שתי הערות על מושגי קדושה (טור 472)

בס”ד

הטור מוקדש לנכדי החדש, המתוק והאהוב, גל משה (ביסלי) לבנון.

אני סומך על הוריו שיגדלו אותו בדרך של יחס מאוזן בין הקודש לחול.

השבת בבית הכנסת דיברתי על פרשת קדושים, כאשר נמצאנו כמובן בתווך בין יום השואה לבין ימי הזיכרון והעצמאות. מזה זמן רב אני חש שבימים הללו יש זילות של מושג הקדושה, דרך שימוש קל מדיי בו. החל מהדיבורים המעצבנים וחסרי השחר על קדושי השואה וקדושי צה”ל ועל קידוש השם על ידי נפגעי הטרור (בכל הנושאים הרגישים הללו אלו עסקתי במקומות אחרים, ולכן אבקש להעלות את המחאות ואת הדיונים על כך למקומות ההם), והמשך בקדושת המדינה, האדם היהודי, הגאולה וכדומה. לכן פרשת קדושים היא זמן טוב לגעת קצת במושג הקדושה.

אעשה זאת כאן דרך שתי טענות שבנויות זו על גבי זו: 1. מושג הקדושה הוא מוגבל ואינו חופף אפילו למצוות ולעבודת השם בכלל, ובוודאי שאין לו שייכות לעולם החולין הניטרלי. 2. יש חשיבות לשמור על ההבחנה הזאת, והטשטוש שלה כרוך במחירים ובנזקים כבדים.

פרשת קדושים ושימוש אימפריאליסטי במושג הקדושה

בתחילת פרשת קדושים אנחנו קוראים:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

בתוך הפרשה מופיעות עשרות רבות של מצוות מכל הסוגים, ובפסוק הלפני אחרון שלה אנחנו קוראים:

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי:

המסגור הזה יכול אולי לרמז שכל התוכן הכלול בפרשה שייך לקדושה. בין היתר אנחנו מוצאים בפרשה זו ציוויים על מורא אב ואם, איסורי עבודה זרה, נותר, כל מצוות מתנות עניים, גניבה, גזל, כחש ועושק, שכר שכיר, הכשלת עיוור בדרך, לא לקלל, לא להטות משפט, אוסף מצוות של יחס לזולת (אהבתו, לא לשנוא, הלבנת פנים, תוכחה, נקמה ונטירה ועוד), כלאי בהמה וצמחים ועוד ועוד. מדובר באוסף מאד מגוון של מצוות וקשה לראות בהן מכנה משותף. לכן לא פעם שומעים דרשנים שונים שמסבירים לנו שמושג הקדושה חופף על כל מרחבי ההוויה, וגם עניינים פרוזאיים כמו יחסים בין אנשים, מסחר הוגן וכדומה, שייכים לעולם הקדושה.

החסידות הגדילה לעשות בכך שהרחיבה את מושג הקדושה אל מעבר לעולם המצוות גם ל”מבואות המטונפים” (בלשון הליטאית מבית מדרשו של ר”ח מוולוז’ין), כלומר לעולם החולין. כך נוצרה סיסמת קידוש החומר שחביבה כל כך על בני דודנו הציונים הדתיים, שכידוע הם ענף עכשווי של החסידות (בדור האחרון זה גם עולה על פני השטח דרך לימודי חסידות שנעשו כל כך פופולריים במחוזותינו). הליטווקים, כמוני, מתנגדים לאימפריאליזם הזה, ולדעתם קדושה נמצאת בעולם ההלכה והמצוות. את המבואות המטונפים יצרו כאן כדי שנתרחק מהם ולא כדי שנקדש אותם. דומני שהרב נריה נזהר מהשוואה מלאה בין התחומים, כאשר הוא כותב בשירו הידוע לבני עקיבא: “קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה”. תורה שייכת לעולם הקדושה אבל העבודה, שגם היא אידאל אצלו, שייכת לעולם הטהרה (כלומר חולין על טהרת הקודש).

האידאה של קידוש החולין מתפשטת בציונות הדתית אל מעבר לעולם החולין הפרטי, לעולם של עם ומדינה. מה שנתפס כעולם של חולין (אפילו ירוד משהו. פוליטיקה רח”ל), הפך לקודש קודשים. המדינה קודש ומוסדותיה קודש קודשים, ולא אחזור שוב על הגרוטסקה של מדי צה”ל כבגדי כהן גדול (בעיקר חיל הים כמובן, שנאמר “בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך על יחסר”). כל מה שקשור למדינה, כמו הנופלים שמסרו את חייהם למענה, הוא כמובן קודש (קדושת הזיכרון). הדגלים נכנסים לבית הכנסת (בשרי נעשה חידודין חידודין כשאני רואה את הפשיזם המצמרר הזה), ומצעד הדגלים, שברובו הוא השתוללות לאומנית של ילדים נלהבים, גם הוא מוקד של עבודת השם.

לכאורה המבנה של פרשת קדושים תומך בשימוש האימפריאליסטי הזה. נראה שהמצוות לסוגיהן זו הדרך שלנו לקדש את החולין ואת החומר.

מהי קדושה: מבט הלכתי

אבל בניגוד לחסידות ולספרות המחשבה, שבדרך כלל לא תמצאו בהן זהירות ודיוק במושגים, שכן הם משעבדים את המקורות ואת המושגים למגמות הרצויות להם (ולכן בדרך כלל חבל על הזמן שמשקיעים בעיסוק בהם),  ההלכה רואה את מושג הקדושה בצורה מדויקת ו”רזה” יותר. התחומים של מותר-אסור, טמא-טהור וכדומה, לא חופפים לתחום של קודש-חולין. למעשה, הלכתית האסור והמותר רובו ככולו שייך לתחום החולין. הקודש תחום לעולם של מקדש וקודשיו, ואולי נושאים מסוימים נוספים כמו קידושין (ראה קידושין ז סוע”א: “רגלה של זו עולה”, ובתוד”ה ”חצייך, שם בע”ב, ובהרחבה רבה בקונטרסי שיעורים לרב גוסטמאן, קידושין שיעור א).[1]

הדגמה להבחנה ההלכתית הזאת ניתן למצוא בגמרא במגילה (כו ע”ב) שמבחינה בין תשמישי מצווה לתשמישי קדושה, לעניין הלכות גניזה:

תנו רבנן: תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן.

לאחר מכן מתחיל דיון מפורט היכן בדיוק עובר הגבול בין קדושה למצווה (ראה גם מנחות לה ע”ב). ישנה הקפדה בהלכה על כך שהקטגוריה של קדושה תהיה שונה מהקטגוריה של מצווה. אין לערבב ביניהן, ולכן היחס לחפצי קדושה הוא שונה מהיחס לחפצי מצווה. המצוות כשלעצמן אינן שייכות לעולם הקדושה.

המחשה מסוגיית שליא

דוגמא מעניינת שממחישה היטב את ההבדל בין התחומים ניתן לראות גם בתוד”ה ‘אין מקצת שליא’ (ב”ק יא ע”א). הגמרא שם דנה לגבי טומאת יולדת, והיא מבחינה בין מצב של ספק אם יצא וולד לבין מצב של ספק ספיקא:

ואמר עולא א”ר אלעזר שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון א”ל רבא מה דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מטהרת לה מראשון אלא אמר רבא לחוש חוששת מימנא לא ממניא אלא לשני מאי קמ”ל דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה.

אישה יולדת נטמאת שבוע (לזכר) או שבועיים (לנקבה) מעת שיצא הוולד. כאשר יוצאת שליא עם ולד מת גם אז היא נטמאת, מהיום שיצא בו כבר רוב הוולד. מה קורה אם יצאה מקצת השליא ביום א ומקצתה ביום ב. השאלה היא האם ימי הטומאה נספרים כבר מיום א או רק מיום ב. למסקנת הגמרא יש כאן ספק, ולכן יש להחמיר לשני הכיוונים: להתחיל לספור ביום א ולסיים את הספירה ביום ב. מהו הספק? האם במקצת השליא שיצאה יש את רוב הוולד או לא. אם היה שם רק מיעוט ממנו הטומאה לא מתחילה באותו יום.

הגמרא תולה זאת בשאלה האם אין מקצת שליא בלא ולד, כלומר שגם אם יצאה מקצת השליא ברור שהיה בתוכה ולד, וכל הספק הוא כמה מהוולד (רובו או מיעוטו). אבל אם היה מצב של מקצת שליא בלי ולד בכלל, זה היה ספק ספיקא: ספק אם יצא משהו מהוולד, וגם אם יצא – יש ספק האם זה היה רובו. ההבדל בין הדעה שאין מקצת שליא בלא ולד לדעה שיש, הוא בשאלה האם יש כאן ספק אחד או ספק ספיקא.

והנה, בתוס’ שם מדייקים זאת מהגמרא, ומקשים על כך:

דאין מקצת שליא בלא ולד – ואם תאמר לרבי אלעזר דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד, אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת, הכי דמי? אי ברה”ר – אפילו בחד ספיקא מטהרים, ואי ברה”י – אפילו בספק ספיקא נמי טמא, דהא תנן: כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה”י אפי’ ספק ספיקא טמא (על פי טהרות ו, ד)!

תוס’ מזכיר שהמשנה בטהרות (ו, ד) קובעת שדיני ספיקות לגבי טומאה שונים מדיני ספיקות הרגילים בהלכה. ספק דאורייתא בהלכה הוא לחומרא, אבל ספק ספיקא הוא לקולא. לעומת זאת, בספיקות טומאה אין הבדל בין ספק אחד לספק ספיקא, והכל תלוי רשות שבה מתעורר הספק: אם הוא מתעורר ברה”ר יש להקל גם אם זה ספק אחד בלבד. ואם זה מתעורר ברשות היחיד יש להחמיר גם אם יש כמה וכמה ספיקות. לאור זאת, מקשה התוס’ על סוגייתנו, שמבחינה בין מצב של ספק למצב של ספק ספיקא (לכן נזקקים להנחה שאין מקצת שליא בלא ולד): כיצד תיתכן הבחנה כזאת בדיני טומאה: אם זה היה ברה”ר אז האישה צריכה לספור רק מיום שני בין אם יש מקצת שליא בלא ולד ובין אם אין. ואם זה היה ברה”י אז היא צריכה לספור מיום א, ושוב בלי קשר לשאלה האם יש או אין מקצת שליא בלא ולד.

תוס’ מתרצים:

וי”ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה.

טענתם היא שהדיון כאן עוסק רק באיסור שלה על בעלה, ולא בטומאה שלה. לכן נוהגים כאן דיני ספפק איסור  ולא דיני ספק טומאה.

מדברי תוס’ יוצא שבאמת לגבי הטומאה, אם זה היה ברה”י יש להחמיר בשני המצבים, ואז היה יוצא שהאישה אמנם טמאה אבל מותרת לבעלה (על הצד שיש מקצת שליא בלא ולד). ואם זה היה ברה”ר אז היה יוצא מצב שהאישה אסורה על בעלה אבל לא טמאה (על הצד שאין מקצת שליא בלא ולד). האחרונים כבר עמדו על כך שיש בדברי התוס’ כאן חידוש גדול, שכן יוצא שאיסור של יולדת על בעלה אינו קשור בהכרח לטומאתה.

יש מהאחרונים שהקשו על דברי תוס’ הללו קושיא חזקה מאד: הרי כל דין ספק טומאה ברשות הרבים והיחיד נלמד מסוטה, שאם יש ספק והיא נסתרה (ברה”י) אנחנו מחמירים לגביה. ואם לא נסתרה (ברה”ר) מקילים. אבל גם שם מדובר על איסור לבעלה, ולפי תוס’ היו אמורים לחול שם דיני ספק איסור ולא דיני ספק טומאה. אז כיצד ניתן ללמוד משם את דיני ספק טומאה ברה”י וברה”ר? לחלופין, אם אכן משם לומדים את דין ספק טומאה אז לא ניתן לומר שבנדון של איסור אישה לבעלה לא חלים הכללים של ספק טומאה, כפי שכתבו התוס’ כאן.

