תפקידן של ‘נפקא מינות’ (טור 481)

בס”ד

בטור 479 עסקתי במטרתו של לימוד תורה, וביחס בין הלימוד לפסיקת ההלכה. טענתי שם שמחד הלימוד אינו רק אמצעי לדעת מה לעשות (כלומר מכשירי מצווה לקיום), ומאידך לימוד מסתיים במסקנה מעשית. טענתי הייתה שהדרישה שהלימוד יהיה מסקני לא אומרת שהוא אמצעי לקיום אלא שזו צורתו הנכונה של הלימוד: לימוד נכון צריך להסתיים בהשלכות מעשיות.

אחת ההשלכות שניתן להביא לגישה כזאת היא דיון על מצבים לא ריאליים או נפקא מינות לא ריאליות. יש בתלמוד כמה מקרים כאלה, חלקם מצבים שבכלל לא יכולים להתממש (גמלא פרחא) וחלקם שהמימוש מאד לא מצוי (נתינת גט בידו של עבד כפות וישן) ודומני שהדבר מעיד שהמצבים המעשיים מובאים כמסקנתו של הלימוד ולא כהוראה מה לעשות בפועל (ראו על כך בספר ה-11 בסדרת לוגיקה תלמודית על האפלטוניות של התלמוד).

בטור הזה רצוני לגעת מעט במושג נפקא מינא, כלומר בחשיבותה ותפקידה של ההשלכה המעשית בלימוד שלנו וגם במחקר המדעי (אחרי הכתיבה ראיתי שיש חפיפה רבה לטור 404, אבל החלטתי בכל זאת להשאיר את הדברים).

נפקא מינא לקידושי אישה

בישיבות נפוצה הלצה שלפיה לומד אחד חש שחברו מעלה טענה X (שואל, עונה, מחלק, או מבחין) ובעצן מדובר בסתם מילים שאין להן שום נפ”מ, ואז הוא שואל את חברו: “למאי נפ”מ?” והלה עונה לו: “נפקא מינא לקידושי אישה”, כלומר שאם אדם מקדש אישה בתנאי ש-X נכון, השאלה האם האישה מקודשת או לא.

מה הבעיה בנפ”מ כזאת? שזה הופך כל שאלה לשאלה הלכתית או תורנית שיש מקום לדון בה בבית המדרש. הרי גם השאלה האם יש בחדר הזה לפחות שלושה פרעושים היא נפ”מ לקידושי אישה. הביטוי “נפ”מ לקידושי אישה” הפך ללגלוג על אמירות חסרות השלכה מעשית, ואולי גם חסרות משמעות.

ההלצה הזאת יש לה שורשים בתלמוד ובראשונים. כך לדוגמה נועם שאל אותי לפני כמה חודשים לגבי נפ”מ שמובאות בסוגיית חגיגה ו ע”ב:

בעי רב חסדא האי קרא היכי כתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת כבשים ויזבחו זבחים שלמים לה’ פרים או דלמא אידי ואידי פרים הוו למאי נפקא מינה מר זוטרא אמר לפיסוק טעמים רב אחא בריה דרבא אמר לאומר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר מאי פרים הוו או כבשים הוו תיקו:

הגמרא מסתפקת האם העולות שהוקרבו במדבר היו פרים או כבשים. לשאלה למאי נפ”מ היא עונה שתי תשובות: לפיסוק הפסוק (האם יש פסיק אחרי “עולות”) או למי שנודר הרי עליי עולה כמו שהקריבו ישראל במדבר. התשובה השנייה היא ממש בגדר נפ”מ לקידושי אישה, שכן גם היא הופכת כל שאלה לשאלה תורנית.

דוגמה נוספת מופיעה בר”ן על סנהדרין טו ע”א. הגמרא שם עוסקת בכלל “כמיתת הבעלים כן מיתת השור”, כלומר ששור שהרג אדם נדון בעשרים ושלושה דיינים כמו אדם שהורג אדם. במסגרת זאת הגמרא שואלת שם: “שור סיני בכמה?”, כלומר בכמה דיינים דנו את השוורים שהתקרבו להר סיני והתחייבו מיתה (“גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא”).

