מבט על פרעות תשפ"א (טור 388)

בס"ד

הטור הזה מוקדש לבני יקירי שלומי,

ולא פחות ממנו לכשל הנטורליסטי ולאי ההבחנה בין ערכים לעובדות שהתגלעה אצלי בוויכוח בינינו

בטור הקודם עסקתי באסון מירון ומשמעויותיו, אבל לא נגעתי בשאלת האחריות. יכולתי כעת להתייחס לשר המשטרה הנוכח נפקד שלנו (מי יודע היכן הוא? מישהו שמע משהו?) וראש הממשלה שלנו שזוכים להיות חתומים על מחדל נוסף תוך שבועיים (מי זוכר היום את מירון?): פרעות תשפ"א. נכון שיש כרגע במקביל גם ניהול מו"מ קואליציוני ער וגם את העימות התורן עם חמאס, טילים עפים לראשונה על ירושלים וגוש דן (חציית קו אדום?), אבל כל זה ממש לא העניין החשוב בימים אלו. זו סתם חזרה לשגרה אחרי הקורונה. מה שבאמת חדש הוא הפרעות הפנימיות שמתחוללות כעת בתוך הארץ, בעיקר בערים המעורבות ולא רק בהן, בלי שאף אחד עושה כאן משהו. מדינת ישראל עולה באש והממשלה והמשטרה לא עמנו. אתמול בערב חזינו בלינצ'ים הדדיים של יהודים וערבים, כל זאת ביחד עם הפצצות חזקות (יחסית) וחסרות תוחלת (כרגיל) בעזה, וכמובן עם מטחי טילים וכליאה במרחבים מוגנים של אזרחים בכל רחבי הארץ (לפחות עד נתניה ועמק יזרעאל). זהו מצב שלא היה כדוגמתו מעולם, והתחושה היא של רעידת אדמה ששמה בצל את הקורונה (אם כי טווח הזמן קצר הרבה יותר). על כל זה חתומים בשתי ידיהם אוסף המושחתים והננסים שנמצאים כעת ליד הגה השלטון. אלו בנו לעצמם פלטפורמה לא מתפקדת (ובימים אלה עובדים על עוד אחת כזאת) שנותנת לנו על כפיים את המצב שתיארתי כאן. דחיתי קצת את הטורים הבאים שחשבתי לכתוב, שכן המאורעות העכשוויים דורשים איזו התייחסות. אבל לא אתייחס כאן ישירות לשאלת האחריות, שכן הברנשים הללו הם האחרונים שאחריות מעניינת אותם (וגם הטורים שלי לא ממש). כאן ברצוני להציג שמונה תובנות שעלו בי במהלך האירועים. כמובן שאנחנו עוד בלב האירועים והם יכולים עוד להתפתח. לא היה עדיין די זמן למחשבה ולעיבוד של האירועים ולכן עדיין אין פרספקטיבה. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. אז הכל נכון לעכשיו (לכל היותר).

רקע: הרוגי והורגי לוד

כרקע לדברים, אנסה לתאר לכם, כתושב לוד, אחד ממוקדי הפרעות העיקריים, קווים לדמותו של המצב. בערבים האחרונים מתחוללים כאן קרבות ומלחמות אזרחים ברחובות. נשק חם בינתיים רק בשוליים (אם כי גם הוא כבר מתחיל להופיע בזירה), אבל נשק קר והצתות יש לנו בשפע. קבוצות אנשים מסתובבות ברחובות חמושות בנשק קר וחם וחותרות למגע. נשרפו כבר מאות מכוניות, כמה בתי כנסת והמכינה הקדם צבאית. הרחוב מלא עשן ואש בכל מקום ולפעמים קצת קשה לנשום. אין צורך לומר שגורמים שונים מבחוץ, יהודים וערבים, מגיעים ומשתתפים במסיבה ואף מלבים אותה. ערבים מיפו ומזרח ירושלים מחד, וגורמים מיצהר ומלה-פמיליה מהצד היהודי, נהנים מאד להשתתף וללבות את המתרחש. העסק נראה כמו מלחמות של כנופיות ואקדוחנים בשטח הפקר במערב הפרוע, רק שלהבדיל משם איני רואה כאן את הטקסס ריינג'רס שבסרטים תמיד באים בסוף ועושים סדר. כאן זה לא קיים. בינתיים יש בעיקר פצועים ומעט הרוגים (ככל הידוע לי ברגע כתיבת הדברים, ערבי אחד הרוג בלוד), אבל להערכתי אם הוואקום יימשך גם זה עומד להשתנות בתוך זמן לא ארוך. אני צובט את עצמי כדי להאמין שדבר כזה אכן קורה במדינת ישראל במאה ה-21. עד עכשיו חייתי בתחושה שאזהרות השמאל על התמוטטות המשטר והדמוקרטיה הן היסטריה חסרת בסיס. הרי כאן זה לא יקרה ולא יכול לקרות. אז זהו, שכן. בימים אלו לא חסר הרבה כדי שזה יקרה (אם כי לא בהכרח מהסיבות שלהם. אולי מהסיבות ההפוכות).

מדובר כאן בכישלון קולוסלי שלדעתי לא היה כמותו מעולם, ויש לו אחראים ואשמים ברורים. הפעם גם אוחנה, השר לביטחון פנים, הדמגוג והנוכח-נפקד, לא יוכל להפעיל את למדנותו הידועה ולהבחין בין אחריות לאשמה, כפי שהוא עשה בצורה כל כך אלגנטית ביחס לאירועי מירון. כאן זו אשמה ישירה שלו ולא רק אחריות מיניסטריאלית. אבל כאמור איני עוסק כאן באוסף חדלי האישים ההם. הצגתי את הדברים רק כתיאור הכללי של הכשל, שישמש כרקע לכמה נקודות עקרוניות שכדאי לתת עליהן את הדעת (על חלקן כבר עמדתי בעבר).