בספר נפש יהונתן על פרשת חקת, מביא המו”ל (הרב יעקב אורנר, ‘ציון לנפש’ אות ה), שהוא נכד אחיו של בעל אבני נזר, בשם דודו זקנו, יישוב לקושיא זו:

ושמעתי מפ”ק כ”ק מרן דו”ז הגאון הקדוש רשכבה”ג מוהר”א שליט”א אבד”ק סאכטשאב ביאור דברי תוס’ הנ”ל עפ”י דברי הכוזרי במ”ג סי’ מ”ט שאין טומאה רק במקום קדושה כגון בקדשים ותרומה ומעשרות ונדה לבעלה דחולין הוא כמ”ש בחולין דל”א ע”כ מה שאסרה תורה נדה לבעלה אינו משום טומאה רק איסור גרידא עי”ש בדבריו הנחמדים מפז ואלה הם דברי תוס’ הנ”ל דס’ מנדה לבעלה אין לדין בה כס”ט ברה”י או ברה”ר רק ספק איסור גרידא והא דגמרינן ס”ט ברה”ר מסוטה לבעלה והא בעלה חולין ואיך חשוב ס’ טומאה היינו דהא דאמרינן בגמרא דבעלה הולין היינו רק לענין איסור נדה דאין האיסור מחמת הקידושין דהא גם בפנוי’ איכא חיוב כרת וא”כ אין שייכות איסור נדה לקדושין רק לביאה גרידא ושפיר חשיב בעלה חולין אבל סוטה דהאיסור רק לבעלה דמוקדשת לו וקדושין לשון הקדש דאסר לה אכ”ע כהקדש ובגמ’ פריך דנפשטו קדושי בכולה דמדמו לה לקרבן וכיון דאיסור סוטה נמשך מכח קדושה הוי שפיר האיסור מצד טומאה דהוי במקום קדושה כדברי הכוזרי הנ”ל ושפיר סיטה בלה הוי ס”ס ולא פ איור ועי’ בתוס’ יבמות שכ’ דמחזיר גרושתו משנשאת דהוי לאו דשאר כיון דהאיסור מחמת קידושין הראשונים עי”ש וא”כ הוי שפיר ס”ט ולא ס’ איסור משא”כ נדה דאין האיסור מחמת קידושין רק איסור גרידא השי ס איסור ולא ס”ט עכתד”ק ועוד האריך בזה הרבה.

טענתו היא שטומאה שייכת רק במקום קדושה (הוא מביא לכך מקור מהכוזרי מאמר ג סי’ מט). מדוע באמת דין ספק טומאה נלמד מסוטה? המקור לכך הוא הפסוק (במדבר ה, יב): “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל”. רואים שפגיעה בקשר האישות מתוארת כמעילה, כלומר כפגיעה בקדושה. מכאן גם השימוש בלשון ‘קידושין’ לתאר את הקשר בין איש לאשתו, ולמעלה הבאתי כמה מקורות לעניין זה. אישה שסטתה פגעה בקשר האישות עם בעלה שהוא סוג של קדושה, היא מעלה בו מעלה, ולכן האיסור שהיא  עברה הוא מסוג של טומאה. פגיעה בקדושה היא טומאה. זו הסיבה שניתן ללמוד מסוטה את דיני ספק טומאה ברה”י וברה”ר.

אבל איסור יולדת הוא כמו איסור נידה. במצב כזה האישה אסורה על כל העולם, ולא דווקא על בעלה. הרלוונטיות של האיסור היא כמובן לבעלה, אבל זהו איסור שאינו קשור לפגיעה בקשר האישות ביניהם (שלא כמו האיסור של סוטה). לכן איסור יולדת לבעלה, על אף שהוא מלווה בטומאה, אינו נדון כמו טומאה אלא כאיסור רגיל. לכן דיני הספיקות הרלוונטיים לגביו הם דיני ספק איסור, שמבחינים בין ספק לבין ספק ספיקא. הטומאה של היולדת תידון כמובן לפי דיני ספק טומאה, אבל כפי שכתבו התוס’ כאן מדובר על האיסור ולא הטומאה.

סיכום ביניים

ראינו שהזיהוי שנהוג לעשות בין עולם הקדושה לבין עולם המצוות ועבודת השם הוא שגוי. הקדושה היא תת תחום קטן בתוך העולם ההלכתי והרוחני, ועיקר עניינו בקדושת מקדש וקדשיו, בעשר קדושות במשנת כלים, ובמובן מסוים גם בקידושין בין בני זוג. מעבר לתחום הקדושה משתרע תחום החולין, ורוב ככל המצוות והאיסורים ההלכתיים שייכים אליו. לפעמים הקדושה והטומאה מופיעים במקביל לאיסור ולהיתר ההלכתי (כמו ביולדת), ועדיין חשוב לעשות הבחנה ביניהם.

תחום החולין משתרע בין עולם הקדושה לבין האנטיתזה שלו – עולם הטומאה. הוא מתנהל על פי כללים אחרים מאלו שנוהגים בעולם הקדושה והטומאה (למשל דיני ספיקות). אין צורך לומר שתחום החולין איננו שקול לתחום הרשות. יש להלכה ולמוסר הרבה מה לומר על תחום החולין. יש שם מותר ואסור, ולתורה ולקב”ה מאד אכפת כיצד הוא מתנהל. אבל זו אינה קדושה או טומאה אלא משהו שאולי ניתן לכנות ‘חולין על טהרת הקודש’. חולין שלא מתנהלים על טהרת הקודש הם איסור (הלכתי או מוסרי), אבל לא טומאה.

התמונה שמתקבלת כעת מורכבת מחמישה תחומים: קדושה – חולין על טהרת הקודש (מצווה) – חולין נטולי ממד ערכי (היתר) – חולין שלא על טהרת הקודש (איסור) – טומאה. המבנה הזה מקביל לחמשת סוגי הדיבור שמופיעים בפירוש המשנה לרמב”ם על פ”א מאבות מט”ז:

ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר.

סביב הדיבור הניטרלי (ההיתר) יש דיבורים ראויים ולא ראויים, וסביבם דיבורים מותרים ואסורים. הייתי מוסיף סביב האחרונים עוד  שתי קטגוריות של דיבורי קודש וחול.[2]

ניתן לחשוב שמדובר בהבחנה סמנטית בלבד. מה זה משנה אם קוראים לזה חולין על טהרת הקודש או קודש? מדוע חשוב להבחין בין מצוות ועבירות בתחום החולין לבין קדושה וטומאה? יתר על כן, ניתן למצוא לא מעט שימושים מושאלים במושגי הקדושה, שמתייחסים לעולם החולין. מצוות מרבות קדושה (ראו רמב”ם בשורש הרביעי ובהשגות הרמב”ן שם, וכן במפרשים בתחילת פרשת קדושים). זו אינה המצאה של חסידים או דרשנים. זה קורה בתורה וגם אצל חז”ל. ובכל זאת חשוב להבחין בין שימוש מושאל לבין המשמעות המקורית של מושגי הקדושה כפי שמגדירה ההלכה. השימוש המושאל נובע מכך שגם במצוות יש הופעה כלשהי של קדושה. עשר קדושות במשנת כלים שונות זו מזו בגלל מידת הגילוי של השכינה באותם מקומות. כך הוא גם במרחבים שאינם החלל הפיזי (הגיאוגרפיה). רמת הגילוי של הקב”ה והקשר אליו קובעת את מידת הקדושה שבדבר. במקדש ובעולם הקודש הוא נוכח בצורה יותר גלויה, וזה מה שמוגדר הלכתית כקדושה. במצוות בתחום החולין הוא נוכח יותר בעקיפין, וזה לא זוכה לכותרת של קודש אלא במובן מושאל. אבל ההבחנה הקטגוריאלית בין התחומים אומרת שלמרות שמדובר בהבדל לכאורה כמותי בלבד, יש לו חשיבות ואסור לטשטש אותו.

זה מביא אותי להערה השנייה, כלומר לצעד הבא בטיעון. כעת ארצה לטעון שלא רק שהזיהוי בין מצווה לקדושה הוא טעות, אלא שזוהי טעות מזיקה ומסוכנת מאד. הזיהוי בין מצווה לבין קדושה כמו גם בין עבירה לטומאה הוא בעצם העלמה של עולם החולין, והעלמה כזאת היא מסוכנת וחשוב להילחם נגדה. אסור לתת לקצוות להשתלט על החולין, לא לקצה של הטומאה ולא לקצה של הקדושה.

חשיבותו של התיחום בין קדושה לחולין

בעניין זה הארכתי טובא במאמרי על קודש וחול בחנוכה, ולכן לא אפרט כאן יותר מדיי. על הפסוק “לא יסור שבט מיהודה”, מביא הרמב”ן שם את הדברים הבאים:

וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז”ל: “כל מאן דאמר ‘מבית חשמונאי קאתינא’ – עבדא הוא” (בבא בתרא ג ע”ב), שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום.

ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו: “תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וַעֲבַדְתֶּם, עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם” (במדבר יח, ז), ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה’.

הרמב”ן מסביר מדוע החשמונאים נכחדו כולם עד האחרון למרות שמסרו נפשם על קידוש השם וקיום מצוותיו. הוא טוען שכל זה קרה מפני שהם מינו עצמם למלכים, למרות שהיו כוהנים. כעת הוא מביא מחלוקת בירושלמי:

וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (ג, ב [טו ע”ב]) אין מושחין מלכים כהנים, אמר רבי יהודה ענתוריא: על שם “לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה” (בראשית מט, י), אמר רבי חייא בר’ אבא: “לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל” (דברים יז, כ), מה כתיב בתריה? “לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם” (שם יח, א). הנה שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן, ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחים אותן, שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא ע”ב) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות. והוא דבר ראוי והגון.

רבי יהודה ענתוריא סובר שמלכים צריכים להיות מבית דוד, ולכן מלך משבט לוי זה עניין לא ראוי. ר”ח בר אבא סובר שיש בעיה מיוחדת בכך שכוהנים נעשים מלכים, והרמב”ן עצמו נוטה לדעה הזאת.

במאמרי שם הראיתי שבתמונה שמציירים חז”ל, היוונים פעלו במגמה עקבית של השלטת החול על הקודש. זה נקרא לטמא את הקודש. לעומת זאת, החשמונאים פעלו במגמה הפוכה: להשליט את הקודש על החול. כנגד התזה היוונית הייתה צריכה לקום האנטי תזה החשמונאית שתנצח אותם. כחלק מהעמדה החשמונאית הם מינו את הכוהנים להיות מלכים, ולטענתו זה לא היה מתאוות כוח בלבד, אלא כחלק מהאידאולוגיה שלהם (ראו במאמרי עוד דוגמאות לכך). מטרתם הייתה לנהל גם את החולין על ידי הקדושה. גם המלכות שמנהלת את חיי החולין צריכה להתנהל על ידי הכהן.

אבל השורה התחתונה היא שמגמתם של החשמונאים גם היא הייתה פסולה. יתר על כן, היא הייתה כה חמורה עד שהקב”ה החליט להכחיד אותם מעל פני האדמה בגללה, וזאת למרות כל זכויותיהם. כל עוד התנהלה המלחמה נגד היוונים זו הייתה המגמה הנכונה, שכן היוונים היטו מדיי את הכף לצד החולין, והייתה צריכה לבוא אנטי תזה כדי להחזיר את כף המאזניים לאמצע. העונש הושת עליהם מפני שהם המשיכו במגמה הזאת גם אחרי הניצחון על היוונים. כלומר על כך שאצלם זו הייתה אידאולוגיה ולא רק אמצעי לנצח את היוונים. זו מגמה כה מסוכנת שהקב”ה מחליט להכחיד אותה ביד ברזל.