הר”ן בחידושיו שם בע”ב מקשה על כך:

וא”ת אמאי נפקי לה מינה מאי דהוי הוו י”ל דרוש וקבל שכר. וא”נ נפקי מינה לנודר דאי אמר הריני נזיר אם מיתת שור סיני בכ”ג אי הוו בכ”ג הוי נזיר ואי לא איננו נזיר:

שוב רואים נפ”מ לקידושי אישה.

מה פשר העניין הזה? יש לי חשד שהר”ן ממש התבדח כאן, ואולי גם הגמרא, אבל אם זה כך אז השאלה בעינה עומדת. האם לשאלה כזאת יש משמעות? האם יש ערך לעסוק בה?

משמעותן של נפקא מינות כאלה

יש לשים לב שבשני המקרים האופציה שדומה לנפ”מ לקידושי אישה מובאת כאופציה שנייה, ובשניהם מופיעה לפניה אופציה רצינית יותר: בשני המקרים בעצם רוצים להבין מה שכתוב בתורה. צריך לזכור שכל שאלה פרשנית על התורה היא חסרת נפ”מ. לאן הלך יעקב, או אברהם? למה משה ברח ממצרים? איך קראו לאשתו של אהרון הכהן? מה שלשלת הדורות מאדם ועד נוח? כל אלו הן שאלות חסרות נפ”מ, אבל עוסקים בהן (אלו שבוחרים לבזבז עליהן זמן, לא כמוני) מפני שיש בהן בירור של משמעות פסוקי התורה. זהו לימוד תורה (ליתר דיוק: ביטול תורה באיכות), גם אם לא לימוד הלכה.

שימו לב שהשאלות שעולות בגמרא בחגיגה ובסנהדרין גם הן שאלות פרשניות על התורה. האם הקריבו פרים או כבשים, ובכמה דיינים דנו את השור שהתקרב להר. יתר על כן, לגבי שור סיני ניתן אולי ללמוד מכאן תובנות לגבי העיקרון ההלכתי של כמיתת הבעלים כן מיתת השור, ואז יכולות להיות לזה השלכות הלכתיות מעשיות ממש. אם כן, בהחלט ייתכן שהנפ”מ השנייה שמובאת בחגיגה ובר”ן מובאת כלגלוג על השאלה. יש תשובה פשוטה מדוע יש ערך בדיון בשאלות הללו, ולכן מלגלגים על מי שמחפש נפ”מ, שכן הוא תולה את החשיבות בנפ”מ המעשית. במקרה כזה עונים לו שזו נפ”מ לנזיר או לקידושי אישה. אם כך, אז מדובר ממש בהלצה במשמעותה המודרנית שתוארה למעלה.

אגב, בבריסק מקובל לדחות בקש שאלות מהסוג הזה על חקירות למדניות. מישהו מציג שני צדדים של חקירה, והמתחכם התורן שואל אותו למאי נפ”מ, אז הוא עונה לו כדי להקהות את שיניו: נפ”מ לקידושי אישה. הוא רוצה לומר לו בכך שיש לצדדי החקירה משמעויות ברורות והשאלה מובנת גם בלי נפ”מ. יתר על כן, הוא רוצה לטעון כלפיו שהערך בעיסוק בחקירה ובתורה בכלל אינו מתמצה בהשלכות המעשיות אלא יש ערך לעצם הבירור העיוני. זה מחזיר אותנו לטור 479 שבו טענתי שללימוד יש ערך עצמי, והיותו מכשיר לבירור ההלכה הוא רק מכשיר מצווה ולא מצוות תלמוד תורה עצמה.

נפ”מ כקריטריון למשמעות

אבל עובדה היא שבתלמוד ובבית המדרש בכלל בהחלט דנים בשאלת הנפקא מינות לטענות שונות. קשה להתעלם מכך שחיפוש אחרי נפ”מ הוא חלק חשוב מהלימוד. הנפ”מ עשויה להבהיר את הצדדים השונים שבמחלוקת או בחקירה שבה עוסקים, וגם אם היא לא חיונית לעצם הערך שבלימוד (יש לו ערך גם בלי נפ”מ), בהחלט יש טעם לחפש נפ”מ כדי לחדד את ההבנה של הדברים.

