מה רע באידאולוגיות? (טור 565)

בס"ד

בשבת האחרונה (בהר-בחוקותיי) השתתפתי בפנל ובו התבקש כל אחד מאתנו לדבר על השאלה מה ראוי לשמוט מהחזון שלנו לאור המאורעות והמחלוקות של החודשים האחרונים. בחרתי להעיר שתי הערות שבעיניי הן חשובות, ולכן למרות שכבר עמדתי עליהן לא פעם כאן באתר חשבתי שמן הראוי להציגן שוב באופן מסודר.

משמעותה של המשימה עצמה: "מה עלינו לשמוט"

פתחתי את דבריי בכך שהמנגינה שמתלווה להגדרת המשימה עוררה אצלי תחושה לא נוחה. ההנחה הסמויה היא שיש איזה חזון משותף לכל המשתתפים שם (רובם ככולם רבנים ורבניות) ולכן עלינו לדון במשותף האם ומה לשמוט מהחזון הזה. כביכול מדובר בדיון פנימי של קבוצה בעלת חזון משותף. אני בדרך כלל לא חש שייכות לקולקטיבים, ובטח לא כשמדובר ברעיונות וחזונות. ביטויים כמו "אנחנו מאמינים ב_" או "אנחנו מאמינים ש_", מעלים אצלי את רמת החום. אמונות ודעות הם עניינו של האדם הפרטי. הוא זה שצריך לגבש אותם ולהחליט במה הוא דוגל ומאמין ולאן הוא שואף. שאיפות וערכים קולקטיביים הם עדות לחוסר חשיבה ולעדר שפועל באופן קולקטיבי.

לכן פתחתי את דבריי בכך שאני לא חושב שיש בהכרח חזון משותף לכל המשתתפים, ולכן המשימה יכולה אולי להיות מוגדרת באופן אישי יותר: מה כל אחד מאיתנו אמור לשמוט מהחזון שלו. אלא שזה כבר דיון קצת בעייתי, שהרי איני רואה מדוע זה עניינם של כלל היושבים שם מה אני משמיט מהחזון שלי, כמו שזה לא ענייני מה כל אחד מהם משמיט מחזונו שלו. זהו חשבון שאני אמור לעשות ביני לביני. יש אולי מקום ללבן את החזונות עצמם, שהרי ניתן לשמוע טיעונים מבעלי חזונות אחרים שיסייעו לי לגבש את שלי (בעירובין יג ע"ב מבואר שהלכה נפסקה כבית הלל מפני שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם). זה באשר לעצם הליך הגיבוש של החזון והעמדה. אבל ההשמטות מהחזון של כל אחד מאיתנו והפשרות שהוא מוכן לעשות למען האחרים הן יותר עניין אישי של כל אחד עם עצמו, על מה הוא מוכן להתפשר, טקטית או אסטרטגית. אפשר כמובן לדון גם על זה ובהחלט יכול להיות מעניין לשמוע מה אחרים חושבים על ההשמטות ואי ההשמטות שלי, אבל זו לא הייתה מטרת הדיון וגם לא דרך התנהלותו.

בסופו של דבר, בגלל הקושי הזה בחרתי לעסוק בסוגיה שכן יכולה להיות משותפת לכולם מפני שהיא נוגעת למתודולוגיה ולמטא אידאולוגיה ולא לתכנים ולערכים עצמם. כשעוסקים ביחס לחזונות בכלל, לדרך הגיבוש שלהם ולדרך ההתדיינות עליהם, כי אז ניתן יהיה לדון בכך במנותק מתוכן החזון הספציפי של כל אחד. הערתי שם שתי הערות מתודולוגיות ומטא-אידאולוגיות שקשורות זו לזו, ואביא אותן כעת: 1. מבט מורכב על התנהלות אידאולוגית. 2. מבט פשוט על חשיבה מורכבת.

1. מבט מורכב על התנהלות אידאולוגית

אינרציה סוציולוגית ואידאולוגית

לפני כמה שנים השתתפתי בלוויה של אדם יקר (אביו של גיסי) שהיה ממקימי יד חנה, הקיבוץ הקומוניסטי (היחיד בישראל). האווירה הייתה נוגה מאד, מעבר לפטירתו של אותו אדם הייתה תחושה שזו לוויה לתנועה הקומוניסטית בישראל (מק"י). מן הדברים שהושמעו שם ניתן היה להבין שכמעט כל מי שנמנה עליה נמצא במקום, ולא היו שם כל כך הרבה אנשים. לאחר מכן יצא לי לשוחח עם פרופ' לכלכלה, חבר התנועה הקומוניסטית, וניסיתי להבין במה בדיוק הוא דוגל, ובעיקר מהי האוטופיה שלו/שלהם. הוא אמר בכנות ראויה להערכה שאין להם אוטופיה והם לא חותרים לקראת מצב אידאלי כלשהו מפני שהם עצמם לא יודעים להגדיר את האידאל הזה. הם מבינים היטב שאי אפשר כיום בלי כלכלת שוק חופשית, אבל הם מנסים לתקן עוולות באופן מקומי. תהיתי במה הם עדיין קומוניסטים. רבים מנסים לתקן עוולות, ואם אין מולם חזון אוטופי מסוים וכולל, מה בדיוק ההבדל בינם לבין שאר מתקני עולם וחברה. הוא לא בדיוק ידע לענות לי. זוהי תופעת האינרציה האידאולוגית. אתה ממשיך להחזיק באידאולוגיה כלשהי, אבל במנותק מתכניה המקוריים. לכאורה רק הכותרת נשמרת אבל כל מה שתחתיה השתנה או נעלם.