א. נפלאות הרשת החברתית

קודם כל אני חוזר לטור 335. האסימון נפל אצלי בעקבות ויכוח שניהלתי שלשום עם בני, שלומי, על האירועים. אני מתאר לו בהתלהבות ובביטחון מלא את כל מה שקרה סביב האירוע שהצית את המדורה בלוד (הירי בערבי ביום ירושלים), והוא שוב ושוב שואל אותי, ובצדק, מניין אני יודע את הפרטים הללו. עד שבסוף חשבתי שאני באמת לא יודע, ואז הבנתי משהו חשוב על מצבים סוערים שכאלה.

בימים טרופים אלו, אנשים סביבי (כולל אותי עצמי כמובן) חיים כולם בסרטים. הוואטסאפ והרשתות החברתיות הן זירה שיוצרת אצלנו תחושות וצורות חשיבה שמשפיעות על כל תפיסת המציאות שלנו. כולנו יכולים לומר שאנחנו צרכני תקשורת נבונים ויודעים לעשות סלקציה ולהוציא בר מתבן, אבל זה לא לגמרי נכון. גם צרכני תקשורת מיומנים נופלים כאן בהכרח למלכודות הרשת החברתית. כל קבוצת ואטסאפ (אני חשוף רק לרשת החברתית הזאת, וגם זה במידה מוגבלת) מורכבת מטבע הדברים מאנשים שחושבים אותו דבר ושייכים לאותו מילייה. לכן הימין המיליטנטי (שהולך ומתרחב סביבנו) ניזון ומתודלק ב'עובדות' שכולן מצביעות על התפרעות ערבית ופוגרומים ביהודים שרק מנסים להתגונן, וכמובן המשטרה המרושעת עוצרת רק אותם (מבין הערבים אין עצור אחד!! כה דברי הוואטסאפ). השמאל המיליטנטי והערבים ניזונים כמובן מאותו וואטסאפ ומציגים את אותו עיוורון מגמתי, אבל הם שייכים למילייה אחר. לכן שם התמונה שנוצרת היא כמובן הפוכה לחלוטין: המתנחלים משתוללים עם נשק על ערבים עוברי אורח תמימים ואין עוצר בעדם. והמשטרה, איך לא?!, משתפת פעולה איתם ופוגעת בערבים.

אז מי צודק? אני מניח ששניהם במידת מה. המשטרה באמת לא עושה כלום, אבל אני מתרשם שהיא לא פועלת באופן די שוויוני. היא בעיקר מנסה לעשות את המינימום ועל הדרך להרוויח כמה דקות שקט (לעצמה, לא לאחרים). היא נוהגת להפעיל כוח על חלשים, אבל לא לעשות מאומה במקומות שבהם היא באמת נדרשת. זה לא רק שהמשטרה לא מתקנת את המצב, אלא היא זו שבעיקר אחראית (בעיקר במחדל שערורייתי) לכאוס שמתחולל כאן. שמעת אותי, אוחנה? (לא יודע אם הדברים שלי מגיעים לבונקר שבו הוא מסתתר בימים אלו.)

בעולם הוואטסאפ כל אירוע קטן הופך לתמונת עולם ולתופעת טבע כללית. תמונה של בית הרוס (לך תדע אם היא עצמה אינה פייק) הופכת לטענה כללית שלפיה כל בית שננטש על ידי יהודים נחרב על ידי פולשים ערבים (אז בואו כולם להילחם על הבית! לא נלך שוב כצאן לטבח!). רואים תמונה שהמשטרה מפנה יהודים מבתים משותפים עם ערבים, מה שמעורר, בצדק רב, תסכול ורוגז, וזה מיד הופך לתמונת מצב כללית: זה מה שעושים בלוד. מפנים יהודים ומסייעים לערבים. ממש משטרת המנדט הבריטי. כזכור, תמונה אחת שווה אלף מילים, וסיסמא מתלהמת אחת שמלווה את הפרשנות לתמונה, שווה אלף טיעונים.

בקיצור, פתאום שמתי לב שאני מתאר בהתלהבות לבני שלומי את מה שקרה סביב הירי שבו נהרג הערבי שלשום, כאילו הכל נהיר לי על בוריו. אני מסביר לו בלהט שהמשטרה שוב עצרה אנשים שרק התגוננו. אל תספרו לאף אחד, אבל אני אפילו מצאתי את עצמי, בניגוד למדיניותי בדרך כלל, נוסע לבית המשפט בראשון לציון להפגין אהדה לעצורים שהובאו להארכת מעצר. אני עדיין חש אהדה אליהם והבנה למעשיהם, אבל כבר פחות בטוח לגבי מה שקרה שם עובדתית. אין צורך לומר שכשבן גביר ועמיתיו תפסו פיקוד על האירוע שם חשתי בבירור שעשיתי טעות.

כאשר אני מתעשת ומנסה לחפור קצת יותר, אני בדרך כלל מגלה שהתמונה מעט יותר מורכבת. אכן הערבים פורעים ומוסתים, ואכן אין לכך בהכרח קשר לעובדות (ע"ע אל-אקצה בסכנה), ואכן גורמים שונים בוחשים בקלחת ומלבים את האש, ואכן המשטרה לא מתפקדת לחלוטין, אבל תופעות לא מאד רחוקות קורות גם בצד היהודי. גם אצלנו יש גזענים ופורעים, ניהיליסטים אלימים שפוגעים סתם כך באנשים חפים מפשע (ע"ע הלינץ' המזעזע שקרה הערב בבת ים), או סתם אנשים נורמטיביים שעושים טעויות בגלל לחץ וחשש. פתאום מתגלה שלא כל כך ברור מה באמת קורה בכל אירוע כזה, למרות שכולם מאד בטוחים ויודעים את העובדות לאשורן. האג'נדה מתערבבת עם העובדות, והחיזוק ההדדי שמקבלים חברי הקבוצה זה מזה, גורם להם לתחושת וודאות מסוכנת, ולתסכולים מסוכנים שלא תמיד בנויים על בסיס עובדתי מוצק (ראו על כך בטור הנ"ל). שני הצדדים מונעים על ידי תחושות של צדק מוחלט ושל סכנה מוחשית, ואז ההתנגשות היא בלתי נמנעת.