אבל לפעמים התחושה היא שצריך למצוא נפ”מ מפני שבלעדיה באמת אין משמעות לדברים, ולא רק שאין להם ערך. לפעמים אנשים דנים בשני צדדים בחקירה תלמודית, והתחושה היא ששני הצדדים אומרים אותו דבר במילים שונות. אין באמת הבדל במשמעות של שני הצדדים. במקרה כזה, הנפ”מ חיונית כדי להראות שיש כאן שני צדדים שונים. אגב, במקרה כזה נפ”מ לקידושי אישה לא תועיל מאומה, שכן אם באמת אין הבדל בין שני הצדדים, אז גם לא תהיה לזה נפ”מ לקידושי אישה. במקרה זה, הנפ”מ לקידושי אישה היא בוודאי בדיחה, ובעצם פירושה שאין משמעות לחקירה שבה עוסקים.

דוגמה לדבר היא החקירה שהוזכרה בטור 404 האם שבת דחויה או הותרה בפני פיקוח נפש (כל הטור ההוא, שעוסק בטענות שלא ניתנות להפרכה, נוגע אלינו כאן). טענתי שם שאין שום נפ”מ בין שני הצדדים בחקירה הזאת, ואם אני צודק אז ספק רב האם בכלל יש לה משמעות. לא בהכרח בגלל ששני הצדדים שקולים זה לזה (אומרים את אותו דבר במילים שונות) אלא מפני שהצד של דחויה הוא מופרך. אין באמת שני צדדים, וברור ששבת הותרה מפני פיקוח נפש ולא רק דחויה. שימו לב, שאם אכן זה המצב, אז יש הבדל בין הצדדים ויש משמעות שונה לשני הניסוחים, אלא שאחד מהם פשוט אינו נכון. ניתן אולי לטעון שאין הבדל במשמעות בין שני הצדדים, שכן אם שבת נדחתה מפני פיקוח נפש אז המעשה הוא מותר. בלי קשר לשאלה אם הטענה הזאת נכונה, אומר שטענה זו כבר מערערת על עצם ההבדל במשמעות בין דחייה להיתר.

אגב, גם בספרות הפילוסופית ישנה תחושה שבמקרים רבים מדובר בשאלה או טענה חסרת מובן ובהבחנות שמציעות שני ניסוחים לאותו דבר (ראו למשל בטור 223 על הצרפתים ועוזריהם). במקרים כאלה מאד חשוב לחפש נפ”מ כדי לחדד את ההבדל בין האופציות, באם ישנו כזה.

בין השלכות למשמעות: הפוזיטיביזם הלוגי

אציין כי הפוזיטיביסטים הלוגיים סברו שאמירה שאי אפשר לבחון אותה בניסוי היא חסרת משמעות, כלומר שלשיטתם היעדר השלכות מעשיות זהה לחוסר משמעות. אבל די ברור שמדובר בשטות. יש לא מעט אמירות שאין להן השלכות מעשיות, וקשה להכחיש את העובדה שיש להן משמעות. בעצם, באופן פרקטי יש המון טענות שלא ניתן לבחון אותן אמפירית, כמו הטענה שיש ביקום 103 מיליארד נמלים בדיוק. אין שום דרך מעשית לפרוך או לאשר את הטענה הזאת. האם יש לה משמעות?  ברור שכן. אמנם ניתן לדחות ולומר שכאן חוסר האפשרות לבחון את הדבר הוא רק מגבלה טכנית ולא מהותית, אבל עדיין אין דרך לאשר או להפריך את הדבר.

אבל מעבר לזה, הטענה שלא כדאי לבזבז זמן היא טענה שאין דרך לאשר או להפריך אותה אמפירית, ובעצם כל טענה ערכית היא כזאת. האם סביר שאלו טענות חסרות משמעות? קארנאפ חשב שכן (הוא כינה אותן פסאודו-טענות), אבל זה פלפול סמנטי ריק מתוכן (האם יש לו משמעות? האם ניתן לאשר או להפריך אותו?). בקיצור, יש להבחין בין אמירות שאין להן השלכה מעשית לבין אמירות חסרות משמעות.

