תרגיל קצר בהבנת הנקרא: גיוון מהו? – המשך (טור 536)

בס”ד

בטור הקודם העליתי פוסט של לבנת בן חמו כתרגיל בהבנת הנקרא. כפי שכתבתי בטוקבקים, התגובות מוכיחות שהתרגיל מאד נחוץ מחד, אבל מאידך לדעתי עולה מהן בבירור שהוא נכשל. תחושתי היא שרוב המגיבים נכשלו בהבנת הנקרא גם בקריאת התרגיל עצמו. לכן החלטתי להמשיך כדי למקד את העניין בהבנת הנקרא ומשמעותה. מטרתי בעיקר לפרוס את קווי המתאר של קריאה ביקורתית והבנת הנקרא. לא אעשה כאן ניתוח מפורט וסדור של המאמר שלה או של הטור שלי כי זה נראה לי מוגזם, והיישום של ניתוח כזה יוצא ברור מאליו גם כך. אז סליחה על החפירה הלא פרופורציונית, אני כנראה לא אמשיך עם זה עוד, אבל לפחות הרשו לי להוציא מהאש את הערמונים שכבר התבשלו בה.

שלושת השלבים הראשונים: עמדת הכותב

  1. בבואנו לדון במאמר כלשהו, לפחות בתחום הפובליציסטיקה, השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא מהי טענתו העיקרית (אם יש כזאת)? מה הוא בא לומר? ערך אנציקלופדי לא תמיד בא לטעון טענה מסוימת, כך גם לא יצירה ספרותית או שיר. אבל מאמר פובליציסטי בדרך כלל כן. זה לא אומר שאין בו טענות נוספות, טיעונים שונים, הערות אגב ועוד ועוד, אבל השאלה הכי חשובה ביחס להבנת הנקרא היא מה טענתו העיקרית של המאמר?

חשוב להבין שהטענה העיקרית אינה תמיד ברורה מתוך הכתוב, וכמובן שייתכנו ויכוחים פרשניים בשאלה מהי. היא לא תמיד מופיעה בהתחלה או בסוף, ולפעמים גם לא כתובה ממש בפירוש. זה עניין של איכות הכתיבה או החלטות של הכותב לגבי צורת ההצגה של הדברים. אין מדע מדויק ביחס לשאלה איך קובעים מהי. אבל ברוב המקרים קורא נבון שמקדיש מאמץ לאיתור הטענה העיקרית יגיע לאותה פרשנות. ויכוחים או טעויות הן לפעמים תוצאה של חוסר תשומת לב, חוסר מיומנות בהבנת הנקרא, או מגמתיות ותגובה מהבטן (כך הקורא בוחר להתמקד במה שמרגיז אותו או מעורר אותו לחיוב ולראות בו את העיקר, גם אם הוא לא הטענה העיקרית במאמר).

כותרת המאמר יכולה להיות רמז לא רע לטענתו העיקרית, אבל חשוב לדעת ולקחת בחשבון שבעיתונות ובאתרי אינטרנט שונים, הכותרות ניתנות על ידי המערכת ולא על ידי הכותב. זה מוביל לאפשרות שהמערכת עצמה טעתה בהבנת הדברים, או לאפשרות שכיחה יותר שהמערכת בוחרת כותרת משיקול של רייטינג, או שיקול ספרותי כזה או אחר, ולא בגלל שזו באמת הטענה העיקרית של המאמר. לכן השימוש בכותרת צריך להיות זהיר.

ולסיום, כדי לחדד את הטענה העיקרית, חשוב שנציב מולה את האלטרנטיבה שנגדה היא יוצאת. לדוגמה, אם מדובר במאמר שטענתו העיקרית היא טענה לטובת מוסר תוצאתני, הקורא הביקורתי שמציב את הטענה העיקרית של המאמר, צריך להסביר גם את האלטרנטיבות שהטענה הזאת באה לשלול.

