הערות על ההידור בנר חנוכה (טור 430)

בס”ד

בשאלה שהגיעה אליי היום נשאלתי לגבי ההידור בנרות חנוכה. עניתי בקצרה, וחשבתי לכבוד חנוכה להביא את הדברים שכתבתי על כך ביתר הרחבה (המקור הוא כאן).

הידור מצווה

הגמרא בשבת קלג ע”ב (ומקבילות) מביאה דרשה לגבי הידור מצווה:

דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום.

שתי הדעות נפסקו להלכה, אם כי ההליכה בדרכיו של הקב”ה משויכת בדרך כלל לפסוק אחר “והלכת בדרכיו”. ראו רמב”ם הל’ דעות פ”א ה”ו ובספר המצוות עשה ח). הדברים מובאים בש”ס ובפוסקים לגבי ציצין שאינם מעכבים את המילה (שבת שם), דין אגד בלולב (למ”ד לולב אין צריך אגד. סוכה לג) ועוד.

אנשים סבורים שהידור מצווה הוא עניין וולונטרי, ולא היא. בפשטות דין הידור הוא חובה גמורה, עשה דאורייתא. אלא שההידור אינו מעכב את המצווה, כלומר שגם אם עשה את המצווה בלי הידור יצא ידי חובת המצווה. אבל הוא ביטל מצוות הידור.[1] בלבול דומה קיים לגבי התכלת. המשנה במנחות אומרת שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולכן אנשים חושבים שהתכלת הוא וולונטרי. ולא היא. מצוות תכלת היא עשה חיובי, אלא שאינה מעכבת את הלבן. ראיה פשוטה לכך היא שהמשך המשנה שם מדבר על כך שהלבן אינו מעכב את התכלת, והלבן הוא ודאי חובה. הכלל בהלכה הוא שכל מצווה היא חיובית אלא אם יש מקור ברור שלא (להבדיל מקדשים ששם ברירת המחדל היא שמדובר בדין שאינו מעכב אלא אם יש מקור שהוא מעכב, למשל שהוא נשנה שוב או שנאמר בו “חוקה” וכדומה. ראו מאמרי כאן בטעם הדבר).

הגמרא ב”ק ט ע”ב מדברת על שיעור ההידור:

אלא א”ר זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה. ובהמשך שם במערבא אמרו משמיה דר’ זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב”ה.

חובת ההידור היא עד שליש במחיר המצווה (מלגיו או מלבר, ראו בסוגיא שם).

הר”ח שם כותב:

במערבא אמרי עד שליש משלו כלומר מוזהר הוא להתנאות במצוה עד שליש מכאן ואילך אם מוסיף יתר על שליש מדה יתירה עושה כגון המפרנס עני ומוסיף לו יתר שנמצא חיננו ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו אלא משלם לו גמולו. משל הקדוש ברוך הוא שנאמר מלוה ה’ חונן דל ופשוט הוא. ד”א מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא שאם בא להדר המצוה ביתר משליש בדמיה [אינו חייב] כל זה מיגיעו שחייו קודמין להידור מצוה אבל אם זימן לו הקדוש ברוך הוא ממון שלא מיגיעו ובקש להדר המצוה ביותר משליש הרשות בידו. והמהדר המצוה משובח כדתנינן בנר חנוכה [שבת כא ב] והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין וכו’:

רואים שעד שליש זוהי חובה שמוזהרים עליה, אבל יש עניין לעשות גם מעבר, כפי שלומדים מנר חנוכה.

ייחודו של דין הידור בנרות חנוכה

מקור ההידור בנר חנוכה מופיע בסוגיית שבת כא ע”ב:

ת”ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב”ש אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, וב”ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך וכו’.

כך גם מובא להלכה ברמב”ם פ”ד ה”א מהל’ חנוכה ובטוש”ע או”ח סי’ תרעא כדברי ב”ה.

בר”ח משמע שההידור בנר חנוכה הוא דין יתר מעבר ל”זה אלי”, ולכן אין חובה לעשותו. הוא וולונטרי, מכסף יתר שיש לו. אבל בפשט הגמרא כאן לא משמע כך. לכאורה רואים כאן שבנר חנוכה יש דין הידור מיוחד, שהוא מעבר לדין הכללי של הידור במצוות, הן בכמותו והן בצורתו. בנר חנוכה ישנן כמה דרגות ואופנים ספציפיים של הידור שמפורטים בהלכה, מה שלא מצאנו בשאר הקשרים,  ויש גם צורה מיוחדת ומסוימת לכל דרגת הידור. העובדה שדווקא כאן חכמים ירדו לצורת ושיעור ההידור, אומרת שיש כאן דין מיוחד. בפרט הדברים נכונים לגבי שיעור ההידור.