מהצד היהודי העובדות חד משמעיות: הערבים הם פורעים והיהודים נעצרים סתם. היהודים יוצאים להגנה על נפשם שנמצאת בסכנה מוחשית מול המון מוסת של פורעים רעולי פנים, ודווקא הם נעצרים על ידי המשטרה, ולערבים שלום. אוקראינה והמנדט הבריטי זה כאן. אבל אני בטוח שגם אצל הערבים זהו המצב (כאמור, אני לא בקבוצות הוואטסאפ שלהם), רק תחליפו בין 'יהודים' ל'ערבים' במשפטים הקודמים.

הבהרה: יחסי העקרוני לירי כזה

כדי לחדד את המסר, אבהיר את עמדתי העקרונית. אולי תתפלאו לשמוע, אבל אני לגמרי בעד לירות בפורעים, גם לפני שיש סכנת חיים מוחשית. פורעים שתוקפים אותי ולא נשמעים לאזהרות, גם אם הם מאיימים רק על רכוש, יכולים וצריכים לשלם בחייהם. כתבתי דברים דומים סביב פרשת שי דרומי, וטענתי שם שזו גם ההלכה (בניגוד לפרשנות הרווחת לגבי "בא במחתרת"). לכן אין לי טענות מוסריות כלפי אלו שירו בערבי ההוא, גם אם הסכנה שנשקפה להם ממנו לא הייתה חד משמעית, ואפילו אם היה מדובר בסכנה לרכוש ולא לנפש. אין לי שום אמפתיה לפורעים, לא ערבים וגם לא יהודים, ואני ממש לא חש צער על חייו של פורע כזה שנלקחו (אם אכן היה זה פורע. לא יודע). ברוך שפטרנו. טענתי כאן אינה עוסקת בהצדקה של המעשה, או בהיותו ראוי או לא, אלא אך ורק בהסתכלות על העובדות שהביאו אליו והתרחשו במסגרתו. אני רוצה לחדד לכם ולי עצמי שוב ושוב, שתיאורי המציאות שעוברים ברשתות אינם המציאות עצמה. האהדה שלי ליורים עדיין במקומה, אבל כעת אני מבין שהידע אודות מה שקרה לא באמת קיים אצלי. נדמה לי שלא רבים מבינים ועוד פחות מפנימים את זה.

אמנם למרות האהדה הבסיסית והגישה המיליטנטית היסודית שלי, חשוב לומר שגם לדעתי יש בעיה עם אנרכיה (לכן נטיותיי האנרכיסטיות בדרך כלל לא באות לידי ביטוי בפועל). עקרונית המשטרה היא שהייתה צריכה לעשות זאת (לירות בפורעים, יהודים או ערבים), אלא שכשיש ואקום משטרתי, כמו בפרעות תשפ"א או אצל שי דרומי, אז לדעתי האדם הפרטי יכול לקחת את החוק לידיו. המשטרה הייתה אמורה כבר מזמן להפעיל נשק חם כלפי פורעים יהודים או ערבים. כן כן, אני מדבר על לירות על מנת להרוג מתפרעים, גם אם לא מדובר בהצלת חיים אלא רק בהטלת משמעת. שימסרו את הסמכות לעשות זאת לקצין בכיר, אבל זה חייב להיעשות. אנרכיה היא סכנה עצומה לחיי אדם ולקיומנו כאן (ראו מאמרי כאן, שבו אני מראה שלערעור המסגרת המדינית ויכולת התפקוד שלה יש גדר של פיקוח נפש גם אם אף אדם לא ימות בסוף). כמו במקרים רבים בעבר (ע"ע אינתיפאדה), גם כאן הזהירות היתירה שלכאורה חסה על חיי אדם, ובעצם נובעת בעיקר מפחדנות, יכולה לעלות לנו באובדן של הרבה יותר חיים. מלך יכול וצריך להרוג כשיש איום על מרותו ושלטונו, שכן בלעדיו איש את רעהו חיים בלעו. היום אנחנו רואים זאת בעינינו. לא בכדי, מורד במלכות דינו מוות. אם מספרים לנו שגם לשלטון דמוקרטי יש דין מלך, צריך להסיק מכאן את המסקנות גם לנדון דידן.

אבל, שוב, הבעיה שבה אני עוסק כאן היא אך ורק תיאור המציאות. פתאום הבנתי שאני, מיכאל אברהם הרציונלי והביקורתי שאינו כל כך מעורב בדעת עם הסביבה הממשית והווירטואלית, הולך ונעשה שטוף מוח בלהט האירועים. הבנתי שיש לי עמדות נחרצות לגבי האירועים, כשבעצם אין לי מושג אמיתי לגבי מה שבאמת קרה שם. אז לקחתי צעד אחורה, אני מחשב מסלול מחדש, ובין היתר כותב לכם את הדברים הללו.

זוהי התובנה הראשונה: אל תאמינו לשום סיפור שאתם שומעים או רואים, עד שלא בדקתם היטב ושמעתם מעוד מקורות (ורצוי גם מהצד השני). ובטח אל תסיקו מסקנות כלליות מהאירוע המסוים הזה, גם אם השתכנעתם לגביו. הדברים נכונים שבעתיים בעתות של מהומות ופרעות כמו הימים הללו. הטירוף הווירטואלי איבד את מעט הבלמים שהיו לו. אנשים מפיצים בדיות, ולפעמים זה נעשה מכוונות טובות (בדרך כלל כדי לעורר גורמים פרטיים ומוסדיים לפעולה).