המסקנה מדברי הרמב”ן מרחיקת לכת למדיי: חילון/חילול הקודש הוא גישה מסוכנת ויש להילחם נגדה. אבל גם קידוש החול הוא מסוכן, וגם נגדו יש להילחם ביד קשה. הסיסמאות שהזכרתי למעלה על קידוש החומר והחולין צריכות להיאמר ולהתיישם באופן מאד זהיר ומאוזן. יש בהחלט מקום לנהל את החולין על טהרת הקודש, אבל לא להפוך את החולין בעצמו לקדושה. אם המלך מתייעץ עם הכהן זה מצוין. אבל אם הכהן עצמו הוא המלך זה ערבוב תחומים מסוכן מאד. ובמישור המינוחי, רצוי ונכון לנהל את החולין על פי הנחיות ההלכה והמצוות (ואם משתמשים במושגי קדושה, חשוב לחדד שמדובר בשימוש מושאל), אבל לא לראות בהם תחום של קודש.

הבעייתיות

כאן כמובן מתעורר שוב הקושי שהזכרתי למעלה: מדוע זה כל כך מסוכן? האם זה לא רק הבדל סמנטי? מתברר שלתחום הקודש יש נטייה להופיע בצורה שונה מאשר תחומים אחרים, גם כאלה ששייכים לעולם הערכי ולעולם של עבודת השם (מוסר ו/או הלכה). האקסטזה, העוצמות, הקנאות, חוסר המוכנות להתפשר ולשמוע דעות אחרות, הם כולם מאפיינים של תחום הקודש. בקודש הכל מופיע בעוצמות חזקות, ובקודש אין פשרות. גם התגובה של הקב”ה היא בהתאם: נדב ואביהו שפשעו באופן קל בכניסה אל הקודש הוכו מיידית למוות. התגובה נוראית מפני שהסכנה גדולה מאד. כשהאקסטזה גדולה נעשים צעדים מסוכנים ונעשות טעויות גדולות (ראו בטור 312, ובכל הסדרה שם, שמתחילה מטור 311). את תחום החולין יש לנהל בצורה שפויה ומאוזנת יותר מאשר את תחום הקודש.

ההשלכות לגבי הרחבת מושגי הקדושה לשכול, לשואה, למדינה ומוסדותיה, מובנות מאליהן, וכבר התייחסתי אליהן בעבר לא פעם. קידוש של מדינה ודגל, שהם תחומי חולין מובהקים, מביא לפשיזם. הציונות הדתית ממשיכה בעניין זה את הגישה החסידית (צמצום לא כפשוטו) שרואה בכל מרחיב ההוויה ביטוי לקודש, וממקדת את חיינו בקידוש החול, כלומר בחילוץ ניצוצות הקדושה שהחולין מסתיר אותם. אבל הניצוצות הללו חבויים שם לא בכדי. הקב”ה בוחר לצמצם את הופעתו לתחומים מסוימים, ובניגוד לאתוס החסידי הרחבתה לשאר התחומים לא רק שאינה רצויה, אלא זוהי טעות ומעשה בעייתי ומזיק ביותר.

המדינה היא מכשיר. זהו אינטרס מובהק של עם, ורצון לגמרי לגיטימי שלו לנהל את חייו. אבל המדינה היא חולין. יש מצוות והנחיות ערכיות והלכתיות שיש להתחשב בהן כשמנהלים מדינה, אבל לא נכון להפוך אותה לקודש. הרב הראשי (גם אם היה מישהו ראוי ומוסד סביר שהוא עומד בראשו) לא אמור לנהל את המדינה אלא לכל היותר לייעץ ל”ראשיה, שריה ויועציה” (ראו דבריי על המודל של מועצת גדולי התורה בטור 217). זו בדיוק הייתה הטעות של החשמונאים ועליה הם נענשו.

לראות במדינה קודש זהו פשיזם מסוכן. מקומו של דגל המדינה (אם כבר מתעקשים לראות משמעות בחתיכת הבד הזאת) הוא בטקסי יום העצמאות, אבל לא בבית הכנסת (ראו בטור 388 את הערתי על ריקוד הדגלים). בה במידה קידוש של מרטירים, ובוודאי של אלו שאינם מרטירים (ראו בטור 215) מביא לבלבול ערכי חמור. כל מי שסובל הוא קדוש. הסבל הופך לערך מקודש. החיים מאבדים את ערכם ומשמעותם המהותיים והופכים לאינסטרומנט. זה גם מביא לסתימת פיות וחוסר אפשרות ומוכנות להיפתח לביקורות. כך כשמשפחה שכולה מדברת בנושא כלשהו כולם אמורים לשתוק ולהסכים, וכמובן יש חובה לפרסם את הדבר (ראו למשל כאן וכאן). הילת הקדושה חופפת עליהם יען כי הם מסרו את היקר מכל על קדושת השם. ראו כאן דוגמה מובהקת לחיבור בין השכול ליהדות (דרך היחס למדינה) והעיוותים שהוא גורם. יש בהחלט מקום להכרת טובה ותודה על הקרבן שהוקרב עבור כולנו, וכמובן חשוב גם לגלות רגישות והתחשבות בכאב ובשכול. אבל המעמד שניתן לדבריהם בשיח הציבורי הוא מוגזם לגמרי בעיניי.

בקיצור, בתחום הקודש מהלכים על קצות האצבעות וברגישות, ואני כמי שלא ממש נוטה להליכה על קצות האצבעות (לא פסיכולוגית ולא אידאולוגית) חושב שחשוב לצמצם את התחום הזה ככל שניתן. אין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עליה.

[1] ראו גם בלשון הגמרא (קידושין ב ע”ב): “דאסר לה אכ”ע כהקדש”, ובתוד”ה ‘דאסר’, שם.

[2] ניתן לקשור אותם לדברים שנאמרים רק בלשון הקודש, שנמנים במשנה בתחילת פ”ז מסוטה. אלו הם בדרך כלל דיבורים שמטרתם לכונן משהו ולא לתקשר עם מישהו או להעביר/לבטא מידע (תקשורת יכולה להיעשות בכל לשון כל עוד המובן של המידע נשמר).

82 מחשבות על “שתי הערות על מושגי קדושה (טור 472)”

  1. “הקדושה היא תת תחום קטן בתוך העולם ההלכתי והרוחני, ועיקר עניינו בקדושת מקדש וקדשיו, בעשר קדושות במשנת כלים, ובמובן מסוים גם בקידושין בין בני זוג.”

    אבל גם השבת נקראה קודש (מקרא קודש יהיה לכם)
    והמועדות (מקראי קדש אלה הם מועדי)
    ומצוות פדיון בכורות (קדש לי כל בכור)
    מצוות יובל (יובל היא קדש תהיה לכם)
    איסורי נזיר (קדוש יהיה)
    איסורי אכילה (ואנשי קדש תהיו לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו)

    ועוד ועוד

    1. אכן. לכן הזכרתי את השימושים המושאלים בקדושה, במקרא ובחז”ל. אבל מבחינת ההלכה אין לשבת משמעות של קדושה במובן של החפצא. יש חובה לקדשו בכניסתו ויציאתו, אבל זו לא קדושה בחפצא. כפי שהסברתי זה הבדל במינון, אבל בכל זאת הרף הזה מאד חשוב.

          1. סליחה הרב אבל הפסוקים הם די מפורשים:
            יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. יד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. טו שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. יז בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.
            השבת מוגדרת קודש ויש לכך השלכות הלכתיות. לא רק מחלליה מות יומת אלא גם דחיית בניית בית המקדש שאסורה בשבת, אי הנחת תפילין בשבת ועוד. הפסוק מסביר גם למה השבת קדושה כי היא אות לכך שה’ מקדש אותנו. אצל האב והאם אין את הגדר הזה. מי שמכה אביו ואימו חייב מיתה אבל לא בגלל שהם מוגדרים קודש.

            1. לא הבנתי מה הוסיפה ההודעה הזאת. דיברתי בטור גם בטוקבקים על שימוש מושאל גם במקרא וגם בחז”ל. כאינדיקציה, שאלתי למעלה האם כוס קידוש (שבה מקדשים את היום) טעונה גניזה כתשמישי קדושה או שהיא תשמישי מצווה?
              כל ההשלכות שהבאת בסוף אינן קשורות בשום צורה לקדושתה של השבת. בשבת גם אסור לברור. אז ברירה היא קודש? אי הנחת תפילין זה מפני ששבת היא אות. מה זה קשור לקדושה?!

              1. יש לך שתי טענות.
                א. צריך להבדיל בין הקודש ובין החול ואסור שהקודש ישתלט על החול.
                ב. יש קודש שהוא באמת קודש ויש קודש שהוא מושאל.
                וכאן האדם תוהה על נקודה ב מדוע ההבדלה הזו בין קודש אמיתי לקודש מושאל? הרי התורה משתמשת בכל המקרים באותה לשון אז איך מזהים מהו הקודש האמיתי ומהו המושאל?
                אפשר לומר הפוך. לקודש יש צורות שונות ומה שחשוב שהן לא ישתלטו עליהן. יש קודש במרחב (בית המקדש), יש קודש בזוגיות (חתונה), יש קודש בזמן (שבת ומועדים), יש קודש בכתיבה (סת”ם) ויש קודש באדם (עם ישראל מול העמים). בין הצורות השונות של הקודש יש הלכות משותפות ויש הלכות שמאפיינות כל קודש לעצמו. ואחת הדרישות החשובות הן שסוגים שונים של קודש לא ישתלטו אחד על השני. בין הקודש של המקום ובין הקודש של הכתיבה יש עניין משותף שאת שניהם גונזים מדין ‘לא תעשון כן לה’ אלוקיכם’. האם זה אומר שמי שפוגע בתפילין צריך לשלם קרן וחומש? לא אבל יש צד משותף ביניהם. בין הקודש בזמן של שבת לבין הקודש של המקום יש צד משותף שאת שניהם אפשר לחלל וחייבים מיתה על החילול. ועדיין החילול של כל אחד מהם הוא שונה; בשבת זו מלאכה ובמקדש זו טומאה. ועדיין למרות ששניהם קדושים קדושת המקום איננה יכולה לפגוע בקדושת הזמן ולכן לא בונים בית מקדש בשבת (והמלאכות המותרות במקדש הן אך ורק מלאכות שנקבע להן זמן לעשות אותן בשבת כמו קורבנות התמיד והמוספים). גם תפילין הם חפצא דקדושא אבל הנחתם היא אות אך ורק בימות החול. בשבת בא מקדש הזמן ודוחה את קדושת התפילין.
                אולי יש גם קדושה במלכות ישראל. הפסוק בדברי הימים אומר ‘וישב שלמה על כיסא ה” (א כט כג). אולי הבעיה במלכות החשמונאים איננה ההשתלטות על החול אלא ניסיון ההשתלטות של סוג קודש אחד (הכהונה) על סוג קודש אחר (המלוכה)? ואולי זה רק במלכות בית דוד? או רק בגלל שהם ניסו להיות גם וגם כמו שאמרו להם הפרושים?
                אני לא חולק על הטענה הראשונה שלך. ברור שצריך להבדיל בין החול ובין הקודש אבל אולי הנקודה כאן איננה דווקא הקודש מול החול אלא סוג אחד של קודש מול סוג אחר של קודש?

                1. הכשל של החשמונאים לדעת הרמב"ן: נטילת המלוכה מבית דוד (לי"ד)

                  בס”ד ח”י בעומר פ”ב

                  לי”ד – שלום רב,

                  אתה צודק שהכשל של החשמונאים לדעת הרמב”ן הוא העברת המלוכה מבית דוד. כשם שהמלך עוזיהו נענש בצרעת כשניסה לעבוד עבודה של כהן – כך נענשו החשמונאים כשנטלו לעצמם את המלוכה. צריכה להיות ‘הפרדת רשויות’ בין הכהונה למלכות.

                  בספר חשמונאים נראה שהם היו ערים לחשש זה, ובעת מינויו של שמעון לנגיד, נאמר במפורש שהמינוי הוא זמני עד שיעמוד נביא מורה צדק שימנה מלך. אף במטבעותיהם נמנעו החשמונאים מלקרוא לעצמם ‘מלך’. על המטבעות נכתב ‘פלוני הכהן וחבר היהודים’. היחיד שהעז לקרוא לעצמו ‘מלך’ היה ינאי, שקרא לעצמו בנוסח היווני של כיתוב מטבעותיו ‘בסיליאוס אלכסנדרוס’, וגם הוא כתב בעברית ‘יהונתן הכהן וחבר היהודים’.