  1. אחרי שמאתרים את הטענה העיקרית ואת מה שהיא באה לשלול, אפשר לבחון מה קורה במאמר מעבר לזה. בשלב הזה עלינו להבחין בין שני סוגי מרכיבים:
  • טיעונים לטובת הטענה העיקרית. גם הם לא תמיד מופיעים בצורה ברורה, ולא תמיד מוצגים כטיעונים ובוודאי לא ככאלה שזו מטרתם. אבל קריאה אינטליגנטית בדרך כלל תוכל לאתר את הטיעונים הרלוונטיים הללו (באם ישנם), ואם לא – אז להצביע על היעדרם.
  • מעבר לשני סוגי המרכיבים הקודמים (1 ו-2א), יכולים להופיע במאמר תכנים נוספים, צדדיים יותר. עלינו לנסות ולהבין מה תפקידו של כל מרכיב כזה (הוא מחזק את התזה העיקרית, סתם הערת אגב, טענת נגד, דוגמה, תוספת ספרותית בעלמא וכדומה).
  1. בשלב השלישי יש לאתר את המושגים המעורבים בטענות ובטיעונים הללו, ולהבין האם הכותב הגדיר אותם, ואם לא – לנסח את ההגדרה שהוא מניח.

עקרונית חשוב לעשות את כל השלבים הללו בלי ביקורת. לפני שאנחנו מנסחים ומציגים ביקורת, עלינו לנסח את עמדתו של הכותב בצורה הכי מפרגנת והגיונית שניתן. זהו עקרון החסד (ראו עליו בטור 440). יש להציג את טיעוניו בצורה מלאה כולל כל ההנחות שביסודם, גם אם הכותב עצמו לא הקפיד לעשות זאת. אנחנו צריכים לעשות את העבודה במקומו.

עריכת והצגת הביקורת

לאחר שצלחנו את שלושת המשוכות הללו, יש בפנינו תזה, וכעת מגיעה עת הביקורת. לצורך הפשטות אמקד את הדיון בביקורת על הטענה העיקרית. בשלב זה של הדיון, הטענה הזאת מערבת מושגים שאמורים להיות מוגדרים היטב ונכון, טענות (הנחות, מסקנות, ומסקנות אלטרנטיביות) וטיעונים. לכן בשלב הביקורת ניתן לטעון שהמושגים לא מוגדרים היטב, שהטענות (כלומר ההנחות ו/או המסקנה) לא נכונות או שהן לא טוענות משהו חד. אפשר לטעון שהבסיס שלהן לקוי, שהטיעונים לטובת הטענה העיקרית בטלים (לא תקפים, המסקנה לא נובעת מההנחות) או שהם מבוססים על הנחות יסוד שגויות. רק אחרי זה ניתן להציג  את המסקנה הביקורתית של המבקר עצמו.

ביקורת על ביקורת

אין צורך לומר שכשמבקרים מאמר ביקורת, יש לעשות את כל השלבים הללו גם למאמר המבוקר וגם למאמר המבקר, ורק אז להציג את מסקנת הביקורת שלכם. במקרה שלנו, מי שרוצה לבקר את הטור הקודם שלי, אמור לנתח בעצמו את המאמר של לבנת בן חמו לפי הסכימה הקודמת, לאחר  מכן לעשות את כל זה גם למאמר הביקורת שלי, ורק אז לטעון את טענתו שלו: לקבוע האם אני צודק או טועה, והאם היא צודקת או טועה.

רוב הטוקבקים לטור הקודם לא עשו זאת למאמר שלה וגם לא לטור שלי (אם לא עושים זאת למאמר שלה קשה מאד לעשות זאת למאמר שלי, שכן השני נגזר מהראשון), ולכן נכשלו בהבנת המאמר שלה ושלי גם יחד.