חשבתי אז שאנשים רבים מגוונים אידאולוגיים שונים נוהגים באופן דומה. אני פוגש לא מעט אנשים שגדלו בחברה החרדית, ובהשקפותיהם כיום אין מאומה מן החרדיות. הם דוגלים בציונות ובשותפות מלאה עם כלל החברה בישראל, בעבודה לפרנסתם, בחשיבותה של השכלה כללית, בפתיחות לעולם הרחב ולערכיו, בגישה ליברלית וגמישה יותר להלכה, בשוויון לנשים ועוד. כשאני שואל אנשים כאלו באיזה מובן הם עדיין חרדים, הם לא בדיוק יודעים לענות לי. הם חשים שייכות לחברה החרדית אבל לא שותפים לאף אחד מערכיה ורעיונותיה. זוהי אינרציה סוציולוגית או אידאולוגית בדומה לזו שתיארתי למעלה.

זה מזכיר לי סיפור. בהיותי בירוחם מעט אחרי שהחל הנח"ל החרדי, הגיעו ראשוני המתגייסים לקורס מ"כים בבסיס ליד ירוחם. מישהו ביקש ממני לתת להם שיעור/שיחה. הוא נתן לי רקע על התופעה והאנשים, ואמר שרובם לא שומרים מאומה ובעצם גם לא באמת מאמינים באלוהים. אין להם שום קשר מהותי לדת ולחרדיות, אבל הם חשים עצמם חרדים (חרדים נטולי אמונה). זו לא תופעת האנוסים, שכן מדובר בצעירים שנהגו כך בפומבי (זה קשור יותר לתופעה שכונתה אז השבאבניקעס). הוא ידע שאני מלמד בישיבת הסדר, ולכן במסגרת שיחת ההכנה שהוא נתן לי הוא ביקש שלא אנסה אפילו לדבר איתם על הרב קוק. הם ייעלבו מכך שמתייחסים אליהם כמיזרוחניקעס וכך אני אאבד אותם. אתם יכולים להבין שהאילוץ הזה לא ממש הציק לי, אבל האמירה הזאת שעשעה אותי מאד. הם מחללי שבת, מסתובבים עם בנות באופנים מפוקפקים, לא שומרים על כלום ולא לומדים כלום, אבל חס ושלום לומר עליהם שהם מיזרוחניקעס או ללמד אותם את הרב קוק.

הלייט בדתיות המודרנית גם הוא גוון של התופעה הזאת. לפחות חלק מהם, לא באמת דתיים אבל נותרים לחסות תחת כותרת או תיוג של דתיות. סוגים מסוימים של מסורתיות גם הם כאלה, אנשים שעוסקים בזהות יהודית חילונית הם בדרך כלל כאלה (כותרת של יהדות ללא תכנים ערכיים), ועוד ועוד.

וכאן אני נזכר בבדיחה. יוכבד ובערל הם ניצולי שואה שבעקבות חוויותיהם הקשות איבדו את אמונתם באלוהים. יום אחד בערל מתחיל לחרף ולגדף כלפי שמיא. יוכבד פונה אליו מזועזעת כולה: "בערל, איך אתה מדבר אל הקב"ה?!" בערל אומר לה כולו אחוז תימהון: "יוכבד, שכחת, אנחנו כבר לא מאמינים בו." יוכבד עונה לו ללא היסוס: "ברור שלא, אבל הקב"ה שאני לא מאמינה בו הוא רחום וחנון וארך אפיים. תתבייש לך! לא מדברים אליו כך."

אגב, התופעה הזאת לא בהכרח מעידה על אינרציה סוציולוגית. ניתן גם לפרש זאת כאמונה פנימית עמוקה, שלא מתגלה כלפי חוץ (ואפילו האדם עצמו לא מודע לה, בבחינת "ליבא לפומא לא גליא"). ייתכן שגם חלק מחברי הקבוצות האחרות מאלו שתיארתי למעלה יכולים להיות מסווגים כך.

ניתן להזכיר בהקשר זה גם את התזה הפרוטסטנטית של מקס ובר, שלפיה המאפיינים של תרבות המערב הם בעלי אופי פרוטסטנטי מובהק. המצליחנות, הנוירוטיות ואפילו הדיאגנוסטיקה הפסיכיאטרית הנהוגים בתרבות ובחברה המערבית, לטענתו בנויים על יסודות פרוטסטנטיים. זאת כמובן על אף העובדה שרבים מאלו שחיים בתרבות הזאת כבר מזמן אינם מאמינים באלוהים. הרעיונות והערכים עברו סקולריזציה (חילון), אבל נותרו על כנם. גם התופעה הזאת אינה בדיוק מה שאני מדבר עליו. כאן מדובר בהשפעה פסיכולוגית שמשאירה רעיונות דתיים בגוון וצורה שונים אצל אדם או קבוצה שעברו חילון. זו לא אינרציה אידאולוגית מהסוג שאני מדבר עליה כאן, שכן אני מדבר על כאלה שלא באמת מאמינים באידאולוגיה הזאת אבל נותרים תחתיה מסיבות סוציולוגיות. המערב לא באמת נותר תחת הכותרת הפרוטסטנטית, אבל בפועל כן נוהג כך. זוהי תופעה הפוכה לתופעת האינרציה האידאולוגית שתיארתי.