                  בדברי חז”ל יש גם מקורות שלא נראית מהם ביקורת על החשמונאים כמלכים. וכל בברייתא במסכת שבת המבארת ‘מאי חנוכה’ נאמר: ‘וכשגברו מלכי בית חשמונאי וניצחום’. אף יהודה בןגדידיא המטיח בינאי ‘הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן, אינו רואה בעיה ב’כתר המלוכה’ שבראשו.. וכן הרמב”ם בתארו את נס חנוכה, מציין בשבח: ‘וחזרה המלכות לישראל יותר ממאתים שנה’, וכולל בהודאתו גם את מלכות הורדוס וצאצאיו, ומכאן סמכו ‘בני דודינו הציונים הדתיים’ להודות לה’ גם על מדינת ישראל שבימינו, שראשיה אינם גרועים מהורדוס 🙂

                  בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

                  1. 'שחלק מכבודו לבשר ודם' - ערכה הדתי של המלכות

                    בס”ד ח”י בעומר פ”ב

                    הערך הדתי ניתן ביהדות לא רק למלכות של תורה המרימה את קרנו של עם ישראל ומגשימה בחיי הציבור והיחיד את ערכי התורה וחוקיה, שמשום כל נקראו שאול ודוד ‘משיח ה’ ונמשחו למלך בידי נביא כשם שמשח הכהן הגדול מאחיו. ומשום כך נאמר בשלמה ‘וישב שלמה על כסא ה” (כפי שציין י”ד).

                    גם למלכות של אומות העולם יש ערך דתי, ולפיכך מברכים על ראיית מלך מאומות העולם ‘ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם’. יש ב’מלכותא דארעא’ המשליטה בעולם סדרי חיים יציבים, מעין ‘מלכותא דרקיעא’, ולפיכך אומר התנא רבי מתיא בו חרש שישב ברומי: ‘הווה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות 0 איש את רעהו חיים בלעו”

                    אף ציוו חכמים לרוץ ולהקביל פני מלכי האומות, ולשם כך אף התירו לכהן להיטמא בטומאה דרבנן, ונימוקם עמם ‘שאם יזכה יבחין בין מלכי האומות למלכי ישראל/. ראיית כבודם של מלכי האומות – מכשירה את הלב לשאיפה לראות בתפארת עוזם של מלכי ישראל, שלא רק ישמרו על סדרי חברה תקינים, אלא יגשימו במלכותם את ערכי הנצח של תורת ישראל.

                    מלכות ישראל של ימינו היא ‘מצב ביניים’. יש כאן יותר ממלכות שששומרת על החברה מכאוס של ‘איש את רעהו חיים בלעו’. יש כאן הרמת קרן ישראל, בשיבת הארץ לשלטון יהודי ובשיבת בני ישראל אל ארצם ששעריה נפתחו ופתוחים לקבלם.

                    זו ‘חצי הכוס המליאה’, אך עדיין אין כאן ‘כסא ה” שכן שלטונות המדינה וחוקיה אינם מכירים בחוקי התורה ומשפטיה. כיחידים, מדינת ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודי לחיות בו חיים יהודיים. אך מבחינת הגשמת התורה בחיי הציבור – עדיין רחוקה המדינה משלימות. ‘יסוד כסא ה” נבנה כאן. על כך נודה על העבר, ונצעק אל ה’ שיזכנו לראות את כסא ה’ שלם, בתקומת ‘מלכות קדישי עליונין’ כחזונו של דניאל.

                    בברכה, שאלתיאל נחמן חיים בלאו הלוי

                    1. 'דינא דמלכותא דינא'

                      לערכה הדתי של מלכות, שלשלומה מתפללים, ואת פני נושאיה מקבילים בכבוד ובברכת ‘ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם/ ליראיו’ – יש גם תוקף הלכתי לחוקי המלכות, כדברי האמורא שמואל: ‘דינא דמלכותא דינא’

                      בברכה, נחש”ב הלוי

                    2. בס”ד יום העצמאות תשפ”ב

                      ייתכן שערכה הדתי של המלכות שנתבאר לעיל נובע מהפן האלטרואיסטי של הנאמנות לחברה, המחייבת את האדם ‘לכופף את רצונו וצרכיו’ ולפתח מודעות והתחשבות גם ברצון החרים.

                      ניתן למצוא מכנה משותף במצוות הכלולות בפרשת ‘קדושים תהיו’ שמרביתן הן התחשבות האדם במה ש’מחוצה לו’ החל ב’איש אמו ואביו תיראו’, והמשך ב’ואהבת לרעך כמוך’ ובמצוות הדאגה והעזרה לעני ולגר. ובמצוות האיפוק והסבלנות גם במי שהרע לאדם, שאין לנקום ולטור לו טינה, אלא להוכיחו בדרך של כבוד.

                      ההכבוד לזולת מחייב גם גבוד לסמלים המייצגים את כבוד ה’, ‘את שבתותי תשמורו, ומקדשי תיראו’, וכבוד הקרבנות, שלא לפגלם ולא להקריב בעלי מום.

                      ניתןלומר שעניינה של קדושה היא הכבוד וההתחשבות בזולת, וזו דבקות במידתו של ה’ הנוהג בבריותיו באיפוק ובהתחשבות המביאות למידה גדושה של סבלנות ואיכפתיות.

                      בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן קוואס

              2. אפשר להבין את המילה קודש גם במובן הפשוט – מיוחד – מיועד
                השבת היא קודש לה’ – מיוחדת לה’.וכן גם “קודש היא לכם”.
                ומאידך גיסא –
                הפסוק הקודם ל”קדושים תהיו” אומר –
                ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם
                הרי שהעבירות קרויות טומאה – (ויש עוד דוגמאות )

      1. מזל טוב להולדת הנכד,
        אך לא מובן כל כך מה המטרה של הקפריזה הזאת…
        בחרת לקרוא לכל מה שלא נקרא קדוש בשפת ההלכה – לקדוש בהשאלה, אם כן אז גם לקרוא לקדושי השואה קדושים זה קדוש בביטוי מושאל.
        אתה מגדיר מושג קדושה שאף אחד לא משתמש בו, יוצר חלוקה לא רלוונטית בנוגע לאופן ההתנהלות סביב קודש וחול ואז מתלונן על זה שאנשים מקדשים את החול.
        פשוט תגיד במשפט אחד שההתנהלות סביב הדברים האלה היא אמוציונלית מדי.
        פוליטיקאים לא הולכים להצטלם עם בני משפחות שכולות כי מישהו אמר שהן קדושות אלא בגלל הרגשות שהן מעוררות אצל הקהלים הרלוונטיים. הכינוי קדוש בציבור הרחב הוא פשוט תרגום למרטיר ואין לו באמת השלכות על ההתנהגות של אף אחד.

        כנ”ל לגבי הדגלים בבית הכנסת – זה לא פאשיסטי. אלא פשוט לחגוג את יום העצמאות גם בבית הכנסת כמו לקשט אותו בפרחים לקראת שבועות. בישיבה התיכונית היינו תולים קישוטים גם לפורים וחנוכה.

        הביקורת רלוונטית אולי לחלקים בציונות הדתית שלרוב אין להם באמת נפק”מ מעשית.

        הרושם שנוצר הוא שאתה סתם נהנה להיות בעמדת שוחט הפרות הקדושות ללא צורך, וזה לא מתאים.

        1. יואל, עניתי על כך בטור עצמו. אכן אפשר להשתמש בשימוש מושאל, ועשו זאת במקרא ובחז”ל. השאלה האם מקפידים על המודעות לכך או שגולשים לטשטוש התחומים בין קודש לחול. הבעיה שלי אינה סמנטית אלא מהותית. מצדי שיקראו קדוש למה שרוצים, אבל יש לשים לב להשלכות.
          הדגל בבית הכנסת מלווה במקרים רבים באקסטזה שלא מלווה את קישוט בית הכנסת לחנוכה או שבועות. אל תיתמם. זה לא קישוט בעלמא.

          1. אפשר להתווכח על המציאות עם הדגלים. אבל בכל מקרה ההתנהגות הזאת היא לא תוצאה של החלת מושג קדושה על המדינה אלא, אם קיים המימדים משמעותיים, סתם פאשיזם שנכנס גם לבי”כ.

            1. זו פחות או יותר הייתה גם טענתי, לפחות לגבי הפשיזם בעולם הלא יהודי (מחוץ לישראל). גם אם הפאשיסט מתעקש למצוא “קדושה” במדינה ובסמליה הוא לא שואב אותה ממקורות דתיים. או כמעט ולא. במהותו הפאשיזם הוא רדיקליזם פוליטי מהפכני שזר ברוחו לעולם הדתי העתיק.
              אם הבנתי את מיכי אחת הטענות שלו הייתה, שיש בעיה עם שימוש מושאל במושג הקדושה: מי שעושה זאת לא מודע לכך שזו רק השאלה (ולכן מדביק קדושה דתית למשהו שלא שייך). הטענה שלי היא ששימוש מושאל כזה לא ככ קיים.

      2. מנין ההנחה שברשימה שהביא נתן מדובר במושג מושאל? איך אפשר להבחין בין קדושה כמושג מושאל לקדושה כמושג “אמיתי”? מדבריך היה נראה שיש כאן הנחת המבוקש…
        למה לא להניח הנחה סבירה מאוד, שכאשר התורה משתמשת במושג קדושה, יש קדושה באמת?
        למה לא לקבל את ההנחה, למשל, ששבת היא אכן חפצא של קדושה (וניתן לחלל אותה, ולכן מחלליה מות יומת)?
        כמובן, משם נידרש להסיק שלא כל קדושה נסתרת על ידי טומאה, אלא שהמשמעות של קדושת הזמן היא שביתה, ושל קדושת המקום היא טומאה, למשל.

        1. הסברתי זאת בטור. אכן הכל קשור לקדושה, וגם לשימוש המושאל יש שורש אמיתי. קדושה היא הופעה של הקב”ה בעולם, וזה קיים גם במצוות ובעוד דברים. אבל ההבחנה ההלכתית עדיין חשובה, והאינדיקציות הן הלכתיות. האם כוס קידוש (שמשמשת לקידוש היום) טעונה גניזה לדעתך? אלו תשמישי קדושה או תשמישי מצווה?

        2. ומהי “קדושה באמת” ?
          פרופסור דב לנדאו , זכר צדיק לברכה, מנה כמה מובנים שונים של הקדושה.
          (אפשר למצוא גם בדפי פרשת שבוע של בר אילן על פרשת בחוקותי )
          הרב אליעזר ברקוביץ – מוצא מובן נוסף – מפתיע – על סמך ניתוח השימוש במילה קדוש בספר ישעיהו
          ,ומשם הוא מסביר גם מקומות אחרים.
          לדבריו הקדוש תמיד הוא הקרוב לאדם, העוזר , לא הטרנסצנדנטי –
          “מרום וקדוש אשכון – ואת עני ושפל רוח”.
          הקודש הוא הקשר לאדם – “בקדש דרכך – ושבילך במים רבים – נחית כצאן עמך ”
          הקודש הוא השביל במים רבים לבני ישראל העוברים בים סוף.
          לפי זה ניתן גם להבין את “קדושים תהיו – כי קדוש אני ” – ואל מי תדמיון אל – איך נערוך אליו קדושתו ?
          אבל אם הקדושה מובנה קשר – הפסוק מובן.
          והקדושה שלנו היא שמירת המצוות – זהו הקשר לקב”ה

            1. בספר “מאמרים על יסודות היהדות” – הוצאת שלם , תשס”ד
              עורכים יורם חזוני והרב יצחק ליפשיץ.
              המאמר משכנע ביותר – בכל קטע של נחמה מופיע המילה קדוש (ובפרט “קדוש יעקב” )
              בתאורי פורענות יש שימוש בשם ” צב-אות”.
              למשל – “הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו … ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו”.
              את המילים זרוע קודשו הוא מפרש לא כ”זרועו הקדושה” אלא “הזרוע של הקודש” –
              הזרוע הגואלת.
              אמנם בתחילת המאמר הוא מתרכז בספר ישעיהו – אך גולש גם לדוגמאות שהבאתי.