בחי’ רי”ז הלוי הל’ חנוכה פ”ד ה”א הקשה בשם אחד מחכמי אה”ק איך בחנוכה המהדרין (וודאי המהדרין מן המהדרין) מוציאים יתר על שליש מן המצווה. הרי המצווה עצמה היא נר איש וביתו (נר אחד), והמהדרין הוא נר לכל אחד, ומהדרין מן המהדרין הוא מוסיף והולך (סה”כ 36 נרות לפחות). כלומר שאפילו ההידור ברמה הפשוטה הוא יותר משליש במצווה. אמנם הר”ח כתב שזה נכון לכל המצוות שמן הראוי להוסיף מעבר לשליש, אבל בפשטות הכוונה היא שיש כאן דין הידור  מיוחד, בכמות ובאיכות. הגרי”ז עצמו מביא שם את דברי הר”ח ודוחק בו, ואכ”מ.

אמנם במ”ב סי’ תרעא סק”ז הביא:

ואם השמן הוא ביוקר מוטב להדליק בנרות שעוה ולהיות מוסיף והולך כמו שכתוב בפנים ממה שידליק בשמן זית נר א’ בכל לילה לבד:

מקורו הוא הח”א כלל קנג ושו”ת בנין עולם סי’ לד. דין מוסיף והולך הוא דין הידור של חנוכה והדין השני (שמן מובחר) הוא מדין “זה אלי ואנווהו” של כל התורה. רואים שההידור של נר חנוכה קודם. לפי הר”ח זה כמובן לא נכון, שהרי לשיטתו ההידור הרגיל הוא מצווה דאורייתא והשני הוא רק רשות למי שרוצה. רואים שההידור של חנוכה הוא דין אחר, וגם הוא כנראה חובה (שאינה מעכבת את המצווה).

ביאור הדברים

בספר נתיבות יהושע למורי הרב יגל ז”ל, ח”א ‘קונטרס המועדים’ סי’ יב, הסביר זאת בהקדם קושיית הפני יהושע בסוגיית שבת כא ע”ב:

שם מאי חנוכה דתנו רבנן כו’ טמאו כל השמנים שבהיכל כו’ ולא מצאו אלא פך אחד [כו’] ונעשה בו נס… ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה דהא קי”ל טומאה הותרה בציבור והיו יכולין להדליק בשמן טמא ובשלמא למ”ד דחוייה בציבור [פסחים ע”ט ע”א] ניחא הכא שפיר קצת משא”כ למ”ד הותרה בציבור דאפילו הדורי לא מהדרינן כדאיתא ביומא [ו’ ע”ב] א”כ קשה טובא…

השאלה היא מדוע היה נדרש נס, הרי יכלו להדליק גם בטומאה. עיקר הקושי הוא  לשיטה שטומאה התורה בציבור, שכן לשיטה שהיא דחויה ניתן אולי לומר שהנס היה כדי שידליקו בהידור בשמן טהור.[2] אמנם לפי זה, גם לשיטה שטומאה הותרה בציבור עדיין נכון שעדיף להדליק לא בטומאה.[3]

ובסופו של דבר הוא מיישב:

לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם כדאשכחן שנעשה זה הנס תמיד [אבות פ”ה מ”ב] שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם והואיל ואיתרחיש להו ניסא בעיקר הענין שנגאלו גאולה שלימה מיד מלכות יון הרשעה שהיו אומרים לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל וגזרו כמה שמדיות ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם, לכך נעשה להם ג”כ נס זה בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם כדדרשי נמי לענין נר מערבי אלא שלאחר מיתת שמעון הצדיק אפילו נר מערבי לפעמים היה כבה והולך לכך נעשה להם נס בזה הענין ממש באותן הימים שהיו עת רצון להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה, כן נראה לי נכון:

כלומר מטרת הנס הייתה להודיע חיבתו של המקום אליהם.

הרב יגל שם מסביר שכל הנס היה שהתאפשר להם להדליק בהידור, ולכן תקנה לזכר אותו הנס כוללת מרכיב של הידור בעיקר התקנה. כלומר שהידור זה אינו מדין הידור הכללי של “זה אלי” אלא דין מיוחד בנר חנוכה זכר להידור שבהדלקה בשמן טהור.

ומה שעדיין מגדירים זאת כהידור אין פירושו שזו לא חובה. אכן יוצאים ידי חובה בנר איש וביתו, אבל זו חובת עצם ההדלקה. מעבר לה יש חובת הידור, ואותה לא יוצאים אם לא מהדרים. ובאמת אי אפשר היה לקבוע את ההידור כחובה גמורה מעיקר הדין, אחרת לא היה כאן הידור, וחכמים רצו להותיר זאת כמעשה של הידור זכר לנס וכנ”ל. וכעין זה לגבי מצוות “קדושים תהיו”, שביאר הרמב”ן שהיא חובה לא להיות נבל ברשות התורה, וכן “ועשית הישר והטוב” לעשות לפנים משורת הדין. שתי אלו לא נכללות במניין המצוות (גם לשיטת הרמב”ן עצמו), ובפשטות זה מפני שאם הן היו נכללות במניין המצוות אז חריגה מהן לא הייתה איסור לפנים משורת הדין אלא איסור גמור מעיקר הדין עצמו.