התנהלות אידאולוגית היא טובה: שיפוט ראשון והסתייגות אנושית בצידו

כל התופעות הללו, עם כל ההבדלים ביניהן, זוכות (לפחות מצדי) לזלזול, ולא בכדי. מדובר באנשים שמחזיקים בתפיסות לא קוהרנטיות, כאלה שממשיכים בדרכם מתוך אינרציה בלי לתת לעצמם דין וחשבון. בעצם לא מדובר כאן באנשים שבאמת מחזיקים באידאולוגיה אלא רק ממשיכים להשתמש במונח שמבחינתם אבד עליו הכלח. זו התנהגות של עדר שנגרר אחרי הזרם, הא ותו לא. המשגיחים היו מכנים זאת "מלומדה" (בהגייה ליטאית: מלומודו, קיצור ל"מצוות אנשים מלומדה").

המודל האידאלי שמתבקש מתוך הזלזול הזה (ובעצם עומד ביסודו) הוא אנשים שדבקים באידאולוגיה מבוססת שהם אימצו מתוך הכרעה מודעת וטיעונים מוצקים, הם פועלים על פיה במסירות ובוחנים את כל מעשיהם לאור האידאולוגיה שלהם. עליי להבהיר שהאמירה הזאת אינה מותנית בדעתי על אותה אידאולוגיה. ההערכה מגיעה להם בדין על כך שהם פועלים לממש את מה שהם עצמם מאמינים בו, גם אם בעיניי זו אידאולוגיה עקומה ומעוותת ואפילו הרסנית (ראו על כך בטור 372, שם עסקתי בשיפוט של אדם לשיטתו).

עד כאן נגעתי בהערכה שמגיעה לאנשים אידאולוגיים ובזלזול המתחייב ממנו כלפי מי שאינו כזה. אבל יש גם צד שני למטבע. בטור 240 הצגתי קריאה ביקורתית במאמרה של סוזן וולף, שעוסק בטיפוס שהיא מכנה 'הקדוש המוסרי' (moral saint). מתואר שם שאדם אידאולוגי נעלה כזה הוא בדרך כלל אדם קשה שלא נעים לחיות לידו. אנשים שמתמסרים לאידאולוגיה נוהגים לדרוס דברים אחרים בדרך, בפרט דברים שמפריעים להם לקדם אותה או שסתם דורשים מהם משאבים כמו זמן, אנרגיה וכסף, שהיו יכולים להיות מוקדשים לקידום האידאולוגיה. אני מכיר אדם שנהג לומר אין דבר כזה "חברים" יש רק "חברים לדרך". למיטב התרשמותי רבים ממנהיגי הקומוניזם ומאלו שדגלו בו היו אנשים כאלה.

אידאולוגיה כזאת מטבע הדברים דורשת קרבנות. רבים מבין אלו שלחמו למען הקומוניזם ובוודאי אלו שלחמו נגדו, או שסתם נתפסו כמי שלוחמים נגדו, איבדו את חייהם, או את רכושם, או שילמו מחירים קשים על מזבח מלחמת המעמדות והקרב האידאולוגי. הם כונו שם "שמן על גלגלי המהפכה". בטור הנ"ל הסברתי שאדם כזה ראוי מאד להערכה אבל במקרים רבים הוא אדם מאד לא נעים. יש משהו הרבה יותר נעים באדם בעל טוב טבעי וזורם, שאינו בודק בכל רגע כל פעולה או אירוע לפי קני המידה האידאולוגיים והערכיים שלו (גם לא אלו המוסריים). סביר שהוא פחות ראוי להערכה אבל הוא ללא ספק חבר ושכן נעים יותר (ראו על כך גם בטור 269 בדיון על מאמרה של שרה סטראוד, על חברות וידידות). עד כאן ראינו רק שיפוט אחד, הערכה לאנשים אידאולוגיים, שבצדו הערת שוליים פסיכולוגית (עד כמה לא נעים לחיות לידם). זה לא שיפוט אחר של אותם אנשים. השיפוט הוא שהתנהלות אידאולוגית היא טובה, אבל יש בצדה מחיר אנושי. אבל חשוב להבין שיש גם שיפוט נוסף, הפוך במובן מסוים, לגבי התנהלות אידאולוגית.