הבעיה שהטרידה את הפוזיטיביסטים בטענות ללא השלכות מעשיות הייתה שאי אפשר לפרוך או לאשר אותן אמפירית. הם מזהים משום מה בין מדעיות של טענה לבין משמעותיות שלה. אבל ניתן להעלות טענה מתונה וחזקה יותר כלפי טענות כאלה, שלפיה אם לטענה כלשהי אין השלכות מעשיות אין לה משמעות כי היא לא אומרת כלום. וכאן באמת מדובר על השלכות מעשיות בלי קשר ליכולת לבחון אותן אמפירית. לדוגמה, לאמירה ערכית יש השלכות מעשיות. כך לדוגמה לטענה שלא ראוי לבזבז זמן יש השלכה: אל תבזבזו זמן. לא ניתן לבחון אותה אמפירית ולכן היא לא מדעית, אבל בהחלט יש לה משמעות.

ומה עם הטענה “יש אלוהים”? בהנחה שמדובר במישור הפילוסופי (דאיסטי) ולא הדתי (תאיסטי) אין לזה השלכות מעשיות. האם יש לזה משמעות? בהחלט כן. מדוע? מפני שבעצם יש לה השלכות עובדתיות: שיש אלוהים. זו טענה שטוענת לקיומו של משהו במציאות. במובן הזה, לכל טענה יש משמעות, שכן מדובר במשפט שטוען משהו על העולם. משפטים חסרי משמעות אינם טענות. סתירות (כמו הכדור הזה הוא ריבוע עגול) או נונסנס (המידה הטובה היא משולשת) אלו משפטים חסרי משמעות. ומה לגבי שאלות, כמו “מה השעה?”. הן אינן טענות על העולם ולא מצביעות על עובדה כלשהי, ובכל זאת ברור שיש להן משמעות. במקרה זה המשמעות אינה משהו בעולם שהמשפט מצביע עליו אלא מה שנמצא אצלי בראש ומביא אותי לענות לשאלה. מה שנקלט אצלי כשאני שומע את השאלה (שמבקשים ממני מידע מסוים) זו המשמעות שלה.

הבחנות ריקות במדע: על הטלאולוגיה

בשיחה הרביעית (חלק שני) בספרי המצוי הראשון עמדתי על הכפילות שיש ברוב תחומי הפיזיקה בין ניסוח סיבתי לניסוח תכליתי (טלאולוגי). זה מתחיל באריסטו שטעם שהאבן נופלת לקרקע כי היא ‘שואפת’ להגיע לכור מחצבתה. אני לא מניח שאריסטו חשב שלאבנים יש שאיפות ושהן עושות שיקולים וחישובים, אלא שחוק הטבע הוא שהאבן נעה במטרה להגיע לכור מחצבתה. אולי מי שברא אותה אחראי לכך.

בעקרון פרמה שמציע ניסוח אלטרנטיבי לחוקי האופטיקה הגיאומטרית. כך לדוגמה חוק השבירה של סנל קושר את זוויות השבירה ומקדמי השבירה של תווכים שונים ומתאר את מסלולה של קרן אור שעוברת מתווך לתווך (כמו ממים לאוויר וכדומה) ושוברת זווית. במקום כל הסיבוך הזה הציע פרמה את העיקרון שהקרן לעולם עוברת במסלול שמביא אותה ליעדה בזמן המינימלי. מתברר שהתיאור הזה שקול לגמרי לתיאור המקובל של האופטיקה הגיאומטרית. אין שום הבדל ביניהם. כך גם תיאור של מסלול (מקום ומהירות כפונקציה של הזמן) של גוף שפועל עליו כוח כלשהו, שיכול להיות מתואר דרך כוחות ותאוצות או דרך אנרגיות ופוטנציאלים. גם אלו תיאורים שקולים.

תיאורים שקולים בפיזיקה משמעותם שניתן לתאר את אותן תופעות בשתי שפות שונות לגמרי, ושלא יהיה שום הבדל בין תוצאת החישוב בשפה האחת לזו שנעשית בשפה האחרת. אז מי מהשניים צודק? שניהם צודקים. אבל עדיין ניתן לשאול האם קרן האור עושה חישוב של זמן מינימלי (תיאור טלאולוגי) או שהיא  פשוט נשברת במעבר בין התווכים השונים (תיאור סיבתי)? הפיזיקה לא יודעת לענות על כך. מבחינתה מדובר באותה טענה בשתי שפות שונות, שכן הפיזיקה מתרגמת כל טענה להשלכות המעשיות שלה (הניבויים), ובמובן הזה יש אותן השלכות ולכן אלו אותן טענות.