בין תאוריה לפרקטיקה

אני מניח שלמקרא הדברים יכולה להתעורר אצל מי מקוראיי תחושה שאני מגזים. בסך הכל כותב או כותבת כלשהם החליטו לכתוב פוסט בפייסבוק על נקודה שעלתה להם. מה אני רוצה מהחיים שלהם?! זה לא מאמר בפילוסופיה או במדע (גם שם זה כמובן לא תמיד נעשה) ולא טיעון לוגי או מתמטי מוצרן. ניתן וראוי לעשות הנחות לכותב כזה. אבל זוהי שגיאה. טור בפייסבוק יכול לקבל הנחות על צורת הכתיבה ועל הדיוק. אבל אם הוא טוען טענה היא כשלעצמה צריכה להחזיק מים. היא חייבת להיות מוצגת באופן שהקורא יוכל לפחות להשלים את מה שחסר, כלומר שהחוסר אינו מצביע על כשל או פגם בטיעון אלא על קיצור שנובע מכתיבה פופולרית. לכן ניתן לעשות הנחות לכותב פובליציסטי, אבל אלו הנחות ביחס לצורת הכתיבה וההצגה, לא ביחס לאיכות הטיעון.

ברור שכל המהלך שהצגתי עד כאן הוא תיאוריה של הקריאה הביקורתית. בפועל אנחנו לא תמיד עושים את כל השלבים. כותב פובליציסטי לא תמיד מקפיד להציב את כל ההגדרות, לחדד את הטענות, להציג באופן שלם ומפורש את כל ההנחות ולהניח את כל טיעוניו בצורה בנויה היטב. כל אלו אינם בהכרח כשלים, שכן כתיבה, בוודאי אם היא פובליציסטית, היא עניין יותר מורכב ופחות מתמטי מניתוח לוגי של טיעון, וכך גם היא צריכה להיות. המאמרים הללו מיועדים לקריאה, ולכן מעורבים בכתיבתם גם שיקולים ספרותיים מה ואיך להציג ומה לא. יש דברים שמובנים מאליהם ואין סיבה להציגם בפירוש. מסיבה זו קיים מה שמכונה בספרות השלב של “השלמת אנתיממות”, כלומר השלמת הנחות וטענות שהכותב לא הציג (על פי עקרון החסד), וכך ניתן להפוך את דבריו לטיעון לוגי שלם ומנוסח היטב. במקרים רבים אנחנו לא עושים זאת, אבל זה כן אמור להיות מובן מתוך הדברים. טיעון פובליציסטי לא חייב להיות שלם, אבל הוא כן חייב להיות כזה שניתן לעשות לו את ההשלמות הללו. יכולה להיות הצדקה לא לעשות זאת בפירוש, אם הדבר מובן מאליו והכותב רק קיצר או חיפף משיקולים שונים. אבל לפעמים זה לא נעשה בגלל שבאמת ישנה בעיה, ואז בהחלט יש לנעוץ בנקודה הזאת את שיני הביקורת, ולא נכון לתת הנחות לפובליציסט.

הטענות שלפיהן ראוי לפרגן לכותבים פופולריים ולא לטרחן אותנו עם ביקורות לוגיות על טור של כותב סתמי באינטרנט, הופכות את הדיונים שלנו לחסרי ערך. הרי לא מדובר בספרות, שאותה אני קורא לפי קריטריונים של הנאה. מדובר בפובליציסטיקה שבאה לטעון משהו, וטיעונים בוחנים לפי נכונות ותקפות. לכן אם הטיעון לא מחזיק מים, אין לקבלו גם אם הכותב הוא פובליציסט או סתם אדם ולא פילוסוף. טיעון מקבלים אם הוא נכון, ואם לא – אז אין לקבלו. על כך נאמר “ודל לא תהדר בריבו”, אם מישהו לא צודק אז הוא לא צודק, גם אם הוא חסר אמצעים. השאלה האם להאשים בכך את הכותב או לא, היא עניין לבית משפט, וזה לא ענייני כאן. אבל אם אנחנו מתעניינים בטיעון שלו, צריך לתת לו יחס רציני ומכבד בדיוק כמו ספר פילוסופיה. טיעון צריך לבדוק ברצינות והוא צריך לעמוד בבדיקות הללו. מי שרוצה הנחות אל יכתוב  טיעונים אלא סיפורים או שירים (גם שם לא הייתי נותן הנחות, אבל לא בלוגיקה של הטיעון אלא במישורים ספרותיים-פואטיים).

