מבט נוסף על קרנבל רבין (טור 423)

בס”ד

לפני כמה ימים שלחו לי (תודה לידידי שמואל קרן) דברים שכתב בפייסבוק הרב אילעי עופרן, רבה של קבוצת יבנה וראש מכינה קדם צבאית. הוא כתב ביום רצח רבין דהשתא פוסט שהצליח לעורר בי כמה מחשבות נוספות בנושאים הללו, והעמיד  את מסקנותיי אלו בסימן שאלה. אבל אל דאגה, בסופו של דבר לא חזרתי בי. משנה לא זזה ממקומה. וזה החילי בעז”ה.

סיכום התייחסויותיי הקודמות

לא פעם כבר כתבתי שרצח רבין לא נראה לי חמור יותר מכל רצח אחר. להיפך, כאן לפחות היה מניע אידאליסטי בבסיס הרצח, ולא אינטרסנטי כמקובל בשאר מעשי רצח על בסיס אינטרס כסף או כוח, או על בסיס כעס על רקע רומנטי, או שתפסו לך מקום חניה, או כל מניע  ‘נעלה’ אחר, או סתם רשעות לשמה. יגאל עמיר טעה לדעתי ואפילו עשה מעשה חמור, אבל לפחות עשה מעשה שלמיטב שיפוטו היה נעלה ולטובת הכלל, וכמובן היה מוכן לשלם את מלוא המחיר האישי (הרי היה ברור לו שהוא לא ייצא חי מזה ולא ייהנה בעצמו מפירות מעשהו). אז במה הוא גרוע משאר רוצחים?

גם על הטראומה שמעבירים אותנו סביב הרצח כבר עמדתי בעבר. זו נראית לי היסטריה מגוחכת ומעוררת רחמים, שבמקרים רבים מונעת מאג’נדה פוליטית (גם אם לא תמיד מודעת), מוואקום ערכי ומסתם אובדן עשתונות. דווקא בגלל העובדה שמדובר כאן ברוצח שראוי להרבה הערכה, בטח יותר מכל רוצח אחר שלא זכאי לה כלל, ההיסטריה מעידה שאין כאן מניעים ענייניים. גם מהמשבר של נוער הנרות ושאר אומללים לא חסכתי את שבטי. כתבתי שהתופעות הללו מעוררות בי חמלה ואפילו קצת משעשעות אותי (אל תגלו להם. לא יפה לתפוס אדם בשעת צערו). אני מבין שאנשים מחפשים דמות אב, אדמו”ר ומורה דרך בתוך הוואקום החילוני, ולצערי (וצערם) לא מצאו משהו טוב יותר מהג’ינג’י ההוא. לפעמים אני חושב שחסד עשה עמו יגאל עמיר שרצח אותו, ובכך הפך אותו באחת לדמות מופת היסטורית שנערצת על רבים, והקנה לו שם עולם. כך נולדה לה יש מאין “מורשת רבין”. באמת רחמנות…

הפוסט של הרב עופרן

כאמור, הפוסט של הרב עופרן עורר בי מחשבות נוספות על כל העניין. וזו לשונו שם:

עצרנו את הלימודים הבוקר ב-12:00, כינסנו את כל תלמידי המכינה בבית המדרש, ואמרתי להם בערך כך –

י”ב מרחשוון הוא יום חשוב ביותר, אך חוששני שאתם שנולדתם הרבה אחרי אותו יום מר ונמהר, לא ממש מבינים למה. אנחנו המבוגרים עוד זוכרים את הזעזוע. אתם שנולדתם כמעט עשור מאוחר יותר, זוכרים בעיקר את מריבות הפוליטיקאים ואת רחל אמנו.

רצח אמנם הוא מעשה נורא, אך הוא קורה בישראל כ-300 פעם בשנה. בממוצע כמעט כל יום. מה יש ברצח הזה שנורא יותר מכל רצח אחר? מה בו מצדיק יום זיכרון לאומי? בשבח הסובלנות ובגנות האלימות אפשר לדבר גם כשמדובר על רצח על רקע “רומנטי”, והסיסמא “מתווכחים אבל אחים” יכולה להישלף גם כשהרקע לרצח הוא “סכסוך בין עבריינים”.

כדי לענות על כך חשוב להבין מה אנחנו מציינים היום – לא את יום רבין ולא את מורשת רבין. יצחק רבין היה בעיני מנהיג גדול ורב זכויות, אך אם היה נפטר מהתקף לב באמצע כהונתו (כפי שקרה למשל ללוי אשכול) איש לא היה קובע לו יום זיכרון לאומי. י”ב מרחשוון הוא “יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה”. דמותו ואישיותו של האיש, ענק ככל שיהיה, לא ממש רלבנטית. אמנם אין להתעלם מדמותו במיוחד כל עוד קרוביו הישירים עוד מתהלכים בינינו, אך עיסוק היתר ב”איש ההוא”, שיש להודות שהיה שנוי במחלוקת, גרם ללא מעט אנשים לחוש ניכור עמוק ליום הזה ולמה שהוא מייצג.

התרבות היהודית היא תרבות של מחלוקות. ומתוך הרגל לנתח מחלוקות, לחדד ולהעצים אותן, אנחנו לא שמים לב שכל מחלוקת מבוססת על הסכמות רחבות מאד. כדי להתווכח דרושות הנחות יסוד משותפות שעליהן נבנה הדיון. כדאי לברר מדי פעם, גם כאשר מתווכחים בחריפות, על מה בכל זאת כולנו מסכימים. בנט ונתניהו, ליצמן ומיכאלי, דרעי וזנדברג או טיבי וסמוטריץ’, נתפסים בעינינו כקצוות מנוגדים שקשה למצוא ביניהם נקודה משותפת. ובכל זאת, למרות הפער, יש ביניהם הסכמה חשובה אחת – כולם, לעת עתה לפחות, מסכימים על השיטה. אמנם בתוכן הם מתגשים חזיתית, אך על עצם המנגנון, הדורש לגייס רוב בכנסת כדי לקבל החלטות, הם מסכימים בהחלט.

משל למה הדבר דומה – לשחקני ביתר וסכנין, שלמרות השנאה היוקדת, לא עוברים להתמסר בידיים. גם בלהט המאבק, על כללי המשחק כולם מסכימים. וההסכמות הללו, הם היסודות שעליה בנויה חברה, קהילה ומדינה. הם העוגנים שבלעדיהם אין לנו ממלכה. הרוצח, לא ניסה לנצח את המשחק, הוא ניסה לשרוף את המועדון.

יגאל עמיר רצח את רבין, אך המעשה החמור יותר שעשה היה להרים יד על עצם השיטה. על ההסכמה היסודית שעליה מיוסדת החברה שלנו, ביודעין או בלא יודעין, הוא ניסה לכרות את הענף שכולנו יושבים עליו. במובן הזה, יגאל עמיר אינו איש “ימין” כשם שהחמאס אינו ארגון “שמאל”. ימין ושמאל, אפילו “קיצוניים”, הם שני צדדיה של ההסכמה, הציר המארגן שלהם הוא המכנה המשותף שלנו. ומי שמערער על העוגן הזה, הוא לא עוד צד במחלוקת. הוא טרוריסט שמאיים על כולנו.