                1. לט”ג – מוצאי ל”ע, שמח ומעונג,

                  ראה כעין זה בתגובותיי כאן: ‘קדושת האלטרואיזם’, ‘קדושים תהיו כי קדוש אני – נוכחות אלקית מזמינה’, וכן בתגובתי ‘הקדושה – דבקות נפשית של האיש באשתו’.

                  קדושה בלשון המקרא היא ‘הזמנה’, ככתוב ‘הקדיש קרויו כחתן’. ה’ זמין למבקשיו ומזמינם להתקרה אליו ולדבקה בו.

                  בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס

                2. הבהרה – המאמר כאמור מתבסס על השימוש במילה קדוש בספר ישעיהו,
                  עם הרחבה לעוד מקומות .
                  הקישור לפרשת קדושים הוא שלי – לזכותי או לחובתי..
                  אם אכן הקישור הזה הוא רופף – הרפיפות היא בידי – ולא בידי הרב ברקוביץ

  2. תודה על טור מעניין.
    האם עסקת מתישהו בהגדרה או בתיאור של הקדושה עצמה? האם היא לדעתך מצב, איכות, “עצם” או תהליך? ואולי משהו אחר? איך אנחנו יכולים להכיר אותה (אותה עצמה, לא את מושגה)? האם קדושה יהודית (או הלכתית) שונה לדעתך מקדושה “לא יהודית”?

    1. המסע שלך לעבר הזדהות מוחלטת עם ישעיהו לייבוביץ’ ממשיך בעוז!
      הנה אתה משתמש כבר במילה “פשיזם”. מזל טוב! עוד מאמץ קטנטן ותגיע ל”יודו-נאצים”.
      אבל בסופו של דבר אלה מסקנות לוגיות (או לפחות reductio ad absurdum) של הגישה הליטווקית של גירוש הקב”ה מהעולם.

      1. יוסי,
        אני מודה בעובדות וכופר באשמה. זה אכן פשיזם, למרות שישעיהו לייבוביץ אמר זאת. איני אומר שכל ררגש לאומי או אידאולוגיה לאומית היא פשיזם. אבל מתן ערך דתי (ובפרט קדושה) ללאומיות ולמדינה זה פשיזם.

    2. דורון,
      איני זוכר שכתבתי על כך. בפשטות זהו חלק מהמציאות. יש קדושה שחופפת על מקומות ועצמים כלשהם. זו תכונה או מצב שלהם.
      לדעתי אין קדושה אחרת לפרט ליהודית. הסיבה לכך היא שהמושג קדושה לא מסור לנו אלא לקב”ה. הוא מגדיר מה קדוש ומה לא. קדושים תהיו כי קדוש אני.

      1. אז עוד שאלה ברשותך. נדמה שלייבוביץ (ששמו הועלה כאן) אמר שאין קדושה אלא באלוהים ואני הבנתי את דבריו כך שלמעשה לא תיתכן קדושה שהיא מחוץ לאלוהים, קדושה בעולם. לכן אין באמת קדושה למקום או לזמן.
        מהי דעתך? היש קדושה בעולם (מאת אלוהים) או שהיא תחומה בתוך אלוהים?

        כאן גם האסוציאציה שלי היא מעמיחי…
        “אל מלא רחמים,
        אלמלא האל מלא רחמים
        היו הרחמים בעולם ולא רק בו”

        1. ברור שיש קדושה בעולם. הרי זו משנה מפורשת והלכות מפורשות. יש קדושה בא”י ובירושלים, ובמקדש, ובקרבנות. קדושת הזמן, מדברים על משהו כזה ביחס לשבת, אבל איני חושב שיש לזה משמעות הלכתית ולכן ספק אם זה לא שימוש מושאל. במישור ההלכתי קדושה אמורה להיתפס בחפצים (זה “דין בחפצא”). אמנם כתבתי בעבר שיש רמזים לכך שמבחינה הלכתית הזמן גם הוא חפצא (אםשר להתפיס בו נדר), ואין כאן המקום לזה.
          לא הבנתי את האסוציאציה מעמיחי שמדבר על רחמים ולא על קדושה.

          1. ברור שיש קדושה בעולם ?
            במדבר רבה – פרשת חוקת –
            רוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו והוא בורח.
            לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר?
            אמר להם: חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים,
            אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי גזירה גזרתי,
            אי אתה רשאי לעבור גזרותיי דכתיב: זאת חוקת התורה.
            כלאמר המת לא מטמא בגלל כוח טומאה שיש בו – אלא גזרת הכתוב.
            אחרי נגזרה אולי נולד כח טומאה .
            וכן לגבי הקדושה

  3. בספר ״שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע״, ליבוביץ מתייחס למושג הקודש אצל הרב קוק ובעל האור שמח מדווינסק והוא מספר שהוא נפגש עם הרב קוק בצעירותו ואמר/רמז לו שהוא לא מבין את משמעות הברכה ״המבדיל בין קודש לחול״.
    ותודה על הברכות החמות (כולל העקיצה הנהדרת – ממש להיכוות מתלמיד חכם)

  4. “אבל מתן ערך דתי (ובפרט קדושה) ללאומיות ולמדינה זה פשיזם.”

    אני יודע שאתה סובר שאי אפשר ללמוד כלום מהתורה שבכתב, ועל אף זאת, ממליץ לך כן לנסות להפנים מושגים בסיסיים שכתובים בה.

    אם לא תעשה כך תמשיך להגיע למסקנות מצחיקות כאלו שרוב מוחץ של הרבנים בארץ הם בעצם פשיסטים . . .

    ועוד שאלה קטנה, אתה כן מקבל את המסכות של התורה שבעל פה. אם כך איך הטענה שלך המצוטטת בתחילת ההודעה שלי עם הטקסט הבא שלקוח מהגמרא :

    א”ר יוחנן מפני מה זכה עמרי למלכות
    מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל
    שנאמר “ויקן את ההר שמרון מאת שמר בככרים כסף
    ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדני ההר שמרון” (מלכים א’ ט”ז, כד)
    (סנהדרין קב)

    האם לפי הגמרא הזו אין ערך דתי לעניין לאומי?

    1. אשמח להפנים כל דבר שאמצא שם. אתה מוזמן לנסות להציע נושאים להפנמה.
      מה שיוצא מדבריי לגבי רוב הרבנים לא מעלה ולא מוריד. או שאני צודק או שלא, וכדי להתמודד יש להעלות טענות ענייניות ולא להשתמש בטיעוני אד הומינם. אם כי לדעתי עובדתית אינך צודק. מעבר לזה, העובדה שמישהו פשיסט לא אמורה לפגוע בו. הוא באמת מאמין בזה. אותם שמחזיקים בפשיזם מאמינים שהוא ראוי ואינו פסול. פשיזם אינו בהכרח מעשים קיצוניים ולא מוסריים. זו רק תפיסה כלשהי שאיני מסכים לה, וכמובן יש בה גם סכנות רבות.
      אני לא מקבל סמכות של תושבע”פ אלא של התלמוד, וגם זה לא בתחום האגדות. אתה צודק שיש ערך דתי ליישוב ארץ ישראל, שהרי זו מצווה. איך זה קשור ללאומיות, ובוודאי במובנה המודרני (מדינה וכו’).

  5. לפי הגמרא במגילה חפצא דקדושה הוא חפץ ששם ה’ מתגלה עליו. שם ה’ מתגלה על עם ישראל ולכן גם היהודים הם חפצא דקדושא (קוברים אותם כמו שקוברים חפצא דקדושא, קורעים עליהם את הבגד כאשר רואים אותם נפטרים כמו ספר תורה שנשרף ועוד). אם יהודי נהרג בתור יהודי אז יש כאן התגלות שם ה’ בעולם שנפגמה ולכן צריך להתאבל עליה גם אם הוא היה מושמד (ולא אם הוא נהרג סתם בתור עבריין על ידי המשטרה).
    השואה הייתה חילול השם ולא קידוש השם אבל היא לא הייתה סתם אירוע עצוב. פגיעה בעם ישראל היא פגיעה בשם השם בעולם ואי אפשר להעלים את זה.

    1. פגיעה ביהודי על רקע עבודת השם שלו היא אכן חילול השם. אכן קדושה נקבעת לפי מידת הגילוי של שם ה’, וכתבתי שיש רמות שונות. אבל קדושה במובנה המדויק היא רק תת תחום קטן של כל אלו.

  6. רציתי גם להעיר הערה קטנונית לגבי החיבור בין פשיזם ודת או דתיות. למיטב הבנתי יש אולי דמיון מבחינת הלהט והמחויבות בין שתי התופעות, אבל יש הבדל קרדינלי ביניהן: הפשיזם הוא תופעה מודרנית מובהקת: הפסיכולוגיה שונה (חווית הניכור המודרני היא מניע מרכזי אצל הפשיסט), הסוציולוגיה שונה (הקיטוב החברתי כרוך בניידות מוגברת של אוכלוסיות ושינוי בדפוסי ההתיישבות – למשל עיור מואץ), וגם היחס הפשיסטי לדת הוא אמביוולנטי מאד (למיטב ידיעתי נדיר למצוא אנשי דת כמובילים של מהלכים פשיסטיים).

    1. העובדה שפשיזם הוא תופעה מודרנית לא אומרת מאומה לענייננו. ייחוס קדושה ללאומיות מוביל לפשיזם (בימינו). הפסיכולוגיה והסוציולוגיה לא ממש מעניינות אותי. אני עוסק בערכים ואידאולוגיות ולא במוטיבציות ובפסיכולוגיה של אנשים להחזיק בהן.

      1. הפואנטה היא שהמשמעות (המופרזת) שמייחסים ללאומיןת איננה באמת קדושה במובנה הדתי. לא בגלל העניין ההלכתי שלגביו הארכת, אלא כי מלכתחילה הפשיסט שואב את האידיאולוגיה שלו מעולם מודרני ומחולן במידה רבה, כלומר עולם א-מטפיזי. אם הפאשיסט מבולבל מבחינה ערכית ואידיאולוגית, הרי זה לא ככ בגלל מה שאתה אמרת.

        מה שכן הפאשיזם הישראלי (יש דבר כזה) מחובר לשורשיו הדתיים (הנטועים בעולם העתיק) כנראה חזק יותר מצורות הפאשיזם המקבילות לו בעולם הפוסט-נוצרי המחולן. זה כמובן כי היהדות היא לא רק דת אלא גם עם.

  7. 'קדושים תהיו כי קדוש אני' - נוכחות אלקית מזמינה

    בס”ד טו”ב לעומר תשפ”ב

    לדעת רודולף אוטו, יסוד הקדושה היא תחושת האימה וההתבטלות מול גדלותו האינסופית של הא-ל. לעומתו פותחת פרשת ‘קדודים’ בקריאה ‘קדושים תהיו כי קדוש אני’. קדושתו של הא-ל מזמינה את האדם לשאוף להיות כמוהו. חביב אדם שנברא בצלם אלקים, ומתוך כך נקרא הוא ‘לשמור את דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט’. וחיבה יתירה נודעת לישראל ‘שנקראו בנים למקום’, וכפי שה’ מגדיר ‘בני בכורי ישראל’, וכ’בן בכור’ אחראי עם ישראל לקיים ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’, להקים חברת מופת שתתן דוגמה לעולם כולו בחייה האציליים הרצופים באחריות תמידית לזולת ומסירות לחיי אמת טוב ויושר,

    כפי שנראה ממצוותיה הרבות של פרשת ‘קדושים’, נבחנת הקדושה בחיים מתוקנים על פי התורה. כבוד להורים וכבוד למקדשי ה’, המקדש שבמקום והמקדש שבזמן, הלא הוא יום השבת, דאגה לעניים וחלשים, ויחס מכבד אוהב ומאופק לכל אחד. גם במי שפגע בך ‘לא תקום ולא תטור את בני עמך’ אלא ‘הוכח תוכיח את עמיתך’ בצורה מכבדת ומכובדת ‘ולא תשא עליו חטא’ בהלבינך את פניו ברבים. גם באכילתו ניכר האדם באי-תאוותנו. לא להיות כחיית טרף המתנפלת על טרפה, אלא ‘ואנשי קדש תהיו לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו’, ואף בתחום חיי האישותי מחייבת הקדושה הקפדה ממה שלא מוביל לחיי משפחה תקינים.