כעת אשוב לטור הקודם, ואעשה את הדברים על קצה המזלג, בעיקר כדי לתת פידבק לטוקבקים שהועלו שם.

ביקורתי על המאמר של לבנת בן חמו

כאשר קראתי את המאמר שלה, הרוח הכללית שנשבה ממנו הביאה אותי לחשוב שהיא רוצה לתקוף את החינוך החרד”לי שאין בו די גיוון ואולי גם לא די פתיחות, ואולי סתם כי הוא לא מתאים לרוחה המגוונת. היעדרותו של “הדתי הנורמלי” נראית כמו מטפורה שבאה לומר שיש חמישים גוונים של דתיות, ואין לחרד”ליות מונופול (ואולי החרד”ליות היא אפילו משהו פתולוגי, לא ‘נורמלי’). היא מחפשת בית ספר שיכיל את חמישים הגוונים הללו ושלא נדחה את כל מה ומי שלא נראה כמונו. זה כמובן נמצא שם ברקע, וזה מצטרף לפוסטים רבים ברוח זו שעולים מהכיוון הלייטי (ולא רק ממנו). התזה הזאת נתמכת בכמה וכמה התבטאויות לגבי חשיבות השילוב והגיוון, וברצון לראות את כל אלו בבית הספר של ילדיה.

אבל זה כמובן מיד מעורר את התהייה מה רע בממ”ד. הרי זוהי בדיוק האג’נדה שלו. לכן מבטי התמקד במשפטים שבהם היא שוללת את הממ”ד בגלל שיש בו מסורתיים וחילוניים. אלא שמשפטים אלו הציבו אותי בפני שוקת פרשנית שבורה: האם היא רוצה להרחיב את המעגל או להצר אותו? לכאורה גם וגם, להרחיב ביחס לחרד”ל אבל להצר ביחס  לממ”ד. בעצם היא רוצה גיוון ברמת ביניים, לא צר כמו החרד”ל אבל לא רחב כמו הממ”ד. אבל המשמעות בפועל היא שמטרתה בעיקר להצר.

אולי היה לה בראש מודל ביניים כלשהו, אבל אני לא מצליח להבין מהו. אם היא מוכנה לוותר על מרכיבים הלכתיים ברורים כמו כיסוי ראש, אז מהם המרכיבים שלדעתה אין לוותר עליהם? ולמה היא חושבת שהם מוסכמים על כל “הדתיים הנורמליים”? הרי לכל אחד יש את הטעם שלו, ואם לא ההלכה היא הקובעת איני יודע מה כן? לכאורה זה סתם רצון להיות מוקפת בכאלה שדומים לי, ולכן כתבתי שזה פחות לגיטימי מהסינון המקובל אצל החרד”לים שנעשה מסיבות חינוכיות ענייניות.

מסקנתי הייתה שלחרד”ל היא לא רוצה ללכת סתם כי זה לא הכיוון שלה, ולא בגלל שהוא צר מדיי. גיוון מהטיפוס שהיא מציעה יש גם שם, רק בכיוונים אחרים. אני בטוח שאין להם בעיה עם אלו שמתמקדים באמונת עיתנו חלק א, ביחד עם אל ושמעדיפים את חלק ב, או את חלק קיט, או את התורה הגואלת של הרצי”ה. גם הם לגמרי מגוונים וגמישים במובנים שלה. האם הבעיה היא שהם פוסלים אחרים שמחוץ ל”מגוון” שלהם? הרי גם היא כך. היא מוכנה לגיוון סביב מכנסיים לנשים, ברכות לפני או אחרי המזון (אולי) וכדומה. אבל היא לא מוכנה לגיוון הנוהג בממ”ד (למרות שלדעתי הוא מאד דומה למה שמצטייר מדבריה). נראה שהיא גם מחפשת מודל מאד ברור לגיל ההפרדה בין בנים לבנות (לא לפני יסודי ולא אחריו). לכן איני רואה מה בין זה לזה. למה הפרדה ביסודי זה יותר מגוון מאשר הפרדה לפני היסודי? מדובר בתזה צרה אחת מול תזה צרה אחרת. היא מחפשת כיוון אחר שיתאים לה יותר, וזה לגמרי לגיטימי, אבל גם הוא אמור להיות צר, רק בכיוון אחר.