ב. הוואקום השלטוני והאכיפתי

דבר אחד ברור לגמרי: כל העסק מתחיל מוואקום שלטוני ואכיפתי. ההצדקה שאני מוצא לירי של שי דרומי או של המעורבים בהתפרעויות כאן בלוד היא אך ורק בגלל הוואקום הזה. כשאין משטרה אתה צריך להיות המשטרה של עצמך. אין כאן מישהו אחר שיעשה עבורך את העבודה. והחקלאים, כמו שי דרומי, שמאבדים את כל עמל חייהם בגלל אוזלת היד השלטונית הזאת – יעידו.

בבסיס החידלון המשטרתי יש חידלון שלטוני. אמור להיות מישהו שמנהל את המשטרה העלובה שלנו ומתווה לה מדיניות. אז זהו, שאין. הממשלה לא מתפקדת ואין לה מושג מה לעשות, ברוב ככל התחומים. היא לא רוצה ולא מסוגלת לעשות מאומה. הוסיפו לזה משטרה שבהיעדר הוראות רק רוצה חיים קלים וכמה ימי שקט, ובאופן לא מפתיע מציגה חוסר תפקוד מוחלט, והרי לכם מרשם בדוק לפרעות.

הסיפור בלוד התלבה בעקבות אירוע ירי שאירע שלשום (שהזכרתי למעלה), שבו נהרג צעיר ערבי מאקדח של יהודי בלוד. שמעתי מחברים שהיה שם עימות בין קבוצת יהודים לערבים, עשרות מכל צד. היו שם בלוקים ובסוף גם איזה בקבוק תבערה. לכל אורך הדרך אנשים צלצלו למשטרה, חלקם ממש על סף בכי, וביקשו והתחננו שיגיעו (יש הקלטות של השיחות שעוברות בוואטסאפ). אחד ממכריי צלצל למשטרה ואמר להם שהיהודים מתכוונים לירות ודרש שיגיעו לאלתר. אבל המשטרה לא הגיעה גם אחרי שעה ורבע של תחנונים, גם כשנאמר להם במפורש שעומדים לירות שם. אחרי זה שמעתי את התירוצים על כוח אדם מתוח ברחבי הארץ. לא קונה. והראיה היא שאחרי הירי הם הגיעו מיד בהמוניהם, ועצרו, איך לא?!, שלושה יהודים בחשד להריגה.

מאליו יובן שהנרטיב היהודי שנוצר סביב המקרה הוא שמדובר באנשים שיצאו בגבורה לעצור פורעים ערבים בהיעדר משטרה, להגן על חייהם וחיי חבריהם ורכושם, וכשלא הייתה להם ברירה הם ירו (באוויר). לאחר זמן התברר לי שלפחות חלקית זה לא בדיוק הסיפור. הם יצאו קודם עם דגלים כדי להביע ריבונות ומשילות (אני כבר יכול לתאר לעצמי את האווירה ששררה שם), ואיני יודע עד כמה הסכנה בשלב הירי הייתה ברורה וחד משמעית (באמת איני יודע). הטענה הייתה שהיורה חש בסכנה מוחשית וירה באוויר, אבל משום מה הערבי נפגע ומת. אבל על תפיסת העובדות וההתפכחות שלי כבר דיברתי. רק אומר שמכאן, בעיקר אחרי הלוויה של הערבי, התגלגלו המהומות בלוד לטירוף שאנחנו חווים כעת. מלחמות אזרחים כמו במערב הפרוע, שבהן לית דין ולית דיין. הוואקום מוביל אותנו היישר מלודז' ומבלו רידג' ללוד.

מצב כזה גורם לתסכולים להיווצר ולנשק ולמתחים להצטבר, וכך הפרעות נעשות בלתי נמנעות. יריות של ערבים, כמעט תמיד על רקע פלילי, הן מעשים שבכל יום בלוד. המשטרה מאיימת אבל לא עושה מאומה ("נפעל במלוא העוצמה ובאפס סובלנות, בזמן ובמקום שנמצא לנכון". נשמע מוכר?). הערבים עצמם מתלוננים שזה לא מעניין את משטרה בגלל שהנשק לא פוגע ביהודים, ובהחלט יש בזה משהו. אבל כשהם נדרשים לשתף פעולה ובוודאי כשהם נדרשים לשלם מחיר כלשהו (למשל לתת מידע למשטרה), תמצאו אותם תמיד מנגד. הם כמובן לא משתפים פעולה ואף לוחמים עם "אחיהם הנרדפים" (הפושעים מחזיקי הנשק) נגד המשטרה הציונית הכובשת והעוינת. התגייסות למשטרה, הס מלהזכיר כמובן (גם אצלנו כמובן. אם לא ידעתם, גם אני לא התגייסתי לשם). אבל כמובן לטענתם המשטרה אשמה בכל. היא חייבת להציל אותם מעצמם (טענה פלסטינאית טיפוסית)[1]. אבל אי אפשר להתכחש לכך שהם צודקים. למרות כל ההצדקות והביקורת שלי על יחסם של הערבים, בכל זאת המשטרה הייתה צריכה לפעול, שכן התוצאות הצפויות כבר קצת כאן, והמשכן ממש מעבר לפינה.

ג. הוואקום אינו נשאר ריק: בין לוד לגבעות עולם

לתוך הוואקום הזה נכנסים כמובן כל הפרובוקטורים שבעולם, ומכל הצדדים. בן גביר וחבריו חיים מהמעמדים הללו. מי הגיע להפגנה הנ"ל בראשון לציון? בן גביר כמובן. מי נאם ונתן שם את הטון? בן גביר כמובן. אבל הוא צודק, שכן באמת היעדר המשילות כאן הוא מחפיר. לא ראיתי את אנשי מרצ נכנסים לנהל את הוואקום הזה, ואפילו לא את בנט. למרות שיש צדק בטענתם שמישהו צריך לפעול במקום המשטרה, מאד לא הייתי רוצה שאלו יהיו דווקא הבן גבירים וברנשי יצהר.