התנהלות אידאולוגית היא רעה: שיפוט שני

קרל פופר כתב ספר עב כרס, החברה הפתוחה ואויביה, ובו ביקורת חריפה על הקומוניזם ועל העוולות הנוראיות שהוא חולל. החצי הראשון של הספר מוקדש לביקורת חריפה ומפורטת מאד על אפלטון. פופר רואה בו את אבי כל רע בהיסטוריה, ובפרט הקומוניזם. תיארתי את הדברים בטור 180 שבו עסקתי באפלטוניות ובמשמעויותיה, וגם בטור 239 שבו עסקתי בצידה האפל של האפלטוניות והאידאולוגיות (ראו על כך גם בטור 519). פופר טוען שבפילוסופיה האפלטונית מדברים על קיומן של אידאות, עצמים מופשטים ומושלמים. יש סוס מושלם, ומדינה מושלמת, ושיטת ממשל או שיטה כלכלית וחברתית מושלמת וכדומה. אפלטוניזם כזה יוצר מטבע הדברים שאיפה לחולל בעולם שלנו את האוטופיה האפלטונית המושלמת, חזון השלימות שלנו. האפלטוניות גורמת לקבוצות אידאולוגיות שדוגלות באוטופיה כזאת לנסות ולכפות את האוטופיה שלהן על המציאות. אבל המציאות, כידוע, סרבנית למדיי, וכשמנסים לכפות עליה משהו קשיח מדיי שלא מתאים לה היא בועטת חזרה. כתוצאה מכך הקבוצות האידאולוגיות מאמצות שיטות קשוחות ואכזריות כדי להתגבר על המציאות ולהכניסה לסד האוטופי הראוי (כמאמר השריונאים: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח). כך נוצרות רבות מן התופעות האכזריות בהיסטוריה. אמונה פנאטית באידאולוגיה, טובה ככל שתהיה, ובפרט החובה האידאולוגית ליישם אותה בעולם המעשה, יכולות להוביל אנשים לעיוותים קשים מאד בדרך (ע"ע 'שמן על גלגלי המהפכה').

שימו לב שכאן כבר מדובר בשיפוט, אלא שהשיפוט הזה עומד בניגוד לשיפוט הקודם, גם אם לא בהכרח בסתירה אליו. קודם כתבתי שאני מאד מעריך אנשים אידאולוגיים, אבל קשה לחיות איתם או לידם. מבחינת השיפוט התנהלות אידאולוגית היא טובה, גם אם אנושית היא לא נוחה. כעת אני טוען יותר מכך: התנהלות אידאולוגית של אנשים או קבוצות היא בעייתית מצד עצמה (ולא רק מקשה על הסובב). יש בה נוקשות חשיבתית (וגם מעשית), ולכן היא מובילה למסקנות שגויות ולמהלכים רעים ומוטעים. אדם אידאולוגי הוא אדם שלא רק מחזיק באידאולוגיה אלא גם מחזיק בה בנוקשות, כלומר כשהיא פוגשת את המציאות הוא לעולם לא ישקול לשנות אותה. מבחינתו האידאולוגיה ירדה מסיני והיא חייבת להיות מיושמת בעולם, גם אם הוא לא ממש רוצה בכך. למרות ההתנגדויות והקשיים אדם או קבוצה אידאולוגיים תמיד ישאירו את האידאולוגיה כפי שהיא וינסו לכפות אותה בכוח על המציאות. זה כבר שיפוט: התנהלות אידאולוגית היא רעה.

טענתי כאן היא ערכית ולא סתם חוסר נוחות: אידאולוגיה שלא מתאימה למציאות אינה נכונה, ולכן הניסיון לכפות אותה על המציאות מוביל לעיוותים מוסריים ואנושיים (ולא רק לא נוח). מי שלא מוכן לבחון את האידאולוגיה שלו בכלים פרגמטיים, כלומר לעגל פינות ולהגמיש את האידאולוגיה עצמה (לא רק במימוש שלה בפועל), מחזיק באידאולוגיה בעייתית והוא אדם או קבוצה בעייתיים. זוהי נקודה שונה ממה שתיארתי בסעיפים הקודמים. המסקנה היא שאכן יש להעריך מאד את ההחזקה באידאולוגיה (על אף שבאמת קשה לחיות ליד אנשים אידאולוגיים), אבל החזקה נוקשה באידאולוגיה היא עצמה בעייתית. האידאולוגיה היא אולי דבר טוב, אבל האידאולוגיות (=התנהלות אידאולוגית) של קבוצות או אישים היא עצמה שגויה ומסוכנת.

היבטים שונים של הביקורת הזאת

הבאתי כאן בעבר (ראו בטור 277) את אבחנתו של הרב בני לאו, שאמר שבעבר המנהיגות הרוחנית והדתית של הקהילות הייתה מסורה לרבנים, בעוד שהחל מסוף המאה התשע-עשרה היא עברה לראשי ישיבות. המעבר הזה בעייתי מאד, מפני שראשי ישיבות מתמודדים מול תלמידים צעירים. הללו בוחנים את העקביות של הרעיונות של ראש הישיבה ואת הלוגיקה שלו, אבל בדרך כלל לא יעירו לו על כך שזה סותר את השכל הישר או שזה תיאורטי ולא מתאים למציאות. אלו הערות שרב יכול לקבל מאנשים מבוגרים בקהילתו, אבל ראש ישיבה בדרך כלל לא מקבל הערות כאלה מתלמידיו. כתוצאה מכך הנהגה של ראש ישיבה תהיה תיאורטית, עם עקביות מוקפדת והתאמה מושלמת לעקרונות, אבל לא תמיד תתאים למציאות. רב קהילה יותר מיומן ביישום של העקרונות הללו למציאות, ולכן הוא מנהיג נכון וראוי יותר מראש ישיבה. ההנחיות שתקבלו ממנו לא תתנגשנה עם המציאות בצורה כה חזיתית וקשה, ואם כן – הוא בדרך כלל יהיה מוכן לשקול אותן שוב. כמובן שתלמידי הישיבה וראשיה יזלזלו באותו רב, כי הוא חושב ופועל כמו בעלב'ת, ולא כמו בן תורה (בהגייה הנכונה: בן תיירה). הוא מתפשר ומעקם את האידאולוגיה ומעגל את פינותיה, ולכן לא ראוי להערכה. אבל הביקורת הזאת בעצמה נובעת מכך שאנשי הישיבות הם לפעמים תלושים מהמציאות ונצמדים להערכה הנכונה והראויה, אך המוגזמת משהו, לתיאוריה ולדבקות הבלתי מתפשרת בה.