ורמז הותירו לנו חכמים בדבר, שקבעו כמה דרגות בהידור. להראות לנו שהדבר אינו וולונטרי כפי שניתן לחשוב. חכמים קובעים צורה מאד מסוימת לעשות זאת, וזהו רמז שמדובר על חלק מעיקר התקנה (כעין סברא זו הצגתי במאמר כאן לגבי שיעורי הפרשת תרומה והגדרת המושג ‘רצון ה”).

מתי תוקנה תקנת ההידור

למסקנתנו נראה שתקנת ההידור הייתה חלק מהתקנה המקורית של הדלקת הנר. אבל אם באמת ההידור היה חובה בגוף התקנה המקורית של נס חנוכה, אז לא ברור כיצד נחלקו ב”ה וב”ש לגבי ההידור (האם מוסיף והולך או פוחת והולך). בית שמאי ובית הלל היו זמן לא רב אחרי הנס,[4] ובתקופה כה קצרה כשישראל בארצם לא מסתבר שיחול שיבוש כל כך גדול במסורת.

היה מקום לומר שהם לא נחלקו בגדר התקנה המקורית אלא בדין הידור שנוסף על תקנה זו בתקופה מאוחרת יותר. כאשר תוקנה הדלקת הנר על ידי בי”ד של חשמונאים לא קבעו הידור מחייב וכל תקנת ההידור נעשתה על ידי ב”ש וב”ה עצמם. לכן אין פלא בכך שישנה מחלוקת ביניהם כיצד להדר. לפי זה, עד תקנת ההידור הייתה חובה להדר רק מדין “זה אלי ואנווהו”, וב”ש וב”ה החליטו להוסיף דין הידור מיוחד. בפרט אם מקבלים את הטענה הרווחת שנס פח השמן קיבל מעמד מיוחד רק אחרי החורבן (כשהניצחון הצבאי כבר היה פחות משמעותי), אזי סביר שבשלב הזה החליטו גם להוסיף הידור מיוחד זכר לנס פח השמן.[5] זה אינו סותר את הטענה שההידור הוא דין מיוחד כחלק מתקנת הדלקת הנר. גם אם זה נוסף בשלב מאוחר יותר, עדיין ניתן לומר שהוסיפו דין הידור מיוחד. להיפך, דין הידור הרגיל היה קיים מלכתחילה, כמו בכל דיני התורה, וההידור המיוחד נוסף לאחר מכן.

ניתן אולי לדייק זאת בלשון הרמב”ם פ”ג מהל’ חנוכה ה”ב:

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו דור שיהיו שמונה ימים האלו שתחילתם כ”ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלה הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

לשונו טעונה ביאור בתרתי: א. למה הוא מסיף בסוף דבריו שהדלקת הנרות בימים אלו מד”ס, הרי בתחילת דבריו הוא מביא כבר את כל דיני התקנה. ב. לשונו אינה ברורה כל צרכה. אפשר לקרוא שהתקנה הייתה לקבוע ימי שמחה והלל והדלקת נרות, אלא שיש שינוי בלשונו. הוא עובר מתיאור התקנה מהעבר לעתיד (שתקנו שיהיו הימים שמחה והלל) להווה שמדליקין בהם הנרות. פשטות לשונו היא שהתקנה הייתה ימי שמחה והלל, ואנו גם מדליקים נרות. האם זה לא חלק מהתקנה?

נראה שלדעתו באמת הדלקת הנרות לא הייתה מעיקר תקנת החשמונאים, ולכן הוא גם מוסיף שדין זה גם הוא מד”ס כקריאת המגילה.[6]

כך גם משתמע מנוסחת ‘על הניסים’ ועוד מקורות רבים (ספר מכבים, יוסיפון ופסיקתא רבתי) שאינם כוללים את נס פח השמן. ומשמע שבימי מתתיהו והחשמונאים שבזמנם תקנו נוסח זה, באמת לא תקנו הנרות שהם זכר לפח השמן.

אמנם במגילת אנטיוכס מופיע בהאי לישנא:

ע”כ קיימו בני חשמונאי קיום וחלקו איסר ובנ”י עמהם כאחד לעשות שמונה ימים האלה ימי משתה ושמחה כימי מועדים הכתובים בתורה ולהדליק בהם נרות להודיע אשר עשה להם אלקי השמים נצוחים.