    ‘אנשי קדש’ אינם פורשים מחיי העולם הזה. הם זורעים וקוצרים, אוכלים ונהנים מן העולם, אך מקפידים לחיות את חייהם תוך שמירת ‘גבולות הגזרה’ הראויים, להיות ‘טוב לשמים וטוב לבריות’, ולחיות בצורה המכבדת את היותם ‘בצלם אלקים’ ו’בנים למקום’ המייצגים בכבוד את אביהם שבשמים.

    ולכבוד הנכד החדש ‘גל משה’, נאמר שהקדושה האלקית היא כעוצמה המכה גלים במעגלים מתרחבים והולכים. ככל שאדם דבר בדרכי האמת והטוב של בוראו – כך מתגלה ומתקדש שם ה’ בעולם.

    בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

    1. כפי שביארתי ‘את הפסוק ‘קדושים תהיו כי קדוש אני’ שייעודו של האדם להיות כגל הממשיך את העוצמה במעגלים מתרחבים והולכים – כך האדם בהתנהגותו האצילית, המכובדת והמכבדת, ממשיך ומגלה את קדושת ה’ בעולם.

      וכך הוא גם בתחום הטהרה ש’גל שנתלש’ ממשיך את הוויית המעיין גם כשנתלש ממקומו (מקוואות ה,ו) ובמקווה ממשיך הגל את הוויית המקווה אל המעלה שבצידו כל עוד מחובר הגל אל המקווה (שפ ז,ז).

      וכך נברך את ‘גל משה’ שיגדל להיות ‘אתפשתוטא דמשה’, הן בתורה וחכמה והן במידות טובות, בענווה ובמסירות לעם ישראל, וכמשה רבנו יאיר את עיני עם ישראל בתור’ה ובמעשים טובים, ויחבר את עוצמות העוז וההדר של הרי הלבנון בעוצמות הקדושה של ‘ההר הטוב הזה והלבנון , וירבה נחת להוריו ומשפחתו, ועליו יודו וישבחו: ‘אשירה לה’ כי גמ”ל עלי’ 🙂

      בברכה, עי”ש

    2. חזרת חיי הציבור של עם ישראל

      בס”ד ח”י בעומר פ”ב

      כל יחיד מישראל מצווה בציוויים ‘קדושים תהיו’ ו’ואנשי קדש תהיו לי’, אך עם ישראל מצווה לקדש גם את חיי הציבור ולניות ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’. יש מצוות שיכולות להיעשות רק על ידי ציבור המאורגן כיישות מדינית ריבונית. במדינת ישראל העצמאית מתקיימת מצוות ‘וירשתם אותה וישבתם בה’..בריבונות על שטחי ארץ ישראל ששוחררו מיד זרים – מקיים הציבור את מצוות ‘וירשתם אותה’; ובפתיחת שערי הארץ לכל יהודי הרוצה לעלות לארץ – מתקיימת בצורה ציבורית מצוות ‘וישבתם בה’ ומצוות ‘עזרת ישראל מיד צר’.

      חזרת עם ישראל לחיות בארצו בעמאות בבטחה ובשגשוג רוחני וחומרי – היא ‘הצלה גדולה לעם ישראל גם מבחינה רוחנית. גם הרחוקים מתורה מוגנים בא”י מפני התבוללות הרבה יותר מאחיהם שבגולה שבהם אוכלת ההתבוללות בעשרות אחוזים.וליהודים שומרי תורה ומצוות – מהווה הארץ מרכז רוחני שלא רק ‘ממלא את הארץ תורה’ אלא מקרין תורה לכל קצווי העולם, ‘כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים’.

      מי שזוכר כמה חרפונו אויבינו בקבעם שעל היהודי נגזר להיות ‘נודד נצחי’ בשל דחיית ‘משיחם’, והם התגאו בהצלחתה של ‘הכנסיה’ המנצחת מול עליבותה של ה’סינאגוגה’ המושפלת – כמה ישמח בראותו ש’על אפם ועל חמתם’ – שב ‘הנודד הנצחי’ לחיי קוממיות גאים בארצו המתחדשת.

      מי שזוכר את הרציחות והרדיפות, הגזירות וההשפלות, שספגנו מרשעי הגויים באלפים שנות גלות ששיאן בשואה הנוראה – כמה תגדל שמחתו על שהעם הנרדף נשב לחיי גאווה ובטחה בארצו, שהגלויות הולכות ומתקבצות כחזון הנביאים, ולנגד עינינו מתגשמת נבואת זכריה: ‘עוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים ומשענתם בידם מרוב ימים, וילדים וילדות משחקים ברחובותיה’.

      והדרך הרבה שכבר עברנו משפלות וחובן לחיי קוממיות ופריחה – מעצימה את תקוותנו ותפילתנו, שנזכה במהרה להבשלת והשלמת החזון שיהיו כל בני ישראל ל’מודי ה” שהתורה מאירה את דרכם לקראת הגאולה השלימה בתקומת מלכות בית דוד וחזרת השכינה לציון.

      בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

      1. 'והתקדשתם והייתם קדושים' - נטילת ידיים לחולין

        בס”ד ח”י בעומר פ”ב

        הרמב”ן בפירושו לפסוק ‘קדושים תהיו’ (ויקרא יט) מביא את פירושם של חז”ל: ‘קדושים תהיו – פרושים תהיו’ ומפרש ש’פרישות’ זו היא הזהירות גם בהנאות המותרות שלא יהיו בתאוותנות: ‘כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים ותתיר הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאוות מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה – ויהיה “נבל ברשות התורה”‘.

        והרמב”ן מביא דוגמאות רבות לחיי חולין מאופקים. שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, ולא להיות ‘זוללי בשר וסובאי יין’, ופרישות מטומאה,כמו שנקרא הנזיר “קדוש” גם בשל הישמרו מטומאת מת, ומשום כך היו מקפידים ה’חברים’ לאכול חולין בטהרה, ווכן ישמור פיו ולשונו ההתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס, כמו שהזכיר הכתוב: וכל פה דובר נבלה.

        בכלל ההתקדשות בחיי החולין היא שמירת ‘הנקיות בידיו ובגופו, כמו שאמרו (ברכות נג): והתקדשתם והייתם קדושים – “והתקדשתם” אלו מים ראשונים. “והייתם קדושים” אלו מים אחרונים, “כי קדוש” זה שמן ערב. כי אע”פ שאלו מצוות מדבריהם, עיקר הכתוב יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שמלכלכים עצמם במותרות וכיעורים’.

        מדרגה גבוהה מזו היא מידת ה’קדושה’ אותה מתאר הרמח”ל כשיא הדרך של עובד ה’, שבה שומר האדם את דבקות בה’ גם בעת פעולותיו והנאותיו הגשמיות, עד שהן עצמן נהפכות לפעולות דתיות, כעין מה שנאמר בקרבנות ש’כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים’. דבריו מיוסדים על הרעיון הקבלי שהאכילה מהווה ‘בירור ניצוצות הקדושה’ שבחומר.

        נמצא שעבודת הקדושה בחיי החולין, תחילתה התנהגות אצילית ומכובדת כראוי ל’בני מלכים’ ושיאה דבקות בבורא גם בשעת חיי החולין, עד שגם מעשה החולין יהיו לפעולת דתיות המעצימות את דבקות האדם בקונו.

        בברכה, הלל פיינר-גלוסקינוס

        1. הקדושה בדבקות נפשית מליאה של האיש ואשתו

          ב’אגרת הקודש’ מבאר הרמב”ן את קדושת הזזיווג בהיותו נעשה באהבה ודבקות נפשית מליאה של בני הזוג זה בזו, שלא תהיה בשעת הזיווג שום הסחת דעת ומחשבה זרה הנוגדת את החיבור הנפשי של בני הזוג.

          הדברים מיוסדים על אזהרת חז”ל מזיווג במצבים של עצבות ומריבה והיפוכם במצבים של שכרות, ובמצבים של מחשבה של בני הזוג באחרים, דברים הפוגמים את הזיווג ואף גורמים פגם נפשי לילדים שיוולדו מזיווג כזה (בני ט’ מידות’). הזיווג חייב להיות מתוך התאחדות נפשית גמורה של האיש והאישה, כאדם וחווה ‘בגן עדן מקדם’ שלא היה בעולמם אלא היא והוא. לא בכדי נקרא החיבור בין איש לאשתו בלשון חגמים ‘קידושין’.

          אפשר שזה גם עומק שורשו של האיסור המבואר בתורה לבוא על אישה ‘בנדת דוותה’, שהרי מצבה הנפשי של הנידה כרוך בדווי וסבל המפריעים לאחדות הנפשית המליאה הנדרשת בעת החיבור. אף איסור התורה על האדם להחזיר את גרושתו אחרי שנישאה לאחר, מנומק ב’לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה’. אף שאין שום איסור לגרושה להינשא לאיש אחר – בכל זאת משהו נפגם ללא תקנה ביכולת ליצור שוב אחדות נפשית מליאה ביניהם. אחרי ש’הוטמאה לו’ – לא תוכל לשוב להיות ‘מקודשת לו’ במלוא מובן המילה, כי קדושת החיבור של איש ואשתו – צריכה להיות בדבקות נפשית גמורה.

          בברכה, עקיבה יוסף הלוי ראדצקי

          1. הקדושה - תחושת העמידה לפני ה'

            בס”ד יום העצמאות תשפ”ב

            בסוף הלכות שמיטה ויובל מבאר הרמב”ם: ‘ולא שבט הלוי בלבד, אלא כל איש ואיש אשר נדבה אותו רוחו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו ולדעה את ה’, והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם…’.

            את תחושת העמידה התמידית לפני ה’ מתאר הרמב”ם במורה נבוכים חלק ג’ םרק נב, ורואה אותה כ כתכלית וכוונת כל מעשי התורה, ‘כי בפרטים ההם המעשיים כולם ובעשותם תמיד – תגיע רגילות ליחידים החסידים עד שישלמו השלימות האנושי, ויפחדו מה’ וייראו אותו ויידעו מי עמהם, ויעשו אחר כך מה שראוי. כבר ביאר ה’ יתברך כי תכלית מעשי התורה כולם הוא להגיע אל האדם זה ההיפעלות…’בהמשך מבאר הרמב”ם שהדיעות שלימדתנו התורה הן המולידות באדם את אהבת ה’, בעוד שיראת ה’ ותחושת נוכחותו התמידית – נקנית לאדם על ידי קיום ‘מעשי התורה’

            תמצית מתיאורו של הרמב”ם לדרכו המיוחדת של האדם החש כעומד לפני ה’. מביא הרמ”א בהגהתו לשו”ע או”ח, סימן א,א: ‘”שויתי ה’ לנגדי תמיד”: – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול1 ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול הקב”ה אשר מלוא כל הארץ כבודו – עומד עליו ורואה במעשיו… מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה’ יתברך ובושתו ממנו תמיד (מו”נ ח”ג פרק נב).

            ובקיצור: הקדושה כרוכה בתחושה התמידית של ‘עמידה לפני ה’ ובמוכנות התמידית לעמוד לשרתו ולעשות את רצונו.

