מופחת, אני חושב שהדעה הרווחת היא שאין הבדל בין המצב הזה למצב של מוות מוחי. ועוד דבר, האם לדעתך יש מקום בהסתכלות “חילונית” על ההבדל בין פאסיביות לאקטיביות בעניין זה? אם נוציא את ההלכה מכאן, האם יש הבדל מהותי בין ניתוק ממכשיר לאדם שאם ידעת שיגיע למצב זה לא היית מחברו למכשירים מלכתכילה?

          1. אז אנסה להגדיר:
            המסגרת המוסרית בה אני מבין שרוב ה”חילונים” חיים היא: אמונה בערכים כלל-אנושיים (חיים, שיוויון וכו’) שאותם טבע האל בבריאה (גם אם הם אינם מודעים לכך), אך חוסר אמונה במסגרת חוקים דתית שנוספת על גבי הנ”ל. הגדרת הערכים האלה והכרעה ביניהם היא לפי האינטואיציה למה יותר “מוסרי” (טוב?) שהוא מעין “ערך העל” אליו כולם כפופים (כך להבנתי כתבת גם במקום כלשהו).
            בתוך מסגרת זו יש 2 אפשריות להתבונן על החיים של אלטע:
            1. יש להם ערך, לכן צריך להמשיך להחיות אותה אא”כ היא סובלת, שאז זה פחות טוב.
            2. אין להם ערך, כי ערך החיים הוא רק אם יש לחיים תוחלת, אם אפשר להפיק מהם משהו ולא סתם לב פועם.

            אם אנו סוברים שאין לחיים שכאלה ערך כלל אין עניין כלל להמשיך להחיות אותה. ובמצב כזה לא יהיה הבדל גם כן בין לנתק אותה לבין לא להחיות אותה מראש. למרות שהחילוק בין השניים עיקרו בסברא זו סברא שעיקרה לנתח ציווי הלכתי של “לא תרצח”, אך אין בה כדי להחליט בהכרעה מוסרית של “לא תרצח” כיוון שאין זה ציווי חיצוני האוסר את הפעולה עצמה אלא ציווי ערכי להגיע לתוצאה הרצויה, ובמבחן התוצאה אין הבדל אם הגעתי לתוצאה בצורה אקטיבית או פאסיבית.

            1. העניין מה סובר החילוני פחות משמעותי לי. אני כאדם דתי – אם הבעיה ההלכתית נפתרת מסיבה כזו או אחרת – חושב שזה מוסרי לנתקה מהמכשירים ואין כאן בעיה ערכית. (אני חושב שהטעות לכאורה החרדית נובעת ממחשבה שאם יש איסור הלכתי לכן גם יש בעיה מוסרית בניתוק – ולכן ייתכן להשליך את זה אפילו למצב בו היא סובלת)

  11. כתבת “אעיר כי מניעת סבל היא ערך מבחינת אדם אחר. מבחינת האדם עצמו, מניעת סבל היא אינטרס ולא ערך”. מה הכוונה. אם אדם מחליט לגרום לעצמו סבל אז כנראה שבמדרג הרצונות שלו הסבל מספק את רצונו בסה”כ יותר. ולכן אין בזה בעיה מוסרית. אבל כשאדם שוקל את החיוב המוסרי מול הסבל של עצמו אז ברור שהימנעות מסבל לא רצוני לעצמו היא עניין מוסרי חשוב ויקר. ומדוע שלא תהיה? וכי דמא דידיה חיוור טפי. ואם כן כאן כשהילדה אינה מודעת ואינה מחליטה והדנים דנים מבחוץ מה גובר לפי ערכיה שלה, אז בוודאי לסבל שלה יש משקל ערכי עצום. כלומר גם כשמחליטים מעיניה שלה יש כאן ערך מול ערך.

    1. גם במדרג הרצונות של האחר, הסבל שלי מוצדק כי הוא מספק את רצונו. לדעתי לא תוכל להימלט מההבדל ביני לבין אחר.
      לכן לדעתי גם כשאני דן עליה הדיון הוא אינטרס מול ערך. אני נכנס לנעליה שלה ופועל מטעמה. זה כמובן על הצד המסוים הזה שהעליתי, מעבר לכל שאר הצדדים.

      1. א. אם בן אדם מחליט לטפס לעץ כדי לקטוף תאנה למרות שהוא יודע שיישרט מהענפים ויתעייף – ברור שאין פה בעיה מוסרית. ולמה, כי בסה”כ לדעתו תוחלת סיפוק הרצון שלו חיובית ולכן הוא עושה את זה. במקרים כאלה הסבל מוצדק כי הוא בשיקלול מספק את רצונו של הסובל. הבעיה בסבל היא שהאדם לא רוצה בו.

        ב. אבל כשלא עוסקים ברצון של אדם אלא במחויבות שלו, אז למה הסבל שלו לא נכנס לחשבון הערכי כמו כל סבל אחר. למשל כשאדם רואה שעלות הציות לערך מוסרי למשל הכרת הטוב להוריו תעלה לו במחיר סבל גדול. אני מבין שאתה רואה כאן קונפליקט אינטרס מול ערך, כלומר המוסר מצד עצמו דורש כל מאמץ וסבל מהאדם כדי להגשים את הכרת הטוב להוריו, אלא שבא אינטרס דידו ואיכשהו גובר גם מבחינה ערכית, ולא ערך מול ערך. אבל כשאדם דן למשל בהכרת הטוב להוריו כשעל הפרק עומד סבל לאחר (למשל בזמן שהוא משקיע להכיר טובה להוריו יכול להועיל שבעתיים לפלוני שנתון בצרה ובשביה) אז זה כן קונפליקט ערך מול ערך. זה אכן מה שאתה אומר? אם כן אז אני לא מבין ברמה הכי בסיסית למה לחשוב ככה.
        [לכן גם כשהילדה עצמה שוקלת את המחויבות הערכית שלה היא רואה פה את ערך חייה ומולו את ערך צמצום הסבל (שלה, או של כל אדם אחר). אלא שאם היא עצמה שוקלת והחליטה שהיא רוצה מצד עצמה, לא מצד המוסר, להמשיך לחיות, אז אכן לא תהיה כאן בעיה מוסרית של גרימת סבל לעצמה, כי בסך הכל התקיים רצונה יותר. אבל כשהיא שוקלת מבחינה מוסרית אז איך ייתכן בעולם כלל שהסבל שלה לא נשקל ולא נמדד. על כן כשאחרים שוקלים עבורה הם שוקלים רק את הערכים ולא יורדים לסוף רצונה האינטרסנטי ולכן הסבל שלה הוא עניין ערכי מובהק].

השאר תגובה