הטוקבקים

מסקנתי הייתה שהיא לא באה בדבריה להגן על עמדה דתית מסוימת (אלטרנטיבה לחרד”ל), אלא לדרוש יתר גיוון. לכן גם לא באתי לבקר את הכיוון הדתי שלה, ולא את נאמנותה להלכה. ומכאן שאין טעם להתווכח איתי בשאלה האם לא לכסות ראש או לשיר בפני גברים זה לגיטימי. אני אפילו לא דיברתי על בעייתיות בבית הספר הצר שהיא מחפשת. לגיטימי לרצות בית ספר צר (אם כי כפי שהערתי רצוי שזה יהיה מסיבות ענייניות וחינוכיות ולא סתם רצון להיות מוקף באלו שדומים לי, בפרט כשזה מוצג כרצון בגיוון. אבל זו הייתה רק הערה צדדית אצלי).

שימו לב שבכותרת של דבריי (שאותה אני נתתי ולא זר. לא מדובר בעורך או מערכת שלא הבינו את כוונתי) הצבעתי על בעיה שעלולה להתעורר בהבנת הנקרא של דבריה וכתבתי שדבריי עוסקים בזה. טענתי שלכאורה מטרתה לבקר את הצרות של החרד”ל ולקרוא  להרחבת המגוון, בעוד שהקריאה בדבריה מעלה שלא כך הוא. היא  מחפשת כיוון צר אחר, וזה הכל. אחרי שחידדתי את זה, היו כמה מגיבים שהציעו פרשנות שלפיה אכן יש מרווח ביניים כזה, שמגוון יותר מהחרד”ל אבל פחות מהממ”ד.

משום מה הם בחרו להתעלם מזה שאני עצמי כתבתי בטור שאם הייתי שואל אותה סביר שהיא הייתה טוענת שזו אכן עמדתה. זה נשמע לי סביר למדיי לאור הקונטקסט הכללי של דבריה, השאלה בה עסקתי הייתה כיצד זה קשור למה שהיא כתבה ולמה לדעתה זהו גיוון. הערתי על ההבדל בין הרוח הנושבת אצל הקורא השטחי לבין התוכן האמתי שמתברר מקריאה זהירה יותר של דבריה.

בטוקבקים היו שהבינו שכוונתי לבקר את הכיוון שלה או את נאמנותה להלכה. אבל זו טעות בהבנת הנקרא של הטור שלי (כתבתי בפירוש שלא לזה כוונתי. כתבתי שהצעתה סמי לגיטימית, גם אם לדעתי פחות מהמודל החרד”לי שמבצע סינון על בסיס ענייני ולא על בסיס טעם אישי סובייקטיבי כפי שהיא מציעה). היו כאלה שהציעו פרשנות אחרת לדבריה, שלפיה היא כן מציעה כיוון רחב יותר, אבל לא ברוחב בלתי מוגבל. אבל כאן לדעתי יש בעיה בהבנת הנקרא של דבריה שלה. לפי הצעות אלו, קיים מודל של רוחב ביניים שאליו היא מתכוונת.