חז”ל למדונו ש”האב שמחל על כבודו – כבודו מחול, והרב שמחל על כבודו – כבודו מחול”, אבל “מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול”. כי ללא יראה אין מלכות, ובלא מלכות אין ממלכה. השב”כ מאבטח את ראש הממשלה לא רק בגלל הסכנה הנשקפת לחייו. אם סכנה היתה הקריטריון, היה השב”כ מאבטח גם את ראשי ארגוני הפשע. ראה”מ מאובטח כי פגיעה בו היא פגיעה בכלל הציבור שחי כאן. הם בעצם לא שומרים עליו אלא שומרים עלינו.

אנחנו חיים בדור הפרסונלזציה – במערכות הבחירות האחרונות החליפו דמויות המנהיגים את מצעי המפלגות. ביום הזיכרון לחללי צה”ל שומעים פחות מורשת קרב ויותר סיפורים אישיים ושירים של נופלים. אפילו בליל הסדר אנשים עסוקים ב”יציאת מצרים הפרטית שלהם” במקום בסיפור הולדתו של עם ישראל. ודווקא בדור הזה, אסור שיום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יעסוק בפרסונה. הנושא שלו חייב להישאר בעיקר הממלכה.

עדיין צרובה בי החרדה שהתעוררה בי כנער באותם ימים, כששמעתי את הדיבורים על מלחמת האחים שתכף תפרוץ. בחסד ה’ עלינו זה לא קרה. בחוסן מרשים ואפילו מפתיע הצליחה החברה הישראלית להתאושש מהאסון הנורא הזה. המנגנון המשותף והמוסכם שלנו שרד איכשהו את היריות שנורו בגבו.

החוסן הזה תלוי במידה רבה ביכולת שלנו להבין ולזכור שיותר משיגאל עמיר הוא רוצח, יגאל עמיר הוא בוגד.

יש כאן נקודה חשובה. טענתו היא שחומרתו העיקרית והייחודית של המעשה אינה זה שמדובר ברצח. החומרה אינה הפגיעה בחיי אדם, גם אם הוא היה אדם חשוב (?), אלא פגיעה בכללי המשחק הדמוקרטי שיש להם חשיבות רבה לחיינו כציבור. הוא מסיים את דבריו בכך שזוהי בגידה יותר מאשר רצח. לכאורה טיעון זה מנטרל את כל טענותיי הנ”ל, שכן הוא מעביר את נקודת המבט משאלת הרצח לשאלה כללי המשחק הדמוקרטיים וחשיבותם. שימו לב שהוא אפילו עושה את ההשוואה שאני עשיתי לשאר הרוצחים, ומקבל את התייחסותי אליה. אבל, כאמור, במחשבה שנייה הגעתי למסקנה שאיני מסכים, כפי שאנסה להסביר כעת.

האם יגאל עמיר פגע בדמוקרטיה?

יגאל עמיר ודאי לא קיבל את כללי הדמוקרטיה. אין ספק שהוא ניסה לשנות את המצב בדרך שהיא מחוץ לכללים. אבל דברים כאלה נעשים יום יום על ידי לא מעט אנשים ומוסדות. רבים טוענים שאפילו בתי המשפט ומערכת אכיפת החוק לפעמים עושים זאת. אחרים אומרים שיש פוליטיקאים ואנשי תקשורת שעושים זאת (כל אחד מהצד שלו). כל אלו אמנם לא רוצחים, אבל אם חומרת המעשה של עמיר אינה הרצח אלא הפגיעה במרקם הדמוקרטי, אני לא רואה מדוע המעשה שלו חמור יותר מאחרים שעושים זאת. אין ספק שהייתה לו כוונה לפגוע בדמוקרטיה ולפעול בדרכים לא לגיטימיות, אבל בטור 372 כבר עמדתי על כך שבבואנו לשפוט אדם במישור המוסרי ראוי לשפוט אותו לשיטתו. למעלה כבר ציינתי, שיגאל עמיר כנראה האמין באמת ובתמים בצדקת מעשהו (בבחינת “עת לעשות לה’ “, לשיטתו). בה במידה, אני מניח שעיתונאים, פוליטיקאים, או משפטנים שפועלים בדרכים שנראות לפעמים לאנשים לא לגיטימיות, בדרך כלל מאמינים בצדקתם.

המסקנה שלי שבמישור הכוונות קשה לשפוט את יגאל עמיר ביתר חומרה לעומת מוסדות או אנשים אחרים. אם כך, עלינו לעבור ממישור הכוונות למישור התוצאות. כבר כאן אומר ששיפוט של אדם אמור להיעשות על בסיס כוונותיו ומטרותיו והכרעותיו. התוצאות הן פועל יוצא, ולא נכון לשפוט אדם על פיהן. אבל התוצאות יכולות אולי להצדיק את הג’יהאד שמתחולל כאן נגד יגאל עמיר (וילדיו הרעיוניים, על פי לפיד. ראו בהמשך). החשש מפגיעה בדמוקרטיה  מצדיק יום זיכרון בכל שנה, נהי וקינות על מורשת רבין הצדיק שהסתלק, והשמצת הרוצח “הנתעב” (חובה תמיד להוסיף. יש רוצחים לא נתעבים, אלו שעושים זאת בגלל כסף, כעס, כבוד וכדומה). אני לא חושב שזוהי הצדקה ראויה. אני לא מוכן לשפוט אדם לחומרה בגלל חששות כלשהן, מוצדקים ככל שיהיו. שיפוט של אדם צריך להיעשות לי מעשיו ומניעיו. אבל אני יכול אולי להבין קצת את אלו שסוברים אחרת.

אלא שגם במישור התוצאתי המצב אינו פשוט. האם באמת היו למעשהו של עמיר תוצאות כה חמורות? מהן? הפעולות הנ”ל של עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי מערכת המשפט, יש להן השפעה גדולה על החברה והתנהלותה. הן עלולות לגרום נזקים כבדים לדמוקרטיה שלנו, ויש שיאמרו שהן כבר עושות זאת בפועל. האם יגאל עמיר פגע יותר? (שוב, אני מתעלם בדיון הזה מכך שהמעשה שלו היה רצח.) האם תוצאות מעשהו חמורות במיוחד? האם הוא הצליח לפגוע בדמוקרטיה כפי שמשתמע ממה שכותב הרב עופרן? אומרים לנו שיגאל עמיר רצח לנו את הדמוקרטיה, את השלום, את האמון במוסדות השלטון וכדומה. אומרים שהוא יצר קיטוב חברתי ואידאולוגי בציבור, חידד את העימות בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילוניים ועוד ועוד. זוקפים לחובתו את כל חולאי החברה שלנו. האם יש צדק בדברים?

