מבט נוסף על מצוקת החילוניות: איך מטפלים בעגלה ריקה? (טור 425)

בס"ד

בשני הטורים האחרונים נגעתי בצורות שונות בערכים חילוניים ובמצוקה חילונית שמתלווה להם. כאן רצוני לסיים את הטרילוגיה הזאת, כלומר להתייחס ישירות למצוקה ופשרה והשלכותיה. אקדים שלרוב הדברים כבר התייחסתי בעבר, וכאן רצוני בעיקר למקד ולחדד את הדברים.

ההקשר

בטור 423 על רצח רבין הערתי על הוואקום החילוני שיוצר צורך אקוטי באדמו"ר ומתווה דרך, צורך שמביא אנשים להתייחס לג'ינג'י חסר מורשת כאילו היה הוגה דעות ומנהיג עולמי ברמה היסטורית, וליילל ולהתאבל על מותו כאילו רצחו להם את הסבא או את הרבי. בטור 424 עסקתי בערך החיים שגם הוא עובר פיחות בתרבות החילונית. אמנם עדיין ניתן לשמוע מלל פתטי על "קדושת החיים", אבל להערכתי זוהי שארית של השיח הדתי (ראו למשל בטוקבק כאן ובתגובתי), ואין פלא שזה מתמסמס עם הזמן. לאט לאט מחליף אותו הערך של האוטונומיה, ובעצם הערך הדומיננטי (עוד מעט היחיד) של וואקום ערכי והיעדר עקרונות קדושים מעבר לעצם החיים והזכות לעשות מה בראש (מה שהאקזיסטנציאליסטים יכנו בשפתם המבולבלת "קיום קודם למהות").

על רקע זה נזכרתי שלפני כמה ימים ראיתי מאמר של יהודי בשם רמי לבני (שכפי שראיתי נוהג לכתוב בהארץ טורים בענייני יהדות חילונית), ובו הוא טוען בטוב טעם ודעת שהיהדות זקוקה לחילוניות. כותרת המאמר היא "רק החילונים ימשיכו את היהדות", אבל אני מניח שהכותרת ניתנה על יד האתר ולא על ידי הכותב (כמקובל). כך או כך, אני מניח שאין צורך לתאר לכם מה כתוב שם. כל הטורים הללו הם שכפולים צפויים ובנאליים אחד של השני, ואין צורך לומר שכולם דברי הבל ורעות רוח. לפעמים הם מצביעים על בעיות (בחלקן אמיתיות) ביהדות הדתית והמסורתית, וברוב המקרים מסבירים מהי יהדות חילונית, ומשאירים לדמיונו הקודח של הקורא להבין מדוע היהדות החילונית היא המרשם הבטוח להמשך אותנטי ופרודוקטיבי של היהדות.

האם יש כאן ביקורת? מצוקת העגלה הריקה

המצוקה שמעורר הוואקום החילוני (עגלה ריקה) מובנת. קשה לחיות בלי שום דבר למות למענו. רוטבליט כתב ואריאל זילבר שר, ולבסוף החליט גם לעשות צעד לשיפור המצב. קשה כשאין לך ערכים מחייבים, אין אדמו"רים (למה אדמו"רים צומחים בפטריות אחרי הגשם בעולם החסידי?), אין מורשת, אין זהות לאומית ותרבותית וכדומה (ראו כאן, כאן, כאן וכאן, ובסדרת הטורים 336 והלאה). במצב כזה לא אמור להיות אכפת לך מכלום. כבר הבהרתי בעבר שאני טוען זאת בשני מישורים: א. אם יש ערכים חילוניים, אין בהם שום דבר יהודי. הם אוניברסליים. כך שגם אם יש ערכים חילוניים, זהות יהודית חילונית ודאי אין כאן (ראו  בלינקים בסוגריים הנ"ל). ב. קיומם של ערכים כאלה בעולם חילוני אינו עקבי, שכן למעשה לא יכולים להיות ערכים בעולם נטול אלוקים (ראו על כך בספרי המצוי הראשון, שיחה רביעית חלק ג). זוהי ריקותה של האנליטיות וריקותה של החילוניות שעולה ממנה וחוזרת ויוצרת אותה.