כך גם מגיעים ללוד ולשאר ערים ברחבי הארץ פורעי יצהר ולה פמיליה, שכל אחד שמתבונן בהם יכול לראות שהם נהנים מכל רגע. האנרכיה מחייה אותם, והם הרי ממש מומחים ומנוסים במצבים הללו. הקללות שנשמעות מהצדיקים הללו עת באים הם לעזרת ה' בגיבורים בלוד ובשאר מקומות, לא היו מביישות את אחרונת הבהמות בדיר החזירים. הם נלחמים בעוז נגד שני נערים ערבים שזורקים אבנים, וובמו אוזניי הנדהמות שמעתי אותם תוך כדי כך משמיעים זה ולזה, כמו גם לסנשו פנסה הלודאי שמנסה ללוות אתם וללמוד מדרכיהם הקדושות, פקודות צבאיות כמו: "יישור קו" וכדומה. התחושה שלהם ושל סביבתם היא שמדובר בקרב גבורה נואש על גבעת התחמושת.

אין צורך לומר שגם מצד תושבי העיר (הסנשו'ס דנן) ההתלהבות עולה על גדותיה. כולם מריעים לגיבורי יצהר שבאו לעזרתנו וממלאים את החלל. מיד נפוצים סיפורי גבורה על כך שהמשטרה לא מעיזה לזוז כאן ומחכה לליווי של היצהרים ומכוניותיהם. אין צורך לומר שכולם מצטטים את האגדה האורבנית הזאת (לפחות כך היא להערכתי) כאמת עובדתית צרופה, והתחושה היא שהיצהרים סידרו לנו את העניינים כאן, וכל הכבוד להם. אמנם כל זה היה שלשום (יום ב). הלילה (ג) הצטרפו כבר גם קדושי לה-פמיליה, ומצעד הבהמות הזה מציג את אנשי יצהר לאבירי שלטון החוק והמוסר. הכל יחסי. אני מתרשם שבשלב הזה גם לא מעט לודאים קצת התפכחו. כולם רואים כעת שמדובר בבהמות דו-רגליות לכל הדעות, ושאין להם שמירה אלא סכין (שוב מחדל משטרתי ושלטוני ארוך שנים).

המכניזם הוא כזה. הבורגנים בלוד לא יודעים איך מטפלים במצבים כאלה. הם רואי חשבון ועורכי דין שגרים בבתיהם הנוחים (כמוני), ואינם מורגלים בקרבות רחוב ובפרעות. הם אפילו קצת מפחדים להסתבך עם המשטרה לא עלינו (כי אצלנו וכלפינו היא כן פועלת). לכן נוח להם למסור את המשימה לכנופיות היצהריסטים ולהיות מונהגים על ידם (סינדרום סנשו הנ"ל). בהיעדר משטרה, כאשר נוצרת תחושת חוסר אונים מול הפורעים הערבים (שלפעמים קיימים ולפעמים מדומיינים), מה שמתבקש הוא שפראי האדם מיצהר יטפלו בכל זה. הללו בעלי ניסיון, והם מעניקים תחושת ביטחון ברחובות כי הם משלנו, גם אם זה בא ביחד עם ליהוט רוחות מיותר לגמרי שלא מוסיף מאומה לאף אחד (גם לא לביטחון), וגם אם ברור שהם נהנים מכל רגע. בכל זאת, זה בהחלט נותן תחושה טובה, וכך מסייע ומועיל להם לקבל מעמד מנהיגותי של מודל יהודי חדש וגאה שלא הולך כצאן לטבח. מבחינתם זה מסייע להם ליצור הזדהות עם הקרבות שהם מנהלים על הגבעות בכל השנים מול הממסד, מול הצבא ומול הערבים. עכשיו גם הבורגנים כאן יבינו שהם צודקים ושרק כך זה יכול לעבוד. אז אין פלא שהם מגיעים במהירות ללוד, תופסים עמדת מנהיגות ומתחילים בעבודה, ואחר כך מפיצים ברשתות החברתיות סיפורי גבורה. אני לא טוען שאין להם כוונות טובות, אלא שאלו מלוות באג'נדה מאד בעייתית ובניצול הזדמנות בעייתי לא פחות.

צריך להבין שההשתוללות הזאת ברחובות נותנת לרבים מהאנשים כאן תחושת גאווה יהודית. בפרט על רקע התסכול שנוצר אצלם עקב ההשפלה המתמשכת. אנשים חשים כקרבנות של פוגרום, חסרי אונים ממש כאבותינו באוקראינה, אלא שזה קורה במדינת ישראל הריבונית. פורעים בנו האינדיאנים המקומיים, אלו שבעזה ובמקביל גם אלו שבלוד, כשהמוסדות וכוחות הביטחון לא עושים כלום. לשם כך הקמנו מדינה? אנחנו הולכים כצאן לטבח? לכן נוצרת אהדה טבעית לפראי האדם הללו, ואנשים מיושבים בדעתם הופכים לנגד עיניי לסוג מעט מתון יותר של אנרכיסטים גבעוניים.

מתמונות הלינץ' מאתמול בבת ים עולה אצלי תחושה שהתופעה הלודאית שתיארתי כאן היא כללית ורחבה יותר. גם שם בהמות לה-פמיליה משכו אחריהן ציבור מקומי נוסף שהצטרף למעשיהם וביצע לינץ' מזעזע בערבי שנקלע לשם (להבנתי בטעות) במכוניתו. הוואקום השלטוני והאכיפתי נותן מקום של מנהיגות לכל גורם שנכנס אליו בתקיפות מספיקה. מעוררי המהומות, פרט להנאה הצרופה שהם מפיקים מהמצב, גם יודעים שהם ירוויחו ממנו, ולכן תורמים את חלקם למהומות בשמחה ובהתלהבות רבה. הסנשואים, כלומר אנחנו, מגיעים מיד אחריהם.

ד. מה האלטרנטיבה?