ובכל זאת, ניתן לטעון שאם קרן האור פועלת באופן תכליתי, אזי כנראה יש מישהו תבוני ששולט על כך (או בנה את הדברים באופן הזה), שהרי קרן האור עצמה ודאי לא עושה שיקולי תכלית ומינימיזציה. עולה מדבריי שדווקא יש השלכה להבדל הזה, למרות שמבחינת הפיזיקה זו אותה טענה. זו הדגמה לכך שגם אם מדעית מועיל מאד לזהות טענה עם ההשלכות התצפיתיות שנגזרות ממנה (זה כמובן מה שעומד בבסיס הקריטריון של פופר למדעיות של תיאוריה: ההינתנות שלה להפרכה אמפירית), הזיהוי הזה אינו מלא. מחוץ לתחומי המדע הטענות הללו אינן בהכרח זהות. הריקות של החקירה המדעית הזאת היא רק במישור האמפירי-מדעי, אבל לא נכון שמשמעותם של שני הצדדים בה זהה.

דוגמה אחרת היא המחלוקת בין התפיסה הקופרניקאית, ההליוצנטרית, שלפיה הארץ מסתובבת סביב השמש, לבין התפיסה הפתולמאית, הגיאוצנטרית, שלפיה השמש מסתובבת סביב הארץ. כמה פעמים בעבר (ראו בטור 112, כאן ובקיצור כאן), טענתי שבדוגמה הזאת המצב חמור יותר, שכן לא ברור האם באמת מדובר בשתי טענות (או תיאורים) שונות. כשמתבוננים במערכת השמש מנקודת המבט של כדור הארץ אזי השמש היא שמסתובבת סביב הארץ. אבל מנקודת המבט של השמש, כדור הארץ הוא שמסתובב סביבה. אלא ששינוי בנקודת המבט אינו יוצר טענה שונה. זהו לכל היותר תיאור בשפה שונה של אותה טענה. זה קצת מזכיר את משל הוויכוח על תיאורו של פיל. אדם אחד טוען שיש לפיל שתי רגליים מאד קרובות ושתי עיניים, והאחר טוען שיש לו שתי רגליים רחוקות ועין אחת. הראשון מתבונן בו מקדימה והשני מהצד, אבל הם מתארים את אותו דבר (אמנם כאן זהו תיאור חלקי, וכל אחד מתאר חלק שונה של הפיל, ולכן כאן יש ויכוח של ממש, גם אם מדומה).

במחלוקת בין גיאוצנטריות להליוצנטריות לא תוכלו להביא נפ”מ (השלכה מעשית להבדל בין התיאורים), אבל כאן, בניגוד לדוגמה הקודמת, זה לא בגלל מגבלותיו של המדע האמפירי אלא מפני שבאמת מדובר בשתי טענות זהות. השאלה “למאי נפ”מ” במקרה הזה באמת מחביאה מאחוריה את הטענה של’מחלוקת’ הזאת אין שום משמעות. מדובר בשני תיאורים שונים אך שקולים לאותה תמונה עצמה.

אציין שהמצב הזה מאד משעשע בעיניי, כי הרבה חכמולוגים מטעם עצמם (מדענים או מדעניסטים) מסבירים לנו בטוב טעם ובנחרצות רבה שהחשיבה של אלו (הדתיים) שנצמדים לתיאור הגיאוצנטרי של תלמי היא פרימיטיבית. הפרימיטיבים הללו אינם מעודכנים בכך שקופרניקוס כבר הראה שמדובר בתיאור שגוי. זו כמובן שטות. קופרניקוס רק מצא מערכת צירים נוחה יותר לתאר את מערכת השמש, אבל אין בה שום דבר נכון יותר או פחות מהתיאור הגיאוצנטרי שקדם לו.[1]

[1] טענתי שאין הבדל בין התיאורים עוסקת במישור הקינמטי (תורת התנועה). במישור הדינמי (כלומר זה שעוסק בכוחות ותאוצות) יש הבדל בין התיאורים הללו, אבל אין רצוני כאן להיכנס לשאלות של כוחות מדומים, מערכות אינרציאליות וכו’. הדיוט שלא מתבונן על כך במבט מדעי מתכוון לתיאורים קינמטיים, ולכן הדיון שלי כאן הוא הדיון שרלוונטי לגביו.