            בברכה, חיים שאלתיאל בלאו-וייס הכחלוני

            1. בס”ד כ”ד לעומר פ”ב

              אף המלאכים הנבדלים מחומר ועומדים לפני ה’ לשרתו – נקראים במקרא ‘עירין קדישין’. אף מצוותיה של פרשת ‘קדושים תהיו’ מעצבות את עושיהן, להיות נבדרים מהיצריות החומרית ועומדים להקדיש את שם אלקיהם באהבה ובאחדות כמלאכי השרת,

              וכדברי ריה”ל (ביוצר לר”ה ‘ידי רשים נחלשים’): ‘הלא אם סף דביר וסף, ואין אפוד ותרפים, ופרוכת ומערכת, ותמידים ומוספים, וקטורת וכפורת, לכפר על ניגפים, קדושת א-ל בישראל, להידמות לשרפים, ומעוניים בבית שביים, להודות א-ל נאספים, להקדיש את קדוש יעקב, ואת אלקי ישראל’.

              בברכה, חשב”ה

              אף על הדגלים האמר במדרש, שישראל נתאוו לדגלים כמלאכי השרת, ואולי נכוונה שהדגל מסמל את היכולת להתחבר לשם אידיאל משותף.

              1. בס”ד לה”ב לעומר פ”ב

                רבי עובדיה ספורנו ביאר את הפסוק: ‘ולהיותך עם קדוש לה’ אלקיך’ (דברים כו,יט): ‘נצחי לחיי עולם הבא’.

                וכעין זה בגמ’ סנהדרין צב,א:: ‘תנא דבי אליהו: צדיקים שעתיד הקב”ה להחיותן אין חוזרין לעפרן, שנאמר: “והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו” – מה קדוש לעולם קיים, אף הן לעולם קיימין’.

                הדבקות באלקים – מביאה לחיי נצח. וראו עוד במאמרו של הרב זאב נוימן, “קדוש לעולם קיים” – מושג הקדושה במשנת הרב צבי יהודה’ באתר ‘מכללת אורות ישראל’.

                בברכה, אליעם פיש”ל וורקהיימר

                1. בס”ד ב’ בסיון פ”ב

                  גם מהתקבולת בתהלים נא בין פסוק יג: ‘אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני’ לפסוק יד:: ‘השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני’ – נראה שתחושה הקדושה כרוכה בשמחה ורוח נדיבה’, תחושתו של אדם שהוא רצוי בעיני אלקיו ומוזמן על ידו להתקרב אליו.

                  בברכה, חסדאי שרגא פייבש ליכטמן

  8. פיסקה 1, שורה 2
    … פותחת פרשת ‘קדושים’ בקריאה…

    פיסקה 2, שורה 5
    … ניכר האדם באי-תאוותנותו. …

    שם, שורה 7
    … מחייבת הקדושה להתרחק ממה שלא מוביל…

  9. מתן ערך דתי ללאומיות ולמדינה זהו פשיזם, זה פראפרזה לדברי יאיר גולן בהיותו סגן הרמטכ”ל ולדברי השופט אהרן ברק ונובעת מתפיסת הלאומיות והדת באירופה ובנצרות

    1. למעלה כבר הערתי שלא כל פשיזם הוא נאציזם. אכן יש בזה פשיזם, אבל זה לא אומר שכל מי שמחזיק בזה הוא אדם פסול. אני לא מסכים לתפיסה הזאת וגם חושב שהיא מסוכנת. אבל היא כשלעצמה תפיסה ככל תפיסה.

  10. בכלל,נסחפת בלשונך הפעם,השימוש המזלזל ב”בני דודינו הציונים הדתיים,
    יש יסוד חסידי (לא סיפורים)לקיימות של קדושה בעולם המעשה והחולין,גם אם זה לא מסתדר עם כל ההגדרות והחילוקים הליטאיים שכבודם במקומם מונח

    1. לבני דודנו הציונים-דתיים כידוע אין כל כך חוש הומור, וחבל.
      אם יש מקור חסידי לקדושה בעולם החולין זו ראיה מצוינת לכך שאני צודק. מה שהחסידים אומרים חזקה שהוא טעות עד שיוכח אחרת. אז תודה על האישוש לדבריי.

  11. שכוייח גדול על הדברים. כמדומני שהרב קוק משווה לימוד אגדה לשתיית יין (יין, סוד, קידוש, קדושה, חומרים טובים לדרישות…) וקובע בהתאם שמי שעומד יותר מידי אגדתא יהפוך לסוג של משוגע-שיכור. נראה שאפשר לומר את אותו דבר על אלו שלומדים יותר מידי אורות, עד כדי שבירת הכלים

  12. ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש וגם קרבנות וכדו’, קדושים, לא כי עשו איזה מעשה של קידוש השם. קדושה פרושה הפרשה ואיסור – דאסר לה אכו”ע כהקדש, ולהבדיל “פן תקדש המלאה” -מתקדשת וטעונה בעור. תשמישי מצוה נזרקים ותשמישי קדושה טעונים גניזה – זו עצמה ההגדרה של תשמישי קדושה – אלו שנגנזים והולכים לאיבוד. וכמובן קרבן שהוקדש לעלות ולהישרף על גבי המזבח. ולכן מי שנהרג למען שמו נקרא שמת על קידוש השם – כי הוא אבד לגמרי מן העולם למען שמו. מצוות מרבות קדושה – זו השאלת השם כי במעשה המצווה יש מאמץ והקרבה אבל לא כילוי גמור ולכן זו לא קדושה מלאה. ולכן פשוט שכל מי שנהרג בגלל היותו יהודי – היינו על עצם הופעת שם השם ועמו בעולם – קדוש יאמר לו. זה לא קשור בכלל להחלטה שלו ולבחירה שלו – הוא הוקרב קורבן על מזבח האמונה בבורא עולם. כמובן שכל העוצמות הנובעות מן הקדושה (החיובית למעט “פן תקדש המלאה”) נובעות ממסירות הנפש (לא דוקא הבחירה) – גודל הקרבן וההפסד שנוצר תוך כדי מימוש המטרה שבהתגלות שם השם בעולם. (כמובן שיש עוד הרבה מה לדון על: א. עשרת הרוגי מלכות אם מתו בבחירתו של הקיסר. ב. הרוגי לוד – האם היה להם מותר למסור את עצמם. ג. מי שנהרג על מצוה אחרת משלוש עברות חמורות. וכמובן נקודת המחלוקת הנסתרת, האם עם ישראל נבחר בגלל מעשיו, או שקודם השם בחר בו. האם יש ערך עצמי לאדם או רק בגלל מעשיו…)

    1. לא לגמרי ברור לי אוסף ההצהרות הזה ומה מטרתו. להקשות? להסכים? סתם חיבור קצר על מושג הקדושה?
      בכל אופן חלק מהדברים בנאליים בפשטותם, וחלק אחר לא נכון. בפרט לא נכונה הדיאגנוזה כאילו יסודהמחלוקת בשאלה של בחירת ישראל. שום קשר.

      1. א. חשבתי שזה ברור, אבל אם רוב הדברים בנאליים בפשטותם, אז אני מקווה שגם נגיע לאותה מסקנה:
        אני חולק על הקביעה במאמרך ש “מושג הקדושה הוא מוגבל ואינו חופף אפילו למצוות ולעבודת השם בכלל, ובוודאי שאין לו שייכות לעולם החולין הניטרלי.” זאת בניגוד ל
        “דיבורים המעצבנים וחסרי השחר על קדושי השואה וקדושי צה”ל ועל קידוש השם על ידי נפגעי הטרור … והמשך בקדושת המדינה, האדם היהודי, הגאולה וכדומה.”. עיקר ההתבססות שלך היא על הברייתא “תנו רבנן: תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן.” – הוכחה לכאורה שמצוות אינם חלק מהקדושה – יש תשמישי קדושה ויש תשמישי מצווה. זו כמובן טעות, תהיה חייב להודות שיש קדושה לדוגמא במצוות סוכה – “כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה” – השוואה ממש לקדשים וקרבנות. רש”י בסוכה לז: והפוסקים למדו שבכל המצוות יש קדושה בשעת עשייתן, לכן הם מוקצין למצוותם, תשמישי מצווה קדושתן לשעתן, תשמישי קדושה, כפי שכבר כתבתי נקראים כך, כי קדושתם נמשכת לעולם – בגלל שהם נגנזים. ולכן כל קרבן כלומר הקרבה לשם שמים – יש בה מן הקדושה. הקרבה טוטאלית כמו קרבן היא קדושה קבועה, והקרבה חלקית של מאמץ או שימוש בזמן מסוים היא קדושת המצוות – “אשר קדשנו במצוותיו” (איך תסביר את לשון הברכה אם אין קדושה במצוות?). ברור למה נרצחי השואה קדושים – הם הוקרבו על מזבח היהדות. וכשם שהקרבן המוקרב הוא הוא הקדוש ולא המקריב, כך נרצח גם אם לא היה הדבר תלוי בו, אם הוקרב על מזבח היהדות – קדוש יאמר לו. אני מבין שיש לך מחלוקת על הגדרת המדינה, אבל גם אתה תודה שיש מצווה למנות מלך – כלומר לכונן מדינה כלשהי. ולכן מי שרואה במדינה משהו ממלכות ישראל רואה את הקורבנות שהוקרבו על מזבח קיום המדינה כקדושים – אז הסברתי למה הדיבורים על קדושים אלו אינם אמורים לעצבן – כל הקרבה הקשורה ביהדות בכלל הקדושה היא.(מה שהבאת מהאבנ”ז מגדיר יותר לדעתי את מושג הטהרה, ולא את מושג הקדושה).
        ב. המשפט שלך בפוסט הקדום “כעת חשבו על אדם שהלך לתומו ברחוב, או ישב בביתו, ונרצח בפיגוע טרור. האם יש הצדקה כלשהי לראות בו קדוש? מה הוא עשה כדי לזכות בתואר קדוש?” (ע”ש במשפטי ההמשך) מבהיר לדעתי את שורש המחלוקת -האם אדם נבחר רק בגלל מעשיו, או שהשם בוחר מסבותיו הוא ללא קשר למעשיו, אמירה שנראה שאתה מתנגד לה (ולדעתי היא היא המדרבנת את שצף הקצף).
        ג. אני לא נביא, אם לא תכתוב מה לדעתך לא נכון, לא אוכל לנסות ולהסביר.

        1. לא מבין את הטענה. כתבתי שבכל מצווה יש קדושה ועדיין אנשים מערבבים קטגוריות, כי הקדושה ההיא מושאלת (או קלושה). שם שמים על הסוכה הוא ראיה לסתור. אף אחד מהראשונים והאחרונים לא הבין שמדובר בקדושה, םרט אולי לרשב”א בביצה ל בקושייתו מאביי (מדרים כט) לגבי קדושת הגוף פוקעת בכדי. למה הם לא מפרשים את הגמרא כפשוטה? כי ברור להם שהקדושה שם הוא שם מושאל. לכן גם מוקצה לא קשור לדיון, שכן אין זה ביטוי לקדושה אלא לכך שהוא מיועד (=מוקצה) למצווה.
          כל השאר זה וורטים (הקרב הזמנית וקבועה ושאר ירקות).
          הדברים שלך שכתבתי שהם הבנאליים זו השטות שכתבת על כך שא”י קדושה למרות שלא עשו מה מעשה בחירי של קידוש. ברור. מי אמר אחרת?! איזו מין טענה זאת?
          ולא נכון שראייתי היא רק מההבדל בין תשמישי קדושה למצווה אלא מעצם המינוח השונה בין טהור טמא ואסור ומותר, קדוש וחולין וכו’. ולגבי קידוש השם (קדושי השואה ושאר ירקות) אלו סתם שטויות ולא צריך לזה שום מקור. מה שכינה פעם יהודי חשוב “קידושי טעות” (ראה בטורי על כך).
          השאלה למה הקב”ה בחר בישראל אינה קשורה בשום צורה לדיון. הקב”ה יכול לבחור בישראל בלי קשר למעשיהם, ועדיין מעשה ללא בחירה אינו מעשה של קידוש השם. אני לא מבין מה יש לדון כאן בכלל. זה עיקרטון שאין לו בדל מקור ובדל היגיון וכולם מדקלמים אותו סתם כי כך התרגלו.