משמע שהדלקת הנרות הייתה אכן מכלל התקנה המקורית של בני חשמונאי. אמנם צורת ההדלקה וצורות ההידור לא מפורטות כאן, ולכן דברינו שההידור הוא שתוקן מאוחר יותר ולא עצם מצוות ההדלקה, בעינם עומדים. בדומה לזה הסתפק בס’ מועדים וזמנים ח”ב, האם התקנה להדליק כל איש על פתח הבית אינה מבית חשמונאי, וע”ש ראיותיו. ומה שהקשה הוא עצמו על דבריו, לשיטתנו הכא שהדברים אמורים רק לגבי ההידור, מיושב שפיר.

[1] ומה שלא מונים את מצוות ההידור במניין המצוות, ראו במאמרנו לשורש העשירי, בספר ישלח שרשיו, שלא מונים כללים שנוגעים לכלל המצוות (כמו חצי שיעור).

[2] אמנם מדובר בשמן נס שבפשטות אסור בהדלקה, ולכן צל”ע מדוע זה עדיף של שמן טמא, בטח לשיטה שטומאה הותרה בציבור.

[3] ראו בטור 404 (וגם כאן וכאן) לגבי היעדר נפ”מ בין דחויה להותרה.

[4] יש דיון רחב בבית המדרש ומחוצה לו, עד מתי היו שני הבתים הללו. יש שרצו לומר שמכיוון שהבת קול שהלכה כב”ה יצאה ביבנה אזי גם הבתים היו עד אז, אבל אין זה מוכרח כלל. ראו דורות ראשונים ח”ב עמ’ רצ”ד שהוכיח כן בראיות רבות שעיקר המחלוקות עצמן בין שני הבתים היו בזמן הלל ושמאי עצמם, ומה שהגיע עד תקופת יבנה אלו רק ההולכים בדרכם. ראו גם בספר בינו שנות דור ודור.

[5] אמנם ראו במהר”צ חיות שבת כא ע”ב שהביא בשם הפסיקתא רבתי שתקנת ח’ הימים אינה משום נס פח השמן אלא משום שמונה שיפודים שמצאו, ע”ש.

[6] ובספר חסדי אבות הנדפס בסוף ס’ יכין דעת סי’ יז כתב שתקנת הנר הייתה לאחר החורבן. וכן הביא הר’ יהודה גרשוני אור המזרח כב חוברת עט-פ, עמ’ 43. ראו גם בספר בינו שנות דור ודור שהרבה להשיג על דבריהם. וקושיותיו מיושבות לדברינו כאן שהתקנה הייתה בזמן הבית אבל מאוחר יותר מתקופת החשמונאים. ובאמת ברמב”ם עצמו בספר המצוות שורש א כתב בפירוש שנר חנוכה נתקן בזמן הבית, ע”ש.

36 מחשבות על “הערות על ההידור בנר חנוכה (טור 430)”

  1. שלבעכה”צ
    א. מניין הפשטות שהידור הוא דאורייתא ולא אסמכתא דרבנן? אולי נכון אך לא פשוט.
    ב. כתבת שלר”ח הידור שמן מובחר בחנוכה קודם למוסיף והולך כי זה דין כללי דאורייתא. כלומר גם בדין שכולו דרבנן שייך ההידור הכללי דאורייתא ויש לו חשיבות מיוחדת כי עיקרו דאורייתא (ואולי מעין תדיר קודם). צריך לזה ראיה (ובלעדיה זה לא “כמובן” דלא כמשנ”ב).
    ג. קושיית הפנ”י. אני לא מכיר אבל אולי טומאה הותרה בציבור דווקא אם האנשים טמאים (והם יטמאו את הקרבן אחרי השחיטה) ולא אם השמן עצמו טמא מלכתחילה? כך לכאורה עולה גם מהדרשה איש כי יהיה טמא וכו’ שדרשו איש נדחה ולא ציבור, שמדובר בדחייה מחמת האיש.
    ד. לשון הרמב”ם. אולי לשם פשטות אפשר להציע שהרמב”ם מדגיש שההדלקה מצווה מדברי סופרים כדי לאפוקי מבה”ג איש ריבו. ואגב צריך מקור שהרמב”ם הכיר (אותו ובו) כדי להציע שלדעתו תקנת ההדלקה מאוחרת.
    ה. הרב יגל אומר שתיקנו הידור בכמות הנרות לזכר ההידור בשמן טהור. יש להקשות בדוחק שאמנם הדלקה מרובה מכובדת יותר ממועטת אבל על פניו הסוגים שונים זה בכמות וזה באיכות. הידור מצווה זה אתרוג נאה ולא אתרוג ושליש, וכך שמן טהור הוא שמן נאה ואינו עניין לכמות השמן. אם כדבריו אז לכאורה יותר סביר היה לתקן להדליק בשמן זית ובכלי זהב. אם ההידור בחנוכה הוא סתם להדר את המצווה אז יותר מובן שלא חיפשו דמיון להידור בטהרת השמן אלא לפירסום הנס.