אבל יש בדברים אלו שתי בעיות עיקריות: 1. אין לזה שום תימוכין בדבריה (היא לא מזכירה שום קריטריון, אבל מזה אי אפשר לגזור מאומה) . 2. לא ברור באיזה מובן זה רחב יותר מהמקובל בחינוך החרד”לי. אם מטרתה במאמר הייתה זו, הייתי מצפה שתקדיש כמה משפטים כדי להבהיר מה בדיוק נכנס להגדרת הגיוון שלה ומה נותר בחוץ. את זה היא השאירה לקורא. כך למשל כתבתי לאחד המגיבים, שח”כ מיכאל ביטון הוא מסורתי, אבל היא רוצה אותו בתוך המודל שלה, וזה כאשר מה שמפריע לה בממ”ד הוא שיש בו מסורתיים. מיכאל ביטון דוגל בממ”ד כפי שהוא (במובן הכי רחב, כולל חילונים הרבה יותר מהמקובל).

אם במאמר שמוקדש לנקודה הזאת היא לא מבהירה אותה, כיצד היא מצפה שתתגבש קבוצה שתקים בית ספר לפי האג’נדה הזאת?! במה היא תהיה שונה מהקבוצות ששולחות את ילדיהן לממ”ד? להתרשמותי, אלו שמחפשים גיוון דומה לשלה, הם בדיוק אלו ששולחים לממ”ד כאידאולוגיה. לכן לא ברור לי מהו אותו “דתי נורמלי” שלשיטתה קיים כאן בהמוניו ולא מתגבש לקבוצה מובחנת.

ניתן לומר שזהו שימוש מופרז בעקרון החסד. ברור שניתן להציל כל מאמר מכל ביקורת על ידי הכנסת תכנים שלא קיימים בו, והעלאת השערה שכנראה אליהם התכוונה הכותבת, וממילא הביקורת ליתא. אבל כך לא השארתם בן מבקר לאברהם אבינו. עם עקרון חסד כה נדיב אי אפשר יותר לבקר שום תזה עלי אדמות. הטענה העיקרית של המאמר אמורה לצאת ממנו בצורה כלשהו, ולא על ידי דקונסטרוקציה פראית כל כך פרי דמיונו של הקורא. גם אם הקורא צודק שלזה התכוון המחבר (ואני חושב שזהו המצב כאן, כפי שגם כתבתי בטור הקודם), הביקורת כלפי המאמר בעינה עומדת. מאמר לא אמור להביא את המסר העיקרי שלו על ידי ניחוש מושכל של הקורא. הוא אמור להסביר אותו לקורא.

סיכום

בקיצור, אפשר גם לנסח את הביקורת שלי כנסובה על העמימות בדבריה: לא ברור מהי בדיוק טענתה העיקרית (זה אולי עקבי וניתן להגנה, אבל בכל אופן עולה רק מניחוש של הקורא ולא כתוב במאמר). יש בדבריה סתירות ועמימות מובנית, ובהתחשב בכך שמדובר בטענתה העיקרית זוהי בעיה. שורש הבעיה להערכתי נעוץ במושג “דתי נורמלי”, שבעצם לא מבטא רעיון מוגדר פרט ל”דתי שנראה כמוני”. ומכאן שגם תחושת הגיוון והרוחב שהיא חשה ביחס למודל שלה היא סובייקטיבית. הממ”ד הרגיל שאני מכיר מתאים בדיוק למודל של אלו שרוצים חינוך דתי בלי לעשות יותר מדיי עניין מפרט זה או אחר. אבל היא רוצה  לעשות עניין מפרטים מסוימים ולא מאחרים. אלא שאם לזה כוונתה, אז כפי שכתבתי יש 21000 מודלים שונים (וצרים) כאלה.

התחושה שלי היא שחלק  מהמגינים עליה כתבו את הדברים מתוך תחושת הזדהות עם עמדתה הדתית, ואולי מתוך התנגדות לדוסיות שאני ייצגתי (לדעתם). האג’נדות הללו הביאו אותם לפרש לא נכון את הוויכוח, גם מצידה וגם מצידי. לדעתי, קריאה נקייה של הדברים מעלה שיש כאן עמימות שעולה כדי סתירה, והמסר העיקרי שלי היה שיש הבדל מאד גדול, עד כדי היפוך, בין הרושם הראשוני מדבריה לבין מה שבאמת כתוב שם. זו הייתה הנקודה העיקרית בטור שלי. השאר (כמו, למשל, הערתי על הסמי לגיטימיות של הפרדה על בסיס דמיון חיצוני ולא על בסיס שיקול חינוכי) היה הערות צדדיות.