בטורים 277 ו-501 עמדתי על הכלל שגזירה שלא פשטה ברוב הציבור בטלה. הפירוש המקובל הוא שזוהי פשרה של התורה וההלכה עם העם שבשדות שלא יכולים להגיע לרמה רוחנית והלכתית גבוהה. אבל בטורים ההם הסברתי שלדעתי האמת היא הפוכה (בשבת העירו לי השומעים שכך פירשו זאת הרב קוק ור"מ פיינשטיין): החלטות שמתקבלות בבית המדרש או בית הדין על ידי תלמידי חכמים שספונים בעולמה של תורה ומנותקים מהמציאות, יכולות להיות מאד מוצלחות תיאורטית, אבל שגויות ומעוותות ביישום בשטח. לכן דרוש משוב (פידבק) מהשטח, וזה תפקידה של ההתפשטות בציבור. גזירה שלא מתפשטת בציבור, הדבר הוא בגדר פידבק מהשטח שמראה לבית הדין שהוא קיבל החלטה לא ראויה ליישום בשטח ולכן היא אינה נכונה.

חשוב להבין את ההבדל בין הפירוש הזה לפירוש המקובל לכלל הזה. חשבו על תלמיד חכם שמבין שכך ראוי לנהוג והוא כן יכול לעמוד בזה. האם יש עניין שהוא ינהג כך בעצמו למרות שהגזירה בטלה (כי הציבור לא עומד בה)? לפי הפירוש המקובל – נראה שכן. הוא יקיים דבר נכון, ולאחרים אנחנו מוותרים רק בגלל רמתם הרוחנית הנמוכה. אבל לשיטתי – בהחלט לא. לא נכון לנהוג כך גם אם אתה תלמיד חכם ויכול לעמוד בסטנדרט הזה. ההלכה לא רוצה שתעשה זאת, כי הלכה שאינה ישימה היא תיאוריה, וההלכה במהותה נועדה ליישום. על כך אמרו רבותינו: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת". רבים רגילים לשבח ולהלל את הרב שהוא בבחינת מלאך. רב שהוא בבחינת מלאך הוא אולי אדם ראוי להערכה אבל הוא לא יכול להיות רב. התורה לא ניתנה למלאכים, ולא בכדי.[1]

ניתן להוסיף כאן את מה שכתבתי בעבר (ראו בטורים 482, 505 ועוד) לגבי כללי ההלכה. הסברתי שההלכה עצמה מזלזלת בכלליה שלה, ולפוסקים ברור שהכללים הללו אינם קשיחים. ההלכה אינה מאמינה בפוזיטיביזם דדוקטיבי קשיח. הסיבה לכך היא שהכללים הם תיאוריה, או אידאולוגיה, ואולי יש בהם היגיון פנימי, אבל המציאות תמיד מורכבת יותר, ולכן אי אפשר להכניס את כל ההנחיות לפעולה במציאות לתוך סד של כללים קשיחים.

סיכום הנקודה הראשונה: לשמוט את האידאולוגיות

מכל זה ניתן ללמוד שדבקות באידאולוגיה היא התנהלות מאד בעייתית. חשוב להחזיק באידאולוגיה אבל לשמוט את האידאולוגיות (הנוקשות האידאולוגית). כבר עמדתי כאן בעבר (ראו בטורים 238, 321, 386, 507, 517 ועוד) על כך שהחרד"ל זו קבוצה מאד אידאולוגית (עד כדי כת. ראו בטור 19), ואילו החרדים הרבה יותר גמישים. יש להם אידאולוגיה, אבל הם יודעים להתפשר עליה כשצריך וכשמתבקש. זו נקודה לגנותם אבל גם שבחם. גם אם הראשונים ראויים להערכה שכן הם באמת מאמינים בדרכם ופועלים על פיה, בה במידה נוקשות אידאולוגית מביאה לעיוותים וטעויות. לא רק בגלל פגיעות בדרך ("שמן על גלגלי המהפכה"), אלא גם מפני שאידאולוגיה שאינה מתאימה למציאות אינה נכונה. המציאות היא משוב שאמורים לקבל כדי לעדכן את האידאולוגיה.

הנקודה הראשונה שאותה המלצתי לשמוט עקב המחלוקות של החודשים האחרונים הוא האידאולוגיות שלנו. כשכל אחד בטוח שהוא מחזיק באידאולוגיה הנכונה והמוחלטת והמציאות לא תשנה לו מאומה, המבט שלו על המציאות יהיה מונוכרומטי (ראו בנקודה הבאה), ומעבר למחירים שהוא וסביבתו ישלמו על כך, האידאולוגיה שאותה הוא רוצה לממש אינה נכונה. אם המציאות בועטת בך – עליך להקשיב לה. המציאות שבה מדובר היא גם טיעונים ודעות של אחרים, שהקשבה להם יכולה לגרום לנו לעדכן את האוטופיות (או לפחות את המודל שרוצים לממש במציאות) ואת החתירה הנוקשה שלנו אליהן. עליי להדגיש שזה לא אמור להיעשות כפשרה (המציאות לא מספיק טובה בשבילנו) אלא כהפקת לקחים אמתית (אולי: אנחנו 'מדיי טובים' בשבילה), בבחינת "לא ניתנה תורה למלאכי השרת".