הבהרתי לא פעם שאני טוען כאן טענה פילוסופית, ולא טענה עובדתית-אמפירית. יש הרבה חילונים שהם אנשים נהדרים. להתרשמותי, לא פחות בכמות ובאיכות מאשר בין הדתיים. טענתי היא שהם אינם עקביים. עגלתם ריקה במובן הפילוסופי ולא בהכרח במובן האנושי. לשון אחר, המוסר החילוני קיים כתופעה במישור הפסיכולוגי (מוטמעים בהם ערכים והם פועלים על פיהם) אבל לא בזה הפילוסופי (הם לא יכולים להסיק את הערכים ולהחליט להיות מחויבים להם). לכל היותר, יש כאן אמונה מובלעת (כלומר מי שמחויב לערכים הוא מאמין סמוי, גם אם הוא עצמו אינו מודע לכך. ראו על כך בטורים 191 ו-194).

אגב, דבריי אלו אינם ביקורת על החילוניות אלא תיאור שלה ושל העולה ממנה ומשתקף דרכה. זו אכן התמונה המתבקשת בעולם חילוני. אני ממש לא מצפה שאם מישהו נמצא במצוקה מהסוג הזה הוא יחזור בתשובה כי בעולם הדתי הוא ימצא לעצמו ערכים ואדמו"רים (בואו תעשו אצלנו שבת). ידועה ביקורתי גם על העולם הדתי בהיבטים מסוימים של היצמדות לערכים ואדמו"רים רק מתוך צורך פסיכולוגי (אופיום להמונים, כפי שאמר מרקס בצדק רב). אם זו השקפתו של אדם כלשהו אז זהו המצב ועליו להסכין עמו. גם אין לי עניין לזרות מלח על פצעיה של אוכלוסייה במצוקה (למרות שברוב המקרים הם לא מודעים למצוקה הזאת, היא מוצאת לה ביטוי בדרכים שונות). מה שהיה ראוי לעשות במצב של מצוקה כזאת הוא לפנות לפסיכולוג שייצור להם משמעות במקום שהיא אינה קיימת. קשה לחיות בלי משמעות. נכון שזה יוצא קצת מצחיק (ראו בטור 159), אבל לפחות זהו מוצא מובן ומתבקש. אם אין משמעויות אמיתיות ניצור לנו משהו מלאכותי שלפחות יחזיק אותנו בחיים.

הביקורת שלי כאן פונה אך ורק כלפי אלו שהמצוקה מעבירה אותם על דעתם ומביאה אותם למצוא ערכים במקום שהם אינם, כלומר לחשוב שהמשמעויות שהם יצרו לעצמם יש מאין שקולות למשמעויות אמיתיות. זה מה שמביא אנשים לחזור ולכתוב שוב ושוב הבלים כמו אלו.

מכיוון שהדברים חוזרים על עצמם תחת כל עץ רענן (כנראה עקב המצוקה הקשה ורגשי הנחיתות כלפי העגלה המלאה), חשבתי שבכל זאת מן הראוי להקדיש להם טורון למרות שרוב הנקודות כבר נדונו אצלי במקומות אחרים.

מבט ראשוני: שלוש הנחות

הטענה בכותרת מאמרו של לבני מבוססת על שלוש הנחות בעלות אופי שונה, שכל אחת מהן טעונה בדיקה:

• הנחה עובדתית-ערכית: החילוניות היא המשך (לפחות אפשרי, גם אם לא הכרחי) של היהדות.
• הנחה ערכית: יש ערך בקיום והמשכת היהדות במובנה הזה.
• הנחה עובדתית: החילוניות היא שתמשיך את היהדות.

כאמור, לבני עצמו לא עוסק בהישרדות אלא בכך שהיהדות זקוקה לחילוניות. אבל אני מניח שההיזקקות הזאת היא לצורך קיומה ושרידותה. לכן אמשיך לדון בשלוש ההנחות הללו.