בשולי דבריי אני חייב להעיר הערה עובדתית, מעבר לטענות הערכיות. להערכתי אם החבר'ה הללו לא היו באים, גם ברמה העובדתית המצב היה הרבה יותר טוב, לפחות בטווח הארוך. ושוב, אני ממש לא חס על פורעים, ואין לי שום נקיפות מצפון שמאלניות לגבי תגובה כוחנית תקיפה של אזרחים, בוודאי כאשר שורר ואקום שלטוני ואכיפתי. אלא שגם אם בטווח הקצר פראי האדם הללו עושים זאת ביתר חדות ומהירות וגם אם הם משיגים הישגים כלשהם (ואני מפקפק אפילו בזה, בטח לא כצעקתה), בטווח הארוך זה מביא בעיקר נזק. להערכתי, היעדרם היה מאלץ אותנו, בורגני לוד, להתארגן ולטפל במצב במו ידינו. זה כבר התחיל לקרות בפועל. אם אנחנו היינו עושים זאת ולא הם, אני מניח שזה היה נעשה בצורה קצת יותר מאוזנת ושקולה, ואולי לא היה מתלהט בצורה שבה זה קורה היום.

לכן עם כל הכבוד להיחלצות ולאידאליזם שלהם, אני ממש לא מתלהב מהעזרה של אותם צדיקים שהגיעו לכאן. אני חייב לומר שבהחלט ייתכן, ואפילו סביר, שבאמת יש שם גם מניעים טובים ומסירות נפש, אגב, גם בפעילותם ביצהר כך. ברור לי שחלק מהעניין הוא רצון אמיתי לבוא לעזרת אנשים (סליחה, יהודים) במצוקה ולקיים מצוות יישוב וכיבוש הארץ. אבל מתלווים לכך מניעים והתנהלות בעייתיים מאד, והתוצאות הצפויות הן הרות אסון. לכן אני הייתי מוחל על הטובות שלהם.

ה. מבט על הריבונות: למהלך האידאות בישראל

כדאי לזכור שהפוגרומים והאירועים הללו החלו ביום ירושלים. זהו היום שבו הרגש הלאומי/לאומני פורץ החוצה בגאווה על ריבונותנו (הלא קיימת) בירושלים. אמנם מקובל שיום ירושלים הוא קונצנזוס כמעט כללי בחברה הדתית, לעומת יום העצמאות ששנוי במחלוקת עם החרדים. כפי שאתם יכולים להבין, מבחינתי יום ירושלים הוא חסר כל משמעות, שלא כמו יום העצמאות. ביום העצמאות זכינו למדינה ולעצמאות, בהחלט סיבה למסיבה. אבל ביום ירושלים זכינו לריבונות תיאורטית (ולא ממש ממומשת) בירושלים. לדעתי, ריבונות תיאורטית על מקום אינה סיבה למסיבה, בטח לא אם מדובר בריבונות של מדינת ישראל שהיא מדינה חילונית שאין לה שום משמעות דתית (לדעתי זו לא מדינה יהודית במובן המהותי). אבל כל זה נכון אפילו אם הייתה לנו ריבונות בירושלים. כאשר הריבונות הזאת לא ממומשת, הדברים חסרי משמעות עוד יותר. לכל היותר הניצחון העניק לנו גישה מוגבלת לכותל ועלייה ברשות הוואקף להר הבית למעוניינים (בלי להתפלל ובלי למלמל חס ושלום). אז מה יש כאן לחגוג? את הריבונות התיאורטית של מדינת ישראל, ראשית צמיחת בלבולינו, על ירושלים? כתבתי לאנשים לפני יומיים שאני לא מבין מה טעם לחגוג את יום ירושלים אם עוד לא כבשנו אותה. למה לרתום את הסוסים לפני העגלה?!

אלא שבעקבות המהומות של ימים אלו, אני מתחיל לפקפק, מאותן סיבות עצמן, גם בערכו ובמשמעותו של יום העצמאות. נדמה לי שגם הריבונות בארץ כולה לא ממש קיימת, לא רק בירושלים. אודה ואבוש שלאחר תיאור המהלכים הרוחניים שאני מציג כאן, אני מתחיל לחוש שדבריי אלו הם גרסתי ל"אמונת עיתנו" המעודכן.

אמרתי וכתבתי לא פעם שבעיניי ריקודי דגלים אינם באמת חגיגה ושמחה, אלא הפגנת ריבונות לאומנית. ככל שההבנה שאין לנו באמת ריבונות ושלא באמת חזרנו לירושלים חודרת יותר לתודעת האנשים, כך מתגבר אצלם התסכול, ואין פלא שהוא פורץ בדרך של התלהמות לאומנית בנוסח "אנחנו נראה להם מי בעל הבית" (אם המשטרה והממשלה לא עושות זאת, אנחנו כאן. עם הנצח לא מפחד וכו' וכו'). כעת קל לראות את משמעות הדברים לגבי פרעות תשפ"א.

המהומות ברחבי הארץ ובלוד פרצו ביום ירושלים עצמו בעקבות ירי טילים של חמאס על ירושלים (שהביא גם לביטול מצעד הדגלים). להערכתי נוצר כאן שוב תסכול בעקבות פגיעה בתחושת הריבונות שלנו. מילא שיפגיזו את תושבי עוטף עזה ושייהרגו שם כמה אומללים שלא ממש מעניינים את אף אחד. אבל לשלוח טיל לסופרמרקט או גן ציבורי בירושלים או בתל אביב? זו ממש חציית קו אדום. ואם הורסים לנו את הריקוד שבא לבטא את התסכול על היעדר ריבונות, אזי התסכולים הללו גוברים שבעתיים. אין לנו ריבונות אפילו לבטא את התסכול על היעדר הריבונות. התסכולים הרגילים על הריבונות הלא קיימת בירושלים התרחבו באופן טבעי לשאר הארץ והתלבו מאד. אנשים יוצאים להפגנות עם דגלים כדי להביע ריבונות, וזה זוכה לתגובות ערביות הולמות מהצד הלאומני הנגדי. האירועים שאנחנו חווים הם התוצאה של התסכול הזה. מדובר ברצון להפגין ריבונות ולהביע תסכול מהיעדרה במקום שהשלטון לא קיים, והוואקום הזה יוצר את כל מה שתיארתי למעלה, וכך הריבונות שכבר השגנו במידה מסוימת הולכת לאבדון.