הבה נתבונן בשאלה העובדתית הזאת. מה חומרת מעשהו של עמיר מבחינת הפגיעה בדמוקרטיה?אני מדבר על התוצאות בפועל של הרצח.

מה היו תוצאות הרצח?

ככלל, דומני שההשפעה, עד כמה שהייתה, נבעה מההיסטריה הלא מוצדקת ולא מהמעשה עצמו. המעשה הזה לא ערער את הדמוקרטיה שלנו בכי הוא זה. אם משהו ערער אותה, זו הייתה ההיסטריה, ההשתלחות והקיטוב, שנוצרו בעקבותיו. בעיניי, ביבי ופרס פגעו בדמוקרטיה שלנו הרבה יותר מיגאל עמיר, למרות שרוב מעשיהם היו לגיטימיים ברמה החוקית (והם כמובן לא רצחו אף אחד). איני מדבר על השחיתות שעליה ביבי עומד לדין ופרס לא עמד לדין, אלא על התנהלותם הציבורית. אז מה? בגלל זה ביב או פרס הם בוגדים? לכן מישהו מהם אינו לגיטימי? חברה בריאה לא נותנת לאדם אחד, גם אם הוא ראש ממשלה, או רוצח ראש ממשלה, לפגוע בכללי המשחק שלה ולשנות אותם. במובן הזה, השינויים שניסו להכניס לכללי המשחק בעקבות הרצח היו הצלחה של הרצח, והם שהביאו לתוצאות הבעייתיות שלו. התגובות ההיסטריות הן ששינו את כללי המשחק ונתנו ליגאל עמיר חלק מהתוצאות שתולים בו. והרי רשימה חלקית: סתימת פיות, הסתה, השתלחות וקיטוב, אבדן האמון במוסדות השלטון, בעיתונות, במערכת המשפט והיעדר שיח הציבורי בכלל (לא שקודם היה כאן משהו הרבה יותר טוב). כל אלו הן אכן תוצאות של הרצח, אבל לא יגאל עמיר עשה זאת אלא אנחנו כולנו. במקום לשים אותו בכלא ולהמשיך בשלנו כדאשתקד, הפכנו את עמיר לדמון ואת החשש מרצח (ולא את הרצח) לכלי משחק במגרש הפוליטי, כאילו כל מי שאומר משהו שלא נראה לי הוא רוצח בפוטנציה (“מילים הורגות”, עאלק), כמו גם במגרש המשפטי והתקשורתי. כל זה לא היה אמור להיווצר בעקבות הרצח, שכן התגובות הללו אינן מוצדקות. הרצח לא היה אמור לעורר שום חשש לדמוקרטיה ושום פגיעה בכלום, זה היה מעשה של איש הזוי שחשב שיוכל לשנות מהלכים מדיניים בצורה כזאת. אני לא חושב שהייתה למעשהו השפעה מדינית, אבל הייתה גם הייתה לו השפעה פוליטית וחברתית. אלא שבזה אשמים אנחנו כולנו ולא יגאל עמיר. התנפלנו עליו והשלכנו עליו את כל חטאותינו לעזאזל המדברה.

יגאל עמיר לא רצח את השלום, לא רצח את הדמוקרטיה, לא רצח את האמון במוסדות ואפילו את חופש הביטוי. כל אלו אכן התדרדרו עוד יותר מאז הרצח (אם כי היו גם קודם), אבל כאמור לא הוא עשה זאת אלא אנחנו. הדבר היחיד שנרצח על ידי יגאל עמיר היא ההנחה (גם שלי) שלא ייתכן שיהודי אזרח ישראל ירצח ראש ממשלה רצח פוליטי. ההנחה הזו אכן התבדתה, ואת זה באמת עשה יגאל עמיר עצמו. אבל אפילו זה נבע מתחושת סכנה מוחשית ששררה בציבור רחב, שלמנהיגים דאז, ובראשם רבין, היה אשם תורם משמעותי לגביה. ההתעלמות שלהם מהמחאות ומהחששות המוצדקים בציבור ממעשיהם הפזיזים (זוכרים את ה”פרופלורים”?) וממניעיהם ודרך התנהלותם שנראו מאד בעייתיים, הייתה חלק ממה שהביא לרצח. ציבור מתוסכל שקולו לא נשמע למרות שעומדים להמיט עליו אסון באופן ציני (לפחות לשיטתו), מגיב בקיצוניות. זה צפוי, גם אם מאד לא רצוי ולא לגיטימי. אז מי שרצח את ההנחה ההיא היינו אנחנו כולנו, ביחד עם יגאל עמיר.

בכל אופן, דומני שהמסקנה היחידה שמתבקשת מהרצח היא שצריך להתנהל ביתר התחשבות וזהירות, ושכעת צריך להיזהר יותר מרצח פוליטי. שום דבר בדמוקרטיה שלנו לא אמור היה להשתנות, כולל כל מה שמניתי למעלה. התגובות ההיסטריות והלא מוצדקות של כולנו לרצח הם שעשו את השינויים הללו. אני חושב שכל הבעיות הללו תמיד היו כאן, והתגובות הללו רק שיקפו אותם והעלו את כל זה אל פני השטח. הרצח לא יצר את התופעות אלא חשף אותן, אבל אנחנו מתנפלים על המקל במקום על מי שאוחז בו (=כולנו).[1]

להערכתי, אם מישהו אי פעם חשב לבצע כאן רצח פוליטי, יגאל עמיר הראה לו שאין לו סיכוי להשיג מאומה. הוא רק יירה לעצמו ברגל ויסיג לאחור את מגמותיו (יש להודות שההיסטריה הנ”ל תרמה לתוצאה הזאת, אז למרות שאינה מוצדקת יש לה תוצאות חיוביות). המסקנה היא שיגאל עמיר תרם (שלא במתכוון) למניעת רצח פוליטי עתידי. אולי מי ששואף לאנרכיה קיבל מוטיבציות לרצוח מנהיג (אם היה צריך כאלה), אבל את העידוד לזה הוא קיבל מאיתנו (שיצרנו את האנרכיה במו ידינו) ולא מיגאל עמיר.

הערה מסייגת וסיכום

ניתן לדבר על הכוונה של יגאל עמיר לפגוע בכללי המשחק, ולא על התוצאה. כוונתו מראש הייתה להשיג מטרה כלשהי באמצעי לא דמוקרטי, וזה אכן בעייתי. הבעיה הזאת היא במישור הכוונות ולא במישור התוצאות, שכאמור לא באמת היו למעשהו (אלא בגללנו). אולי בזה צודק הרב עופרן, למרות שבמישור התוצאתי איני מסכים שהייתה השלכה חמורה במיוחד למעשהו. אבל כפי שטענתי את זה ניתן להעלות כלפי כל אדם או גורם שפועל בצורות שחורגות מכללי המשחק כדי להשפיע על החברה והמדינה. למעלה הבאתי כמה וכמה דוגמאות לכך.