    1. בלצפ”א,
      1. זו התפיסה המקובלת. כשמשהו נלמד מפסוק ההנחה שהוא דאורייתא אלא אם יש סיבה טובה לומר שזו אסמכתא.
      2. נראה לי פשוט. כל דתקון רבנן כעין דאורייתא. בכל אופן, בר”ח מפורש שזו חובה וזו לא.
      3. מפורש שהותר גם בשמן. ראה בפנ”י שם.
      4. זה לא בהלכות אלא אולי בספהמ”צ.
      5. בכל אופן זה סוג של הידור בפרסום הנס.

      1. 2. לאיזה משפט בר”ח אתה מתכוון?
        4. בה”ג מודה שחכמים תיקנו ואעפ”כ מונה כדאורייתא. וכמדומני שבאיגרת הרמב”ם מציג את זה כטעות מרכזית של בה”ג שהובילה אותו לכתוב מחדש את ספר המצוות. זה לא שווה שורה וחצי ביד החזקה להבהרה מוחלטת? (אולי אדרבה הייתי מתפלא אם לא היה טורח להדגיש לאפוקי מבהג)

      2. 3. לא מצאתי בפנ”י ראיה. הוא מביא שמעלים נר תמיד אפילו בטומאה אבל מניין שמדובר בשמן טמא ולא באדם טמא. יש שם הפניה לרמב”ם בלי מקור ואחפשנו מחר.

        1. א. לשון הרמב”ם “והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן שנאמר להעלות נר תמיד”. לא מפורש כאן שגם הדלקה בשמן טמא מותרת. והסברא לחלק בזה נ”ל מבוארת – אין טומאה בציבור כי ה’ לא מואס את כל עם ישראל מלעבוד אותו (או הוורט שציבור לא מת ולכן לא נטמא) וכאב את בן ירצה. אבל אם המוצרים טמאים (וכנראה יש מקור שאסור להדליק בשמן טמא) זה כמו שאין כבשים אלא גמלים וא”א לעבוד במקדש מחמת הנסיבות. [וצ”ב מה הדין באירוע חריג אם כל הכהנים בעלי מומים].

          ב1. הפני יהושע מקשה רק אליבא דרב נחמן הסובר טומאה הותרה בציבור ולפי האיכא דאמרי בגמרא יומא “אפילו היכא דאיכא טהורים וטמאים בההוא בית אב פליג רב נחמן ואמר עבדי נמי טמאים”, כלומר לא צריך לחוש בכלל להדר (מלשון לחזר, ארמית) ולהביא טהורים, ומזה אומר הפנ”י שלא צריך להדר (אולי מלשון הדר, עברית) בשמן טהור. א”כ מה עונה הרב יגל? שעשה להם נס להודיע חיבתם בדבר שאין שום צורך בעולם כלל להדר בו? אז מה הקשר לכך שלא מצאו שמן טהור, גם אם היו מוצאים שמן טהור לרוב היה עושה להם נס להודיע חיבתם. או שיעשה נס שתצמיח האדמה כבשים לקורבן התמיד.

          ב2. לפי הגמרא יומא ו,ב הנ”ל שהובאה בפנ”י בטור, שלמ”ד טומאה הותרה בציבור איכא דאמרי שטמאים בבית האב עובדים גם כשאפשר בטהורים (ואולי גם הא”ד הראשון שאם יש טהורים באותו בית אב אז דווקא הם יעבדו זו חומרה מדרבנן בלבד), שוב אינני מבין מניין צמחה סברתך שבפיקוח נפש בשבת אם אפשר בקלות רבה להציל בלי לחלל שבת אז אסור לחלל.https://mikyab.net/posts/72809#comment-53962

          1. א. זו התפיסה המקובלת ומסברא איני רואה שום מקום לחלק. אין לי זמן כרגע לבדוק. ובוודאי אם קושרים זאת לטומאה ברה”ר (עשיתי זאת בעבר), אז ודאי שמדובר בחפצא עצמו. בכל אופן זו הנחת הפנ”י ודומני שכך מקובל לחשוב. איני רואה סיבה לחלק.
            ב1. הערתי על כך. הנס הוא לאפשר הידור גם למ”ד הותרה. עדיין יש בזה הידור וזה ודאי מספיק להוגיע חיבתן שלמרות שלא צריך מאפשרים להם להדליק בטהור.
            ב2. כי בטומאה באמת אין טומאה בציבור. אבל בפיקו”נ יש שבת.

              1. לגבי הגמרא ביומא אין הכרח. ראשית יש בזה מחלוקת בדעת ר”נ. לצד שרק כשקשה אין חובה משמע שכשקל יש חובה, אף שהוא הותרה. וזה להדיא כדעתי. ולצד שאפילו כשקל אין צורך להדר, הכוונה שיוצאים ידי חובת המצווה אבל חובת ההידור לא (אמנם לפי זה כשקל ולא עושים את ההידור זה מעכב גם את המצווה עצמה, אחרת במה המחלוקת. ואולי זה אתיא כתוס’ סוכה שאם לא עשה כדברי חכמים לא יצא את הדאורייתא).