זה מביא אותי לנקודה השנייה, שכאמור יש לה קשר לראשונה.

2. מבט פשוט על חשיבה מורכבת

קורלציות מדומות

לא פעם עמדתי כאן על התופעה של חוסר יושר ופוזיציה בוויכוחים ומחלוקות. אנשים שנמצאים במחלוקת לא מוכנים לראות תמונה מורכבת ולהקשיב לטיעונים מנוגדים. ביטוי לוגי חד לעניין הזה ניתן לראות בתופעה שכיניתי 'קורלציות מדומות' (ראו עליה בטור 1, 41, 450 ועוד במקומות רבים).

בטור 41 הבאתי את הדוגמה שהפילה לי את האסימון ביחס לתופעה הכאובה הזאת. בתקופת ממשלת רבין האחרונה התעוררה שוב שאלת החזרת הגולן לסורים. נסעתי באוטובוס וראיתי לידי מכונית עוברת ועליה סטיקר "אין לרבין מנדט להחזיר את  הגולן". תהיתי לעצמי האם בעל המכונית תומך בהסכם עם הסורים או מתנגד לו, ומיד החלטתי שאין לי די מידע כדי לקבוע זאת. מדוע? מפני שעל הפרק עמדו שתי שאלות בלתי תלויות: 1. השאלה לגופו של עניין: האם נכון (מדינית, מוסרית, פוליטית, ביטחונית, דתית) לעשות הסכם עם הסורים ולהחזיר להם את רמת הגולן. 2. שאלה של מוסר פוליטי: האם ראש ממשלה שהבטיח משהו לפני הבחירות רשאי לשנות את דעתו אחריהן (שנאמר: "דברים שרואים מכאן ולא רואים משם"), או שמא עליו לחזור לעם ולערוך בחירות נוספות כדי לקבל מהציבור לגיטימציה למדיניותו החדשה.

למיטב שיפוטי מדובר בשתי שאלות בלתי תלויות, ודומני שלכל אחת מהן יש צדדים משמעותיים לכאן ולכאן (כן או לא). אף צד אינו מופרך (בדקו את עצמכם בשאלה שבה שינוי העמדה מתאים לעמדותיכם ובשאלה שבה השינוי מנוגד להן). מתוך כך, היינו מצפים שייווצרו בציבור ארבע מחלקות שמחזיקות בארבע עמדות שונות: (כן, כן), (כן, לא), (לא, כן) ו-(לא, לא). ומכאן, שגם אם בעל המכונית סבור שאין לרבין מנדט להחזיר את הגולן הרי זה מפני שלא קיבל את המנדט לכך מהציבור (השאלה המוסרית). אבל לעצם העניין (השאלה המהותית) בהחלט ייתכן שאותו אדם הוא תומך נלהב בהחזרת הגולן במסגרת הסכם עם הסורים. לכן הסטיקר הזה לא באמת מאפשר לקבוע את עמדתו הפוליטית של בעל הרכב.

זה ניתוח תיאורטי נפלא (ראו למעלה את דעתי על היחס בין תיאוריות למציאות), אבל דווקא בגלל זה הוא כמובן לא עובד. האם לדעתכם אכן היו באוכלוסייה ארבע קבוצות עם עמדות שונות בשאלות הללו? כולכם מבינים שהיו אך ורק שתיים: אלו שענו (כן, כן) ואלו שענו (לא, לא). קבוצות האלכסון, כלומר האנשים הישרים שלא הכפיפו את עמדתם המוסרית לזו הפוליטית, הקבוצה (כן, לא) והקבוצה (לא, כן), לא היו קיימות. מכאן גם ברור שבפועל אם תבדקו בעל מכונית שתולה על מכוניתו את הסטיקר דנן תמצאו שהוא מתנגד להחזרת הגולן. כלומר אם הוא עונה על השאלה 2 ב"לא", ניתן להסיק מכאן שהוא עונה גם על השאלה 1 ב"לא". כמו כולנו, הוא כנראה מכפיף את עמדותיו המוסריות לעמדותיו הפוליטיות-ביטחוניות.

דוגמה נוספת ניתן למצוא בתגובה ששלחתי למקור ראשון בשנת 2008. עסקתי שם בפולמוס על הגיורים שמתבצעים על ידי מערך הגיור הממלכתי. הראיתי שם שהעמדות במחלוקת תלויות בשאלות רבות מאד שרובן בלתי תלויות זו בזו, ולכל אחת מהן יש שני צדדים לא מופרכים. הצבעתי שם על 13 שאלות כאלה (יש יותר). במצב כזה היינו מצפים שייווצרו 2¹³ (כלומר K8, 8,192) עמדות שונות. כמה היו באמת? 2 בדיוק: אלו שענו (כן, כן, כן, כן, כן, כן, כן, כן, כן, כן, כן, כן, כן) ומולם אלו שענו (לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא). ומה עם שאר 8,190 העמדות החסרות [כמו למשל (כן, כן, כן, לא, כן, לא, לא, לא, לא, כן, לא, כן, כן)]?[2] יוק. אין כאלה. מדוע? מפני שגם כאן כולם הכפיפו את תשובותיהם לכל השאלות למסקנה הסופית שהם חפצים ביקרה. החרדים עונים על הכל ב"לא" והציונים-דתיים עונים על הכל ב"כן". הצד השווה לשניהם הוא שהם קודם יורים את החץ ואז מסמנים את המטרה.