לסיכום, אני חושב שטענתו של הרב עופרן שחומרת מעשהו של יגאל עמיר היא הבגידה בחברה ובכלליה, היא בעייתית. אכן הייתה כאן בגידה, אבל דומני שטענתו מכסה על כעס פשוט על מעשה רצח פוליטי. פגיעה בכללי הדמוקרטיה יכולה להיעשות גם באמצעים אחרים, פחות דרמטיים מרצח, והתוצאה תהיה לא פחות חמורה (כמה דוגמאות הובאו למעלה), ולא ראיתי שמתייחסים לזה באותה צורה. אז אם יגאל עמיר הוא בוגד כולנו בוגדים. ההבדל הוא שהוא רצח, אבל כאמור על זה אין לי כלפיו טענה מיוחדת מעבר לכל רצח אחר, ואף פחות ממנו.

הערה על יאיר לפיד שליט”א

בשולי דבריי, באותו יארצייט של רבין תובב”א זצוקללה”ה, העלה שר חוצנו וראש ממשלתנו החליפי את הטענה שממשיכיו של יגאל עמיר יושבים כיום בכנסת ומקבלים לגיטימציה תקשורתית ופוליטית. כוונתו כנראה הייתה לכיוונם של סמוטריץ ובן גביר. שמעתי ברדיו את עירית לינור (שלפני שנים נראתה לי קול מרענן בתקשורת המרכזית שלנו, אבל אחרי החלפת הממשלה מתבטאת ומתייחסת כמו אחרונת הביביסטים ולא מסוגלת לראות משהו לא במשקפיים הללו), שהסבירה שאין בכנסת תומכים ברצח פוליטי, כולל האנשים הנ”ל. זה כמובן נכון, ובמושכל ראשון חשבתי שהיא צודקת בביקורתה. לכאורה נראה שיאיר לפיד שוב מנסה לרכב על הגל הפופוליסטי. אלא שמעיון בדבריו עולה שלפיד לא התכוון לרוצחים בפוטנציה. הוא דיבר על כאלה שתומכים בפגיעה בדמוקרטיה וחריגה מכלליה (למשל גזענים, ואלו שבעד אפליית ערבים), ובזה כמובן בהחלט יש ממש. במובן הזה, נראה שלפיד מניח את הנחתו של הרב עופרן, שלפיה הבעיה אצל עמיר לא הייתה הרצח אלא ההתנקשות בדמוקרטיה. אלא שכפי שטענתי למעלה לגישה כזאת יש דוגמאות רבות נוספות גם אם הן פחות קיצוניות ממעשה רצח. לכן גם לטענה הזאת איני מסכים. מסקנתי היא שלא צודק לפיד, אבל גם לא עירית לינור.

בקיצור, ייפסק קרנבל רבין והקתרזיס השמאלני המסית שמתנהל בו. שובו לכם לאהליכם.

[1] ראו בטור 388 ו-258, את הערותיי על הסרט ג’וקר.

56 מחשבות על “מבט נוסף על קרנבל רבין (טור 423)”

  1. העם בחר מנהיג בצורה דמוקרטית, והוא הרג אותו. משמע גנב קולות ממליוני אנשים => פגיעה בדמוקרטיה בהגדרה. אתה גם מתעלם מהעובדה שרבין היה מנהיג אז הרצח אכן השפיע על מליוני אנשים באופן רגשי. זה כמו להגיש שרצח מרטין לוטר גינג אינו משמעותי במיוחד, ברור שכן בתור מנהיג היה לו השפעה רחבה על החיים הציבוריים.

    1. “משמע – גנב קולות ממיליוני אנשים = פגיעה בדמוקרטיה” .
      אכן כן – אבל הרב מיכאל אברהם התייחס לכך בדבריו שרבים פגעו בדמוקרטיה באופן זה.
      לאחרונה עלו טענות נגד ראש הממשלה מר בנט “שגנב את קולות מצביעיו” .
      ( הדוגמאות רבןת מספור – ראה גיא זהר ).

      1. מה זה משנה שאחרים פגעו בדמוקרטיה (גם מתי העיפו ראש ממשלה באופן לא חוקי)? הרב שאל למה רצח רבין חמור מכל רצח אחר. זה חמור מרצח אחר כי הוא בנוסף פגע בדמוקרטיה.
        כאילו אנשים אחרים פגעו בדמוקרטיה אז זה כבר לא שיקול?

    2. מחקרית, בשונה ממדינות אוטוריטריות, לרצח של מנהיג במדינה דמוקרטית,אין השפעה ניכרת על המדיניות של אותה מדינה
      https://www.kellogg.northwestern.edu/faculty/jones-ben/htm/Assassinations%20Paper.pdf

      ולראיה, נתנהו יישם את הסכם חברון, נשא את נאום בר-אילן, המשיך להעביר כסף לרש”פ ועוד ועוד.

  2. שתי הערות:
    1. הרוצח “נתעב” יותר לא אובייקטיבית אלא מכיוון שרצח אדם שהיה חשוב לקבוצה גדולה יותר של אנשים מאשר ברצח “רגיל”
    2. איך אתה היית מציע לנסות למנוע מקרה כזה בעתיד אם זה היה חשוב לך, ובהסתכלות פרגמטית האם לא ראוי בעיניך להחמיר יותר מרצח “רגיל”?

    1. כמו שאני מנסה למנוע כל רצח. אני לא חושב שרצח ראש ממשלה הוא חמור יותר, כל עוד לא עושים מזה עניין גדול יותר. אגב, על ראש ממשלה שומרים הרבה יותר מאשר על כל אזרח ולכן הסיכוי לרצוח אותו קטן מאד. אין שום סיבה לעשות צעדים שימנעו במיוחד רצח של ראש ממשלה.

  3. היי מיכי
    מסכים להרבה ממה שכתבת אבל לא מבין למה מעשה הבגידה של יגאל עמיר (עצם הרצח של מנהיג נבחר) נראה לך על אותו מישור של רבים וטובים..?? כולנו “בוגדים” אתה אומר.. אבל במישור הכוונות רובנו לא מתכננים להתנקש בדמוקרטיה באופן ככ רדיקלי. במובן זה “הבגידות” של כולנו ממש לא דומות למה שעשה עמיר. קשה לי אפילו לחשוב על דוגמה לניסיון בגידה (בדמוקרטיה) בסדג כזה… אולי תצליח לשכנע אותי אם תביא אתה דוגמה כזו

    1. טול כדוגמה את הנמבט של הביביסטים על בנט, שלקח לעצמו שלטון למפלגה של 6 מנדטים. בכך הוא משנה את המדיניות של הממשלה ופוגע במדינה בצורה חמורה (מונע מאיתנו את חסדיו של ביבי השליט האולטימטיבי). האם זה לא מזיק הרבה יותר מאשר לרצוח את רבין? ומה על החלטות של יועמ”ש ושל בתי משפט שהולכים נגד החלטות ממשלה ומדיניותה. רבים רואים אותם כמתנקשים בדמוקרטיה. גם לזה יש השלכות הרבה יותר יסודיות ועמוקות ממעשהו של יגאל עמיר.