                1. אכן, אבל זה לא כ”כ להדיא. לכולי עלמא לא צריך להביא טהורים מבית אב אחר, ולכן נ”ל יותר סביר שגם הצד שדורש טהורים מאותו בית אב היינו רק חומרה דרבנן (כמו דבר שיש לו מתירים, שגם בזה אני אוחז, כמובן, שלסמוך על רוב ולאכול זה היתר מוחלט, כדמוכח לדעתי משתיית חלב שכולה סמיכה על הרוב).

                  כשאתה אומר שלא יוצאים ידי חובת הידור אתה מתכוון שלמעשה לכו”ע (ולשיטתך שהידור דאורייתא) חובה דאורייתא להביא את הטהורים, והגמרא ביומא עוסקת רק בדין המצווה עצמה וזו לא הלכה למעשה? (א”כ אז זכור לי בערפל רב שבגליונות חזו”א העיר נמרצות בכה”ג על הגר”ח).

      3. 1. האם הידור הוא דאורייתא, חיפשתי ותמיהני. כאן https://tinyurl.com/2p9b2apv מובאת דעת תוספות מנחות וריטב”א ומהרש”ל שהידור דרבנן ומובא שם שכך נפסק בשו”ע. וחוץ מהשיקולים ההלכתיים שלהם, עוד “סיבה טובה” לומר שזו אסמכתא היא שאי אפשר ללמוד חובות דאורייתא משיר של משה ובני ישראל. אפשר להסיק את המובן מאליו שמידה טובה להתנאות לפני ה’ במצוות (וגם בלי מצוות, כגון לשיר לפניו לרקוד לפניו), קל וחומר ממלך בשר ודם שנותנים לו מן המשובח ביותר, אבל מצוות עשה דאורייתא אי אפשר כלל להסיק. (ואגב א”כ ק”ו שאין סיבה לומר שהר”ח חולק על המשנ”ב).

        1. לא ראיתי שם שו”ע. אבל כעת אני באמת רואה שיש בזה מחלוקת. התפיסה שזה דאורייתא נראית לי סבירה יותר. ראשית, לדעתי ההידור גם לעיכובא, אלא שאינו מעכב את המצווה אלא את ההידור (כפי שכתבתי בטור). ובזה נפלה ראיית הריטב”א. יתר על כן, לאבא שאול שלומדים מכאן ללכת בדבריו של הקב”ה, שזה ודאי דין דאורייתא (שלהלכה נלמד מ”והלכת בדרכיו”).

            1. למה לא? זה דין שיוצא מהתורה. אמנם אינו בהכרח ממש מצוות עשה כי אינו כתוב כציווי, אבל הוא כתוב בתורה. זה ודאי לא גרוע יותר מדין גיד הנשה שכתוב כתיאור של מנהג בני יעקב, או חצי שיעור שנלמד מסברא (חזי ליאצטרופי) או מריבוי “כל חלב”, וכך גם כל הדרשות. וכך גם לגבי רצון ה’ בשיעורי תרומה במאמר שהפניתי בטור.

                1. ההשוואות לא נראות חזקות. בגיד הנשה מניחים ע”פ הרמב”ם שחזר ונאסר בסיני (ואת זה כנראה קיבלו במסורת או משמעות הפסוקים בתורה על כן לא יאכלו וכו’). לעניין חזי לאיצטרופי הרי בוודאי אינך אומר שכל מידה טובה שראוי לנהוג מסברא היא גם חיוב דאורייתא. את ההשוואה לשיעורי תרומה לא הבנתי כי בהידור דנים בעצם החיוב ולא בשיעור והרי לא באת להכליל מרצון ה’ בשיעורי תרומה שכל מידה טובה מסברא היא חיוב דאורייתא.

                  אם ההידור הוא דאורייתא אז למה ומניין לחשוב שהשיעור דרבנן ולא כשאר שיעורים הלכה למשה מסיני. מביאים שם שהשד”ח מעלה את האפשרות הזאת ולא הזכרתי אותה כי חשבתי שאינה מסתברת.

                  1. חז”ל הניחו בעקבות הרמב”ם? זו מחלוקת תנאים בפ’ גיד הנשה. עדיין לכל הדעות אין כאן ציווי אלא הפסוק הזה.
                    ואכן כל דבר שמסברא הוא דאורייתא במובן מסוים. זה לא דרבנן. אמנם אין כאן מצווה במובנה המלא כי אין ציווי, ועדיין זהו דין דאורייתא. השוויתי לח”ש ולדרשות.
                    ואגב, זה אולי גם יכול להסביר מדוע ספיקו לקולא (כמו שמופיע בשו”ע), למרות שאינו ממש דרבנן.