10 תגובות

  1. התרגיל בהבנת הנקרא מצויין.
    אני רק הערה צדדית קטנה שלא קשורה לעצם התרגיל. לפעמים (לא במקרה של כותבת הפוסט) הביקורת על ההיבדלות החרד”לית איננה משום שגיוון הוא אידיאל, אלא משום ההתנערות מהאחריות החברתית. במקום להתמודד ולחזק את הממ”דים מבחינה דתית, להשפיע ולהיות מעורבים, התהליך הוא של בריחה והחלשה.
    והרי כל ישראל ערבים זה לזה.

    1. לא לכולם יש כוחות ומשאבים הדרושים להתמודדות ולחיזוק. באופן כללי, הרצון להתבדל מתכתב עם המודל המתמטי של שלינג (ע”ע Schelling’s model of segregation). המודל בחן את מידת ההכלה של תושבי השכונות שהופכות לפחות הומוגניות: כשיש יותר מ-X אנשים שאינם לרוחך, הסבלנות והסובלנות פוקעות, ומתחילה להגירה אל שכונות אחרות שקרובות ל”אידיאל”. ניתן לשער שאותו דבר קורא במערכת היחסים שבין חרד”ל לממ”ד.

  2. נשים קלה דעתן. לכן מסוגלות לתקן אורחות החיים ביתר קלות מאשר גברים ששכלתנותם יתירה. בסה”כ היא אמרה שרצונה בבית ספר בנוסח “תנועת בני עקיבא של פעם”, וששתי האופציות הקיימות החרדל”י והממ”די שבעירה לא עונות לבקשתה. זו הכוונה במילה גיוון – יותר משתי האופציות הקיימות בעירה. מה כל כך קשה להבין?

    1. הקטע הוא שאותה תנועת בנ”ע של פעם היא כל כולה פשרה (כמדומני, הרב אבינר התייחס לכך מספר פעמים והסביר שהיה צורך למשוך המונים על חשבון עיגול פינות הלכתיות). משל למה הדבר דומה, לילד שיסרב ללכת עם כיפה ברחוב, כי סבא שלו, יליד גרמניה, היה חובש כיפה אך רק בבית הכנסת, מטעמי הביטחון האישי, כמובן. כמו כן, אותו ילד יכריז על חובשי הכיפות כעל פנאטים ויבקש מסגרת “דתית נורמלית” לעצמו ולשכמותו.

  3. טור נפלא שראוי להילמד בבתי הספר
    בהחלט עשה לי סדר לגבי דברים שהפריעו לי בטור הקודם
    תודה שהחלטת לכתוב אותו!

  4. טור נהדר שמעניק מתודולגיה מחדדת לקריאה ביקורתית (והאמת שגם ללוגיקה בכלל, כהרגלך הטוב).

    והערה לגבי נהר הטוקבקים שלא ניתחו דיו את הפוסט שלה, ובעקבות כן חלקו על מאמרך,
    דומני שאין מה להאשים אותם בזה מכיוון שהוראתך שלך – הייתה לא לחזור לקרוא מאמרה פעם שנייה (לצורך בדיקה כנה של קריאה ראשונית).

  5. “דתי נורמלי” זה פשוט הדתה של “האדם הסביר” של אהרן ברק…

  6. הרב מיכי היקר, שלום.
    תודה על טוריך הנפלאים, ששוב ושוב מחזיקים אותי בשעות קשות כשהתרופות מאבדות את השפעתן. לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך. אתה ממש נותן משמעות לחיי בעת שאני שוהה במחלקה הסגורה.

  7. יש דברים שראויים להיאמר גם אם לא תמיד נוח לכולם לשמוע אותם.
    גם את ירמיהו וישעיהו לא תמיד היה נוח לשמוע.
    חזק ואמץ הרב מיכאל אברהם.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button