      1. זה לא המבט של הביביסטים דווקא ( ואני קצת ביביסט) דווקא. בנט עצמו לפני הבחירות אמר שראש מפלגה עם 10 מנדטים ( ואפילו 15 ) זה דבר לא מוסרי. אז לפי שיטתו שלו זה פגיעה בדמוקרטיה.( כנראה שהוא יהיה ראש ממשלה זה “עת לעשות לאלוהי הדמוקרטיה הפרו דמוקרתך …” )

  4. איך זה שדאונטולוג כמוך הידרדר לשיקולי תוצאה..? בגידה נבחנת קודם כל דרך כוונות. מטרותיהם של בנט ושל החונטה המשפטית אולי לא הכי ראויות, אבל לפחות ברמה המוצהרת (ולדעתי במידה מסוימת גם במהות) הן כן מכוונות לשרת את ישראל כמדינה דמוקרטית (לפחות בעיני האנשים האלה). את עמיר הדמוקרטיה ממש לא עניינה, לא במהות ולא ברמה ההצהרתית

    1. דאונטולוג כמוני מבחין היטב בין שיקולי כוונות לשיקולי תוצאה, כפי שעשיתי בצורה מאד ברורה בטור. דנתי לחוד בזה ובזה.
      כמו שהללו מכוונים לשרת את מדינת ישראל, גם יגאל עמיר חשב לשרתה. אצלו זה עוד הרבה יותר ברור מאשר אצלם. להם יש אינטרס (להיבחר ולצבור כוח), ולו לא היה שום אינטרס. פעולה אלטרואיסטית לתפארת.

      1. מי אמר שליגאל עמיר לא היו כוונות טהורות לגבי מדינת ישראל או איזהשהו רצון לבגוד בה?? מה זה קשור לדיון? דובר על כוונה לבגוד בדמוקרטיה הישראלית, לא במדינה כמדינה. זה מה שאמר עופרן ואמרת שאתה מסכים איתו, למעט הסתייגות מה. יגאל עמיר מתעב את הדמוקרטיה ולכן פעל כדי לפגע בה (לפי הבנתו). זה ממש לא המצב עם הדמויות האחרות שציינת, גם אם הן לא אלטרואיסטיות כמוהו.

        1. עברנו למחוזות ההזיה. מי אמר לך שהוא מתעב את הדמוקרטיה? הוא רצה להציל אותה מרבין. ומי אמר לך שהאחרים לא מתעבים אותה? הרי לשיטתך שלך, אם הם פעלו נגדה הם כנראה כן מתעבים אותה.

          1. קודם כל אני הוזה מטבעי ואין לי שום צורך לעבור למחוז חדש כזה. אלא שלפי דבריך האחרונים נראה שדווקא אתה בן בית שם. יגאל עמיר רצה להציל את הדמווקרטיה מרבין?! אתה רציני? האידיאולוגיה המוצהרת (ושהוא באמת מאמין בה) היא לאומנית פשיסטית סטנדרטית (וכנראה גם תיאוקרטית). בניגוד גמור לבנט ודומיו, שגם אם בפועל הם רחוקים מלהיות דמוקרטים גדולים העולם האינטלקטואלי והערכי הבסיסי שלהם הוא שם פלוס מינוס.

            חוצמזה שבתגובה הלפני האחרונה שלך סטית לחלוטין מטענתך במאמר (הבגידה בדמוקרטיה) וכתבת לי במקום זה על נאמנות למדינה. על זה הערתי לך קודם.
            עכשיו אתה סופסוף חוזר לנושא אבל דבריך כאמור לא על קרקע המציאות… לשיטתך יגאל עמיר, מעצם זה שהוא “אידיאליסט” (אני הייתי אומר פנאט), הוא מחויב לדמוקרטיה… משעשע. בשלב הבא תמליץ עליו כמרצה בואן ליר.

            1. אם הצלת המדינה במחיר פגיעה בכנף של הדמוקרטיה היא מה שאתה מכנה אי נאמנות לדמוקרטיה, אזי אין לי אלא לאשר את הדיאגנוזה העצמית שלך בפתיחת דבריך. יהי חלקי עם אלו שאינם נאמנים לדמוקרטיה (בוגדים במדינה למען הדמוקרטיה).
              רק אוסיף שגם בוגדים כאלה בדמוקרטיה יש לנו המונים כמובן. כל אלו שמניתי בהודעותיי הקודמות. כולם פוגעים בדמוקרטיה למען מה שנראה להם (לא תמיד בצדק) כטובת המדינה. כך שאפילו אם אקבל את הגדרתך ההזויה, משנה לא זזה ממקומה.

              1. מיכי אתה מבין מה שכתבת פה? כתבת שעמיר רצה להציל את הדמווקרטיה מרבין… לא את מדינה היהודית הפשיסטית (שבה הוא מאמין באמת ובתמים) אלא את הדמוקרטיה הליברלית… אני שואל אותך ברצינות: אתה מאמין שזה מה שעמיר מאמין בו וניסה גם לעשות? אתה מאמין שעיקר מעשה הרצח כוון להגשים אג’נדה דמוקרטית?

                  1. אלה פלפולי סרק. כתבת במפורש שעמיר רצה להציל את הדמווקרטיה מציפורניו של רבין (קביעה הזויה) ועוד הוספת על כך שהמשותף לכולם זה טובת המדינה (כשזה בכלל לא הנושא, גם לשיטתך). וזה משתלב מצוין עם טענתך המרכזית בטור כאילו בגידתו של עמיר בדמוקרטיה שקולה פחות או יותר לבוגדים אחרים בה. הסברתי כבר את ההבדל (במישור הכוונות, אבל אולי גם במישור התוצאה): הרקע האידיאולוגי. זה ממש לא מסובך להבין.

  5. רצח פוליטי הוא חמור בהרבה מרצח רגיל.
    כי אם הרוצח הפוליטי לא ישיג מטרתו , אז הוא ירצח גם את יורשו של המנהיג …
    אכן יש אנשים שמעריצים את הרוצחים הפוליטיים .
    סטלין ,טרוצקי , צה גווארה , פול פוט – לכולם יש מעריצים ( בעיקר בחוגים אינטלקטואליים ).
    אמנם , לשיטתו של הרב מיכאל אברהם מדובר בעדת צדיקים שמבחינת מבטם היו מוסריים לעילא.

    בענין השימוש במילה “נתעב” והגדרת “קרנבל רבין” אין לי אלא להסכים לדברי הרב.