ו. חוסר התוחלת

למען האמת, התחושה הכי קשה בימים אלו, מעבר לחוסר קולוסלי במשילות ושליטה, היא חוסר התוחלת, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. אזרחים מוכנים לסבול מרחבים מוגנים, פגיעות ברכוש, סבל, ואפילו אבידות בנפש, אם ברור להם שיש לכל זה תוחלת. אם היה ברור להם שיש כאן ממשלה שיודעת מה לעשות ופועלת בכיוון שהחליטה עליו, ואחרי יום, שבוע או שנה, יש סיכוי שנראה פירות לעמלנו. אלא שלכולם ברור שלכל מה שקורה עכשיו אין תוחלת. לא שאולי לא נראה פירות. בני אדם יכולים לטעות בהערכות בציפיות ובתכניות שלהם. זה לגמרי נסלח. כאן פשוט אין ציפיות ותכניות ולכן אין מה שיתממש. מה שקורה היום בעזה הוא עוד סבב בסדרה ארוכה של סבבים שלא הביאו לנו מאומה מעבר למחיר בחיי אזרחים וחיילים, ברכוש לרוב שמכניס אנשים למצוקות קשות. ובסוף כל סבב כזה, מגיעים לתשלום מס ושוחד לחמאס שמשפר עוד יותר את מצבם, כדי שיועילו לתת לנו מעט שקט. המטרת טונות של מתכת על עזה אינה אלא פריקת תסכולים ולא מדיניות (כזכור, מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים כוחניים). לכולם ברור שזה נעשה כדי לתת לאזרחים תחושת נחת מהנקמה על הפגיעה בהם ובריבונות המדינה, וגם כדי להסיט את תשומת הלב של האזרחים ולתת קתרזיס לתסכוליהם. אין לכל זה שום מטרה מעשית. אפילו שקט לא נשיג שם (אלא אם הפלסטינאים יצטרכו הפסקה ומימון נוסף להתעצמות).

כל זה בנוגע לעזה ולחמאס. ביחס לפרעות הפנימיות שמתחוללות כעת, הדבר ברור שבעתיים. הקונטקסט הוא ברור. חוסר אונים מוחלט של הממשלה והצבא שעומדים חסרי אונים מול גורמים חלשים למדיי ולא מצליחים להזיז משהו במצב הזה. אין לההם אפילו מטרות או ציפיות כלשהן למשהו שיקרה, אז כיצד בדיוק עליהם לפעול למימוש האין מטרות הללו? יש קשר בין אירועי עזה לפוגרום תשפ"א, ולא רק בסמיכות הזמנים ביניהם. שניהם תוצאה של אותו חוסר אונים וחידלון, ולכן הם משפיעים זה על זה ומזינים זה את זה. כבר עמדתי בעבר (ראו למשל בטור 149) על כך שלממשלות ישראל אין מדיניות ואין מטרה אמיתית בשום תחום, פרט לרצון מכמיר לב ומעורר חמלה להשיג עוד כמה ימי שקט. אלא שכבר לימדונו רבותינו בעלי תורת המשחקים שמי שמחפש שקט לא יקבל אותו לעולם. ובנוסח אחר: הרוצה בשלום ייכון למלחמה. חוסר אונים יוצר תחושות תסכול, והוואקום קורא לכוחות חיצוניים להיכנס אליו, וזהו מרשם בדוק להתפרקות שמתרחשת כעת.

ז. מאורעות תשפ"א והג'וקר

בסוף טור 258 התייחסתי לסרט ג'וקר, שהצפייה בו הייתה מבחינתי חוויה מאלפת. הוא עורר בי לא מעט הרהורים נוגים על החברה האנושית, ובפרט על הלבה המבעבעת מתחת למעטה החיצוני המאורגן והמסודר שמאפיין חברה מודרנית. חשבתי לעצמי שבתוך כל חברה אנושית יש כל כך הרבה מתחים וכוחות שונים, אנשים מטורפים, פסיכופתים, כוחות אידאולוגיים נחושים ונוקשים, אויבים מבחוץ ומבפנים, סתם רשעים ועוד, כך שפלא הוא שלפחות בגדול החברות הדמוקרטיות השונות מתפקדות בצורה די נורמלית. יש לנו כללים ומוסדות שמארגנים את חיינו, והתחושה היא שכל האיומים הנסתרים הללו לא קיימים. מי בכלל חושב עליהם? אבל במאי הג'וקר כנראה כן חשב על כך. הוא מראה לנו  איך ניצוץ קטן אחד ומקרי, אדם פשוט בשולי החברה, עלול להוציא החוצה את כל אותה לבה מבעבעת, ופתאום מארג החיים השליו והסדיר של כולנו הופך לכאוס מוחלט, עם קרבות אלימים ברחובות בין קבוצות פורעים וחידלון שלטוני. רק אחדד שאני מתאר כאן את מה שקרה בסרט, לא את מה שקורה כעת ברחובות אצלנו. תודו שקשה מאד להבדיל.