מה נכון לעשות?

כך הוא המצב לגבי כמעט כל שאלה שבמחלוקת אצלנו: כל צד תומך את מסקנתו באוסף מרשים של טיעונים שכולם עד האחרון מורים לאותו כיוון, וכמובן מקפיד להתעלם מכל הטיעונים שמורים על הכיוון ההפוך (לכל היותר דוחה אותם בקש). אבל האמת היא שכמעט אין שאלות ציבוריות פשוטות, ולכל שאלה ניתן להעלות נימוקים וטיעונים לכאן ולכאן. אבל אנחנו לא ישרים. מה שהיינו צריכים לעשות, הוא לדון בכל שאלה או טיעון ספציפיים לגופם, ורק בסוף לסכם ולשקלל את כל הטיעונים ולהגיע לעמדה מגובשת וכללית בסוגיה בשורה התחתונה. אבל זה קשה. לך תכריע בין טיעונים סותרים ומנוגדים. לכן אנחנו נוהגים להקל על עצמנו את המלאכה ולרתום את כל הטיעונים לאותו כיוון. כך נחסך מאתנו הצורך המכאיב והקשה להכריע ולגבש עמדה מורכבת, ואולי רחמנא ליצלן אפילו לשנות עמדה ולהודות שטעינו (ועוד יותר גרוע: שהשני צדק).

בדוגמת השוקולד החביבה עליי טובא, ראובן ושמעון מתווכחים האם לאכול שוקולד או לא. האמת היא שהשוקולד הוא טעים אבל משמין. אלא ששיקולי טעם מובילים למסקנה שכדאי לאכול אותו ושיקולי בריאות למסקנה ההפוכה. זה קשה. איך נכריע בין שני השיקולים הללו? לכן עדיף לנו לרתום את כל הטיעונים לאותו כיוון. אם אנחנו בעד השוקולד, אזי נחפש מתחת לאדמה מחקרים שמצביעים על כך ששוקולד דווקא מרזה ובריא מאד. לחלופין, אם אנחנו נגדו, אזי נסביר ששוקולד הוא בכלל לא טעים (פיכס).

בדרך כלל זה נעשה בשוגג ומבלי משים. העמדה שלנו מטה אותנו, ולכן באופן טבעי ההסתכלות שלנו על כל האספקטים הולכת לאותו כיוון. אבל לפעמים אנשים עושים זאת במזיד, שכן יש להם תחושה שכך התזה שלהם ויכולת השכנוע שלהם מתחזקות. זוהי כמובן תעמולה, ולא גיבוש עמדה או דיון ענייני, אבל לצערי כך זה מתרחש כמעט תמיד.

הדגמות תלמודיות

ניתן לראות את ההמלצה לחשיבה מורכבת בכמה מקורות הלכתיים ותלמודיים. הראשון בהם הוא ביחס לכלל "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". הוא מופיע בשני מקומות בתלמוד: בסוגיית עירובין יג ע"ב, שם הוא מוצג ללא הסבר, והשני הוא בסוגיית פילגש בגבעה בגיטין ו ע"ב, שם אנחנו מוצאים גם הסבר לכלל הזה:

ועוד הא ר' אביתר הוא דאסכים מריה על ידיה דכתיב ותזנה עליו פילגשו רבי אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה ואשכחיה ר' אביתר לאליהו א"ל מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא א"ל עסיק בפילגש בגבעה ומאי קאמר אמר ליה אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר א"ל ח"ו ומי איכא ספיקא קמי שמיא א"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד

האמת לגבי הפילגש היא צירוף העמדות של רבי יונתן ורבי אביתר. הברנש מצא גם זבוב וגם נימא, והצירוף של שניהם גרם לו להתרגז ולעשות את מה שעשה. זהו הסבר לאופן שבו עלינו להתייחס למחלוקת הלכתית ובכלל: בדרך כלל כל צד אומר דברי טעם וכולם צודקים בנימוקיהם, אלא שיש מחלוקת לגבי השקלול של הטעמים, כלומר מהי השורה התחתונה שעולה אם לוקחים בחשבון את כולם. כל אחד מהצדדים צריך להתחשב בנימוקים לשני הצדדים, ורק לבסוף לגבש עמדה משלו שתהיה מבוססת על סיכום משוקלל של כלל הנימוקים.