  6. התוצאות של רצח פוליטי הן תלויות זמן ונסיבות. במאתיים השנים האחרונות היו הרבה רציחות כאלה, ורובן לא שינו כלום. החל משנות העשרים של המאה ה-19 ועד ל-1914 נרצחו קיסרית אוסטרית, צאר רוסי, מלך איטליה, מלך ספרד, נשיא צרפת, שני נשיאים אמריקניים ועוד ועוד, על ידי אנרכיסטים שרצו להפוך את כל הסדר הפוליטי והחברתי בעולם. הם נכשלו שוב ושוב משום שבמקביל נבנתה המדינה המודרנית, על זרועותיה ופקידיה, שהפכה את ראש המדינה לעוד בורג במכונה הביורוקרטית המשוכללת. וזה עד לסראייבו 1914. מה שקרה בעקבות הרצח הזה אכן הפך את הכל. אך היו נסיבות מיוחדות: רצח הקיסרית (“סיסי” האהובה – תחשבו על דיאנה, אבל פי כמה), שלפניה היה ה”אירוע של מאיירלינג”, הביאו להחלטה של האוסטרים כולם: “לא נסבול פעם נוספת. בפעם הבאה נפוצץ את העולם”. וזה מה שהם עשו.
    אך היו עוד רציחות עם השפעה רבה: רצח הצאר הביא לגל הפוגרומים הגדול שתוצאותיו השפיעו על המשך תולדות היהודים עד ימינו (ההגירה לאמריקה, החילון הגובר, הציונות).
    רצח מרטין לותר קינג שינה לחלוטין את הדרך של האפרו-אמריקאים בארה”ב: מרצון להשתלב תוך שת”פ עם גורמים ליברליים באמריקה (ובפרט יהודים), לגישה מתבדלת, עויינת, ולעתים (קרובות) אלימה ואנטישמית.
    רצח רבין ליבה וחיזק את השנאה והקיטוב בישראל, וממשיך לעשות זאת, תוך שגורמים רבים מוסיפים לשפוך דלק למדורה, חלקם פופוליסטים טיפשים כמו לפיד, וחלקם כאלה שרוצים לחסל את היישות הציונית, וניתלים בכל תרוץ והזדמנות כדי להוסיף שנאה. את כל זה סיפק להם עמיר, והנזק הוא נורא. וכמו ברצח הצאר, מי ששילמו באמת (פרט לרבין ז”ל, כמובן) היו יהודים טובים ותמימים.

    1. ואגב, אתה חוטא לא פעם ב”וואטאבאוטיזם”. זה שלא מזדעזים ממקרה אחד, לא סותר שצריך להזדעזע ממקרה אחר.

      ובינינו, יש גם לא מעט הבדלים בין הדוגמאות שהבאת. הפגיעה בדמוקרטיה שיצר ביבי נתונה לויכוח ופרשנות, היא בהחלט לא עובדה מוגמרת וברורה. מה גם שהיא התרחשה (אם התרחשה) לאורך שנים ארוכות ולא ב”בום” אחד.. מה שמקטין את אופציית הזעזוע.. וכאמור, גם אם זה לא בצדק, אולי הדרישה צריכה להיות זעזוע בשני המקרים ולא להפך.

  7. נו.. עדיין לא ברורה ההשוואה. אפשר להבין שאנשים לא מזדעזעים ממאורע מתמשך, שאין בו נקודת זמן ספציפית שאפשר להצביע עליה ולהזדעזע (אולי יקבעו את יום המלכת נתניהו כיום זעזוע לאומי?!) לבין מקרה רצח רבין. על פי הטיעון הזה ביטלת כל אפשרות לזעזוע ממעשה אנטי דמוקרטי.

    נ.ב. לא הגבת לשאלתי הראשונה. אתה מביא טיעון נגד כל סברא בנפרד (יש רציחות נוראיות יותר, ישנם מעשים יותר אנטי דמוקרטיים, לא כל מוות של מנהיג הוא מזעזע) אבל לא התחשבת בכך שכאן יש צירוף נדיר של מספר דברים גרועים שהתקבצו ללילה אחד, לרגע אחד, שאפשר לציין ולזכור

  8. שלום הרב,

    אני מנסה להציע טיעון בכיוון הפוך, הרצח לא נורא יותר מכל רצח של אדם חף מפשע, הכאב הוא פרטני על רבין, תוספות הנהי והבכי והקרנבל השנתי היא תוספת כאב על כך שאדם נרצח בשל וויכוח אידאולוגי. את הרציחות (הנחותות – חניה, שיכורים וכו’) אנחנו מקבלים/משלימים שלא ניתן למנוע בחברה אנושית. אבל רצח על רקע אידאולוגי מתגלם אצלנו כהרבה יותר פרימיטיבי ומפחיד (פונדמנטליזם).. האדם המודרני חש שרצח מסוג זה שייך לתקופה אחרת בהיסטוריה להבדיל מרצח על רקע רומנטי.
    כפי שקנאות דתית מפחידה אותנו יותר מסתם אלימות.

      1. מטענתי היה נשמע שאני מכוון למישור פסיכולוגי אולם כוונתי היא שזו תובנה אינטואיטיבית לאדם המודרני שרצח אידאולוגי מחריד יותר ומצדיק היסטריה. (יש לכך הצדקה פסיכולוגית מכיוון שכל חיינו הם מחלוקות אידאולוגיות/ערכיות מנוגדות בתכלית)

  9. כתבת: “אני חושב שכל הבעיות הללו תמיד היו כאן, והתגובות הללו רק שיקפו אותם והעלו את כל זה אל פני השטח.”

    אני חושב שהרצח לא רק העלה דברים לפני השטח, הוא גם ניסה לקבע אותם. אמנם היו בעיות לפני כן, אבל הרצח שם על השולחן את האופציה של מלחמת אחים ושל אלימות כפתרון גובר ואבסלוטי לבעיות הללו.
    לא מדובר רק בשלילת המשחק הדמוקרטי, אלא גם מה הצד הנגדי שמנסים להעלות. ובכך זה מאוד שונה מכל הדוגמאות הנגדיות שאתה הבאת.
    או כמו שהרב עפרן מתאר: “עדיין צרובה בי החרדה שהתעוררה בי כנער באותם ימים, כששמעתי את הדיבורים על מלחמת האחים שתכף תפרוץ.” היה כאן מודל חלופי, לא רק חוסר הסכמה דמוקרטי. מכאן נובע הזעזוע.

    1. תמיד יש מודל חלופי. כך בכל הדוגמאות שהבאתי: שבית המשפט יחליף את הכנסת, שסיעת מיעוט תחליף את הבוחר, שהיועמ”ש יחליף את הממשלה. אין כאן שום דבר מיוחד.
      ולגבי מלחמת אחים ורצח, האופציה הזאת לא עלתה ולא הייתה יכולה לעלות. ואם כן, זה לא בגלל יגאל עמיר אלא בגלל הציבור. מלחמה לא קורית מאדם אחד.