כאזרחים במדינה דמוקרטית מודרנית, קשה לנו מאד לעכל שבעבר מחלות ומגיפות היו הורגות אנשים וילדים שעמדו מולן חסרי אונים. לא מובן לנו שאנשים אלימים יכלו אז לתקוף אותך ולא ממש יכולת לצלצל למשטרה שתגיע תוך כמה דקות (?). לכל היותר יכולת לגייס מיליציה, לבנות קואליציה של מקורבים או שכירי חרב, ולנסות להתגונן. במקרה של חולי, יכולת אולי להתפלל ולהשתמש בתרופות סבתא, וזהו. תמותת תינוקות ותוחלת חיים של שלושים-ארבעים שנה היו חלק מהחיים. במקרה של צרה, יכולת אולי לגייס תרומות כדי להינצל ממנה, אם היית מצליח בכך. ואם לא, יש לך בעיה. מה הפלא שכולם אז היו דתיים?! אין לנו אלא את אבינו שבשמים. לעומת זאת, כיום יש לנו ביטוח ו/או ביטוח לאומי שעוזרים לנו במקרה הצורך, צבא ומשטרה שבאים לעזרתנו בצורה מסודרת ומאורגנת, בתי משפט, חוקים ושלטון מרכזי ומשוכלל, אספקת מזון מבוזרת שמתפקדת בצורה מעוררת השתאות (פלאי השוק החופשי), סעד וחינוך מאורגנים, טכנולוגיה ושינוע בעולם שמאפשר לנו ללכת למקום אחר בעת הצורך. תקשורת והצפת מידע ועוד ועוד. לכאורה אנחנו יכולים להתמודד עם כל צרה שלא תבוא וגורלנו לגמרי בידינו. היום יש לנו טכנולוגיה, רפואה מתקדמת, שלטון מסודר ומנגנוני כוח ובקרת כוח ששולטים בכל זה, ולכן נוצרת אצלנו תחושת שלווה ורוגע שמלווה אותנו בחיי היומיום שלנו.

זה פשר המועקה שהקורונה עוררה בכל כך רבים מאיתנו. פתאום חזרנו לימי הביניים, ולמושגים זרים ומוזרים שכבר שכחנו, כמו מגיפות ומיתות המוניות שאין לנו שליטה עליהן. אפילו אנשי המדע היודעי כל עמדו חסרי אונים מול התופעה, ולא תמיד הצליחו אפילו לנתח את מה שהיה, וקל וחומר לא לנבא את מה שיהיה. אני חש שהמאורעות שקורים בימים אלה, מעוררים אצלנו תחושות דומות. הם תוצאה של ניצוץ קטן וחוסר תשומת לב, שכמו בסרט ג'וקר מגלים לנו מאגרי לבה שהיו חבויים מתחת למעטה השליו שעטף אותנו קודם לכן. חזרנו פתאום מאמצע המאה ה-21 במדינה מסודרת למעמקי ימי הביניים של פרעות ברחובות, חוסר ביטחון, פוגרומים ביהודים (וגם בערבים), אובדן פרנסה, אובדן שליטה והיעדר שלטון מרכזי וכדומה. שום דבר כבר לא בטוח כפי שהיה לפני יומיים, כולל עצם קיומנו כאן. גורלנו כבר לא ממש בידינו. אין פלא שאנשים חשים שהגיע העת לקחת אותו בחזרה לידינו. אם כבר ימי הביניים אז להתנהג כמו בימי הביניים. ברומא כרומאי. שמתי לב שאני עד כדי כך רגיל למעטפת ולסדר הקודם, שהתיאורים הללו אפילו לא גורמים לי לחוש פחד. אני שליו עכשיו בדיוק כפי שהייתי לפני שלושה ימים, והתיאורים שהצגתי כאן למעלה באים אצלי מהשכל ולא מהלב. אני לא באמת מאמין שכל זה יכול להתפרק.

ח. אז מי אשם?

להערכתי המחדל הזה מגמד לחלוטין את מחדל מלחמת יום כיפור. הם לא באותה ליגה בכלל. בימים אלו יש לדעתי חשש כלשהו (אם כי בינתיים בסיכוי לא גבוה) שמדינת ישראל לא תשרוד את האירועים הללו, אבל גם אם כן לא ברור מה באמת יהיה כאן. לכולם ברור שבמדינת ישראל אין כיום שלטון, והיא מצויה במשבר שטרם ידעה עד כה. קרבות הרחוב שניטשים בכל רחבי הארץ מול עיניהם הכלות של השוטרים חסרי המעש ואובדי העצות שלנו, הם תוצאה של חוסר המשילות המתמשך לאורך השנים, שבו כל כוח שלטוני, פוליטי, משפטי או תקשורתי, עושה ככל הישר בעיניו. מהתפוררות קונסטיטוציונית הגענו להתפוררות גמורה. חסר לנו שכעת ייצאו כלי הנשק שנצברו באוכלוסייה הערבית ויופעלו לשם שינוי במישור הלאומני ולא רק הפלילי, ואם גם חיזבאללה יצטרף לחגיגה עם טיליו, אני ממש לא יודע מה יישאר מאיתנו כאן.

אבל אל חשש אף אחד כאן לא ייתן את הדין על המחדל הזה, כמו גם על קודמיו. לא המושחת שבראש המערכת, לא השר הנעלם לביטחון פנים, וגם לא שאר הננסים וחדלי האישים שסובבים אותו ולא עושים מאומה, שהכניסו אותנו למצב הזה. קשה לי לדמיין אוסף יצורים אומללים מהם, למעט אולי האזרחים שבוחרים בהם שוב ושוב ולא נותנים לחידלון הזה להשפיע עליהם. בסוף בסוף, האשמה היא תמיד בנו, האזרחים. אנחנו אלו שנותנים למציאות הזאת להתרחש וללה פמיליה לשלוט בנעשה, ולא עושים מאומה. אנחנו אלו שמצביעים שוב ושוב לאותם חדלי אישים ומושחתים ולאותם ננסים טרוטי עיניים בלי לשים לב למחירים ולתוצאות. אז אל לי להתלונן, אנחנו אוכלים את מה שבישלנו במו ידינו.

[1] רק היום שמעתי על קולות ערבים בלוד שטוענים כי שני ההרוגים הערבים מהטיל העזתי שנחת אתמול בלוד, הם באשמה ישירה של הממשלה והמשטרה היהודית הציונית והכובשת. למה? כי לא בנו להם מקלטים. איך ייתכן שאנחנו נותנים לאחיהם, אלו שזוכים לתמיכתם ואהדתם בפעולות טרור וירי טילים נגדנו, להרוג גם אותם ולא רק אותנו?! באמת אשמים אנחנו. היינו צריכים למגן אותם היטב כדי לאפשר להם לעודד את ירי הטילים עלינו ולשמוח על כל מת אצלנו. פויה.