                    כמו שבתפילה יש חובה דאורייתא והפרטים כיצד לעשות זאת זה מדרבנן. וכמו שבתרומה חיטה אחת פוטרת את הכרי ורבנן קבעו שיעור (לפי התפיסה המקובלת שזה דרבנן).

  2. האם אין כאן בלבול מושגים? זה אלי ואנוהו שם הידור לשון הדר יופי ששם הדיון שעד שליש זה חובה ופה לשון מהדרין הכוונה מחזרין וכמו שכתב רש”י “והמהדרין אחר המצוות” ונראה שזה לקוח מהלשון מחזרין בארמית ששם אולי אין שום חובה

  3. הרב דומני שראיתי שהרב יצחק אדלר (מאמריקה) מקשר את שליש מלבר או שליש מלגו בחקירה האם הידור הוא כחלק מן המצווה (מלבר) או בפנ”ע (מלגו). אם אני לא טועה הוא הזכיר את הרב סולובייצ’יק בכך.

  4. 'הדר' כעיקר המצווה -ההקבלה לחג הסוכות

    בס”ד ב’ דחנוכה פ”ב

    יש לומר שהחשבת ה’הדר’ כחלק מהמצווה, כרוכה בהגבלה של חנוכה לחג הסוכות, שאף הוא בן שמונה ימים שגומרים בהם את ההלל. גם ארבעת המינים שנוטלים בסוכות יש גדר ‘הדר’ שהוא מתנאי עיקר המצווה. ואולי יש לומר שה’הדר’ חשוב במיוחד בארבעת המינים שייעודם ‘ושמחתם לפני ה’ אלקיכם’, וכך בנרות החנוכה חשוב ההידור כדי להעצים את השמחה, שנרות הם ביטוי מובהק לשמחה.

    יש בחג הסוכות את מצוות הסוכה המהווה בית ‘תשבו כעין תדורו’, ואף בחנוכה מצוות ההדלקה היא ‘נר איש וביתו’ אך יש בחג הסוכות גם הדגשה של העשיה האישית של כל אחד בנטילת הלולב ביום הראשון שבו כל אחד מצווה לקחת משלו, וכך בחנוכה – המהדרין מדליקים נר לכל אחד ואחד.

    וכן יש בחג הסוכות ציון של ספירת הימים תוך ביטוי למספרו הסידורי של כל יום, הבא לידי ביטוי בפרי החג, המבטאים את העובדה ששיא השמחה הוא ‘ביום הראשון’ שבו חוגגים את הניצחון על המקטרג, וכך סוברים ב”ש בחנוכה שעיקר השמחה היא ביום הניצחון על היוונים הוא יום כ”ה בכסלו

    אך בחג הסוכות יש גם יסוד של פניה את העתיד, של תפילה על הגשם, שהיא מתעצמת דווקא לקראת סופו של חג הסוכות, ביום הערבה ובשמיני עצרת, שהם שיאה של התפילה על הגשם. וכדרך זה מדגישים ב”ה יותר את הפן של הצפיה והתפילה לעתיד, המתעצמת בכל יום נוסף. אם בסוכות מבקשים אנחנו על המים – בחנוכה מבקשים אנחנו על האור, אור התורה שיהיה ‘מוסיף והולך’ מיום ליום.

    בברכת חנוכה מאירה, ירון פיש”ל אורדנר

    1. הצורך בהגברת ההידור - עם שקיעת ממלכת החשמונאים

      ואולי מחלוקתם של ב”ש וב”ה בגדר ‘מהדרין מן המהדרין’, שמשמעותה היא ש’מהדרין מן המהדרין’ נכנס לגדרי ההלכה – נובעת מהמצב בימיהם שמלכות בית חשמונאי שקעה, ובמקומם עלתה מלכות הורדוס הוואסאל של הרומאים.

      דווקא במצב זה שהראה שהישגם של החשמונאים הולך ונמוג, ונדמה שהולכים ונופלים לידי שיעבוד מלכויות קשה – חשוב לזכור ביתר שאת שיש תקווה, ושמעטים וחלשים יכולים לעמוד על חירותם ולשמור על רוח היהדות גם נגד אימפריה חזקה. כנגד החושך ההולך וגובר יש להרבות אור כ’מהדרין מן המהדרין’.

      בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

      1. ההידור של ה’מהדרין’, אינו הידור שבנוי כב’התנאה לפניו במצוות’, אלא הידור של ‘ברב עם הדרת מלך’. כל אחד מבני הבית המדליק – מוסיף ‘ברב עם הדרת מלך’, שהרי בבית זה יש ‘רבים העושים את המצוה’.