      1. תמיד יש מודל חלופי.
        אבל אף אחד מהמודלים החלופיים לא הרסני כמו מלחמה, אלימות ואנרכיה.

        לגבי המלחמה ואדם בודד – אני נוטה לא להסכים. אם הייתה פורצת מלחמת אחים היינו בדיעבד מסבירים איך היא הייתה בלתי נמנעת והייתה קורית בכל מקרה, כמו במלחמת העולם הראשונה. אבל לטעון שרק בגלל שמשהו קרה אז ככה הוא היה מחוייב לקרות? כבר היו מקרים שאדם אחד מנע מלחמה גרעינית (האח הידד למלחמה הקרה https://en.wikipedia.org/wiki/Vasily_Arkhipov ), אז אני מניח שגם יכול להיות שאדם אחד יגרום למלחמה לפרוץ. הוא לא צריך ליצור הכל מאפס, הוא צריך להיות הניצוץ לפיצוץ – שלגמרי אפשרי שלא היה קורה בלעדיו.

        בעיות יכולות להיות ולהיפתר לאט, ויכולות להיפתר בפיצוץ. הרצח דחף לכיוון מסויים, הרבה יותר מכל פעולה בודדת של אדם בודד.

        1. כל המודלים החילופיים הנ”ל הם אלו שגורמים למלחמה ואנרכיה . אל תצפה שצד אחד יישב בצד וייתן שישתעבדו בו. זו תהיה מלחמת חירות צודקת שלו. מלחמת אחים היא לא תמיד דבר רע , אם מטרתה היא חירות של אחד מהאחים ובמיוחד אם אחד מהאחים הוא רע. יגאל עמיר היה רק קצה הקרחון. מי שמפחד ממלחמת אחים שלא יעבד את האחים. מעבר לכך שכיום אין אחווה בשמאל . הוא פרוגרסיבי או מובל ע”י שכאלו ואצלם הלאום היהודי הוא מושג גזעני. אם תהיה מלחמה זו צלחמה של הימין שמייצג את העם היהודי עם השמאל שכיום בפועל הוא גוף זר ופולש זר וכובש זר. והאמת שאין צורך להילחם. אפשר פשוט לעזוב את הצבא וזהו. להיות כמו החרדים

          יש מאשימים את הימין שיגאל עמיר צמח בערוגותיו. ובכן אין לי בעיה כ”כ עם זה . רבין זלזל בימין ואני לא מצטער על מותו של מי שמזלזל בי. אסור לרצוח ( בהעדר סכנת חיים ישירה) אבל אין חובה לשתף פעולה יחד איתו וגם חובה להמנע מבטויים קשים ( שאינם הסתה ישירה – לקרוא להרגו במפורש מישהוא) כלפיו ( כמו לקרוא לו עמלק וכו’). אדרבה זו מלחמת תודעה ובה אסור לרחם על האויב. אני מאמין גם היום שאת השמאל – אם הוא ימשיך באוטיזם שלו ובחוסר המודעות העצמית וברשע שלו שנגזר מחוסר המודעות העצמית הזאת – אין ברירה אלא למוטט מבחינה נפשית בכל דרך. הם כבר גם ככה חצי חולי נפש והם על סף התהום. צריך רק כמה דחיפות. “אהבת לרעך כמוך” זה רק כלפי מי שמשתתף שיתוף גורל עם עם ישראל . לא חולה נפש פרוגרסיבי ( אני חושב שזה גם להלכה. הם לא נקראים תינוק שנבה אלא מומרים אני חושב).

  10. אולי אני חוזר על התגובות שנאמרו אבל אנסה בניסוח משלי:
    הפגיעה בדמוקרטיה נמדדת לפי עוצמת המעשה, הרכבת ממשלה עם 6 מנדטים עם תמיכת רוב נבחרי הציבור אינה שינוי בכללי המשחק כמו רצח המשנה את כללי המשחק לגמרי.
    רצח ראש ממשלה זה מעשה קיצוני ורדיקאלי המבטא יותר מכל שאין דמוקרטיה אין חוק ואין שלטון הכל מותר בשביל השגת המטרה שאני מאמין בה.
    הלא כך?

  11. רציתי להציע הסבר לתופעה שנקראת “מורשת רבין”:
    כאשר מישהו רוצח ראש ממשלה הוא בדר”כ מנסה למנוע את הקו שאותו ראש ממשלה מנסה לקדם. כדי להרתיע רוצח ראש ממשלה עתידי מלעשות מעשה כזה, הציבור צריך לייצר משוואת הרתעה שאומרת שאם מישהו ירצח ראש ממשלה, הוא ישיג תוצאה הפוכה, כי הציבור ינציח את מורשתו (ערכיו ותפיסת עולמו) ויפעל לקדם את הקו שהוא קידם בחייו ביתר שאת. כך למשל אם מישהו היה בעד הסכם הגרעין האיראני ונגד המדיניות של ביבי שפועלת נגד ההסכם, והוא היה גומל בליבו לרצוח את ביבי כדי לקדם את הסכם הגרעין עם איראן, הציבור היה צריך לפעול לאחר הרצח בצורה שתשמר את מדיניותו של ביבי בתחום הזה כקנס והרתעה עתידית לכל רוצח ראש ממשלה אחר.

  12. “ככלל, דומני שההשפעה, עד כמה שהייתה, נבעה מההיסטריה הלא מוצדקת ולא מהמעשה עצמו. המעשה הזה לא ערער את הדמוקרטיה שלנו בכי הוא זה. אם משהו ערער אותה, זו הייתה ההיסטריה, ההשתלחות והקיטוב, שנוצרו בעקבותיו”

    מזכיר לי קצת את נגיף הקורונה. נגיף שתאכלס לא באמת עשה הרבה נזק. רק ההיסטריה המלאכותית והאותנטית שנוצרה ממנו עשתה הרבה נזק וגרמה לכל ההגבלות שהביאו ויביאו נזקים כלכליים, רפואיים ונפשיים ממשיים. שותפים לכך הממשלות, התקשורת, הציבור ועוד.
    לא קשור. רק קצת הזכיר לי. פשוט מפתיע אותי שאדם סופר-חכם כמוך משוכנע (אני רואה את זה מתשובותיך לשו”ת) שלהגבלות הללו של כבר יותר מלמעלה משנה וחצי באמת יש תועלת לבריאות הציבור.
    מפתיע אותי שאדם כמוך רואה את האירוע הזה בצורה כל כך צרה.

    הדרך היחידה שלי להסביר את זה היא השיוך שלך (הסוציאלי אם לא האידיאולוגי) לציונות הדתית והצורה שבה הם קיבלו עליהם את המגיפה הזו וכל הטרלול שכרוך בה. מצאו להם דת חדשה.
    שאלת ההתייחסות של מגזר זה לקורונה מעלה אצלי כמה ספקולציות אבל הוא עדיין תעלומה עבורי.