טענה א היא לכל הפחות מוזרה. היהדות מאז ומעולם הייתה דת. אמנם היה לאום שנשא אותה, אבל מה שהגדיר אותו היה מוצאו ודתו. מוצאו הוא עובדה אתנית, ודתו היא הכרעה ערכית ואידאולוגית. המוצא הוא המסגרת הטכנית והדת היא התוכן המהותי שמועבר הלאה. כעת באים צאצאי אותו לאום-דת ששומרים רק על המסגרת האתנית ללא התוכן המהותי, ומכריזים על עצמם כממשיכים האותנטיים (או, לפחות: אותנטיים) שלו. אתנית וגנטית זה כמובן נכון, אבל זו עובדה טריוויאלית ואני מניח שלא על כך נסובה טענתו וגם לא הוויכוחים נגדה. במובן המהותי, במה הוא ממשיך את היהדות המסורתית? שהוא מדבר עברית? לומד תנ"ך או את אגדות חז"ל וההיסטוריה היהודית? שהוא אדם מוסרי? שהוא גר בישראל? אפשר להתווכח על כל מאפיין כזה, אבל גם אם אקבל את כולם כמאפיינים יהודיים לגיטימיים (נדמה לי שמבין כל אלו רק העברית יכולה אולי להיות כזאת), מדוע זה בכלל משנה? זה מעביר אותי לטענה ב.

נניח שאוסף מאפיינים גנטיים ואתניים יכולים להחזיק הגדרה של יהדות מסוג כלשהו. ההגדרות סובלות הכל. האם יש ערך בהחזקה במאפיינים כאלה? מהו הערך בהמשכה של היהדות במובנה הזה? הטענה שרק החילוניות יכולה להמשיך את היהדות, או שהיהדות זקוקה לה, כנראה מניחה שיש בכך ערך כלשהו. אני יהודי בכל המובנים הטכניים הללו בדיוק כמו שהבלגי הוא בלגי והטנזני הוא טנזני. האם יש ערך בשיוך מולד שלא בחרתי בו? ואם הקבוצה הזאת תיכחד (פיזית או תרבותית), מה רע בזה? יהיו אנשים אחרים שיתנהלו בדרכים שנראות להם. ואפילו אם כן בחרתי בשיוך הזה מסיבות של טעם וסנטימנטים, אז מה? וכי הליכה אחרי הטעם והסנטימנט האישיים שלי הם בעלי ערך? אני גם בוחר ללבוש מכנסיים שחורים וסנדלים מתוצרת מחמוד עבאס. אני שייך לשם כי כך נולדתי. הא ותו לא, ואפילו אם בחרתי בשיוך אתני כזה (ספק רב. רובנו ודאי לא בחרנו בזה), אין לכך שום משמעות ערכית. בחרתי לגור בשכונה א או ב, או לעסוק במקצוע ג או ד. אז מה?

לולא דמיסתפינא הייתי שואל אותו האם לדעתו משהו במאפייניה של החברה החילונית הוא מימוש רצונו של הקב"ה? אני לא מדבר על ערכים חיוביים שיש בחברה הזאת, כמו בעוד הרבה חברות בעולם. אני מדבר על היהדות שלה. הדיון הוא אך ורק על זה. האם יש כאן המשך משימתו של אברהם אבינו? משימתו הייתה שמישהו ידבר עברית? מה היה רע לו בטנזנית?

רק אחרי כל זה ניתן לשאול את השאלה העובדתית (שכבר ברור שבכלל אינה חשובה): האם החילוניות אכן תמשיך את היהדות? אני בספק רב, אבל את זה ימים יגידו.