28 מחשבות על “תפקידן של ‘נפקא מינות’ (טור 481)”

  1. מזכיר לי ששאלתי על הפלפלים של מה בירכו על המן ?
    (עדיין לא תיקנו ברכות זה לקח עוד כ 1000 או יותר שנים עד שתיקנו ברכות הנהנים)
    לכאורא שם זה דיון מחורטט לחלוטין.

    לא כמו שור סיני בכמה ?
    אלא כמו עכבר (שלא נתחייב סקילה) סיני בכמה…

    1. לא זוכר שכתבתי זאת לגבי יו”ט. אני זוכר שטירגיץ העלה נפ”מ לחקירה הזאת שלא חשבתי עליה (איני יודע כעת למצוא את הלינק). אבל כאן כתבתי זאת רק כדי להדגים את הלוגיקה.

      1. ב404 היה מכניס עצמו לפיקו”נ ביום שבת אחרון, שגם אם בהותרה חייב להימנע מחילול שבת בלתי נחוץ כשאפשר אולי אינו חייב להשתדל מראש להימנע מחילול שבת נחוץ (חשבתי שזו נפ”מ מוכרת). אבל שם הטלת בזה ספק שאולי גם בהותרה צריך להשתדל מראש להימנע, והבנתי שבאמת לא ברור כלל שזאת נפ”מ.
        ב430 הבאת פני יהושע שהביא גמרא ביומא ושם בשיטת רב נחמן הסובר טומאה בציבור הותרה יש מחלוקת האם הותרה ואין צורך להביא כהנים טהורים מבית אב אחר אבל מאותו בית אב צריך, או אפילו א”צ להביא כהנים טהורים מבית האב הנוכחי שעובד. ולכאורה זו מחלוקת האם גם בהותרה זה רק כשיש משהו של ממש על הפרק (ולכן א”צ להביא מבית אב אחר) או שבהותרה זה לגמרי כמאן דליתא (ולכן אפילו מאותו בית אב א”צ להביא). אבל שם הצעת ביאור אחר שיש לדון בו.

      2. [לעניין הותרה ודחויה נראה שיש ט”ס או שלא הבנתי. כאן כתבת “הצד של דחויה הוא מופרך וכו’ וברור ששבת הותרה מפני פיקוח נפש ולא רק דחויה”. ובטור 404 הלשון להיפך “גם אם שבת הותרה בפני פיקוח נפש עדיין סביר לומר שמה שהותר הוא רק מה שנצרך”.
        השאלה היא למשל רופא שעומד על החולה וביד ימינו תחבושת בהיתר וביד שמאלו תחבושת באיסור האם יקפיד להשתמש בתחבושת בהיתר או יכול באדישות להשתמש בתחבושת שבאיסור, בטור 404 משמע שצריך להקפיד להשתמש בתחבושת שבהיתר וכאן בטור 481 מהלשון משמע לכאורה שיכול באדישות להשתמש בתחבושת שבאיסור.
        אמנם אתה טוען שאין הבדל בין הותרה לדחויה ואם כן איך אני חושב שיש הבדל בין שני ניסוחים שאומרים שהשניים הללו זהים, אלא שבניסוח אחד נראה ששניהם זהים כמו שהעולם מבין דחויה ובניסוח השני נראה ששניהם זהים כמו שהעולם מבין הותרה. ]

        1. כוונתי הייתה שאין שום בעיה אם אדם חילל שבת בגלל פיקוח נפש. אין כאן עבירה באונס אלא זו אינה עבירה כלל. לא צריך לעשות תשובה כמובן. אתה צודק שזה נכון גם על הצד של דחויה.

  2. לא נכון להגיד שאם אין נפק”מ הדיון עקר ובעצם זהו לא לימוד תורה (לא לימוד נק’)? כלומר השלכות המסקנות על המציאות הם האינדיקטור להאם דיון הוא לימוד תורה (שכן תורה מורה).

  3. אז יוצא מדבריך שהנ”מ לקידושי אישה באמת מגדירה היטב דברים.
    כי אם מדובר במשהו שהוא נ”מ לקידושי אישה, אז זאת אומרת שיש כאן שני צדדים מובנים ואמיתיים והנ”מ היא פשוט לדעת מה הפשט בתורה, בלי השלכה.
    ואם מדובר בחיפוש נ”מ בשביל קריטריון למשמעות אז כמו שכתבת, זה גם לא נכון שזה נ”מ לקידושי אישה, ויצטרכו למצוא נ”מ אמיתית.