  13. רצח רבין לא הרס את 'אוסלו'. נהפוך הוא

    בס”ד כ”א בחשון תשפ”ב

    לא רצח רבין עצר את תהליך ‘אוסלו’. אדרבה, לפני הרצח היה השמאל בשפל המדרגה בסקרים והיה ברור שבבחירות שיתקיימו כמה חודשים אחר כך – הימין יחזור לשלטון.

    הרצח הביא לנסיקת קרנו של השמאל, ורק שרשרת הפיגועים ופיצוצי האוטובוסים שאירעו באותו חורף – הם שהביאו לירידת השמאל ולהפסדו בבחירות,

    הרצח, כמעט שהשיג את ההיפך הגמור ממטרתו, כך שמלבד חומרתו המוסרית של איסור שפיכות דמים – היה הרצח איוולת פוליטית.

    בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

    1. יש למחות ולהתריע ביתר שאת על רצח 'מסיבות אידיאליסטיות'

      אין צורך לגייס נגד ‘רצח פוליטי’ את היותו ‘פגיעה בדמוקרטיה’. רצח הוא החמור שבפשעים, יהיו כוונותיו וסיבותיו אשר יהיו.

      אך מחוייבותנו למחות ולהתריע מפני רצח הנתלה בנימוק ‘אידיאליסטי’ – גדולה יותר, שכן רצח מסיבות עברייניות אינו דבר ש’אדם מן היישוב’ עלול להיכשל בו, אלא אם כן הוא פושע מקצועי או נמצא על סף טירוף הדעת.

      אבל כשיש ‘צידוק אידיאליסטי’ גדלה הסכנה שגם ‘אדם מן היישוב’ ואף מ’אנשי שלומנו’- ייגרר למעשה רצח מתוך צידוק אידיאליסטי, ולכן גדלה אחריותנו למחות ולהתריע.

      בברכה, יפאו”ר

  14. מאוד מזכיר את האבסורד של מה שקורה בארה”ב בשנים האחרונות.

    יש ראיות רבות שבFBI ובשיתוף עם אובמה עשו הרבה דברים לא חוקיים בנסיון להלביש על טראמפ וחבר מרעיו קשרים לרוסיה. בסופו של דבר לא כל כך הצליחו, למעט כמה בודדים שנתפסו על עברות מינוריות שבדרך כלל מתעלמים מהם.
    )
    https://www.bbc.com/news/world-us-canada-53784048
    https://www.reuters.com/article/us-usa-trump-flynn-idUSKBN23V24A
    (
    אבל כשהחבר’ה של טראמפ הלכו לקפיטול, עשו קצת רעש, אחת נהרגה ואת השאר שלחו החוצה, זה קץ הדמוקרטיה, כפי שיפמפמו לך בתקשורת בלי סוף (הששי בינואר ה’ ישמור ירחם ויציל).

    שאלתי חבר אם מפריע לו שהFBI ואובמה עשו את הדברים האלה. הוא אמר – תראה, כשאתה חושב שאדם נורא מסוכן עומד לשלוט במדינה, אז כן, יתכן וגם תחצה קווים שכאלה, וזה לגיטימי.
    אמרתי לו שאין בעיה, אבל שלא יספר שדווקא צד זה או אחר הורג את הדמוקרטיה.

  15. הרב מיכאל, בעצם כתיבת טור המוקדש לרצח רבין ועל המניעים של יגאל עמיר, יש פספוס גדול לגבי בירור אירועי אותו הלילה כאשר לא ברור בכלל שאכן יגאל עמיר רצח אותו.

    אומנם מבחינה משפטית הוא הורשע ברצח, אך הראיות לא נבדקו מעולם בבית המשפט כיוון שניתן להרשיע בבית המשפט על פי הודאה ללא בחינת הראיות. כך עשה יגאל עמיר לאחר חקירתו בשב”כ, ומאז ההרשעה הוא נמצא בבידוד משאר אסירי בית הכלא בו הוא כלוא.

    האם עלינו להתייחס אל יגאל עמיר כאל אדם שלא התבררה הסוגיה המשפטית די צורכה כאשר ההרשעה הושגה בדרכים עקלקלות? או שמא מהרגע שהסוגיה עברה את שלב בית המשפט, אזי ‘אין לדיין אלא מה שעיניו רואות’ ועל כל אחד ואחד מאיתנו, כפי שעשית בטור, להתייחס אליו כאל רוצח גמור?

    1. שטויות. אין בחוק הישראלי הרשעה על פי הודאה בלבד.
      אבל מעבר לזה, הדיון שלי אינו עוסק ביגאל עמיר אלא בתופעה שהוא מייצג. גם אם הוא לא רצח את רבין, אני דן בשאלה מה דינו של אדם שרצח ראש ממשלה על רקע אידאולוגי. יהיה שמו בישראל אשר יהיה.

    1. הצומות על החטאים שגרמו לצרות (לי"ד)

      בס”ד כ”ב בחשון פ”ב

      לי”ד – שלום רב,

      הצומות נקבעו לימים שבהם אירעו צרות גדולות לעם ישראל, אבל התכלית לתענית (כדברי הרמב”ם בהלכות תעניות) היא שנ שוב מהעבירות שגרמו לאותן צרות, ו’נחפשה דרכינו’ לבדוק האם אין אותם חטאים מצויים גם בנו.

      ולכן, אף שייתכן שהנזק הלאומי ברצח גדליה היה אולי גדול יותר – אבל רצח שקורה בתקופתנו,, ומעורבים בו גם מ’אנשי שלומנו’ – מחייב אותנו לבדיקה עצמית קפדנית: האם אנחנו עושים די כדי שלא נידרדר לאוירה של שנאת חינם ושפיכות דמים שהם מהגורמים לחורבן. ולכן יש עניין להתריע על רצח רבין.

      אכן יש טעם לפגם בכך שההתרעה נעשית בדרך כלל כלפי ‘הצד השני’ ולא מתמקדת בבירור כן של כל צד בויכוח הפוליט כלפי מחנהו הוא, האם אין אנו תורמים לליבוי השיח והקצנתו.

      בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

  16. “להערכתי, אם מישהו אי פעם חשב לבצע כאן רצח פוליטי, יגאל עמיר הראה לו שאין לו סיכוי להשיג מאומה”

    נראה לי שזה נתון לפרשנות. אמנם ההסכם נחתם אבל יש שיגידו שהמימוש התפקשש בעקבות הרצח וחילופי השלטון בעבותיו. אמנם פרס המשיך את המימוש וביבי גם (אם כי אולי הוא גם הקשה קצת על המימוש) אבל אני חושב שגם בימין וגם בשמאל יהיו אנשים שיכולים לראות את הרצח כאירוע שפגע בתהליך (השלום, עאלק).

השאר תגובה