        אף ההידור של ה’מהדרין מן המהדרין’ קשור לריבוי, הדגשת ריבוי הימים של החג, המברר את העובדה שאין כאן אירוע חד פעמי אלא תהליך מתמשך – אם תהליך של זכירת העבר כב”ש ואם תהליך של צפיה אל העתיד כב”ה.

        החיבור אל העבר ואל העתיד – יוצר ‘ברב עם’ ברמה גבוהה בהרבה. לא רק בני הבית מתאגדים כאן לעבוד את ה’, אלא כל ‘ציר הזמן’, כל הדורות של עם ישראל, שהיו ושעתידים להיות – מתאגדים יחד ל’ברב עם’ אינסופי.

        בברכה, עי”ש

        1. 'כנגד ימים הנכנסים' - ההקבלה לשבת

          לפי ההסבר שמחלוקת ב”ש וב”ה היא אם מדליקים כנגד ימים הנכנסים או כנגד ימים היוצאים – ניתן למצוא הקבלה למחלוקת שמאי והלל לגבי ההכנה לשבת.

          לדעת שמאי – כבר מתחילת השבוע מגמת האדם היא לקראת השבת שהיא תכליתו של השבוע, בעוד שלב”ה – ‘ברוך ה’ יום יום’, גם לכל יום חול יש ערך עצמי כשלב בדרך אל השבת, הנבנית נדבך על גבי נדבך מימות החול, כשכל יום ‘מוסיף והולך’ על קודמו.

          בברכה, פדהצור פיש”ל פרי-גן

          1. הדרך או המטרה הסופית?

            לא נכנסתי לשאלות ‘בכוח ובפועל’ ו’מעשה וכוונה’ שדן בהם הרב זוין ב’לאור ההלכה’. מה שהצעתי הוא לגבי היחס בין הדרך את התכלית, שב”ש ממוקדים במטרה הסופית, בעוד ב”ה מדגישים את חשיבותו של כל שלב בדרך.

            מצאתי כעת שהרב זוין הלך כעין זה במאמר חסידות שבו הציע שלב”ש נר חנוכה הוא בבחינת ‘אש’ המבטלת כליל את הרע, בעוד שלב”ה נר חנוכה הוא בבחינת ‘אור’. לב”ש ה’סור מרע’ עיקר, ולב”ה ה’עשה טוב’.

            בברכה, פפ”ג הי”ו

  5. זעירא דמן חבריא מעיר אנטוורפן

    הצורך בשמן זית בנר חנוכה אינו מדין *זה אלי ואנוהו*
    נירות שעוה דולקים באותו יופי ואיכות..

    מה שמהדרים אחר שמן זית בחנוכה זה *זה זכר לנס במקדש*
    ממילא נפלה קושייתכם מהמשנה ברורה

    1. יש כל מיני סוגי הידור בהלכה. לא כל ההידורים הם נוי פיזי. יש נוי הלכתי. המהדרים לאגוד את הלולב או לשרוף אץ החמץ (כר”י שאין הלכה כמותו). והידור במישור של זכר למקדש גם הוא הידור.
      (אגב, לא הקשיתי קושיא מהמ”ב ולא על המ”ב)

      1. צליל נהוריה טפי (לר' זעירא)

        בס”ד ד’ דחנוכה פ”ב

        לר’ זעירא דחד”א- שלום ורב,

        בגמ’ (שבת כג) משמע שעדיפותו של שמן הזית היא משום דצליל נהוריה טפי’. הפוסקים הוסיפו את הטעם שהנס נעשה בשמן זית, והנפק”:מ היא לגבי נר שעוה או סטרין שאף אורם צלול. כך או כך מדובר רק בהידור.

        בברכת חנוכה מאירה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס

        1. ולדעת מהר”ל מפראג נר שעוה אינו מוגדר כלל כ’נר’ משום שנר הוא כלי המלא בחומר בעירה. אמנם כיום יש ‘נרות חימום שבהם השעוה נתינה בתוך כלי.

          בברכה, חב”צ דקי”ק

      2. זעירא דמן חבריא מעיר אנטוורפן

        לרבינו שליטא – אתה כתבת לגבי דבריו של המשנב *דין מוסיף והולך הוא דין הידור של חנוכה והדין השני (שמן מובחר) הוא מדין “זה אלי ואנווהו” של כל התורה.* וזה לא נכון לגבי נירות שעוה
        נירות שעוה הם צלולים ואף אולי טובים יותר משמן זית

        *והידור במישור של זכר למקדש גם הוא הידור* להכניס את זה לדין התורה משום *זה אלי ואנווהו* נשמע קצת חסידי…

        לקינוח
        להרב פדווה מלונדון הגיע פעם אברך לשאול על כשרותו של אתרוג כשהרב ענה שזה כשר – האברך הוסיף ושאל אם זה גם יפה משום הידור – אמר לו את זה תשאל את אשתך היא מבינה ביופי יותר ממני

השאר תגובה