    1. ממש לא. היא לא עוזרת כלל להגדרת הדברים. היא לכל היותר אינדיקציה לכך שיש הבדל, אחרת גם לא הייתה נפ”מ לקידושי אישה.
      אמנם ההבדל בין הצדדים לא בהכרח חייב להתבטא בנפ”מ (כמו בהסברים טלאולוגיים במדע, או השאלה אם יש או אין אלוקים או ויכוח בפרשנות המקרא). כעת חשבתי על הדוגמה של נשך ותרבית, שני לאוין שונים במהותם שאין ביניהם נפ”מ.

  4. א. הצגת בעייתיות בנפ”מ לקידושי אישה שהיא מכניסה הכל לתחומי בית המדרש. מה התשובה לזה בסופו של דבר. האם התשובה היא שנפ”מ לקידושי אישה זה תנאי הכרחי לכניסה לבית המדרש אך לא מספיק, ויש עוד תנאי הכרחי שהשאלה תהיה בתחום התורני. אם זאת התשובה אז א’ מה ההבדל בין התשובה נפ”מ לקידושי אישה ובין התשובה דרוש וקבל שכר, ב’ האם התשובה הזו היא תשובה לעצמה בלי קשר לשאר הדיון על חשיבות ומטרת הנפ”מ.

    ב. נפ”מ כסימן להבדל במשמעות. אמרת שנפ”מ מוכיחה שיש הבדל במשמעות, ואמרת שכשאין נפ”מ (כמו בהותרה ודחויה לשיטתך) זה יכול לעורר חשד שאין הבדל במשמעות. זאת לכאורה קצת קפיצה כי הסימן הוא כנראה חד כיווני.

    ג. לא הבנתי את החילוק מדוע בשאלת מי מסתובב זה תיאור שונה של אותה תופעה ואילו בשאלה תכליתי או סיבתי זאת שאלה עם נפ”מ מחוץ לתחומי המדע. כמו שבסיבתי ותכליתי הנפ”מ היא מה באמת שולט על מהלכה של קרן האור והאם יש עוד משהו תבוני מעליה, כך בסיבובים השאלה היא מי באמת מתחוללת בו פעולת הסיבוב. נראה שאתה אומר שבשאלת הסיבוב אין אמת קיימת לשאלה מי מסתובב ולשאלה סיבתי או תכליתי יש אמת קיימת לשאלה מה שולט על המהלך, וזה לא הבנתי, תוכל להבהיר?

    ד. [טענת שהלימוד רק צריך להיות ראוי לבילה להשלכה מעשית אבל לא שההשלכה הזאת היא עיקר לעצמה, והבאת ראיה מהנפ”מ בגמלא פרחא. נראה שאתה סובר שהנפ”מ בגמלא פרחא היא הנפ”מ היחידה של הגמרא (ולכן לא הביאה נפ”מ יותר מעשית). אבל אולי יש עוד הרבה נפ”מ שהן במקרים מעשיים אלא שנקודת החידוש מתבלטת ביותר בגמלא פרחא (שלא נדחקים להאמין בפלא שהעדים מצאו גמלא פרחא כדי להבין איך הספיקו להגיע ממרחקים ולראות את העדות, אלא דנים אותם כזוממים) ומשם אפשר להקיש למקרים מעשיים עמומים יותר בכל מיני שבילים כל אחד לפי שיעור שיאמוד בדעתו. כלומר הובאה נפ”מ לחדד את ההבנה אבל מניחים שיהיו השלכות מעשיות מהקוטב למינונים. ולא שאין שום נפ”מ מעשית בעולם חוץ מגמלא פרחא הקוטב עצמו]

    1. א. הראיתי בדוגמאות התלמודיות שנפ”מ לקדושי אישה מגיעה לצד נפ”מ מהותית יותר. כתבתי שאם אין הבדל בין הצדדים אז גם אין נפ”מ לקידושי אישה. אמנם ייתכן שיש ביניהם הבדל אבל הוא לא השלכה הלכתית מעשית. ואכן זה כמו דרוש וקבל שכר.