בחזרה למאמר

אם תחפשו במאמרו רמז כלשהו להתייחסות לאחת משלוש הטענות הללו, זה יהיה לשווא. הוא רק מתאר את מהותה של יהדות חילונית, בלי להסביר במה היא יהודית. התעניינות ביקורתית בהיסטוריה של עם ישראל ואישיו רחוקה בעיניי מלהוות קריטריון ליהדות. גם לא הקמת חברה מוסרית ופתוחה. לא תמצאו אצלו אפילו טיעונים כלשהם לטובת טענה ג (שהיהדות נזקקת לחילוניות, או שהחילוניות תמשיך את היהדות). הוא מתמקד בתיאור הזיקה ההיסטורית והתרבותית האמביוולנטית שיש ליהדות החילונית לעבר, וזהו. את המסקנות מדוע זה נחוץ וחיוני, או מדוע זה מה שימשיך אותנו הלאה, תחפשו שם לשווא. זה נותר לדמיונו הפרוע של הקורא. שלא לדבר על טיעונים מדוע יש לכל זה ערך כלשהו. אין בדבריו, כמו אצל כל מאות שכפוליו המשעממים, המשועממים והמשמימים, אנשי היהדות החילונית ההומניסטית, ולו בדל רמז לעניין הזה. חשבו על מאמר שבו הייתי מתאר את יחסי לסנדלים משומשות של תושבות ונציה מגובה 1.70 ומעלה. הייתי מקדיש את חיי לחקר העניין ולהתייחסות ביקורתית לגישות אחרות לאותם סנדלים. כעת הייתי מצפה שאתם כקוראיי הנאמנים תבינו מדוע זה העיסוק המשמעותי ביותר להישרדותה של היהדות, או אפילו של העיר ונציה, ומדוע לכל הרוחות יש ערך כלשהו לעיסוק המוזר הזה ולהישרדות הזאת.

ראו למשל את הקטע הפתטי הבא:

כשהציוני החילוני מביט לאחור, הוא בוחר שלא להתמקד ראשית ברצף האמונה, הטקסטים והריטואלים, קרי ב"מסורת", גם אם אינו מכחיש את מרכזיותה ואת עוצמתה לזמנים ההם. תשומת לבו נתונה לפני כן לרצף ההיסטורי, הלאומי, הלשוני והחווייתי; וגם להיבטים ספרותיים ותרבותיים, שאינם שואבים תוקף רק מהדת, ומעפילים מעבר לה. הוא יתעניין פחות בשאלה מה מצווה ספרות המוסר, ויותר בשאלה כיצד השפיעה על הלכידות הקהילתית.

הוא מדבר שוב ושוב על שרידות והמשכיות בלי להגדיר במה מדובר, ובוודאי בלי להתייחס לערך שיש בשיוך עובדתי פשוט שכזה ובהמשכתו. חשבו על הרצף החווייתי וההיסטורי שלי עם נשות ונציה הגבוהות נעולות הסנדלים. בניגוד אליהן אני לא דוגל בערכים שלהן, וגם לא באמונות שלהן, אבל אני בהחלט עוסק בסנדליהן. והלוא דבר הוא!

חיותה דויטש, כשהפניתי אותה למאמר בזה (וביקשתי ממנה לינק פעיל. תודה עליו), אמרה שבעיניה לבני מציע להמשיך את מספר הנעליים של אברהם אבינו. זה מה שנתן לי את הקונוטציה לסנדלי נשות ונציה. נדמה לי שזהו תיאור לא רע של המאמר שלו. אפילו בטוקבק שם (מספר 90) תוהה מישהו למה לכל הרוחות מתכוון לבני באמירתו שישראל זקוקה לחילוניות. הוא לא רמז אפילו מדוע, ולו רמז דק.

המאמר הזה מזכיר לי את הסיני העני שקיבל שתי פרוטות צדקה וקנה בהן פרוסת לחם ופרח. כששאלוהו מדוע לא קנה שתי פרוסות לחם הוא ענה שהלחם הוא כדי לחיות והפרח הוא כדי שיהיה בשביל מה לחיות (הנה, גם אני ממשיך לגיטימי של התרבות הסינית. אני רק מסתכל עליה ומפרש אותה בדרכי). לבני עוסק במסגרת הטכנית והעובדתית ושומט ממנה לגמרי את המהות הערכית. אז מה טעם בכל זה?