          1. א. היה לו למר להביא במאמרו את הגמרא בשבת כב’ וכי נר קדושה יש בו. אבל דוקא שם הרמב”ן במלחמות אומר וורט לחלק בין קדושה תמידית – של תשמישי קדושה, לבין תשמישי מצוה שאינם קדושים לעולם לבין תשמישי מצוה “שאע”פ שנזרקין לאחר מצוותן, בשעת מצוותן נוהגין בהן קדושה שלא יהיו מצוות בזויות … נוהגים בהם כדברים שבקדושה ואסורים בתשמיש חול בשעת מצוותן.”. יש לדון על מה בדיוק חולק בעה”מ, ובפרט שהרשב”א שם הקשה למה הגמ’ מביאה דם ולא עצי סוכה, ומתרץ שבעצי סוכה הוא המסתפק מבטל את המצוה משא”כ המסתפק מנויה. שוב ברור שבמצוות הקדושה פחותה, כי האיסור זמני לצורך המצווה – אין מדובר בכיולי מלא כמו בקרבן – אך עדיין יש קדושה. ב. קראתי את הטור, ודוקא על זה אני חולק, אני לא מוכיח מקדושי השואה, משאר הדברים הקדושים למרות שלה היה בהם מעשה הירואי אני מוכיח לקדושי השואה – קידוש השם לא מוגדר כמעשה הירואי, אלא כקרבן גדול שהוקרב לשמו. את זה בדיוק אני מוכיח מזה שהקרבן קדוש ולא המקדיש, למרות שהבהמה לא עשתה שום דבר. ומבחירת ארץ ישראל וקדושתה (או בחירת עם ישראל) בלי קשר למעשיהם. ולכן הקרבן קורבנות מעשי הנאצים ימ”ש – קדושים הם, למרות שלא היה הדבר נעשה מבחירתם. (רמזתי גם להוכחות לזה מעשרת הרוגי מלכות שהקיסר בחר דוקא אותם – ולולי מעלתם העצמית, היו נחשבים קדושים (נכון שהוא בחר אותם כנראה בגלל מעלתם, אבל יש עוד חכמים, אז בגלל שהוא בחר בהם דוקא לכן היו זוכים למעלה שאין בריה עומדת במחיצתן ושאר החכמים לא?). גם רמזתי למעשה של הרוגי לוד שיש לדון, הרי כמו שאם גוים רוצים להרוג את כולם או שימסרו א’ מהם אסור למסור, אז למה להם היה מותר למסור את עצמם? אני לא בא להכריע בזה, אלא לרמוז שהמעשה לא בטוח שהוא גדול כ”כ ונכון, ולמרות זאת אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כי המלך גזר גזרה על היהודים והם נהרגו על יהדותם. דומה גם לדיון על מי שמוסר עצמו על אחת משאר מצוות שלרמב”ם הוא נחשב לרוצח, אבל ראשונים אחרים מתירים, אפשר להאריך בזה הרבה.). ג. ואם במינוחים עסקינן (טהור טמא ואסור ומותר, קדוש וחולין), איך תסביר את זה שספר קדושה של הרמב”ם לא כולל את עבודת הרבנות והמקדש אלא דוקא את הלכות איסורי ביאה ומאכלות אסורות? – הקרבה היא קדושה (כמו שכתבתי בפעם הראשונה לשון קודש הוא לשון של איסור הנאה, הבדלות), ולכן דברים שאדם נמנע מהם מביאים קדושה. וכך כל קרבן המוקרב מהאדם הוא נכלל בכלל הקדושה.

  13. אם הבנתי נכון אתה (האבנ”ז) אומר שבסוטה האיסור משתלשל מהטומאה ואילו בנידה האיסור לחוד והטומאה לחוד.
    אם אפשר להפריד ומפרידים בין איסור לטומאה (כמו שהנוגעת בטמא מת אינה אסורה לבעלה) אז ק”ל בשני פנים של אותה מטבע. א. מדוע בנידה מצבי האיסור חופפים בדיוק למצבי הטומאה וכשנטהרת מותרת וכי מקרה הוא אתמהה. ב. כיון שיש להפריד אז איך למדו חז”ל בסוטה איסור מטומאה (ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל), יאמרו נטמאה ומעלה מעל שכוייח הקשר נפגע אבל מותרת [כמו שאדם מותר בגרושתו פנויה, ומניין להם שקשר פגום גרוע מקשר מנותק]. ומהיכן הבינו חז”ל שיש קשר בין טומאה לאיסור אם לא שלקחו את הרעיון מנידה שכתוב בה ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב ורוח הפסוק שיש קשר מהותי בין הטומאה לאיסור.

    1. זוהי שאלה על מקורה של קורלציה. כידוע, יכולים להיות לה כמה מקורות. זה יכול להיות מקרה. ייתכן שא’ הוא סיבתו של ב’ או ב’ סיבתו של א’, וייתכן שיש לשניהם סיבה משותפת. במקרה של נידה אני מניח שיש סיבה משותפת, ואף אחד לא גורר את השני. לכן אתה יכול לנהוג בדיני ספיקות באופן שונה בשני הענפים.
      בסוטה לא למדו איסור מטומאה. האיסור הוא הוא הטומאה. הרי הסוטה אינה טמאה במובן של טומאה וטהרה. כמו שהקידושין הם קודש המעילה בהם היא טומאה.

      1. טעיתי שבסוטה יש טומאה, סליחה על הבלבול.
        הסיבה העלומה לאיסור נידה חולפת כשהנידה סופרת ימים וטובלת במקווה, היכן שמענו איסור כזה שפוסק בטבילה אם לא שהאיסור הזה קשור בטבורו לטומאה?

          1. זה אפשרי פורמלית אבל לכאורה נראה [לי] בלתי סביר.
            אגב לעניין החשמונאים והיוונים, דומה שגם בנצרות היה מתח דומה בין האפיפיורים למלכים באירופה שהמלכים רצו להפריד (שתי חרבות אחת למלך אחת לבישוף) וכמה אפיפיורים באיזשהו מקום חתרו כחשמונאים להשליט את הקודש במידה מלאה או חלקית.

  14. הרב כתב בזה הלשון

    וזאת למרות כל זכויותיהם. כל עוד התנהלה המלחמה נגד היוונים זו הייתה המגמה הנכונה, שכן היוונים היטו מדיי את הכף לצד החולין, והייתה צריכה לבוא אנטי תזה כדי להחזיר את כף המאזניים לאמצע. העונש הושת עליהם מפני שהם המשיכו במגמה הזאת גם אחרי הניצחון על היוונים.

    לכאורה בזמננו זה המצב שכן רוב היושבים בציון חילונים וחלקם אפילו פרוגרסיביים וצריך אנטי תזה כדי להחזיר את כף המאזניים לאמצע

    המאמר נכון אולי לעוד 50 שנה שרוב המדינה תהיה דתית ואולי אז תלמידי הרב זצוק”ל יצווחו מה שרבם ראה ברוח קודשו על חילול הקודש

    1. גם אם אתה צודק, ואתה לא, עדיין חשוב להבחין בין אמצעי שמאומץ מסיבות טקטיות לבין תפיסה מהותית. זו שגויה גם אם נכון להשתמש בה. אני גם לא חושב שאתה צודק, כי המלחמה נגד החילון אינה בהרחבת הקודש. זה משיג את התוצאות ההפוכות לדעתי. אצל החשמונאים הייתה מלחמה שבאה לעורר את העם נגד אויבים מבחוץ. להפיח בו רוח. כאן אתה מציג עצמך כתימהוני שלא מעורר שום הזדהות.

  15. ביחס למלכות זה לא מדויק. המינוח בתנ”ך של קדוש היא חייבת להיות מדוייקת כי חז”ל מפדוט ממשיכים אתהתנ”ך גם ברמת השפה והמינוח והמילה קודש בתקופת התנ”ך הצביעה על דברים באופן מדויק ולא מושאל. וגם חז”ל לא מבחינים בין השפה ההלכתית לאגדתית לעניין זה

    ומהתנ”ך נראה שמלך ישראל וכל מי שנמשח בשמן הקודש יש בו קדושה ( קדושה לא הלכתית אבל בעלת השלכות. כמו שיש טומאה לא הלכתית בתנ”ך אצל יחזקאל שלא בא דבר טומאה לפיו וכו’ או האיסור לגעת בנבלה של בעלי חיים טמאים לאכילה ( שנקראים טמאים סתם) והם לא הבחינו בין סוגי הטומאה) . זו הסיבה למה דוד כל כך היה ירא לשלוח ידו בשאול משיח ה’ וגם הרג את מי שמותת אותו למרות שזו הייתה בקשת שאול עצמו – הוא ממש נימק זאת שם : איך לא יראת לשלוח ידך וכו’. זה לא היה סתם דרוש חסידי אלא הוא באמת תפס את המציאות שמי ששולח ידו בקודש ייענש כעל כך ( כמו בשליחת יד בקודש הלכתי) .

    כנראה התפיסה היא שמלך ישראל הוא כהן גדול ( ראש ממלכת כהנים וגוי קדוש. וקדושת ישראל היא משהוא מוצק מבחינה הלכתית) שגם הוא נמשח בשמן הקודש. הוא משיח . גם בתהילים במזמור קי’ : שב לימיני וכו’ על דברתי מלכיצדק ( שהיה כהן לאל עליון). שם המזמור מכוון למלך. אם כך יש אותה סוג של קדושה גם לממלכה. אבל בוורדאי שזה לא שייך למדינת ישראל ( שראשיה לא נמשחו בשמן הקדש) אלא אם כן נאמר שגם המדינה היא כמו הממלכה הקדומה מבחינה הלכתית ( שלמדינה יש דין מלך)

  16. מי אמר שיש פה השאלה של המילה “קדושה”? אולי המובן המקורי של המושג “קדושה” הוא רחב יותר מהמובן ההלכתי. וחז”ל ובעלי ההלכה רצו לחתוך ולהגדיר שהדברים יהיו יותר ברורים. ואז התנ”ך לא השאיל את המונח קדושה לדברים אחרים אלא השתמש בו במובנו המקורי. אולי כך ואולי כך איך הרב יודע להכריע?

    אני לא חולק על ההבחנה של הרב אלא על הבלעדיות שהוא מנסה ליצור למושג קדושה – יש קדושה של המקדש וקדשיו ויש קדושה של השבת ושאר דברים.

    במה שונה ההתעקשות של הרב להלחם על הסמנטיקה מפני הסכנות התמונות בה מההתעקשות של הקו שלא להשתמש במילה מגדר או להזדעזע מנקודת המגדר או לא לתרום דם בגלל הורה א הורה ב?

    שיקראו לזה קדושה (כי באמת ככה קוראים לזה במקורות) העיקר שיבינו שיש הבדל בין המקדש וקדשיו לבין שבת וחללי מערכות ישראל. ואם יש סכנה נפרט אותה ונסביר מה מסוכן ולא נלחם על הסמנטיקה כי בדיוק כך מאבדים את הדיון הענייני והמפרה.

  17. כבוד הרב שלום, כמדומני שבלשון המקרא אין בכלל שימוש במונח חול במשמעות של חולין שמנוגד לקודש. נדמה לי שהשאלה זו החלה בתקופת בית שני.

    1. שלום עשהאל.
      גם אם בלשון המקרא אין מונח כזה, זה רק מחזק את עמדתי (כמובן 🙂 ) שחלק מהשימושים מושאלים. לפחות חז”ל וכל הפרשנים בהמשך הבינו שיש קטגוריה כזאת והיא מובחנת מהקדושה.

  18. מאיפה הבאת את זה שאנשים מקדשים את הדגל בבית הכנסת? סתם יפה ונחמד, הכל טוב. מאיפה מגיעות הנחות כאלה, שעליהן מבוסס כמעט כל הטור? ייתכן שיש איזה ביטוי מוקצן פה ושם על מדים, אף אחד לא לוקח את זה ברצינות ואפשר להרגע.
    הקריאה קדושים לנרצחים ולחיילים נובעת ככה”נ מהמושג מיתה על קידוש ה’. אמנם יש כאן הרחבה – התייחסות לכל מי שמת עבור הגנת עם ישראל למת על קידוש ה’, אאפשר להתווכח על זה, אבל מה הקשר לפאשיזם. בחייאת

השאר תגובה