      ב. אתה עצמך ציטטת בצדק שהיעדר נפ”מ מתעורר חשד, ולא שהוא מורה על כך שאין הבדל במשמעות. הבדל הניסוח הזה נוצר בדיוק בגלל הקפיצה שעליה דיברת. אבל חשד ודאי מתעורר כאן.

      ג. הסברתי את זה. בשאלת הסיבוב מדובר באותה תמונה בדיוק, וההבדל הוא רק בשאלה מאיזו נקודת מבט אתה מתאר אותה (היכן ראשית הצירים). לכן אין שום הבדל בין התיאורים. לעומת זאת, תיאור סיבתי ותכליתי הם שונים במהות. מעבר לשוני, יכולה להיות השלכה לגבי הגורם שמחולל את התופעות הללו.

      ד. גמלא פרחא הייתה הדגמה לטענתי ולא ראיה. גם אם שם יש נפ”מ אחרות, העובדה שלא טרחו לעמוד עליהן אומרת שהנפ”מ אינה המהות, אלא היא כלי לחדד את התובנה העקרונית התיאורטית, בין אם יש לה השלכות ובין אם לאו. דומני שנשך ותרבית היא דוגמה טובה יותר.

      1. בסוף דבריך במחלוקת בין הגיאוצנטריות לבין ההליוצנטריות, האם לא יהיה נכון להגיד שדווקא יש נפקא מינה לעניין הוכחת אמיתתה של תיאוריית הגרביטציה (לפיה ככל שיש יותר מסה הדברים נמשכים/סובבים אליו)? ולפיכך קופרניקוס מראה שתופעת הגרביטציה מסבירה שלל תופעות נרחב יותר שזהו הקריטריון לאמת לפי הראי”ה קוק זצ”ל (למלחמת האמונות והדעות). אז אמנם סובייקטיבית לכאורה אין נפ”מ לדידנו, אבל אם יש נפ”מ להוכחת אמת אובייקטיבית לא ראוי להתייחס יותר ברצינות לעניין הזה?

      2. א. אבל הר”ן מביא את זה כתירוצים נפרדים תירוץ א’ דרוש וקבל שכר תירוץ ב’ נפ”מ לנודר.
        ג. אני לא רואה למה אין משמעות לשאלה מי מסתובב באמת וזה שוני במהות המופשטת. השלכה לגבי הגורם זה באמת מיוחד לשאלת הסיבתי או תכליתי.
        ד. (ע”פ הלשון ‘דומני שהדבר מעיד שהמצבים המעשיים מובאים כמסקנתו של הלימוד’ כתבתי שפרחא הובא כראיה ולא רק כהדגמה).

        1. א. כתבתי שלדעתי גם בגמרא וגם בר”ן התירוץ השני אינו באמת שני אלא תוספת מלגלגת. אחרי שיש נפ”מ אחת (לא בהכרח מעשית) מוסיפים שעצם החיפוש אחרי נפ”מ הוא קפריזה שגויה.
          ב. הסברתי. לא יודע מה אני יכול להוסיף.
          ד. אז אני מתקן את הלשון: “הדבר יכול לרמז”.

          1. ב. הסבר לא ראיתי אלא הצהרה שכך הדבר שבסיבובים גם מצד האמת אין גוף אחד שמסתובב (או שמצד האמת יש מי שמסתובב אבל זה מוחרג החוצה בהערה 1 כלא שייך למישור הקינמטי. דבר משונה). עוסקים באמת מופשטת ובלתי ישיגה אז איך אפשר להגיד שבשאלה פלונית שאלת הסיבובים האמת הזו לא קיימת באחד הצדדים אתמהה.

    1. אבל חוק טבע סיבתי או תכליתי, עוד לפני שמגיעים לגורם תבוני נוסף שמחולל את התכליתי, הם לא רק צורות תיאור אלא שייך לשאול מה הוא באמת החוק? אבל לשאול מי המסתובב לא שייך.

    2. אבל את השאלה על החוק האם סיבתי או תכליתי, עוד לפני שמגיעים לטענה שבתכליתי אולי יש גורם תבוני נוסף שרואה מבחוץ ומודע לתכלית, אותה כן “עדיין ניתן לשאול”, אף שמצד תמונות המצבים בעולם אין הבדל?

השאר תגובה