כך גם כתבתי לא פעם (למשל בטור 419, וראו גם 139, 34,  240 ו-266) לגבי הגמרא שדנה על "הוא ללמד ובנו ללמוד – הוא קודם לבנו". ישנה אצלנו לפעמים תחושה שמטרתנו היא להעביר את הלפיד התורני הלאה, ולעתים זה מאפיל על החובה ללמוד בעצמנו. אבל אם נעסוק רק בהעברת הלפיד אז מי בכל השרשרת הזאת ילמד תורה? בשביל מי נעשה כל זה? אין ערך לשרידות בעלמא, אם אין תוכן שיש ערך בהישרדותו. אין ערך למסגרת אם היא לא מוקדשת להעברת תוכן ערכי כלשהו.

בדבריו לאחר מכן הוא מדבר על הזיכרון ההיסטורי והקשר (האמביוולנטי) לגיבורים ההיסטוריים של היהדות. אבל מה הערך בכל אלו? מדוע יש חשיבות בקשר הזה, אם הוא לא משמש אותנו כדי להעביר הלאה ערכים או משימות ערכיות מסוימות? הקשרים הללו הם קודם כל עובדה, ולאחר מכן סנטימנט וטעם אישי. זהו  תחביב לגיטימי לגמרי כמובן. יעסוק לו כל אחד במה שחביב עליו, אבל אין סיבה לעשות מזה אידאולוגיה.

האם מישהו שעוסק באובססיביות (אך בביקורתיות) בגורלם של חברי הכיתה שלו בבית הספר היסודי נושא עמו לפיד בעל משמעות לדורות? האם יש טעם לעשות מזה אידאולוגיה? להתווכח על זה, להתפלמס עם בעלי השקפות אחרות? להסביר מדוע זכר הכיתה זקוק לעיסוק הזה? תעשה מה בראש שלך, ועזוב אותי באימא ש'ך.

סיכום

אשוב ואומר שאין לי ביקורת על ריקותה של העגלה החילונית. זה נובע מעצם מהותה, ודבריי לגבי הריקות הם תיאור ולא שיפוט שלה. יש לי ביקורת על סמיות העיניים של אלו הנוהגים בה, ועל הפיכת הריקות לתוכן אלטרנטיבי. עוד עליי לחדד שכוונתי כאן לריקות במובן היהודי (לכל אדם וקבוצה חילוניים יכול להיות תוכן עשיר בכמה וכמה מובנים אחרים. אבל החילוניות שלו היא ריקה מעצם הגדרתה).

מה גורם לאנשים אינטליגנטיים למחזר שוב ושוב טענות כל כך טיפשיות וחסרות טעם וריח, ואפילו להתלהב מהן, לכתוב עליהן ולהעתיק אותן אחד מהשני, כאילו הייתה כאן בשורה חדשה ליקום? דומני שזוהי הדגמה חדה וברורה לוואקום והמצוקה שתוארו בדבריי למעלה. לפעמים המצוקה מודעת ולפעמים לא, אבל להערכתי היא תמיד שם. אנשים חשים תסכול מול ריקות העגלה היהודית שלהם, ולכן די להם בהצעת אלטרנטיבה שכביכול מחזיקה מים, והם פטורים מהסבר במה זה המשך למה שהיא ומה הערך בהישרדותן של תופעות כאלה. אחרים מסתפקים בהצבעה על בעיות בעגלה המלאה של הדתיים (שברוך השם לא חסרות), כדי לאשש את טענותיהם המופרכות, אבל לא טורחים להסביר מהי האלטרנטיבה שלהם ובמה היא יהודית.

כאן התמקדתי בפן השלילי, כלומר בהסבר במה הוא טועה ולמה אי אפשר אפילו לטעון משהו נגד הצעותיו, כי אין לו הצעות (אין חיה כזאת זהות יהודית חילונית. ראו בסדרת הלינקים שהובאה למעלה). אבל לכאורה אני פוסל במומי, שהרי גם אני לא הסברתי מה האלטרנטיבה שלי. אלא שכאן אין המקום להיכנס לזה. בכמה מקומות בעבר הסברתי שהפן החיובי היחיד של היהדות, היחיד שיכול להיחשב 'יהדות' במובן ערכי ולא רק עובדתי, הוא ההלכה.