ההמלצה הזאת מופיעה בפירוש בסוגיה השנייה של "אלו ואלו", בעירובין יג ע"ב. הגמרא שם מתארת את מחלוקת ב"ה וב"ש ואת ההכרעה ביניהם (ראו עליה בטור 563):

אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן כאותה ששנינו…

ישנם כמה הסברים לסוגיה הזאת, אבל ביסודם הם מתחלקים לשני כיוונים עיקריים: מוניסטי (יש אמת הלכתית אחת, והפסיקה חותרת אליה) ופלורליסטי (יש ריבוי אמיתות הלכתיות, ואז הפסיקה היא משיקולים צדדיים רק כדי שתהיה אחידות). רבי יוסף קארו בכללי הגמרא שלו מסביר שהפסיקה כב"ה היא מפני שהאמת איתם, כלומר הוא מוניסט.

ההבדל בין שני כיווני הפרשנות הללו הוא בעיקר ביחס לשאלה כיצד הם קוראים את ההסבר שמובא בגמרא לפסיקה כב"ה ("מפני מה זכו…"). הפירוש הפשוט הוא הפלורליסטי, כלומר שאין אמת הלכתית אחת והפסיקה כב"ה היא משיקול חינוכי, או פרס על התנהגות טובה. הם התייחסו יפה לב"ש ומגיע להם שנפסוק כמותם. אבל רבי יוסף קארו טוען שזה שב"ה הקדימו דברי ב"ש לדבריהם זו מתודולוגיה שנותנת להם עדיפות ביחס לאמת. לשיטתו, למרות שב"ש היו מחודדים וחריפים יותר, ב"ה קלעו יותר לאמת בגלל המתודולוגיה שלהם. והן הן דברינו: מי שמגבש עמדה משלו רק אחרי שבחן גם את נימוקי המתנגדים, יגיע למסקנה נכונה יותר.

זה גם מה שעומד ביסוד דברי הגמרא בסנהדרין יז ע"א:

אמר רב יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה.

ידועה קושיית ר"ת (שם, תוד"ה 'שיודע') מדוע נדרשים פלפולי הבל כאלה כתנאי לישיבה בסנהדרין. המהר"ל מסביר שאלו לא פלפולי הבל. למרות שהתורה מטמאת את השרץ יש טעמים אמתיים לטהר אותו. מי שיושב בסנהדרין ופוסק הלכה צריך להיות כזה שיודע לקחת בחשבון את השיקולים מכל הצדדים ורק אז להגיע למסקנה. לגבי השרץ, התורה אומרת לנו שהשיקולים לטמא אותו גוברים על השיקולים לטהר אותו, ועדיין דיין בסנהדרין חייב להבין גם את השיקולים לטהר.

אלו בדיוק דברי הגמרא באותו דף בעירובין (יג ע"ב, למעלה יותר):

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן תלמיד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה תנא תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים.

בל נטעה: כל הטעמים מכל הצדדים היו אמתיים. אלו לא תחרויות בין תורות פורים של פלפולי הבל (הגמרא שם בהמשך מביאה כמה טעמים כאלה). זו בחינה שאכן מאבחנת תלמידי חכמים לעומת בעלי חשיבה פשטנית. רק כאלו שמגבשים עמדה כשהם לוקחים בחשבון את השיקולים מכל הצדדים ראויים להיות בסנהדרין.

במאמר מוסגר אומר שאם תחשבו על כל ויכוח שעולה בדעתכם, אם מעורבים בו אנשים הגיוניים וסבירים, כמעט תמיד הנימוקים לכל אחד מהצדדים הם הגיוניים. כמעט אף אחד אינו רשע גמור ולא טיפש גמור, בטח כשמדובר בציבור רחב שמכיל אנשים ברמות שונות. לכן ויכוח ממשי קיים בעיקר בשקלול של כלל הנימוקים ובגיבוש עמדה סופית. אבל במישור הנימוקים באמת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (ראו על כך גם בהרצאתי כאן).

נשוב כעת לחשיבותה של חשיבה מורכבת בסוגיות אקטואליות.

יישום פתולוגי: המקרה של הרפורמה

כך הוא לכאורה גם במקרה של הרפורמה. לכאורה גם שם הפשטנות חוגגת. צד אחד רואה בה רק חיוב ולא מוכן להתפשר ולא רואה טיעוני נגד, ומנגד ניצב צד שרואה בה רק שלילה ולא מוכן לשקול או אפילו לשמוע טיעוני בעד. אלא שביחס לרפורמה קורה דבר מאד מעניין. בסקרים עולה שהציבור דווקא אינו חלוק. אם לא שואלים רק האם אתה בעד או נגד הרפורמה, אלא מציעים גם עמדות וניסוחי ביניים, מגלים ש-80% מהציבור מסכים על 80% מהנקודות. דווקא בציבור הרחב ניתן לראות לא  מעט חשיבה מורכבת. ייתכן שזה בגלל שהדיון הזה הוא חריג בהיקפו, באורך הזמן שלו ובמעורבות הציבורית בו. איני זוכר דיון אחר שבו חלק ניכר מהציבור נכנס לשיקולים המקצועיים, מחליף עמדות עם מומחים, קורא עמדות מנומקות מכל הצדדים ומשתתף באופן פעיל ברחוב ובתקשורת. בפרט שכל זה נמשך בעצימות מאד גבוהה כבר כמעט ארבעה חודשים. אין פלא שאנשים מגלים שהמצב מורכב יותר ממה שמספרים להם. כפי שהערתי בטור 552, אפילו בין חותמי העצומות (הפרופסורים וכו') בעד ונגד הרפורמה שוררת הסכמה רחבה מאד, וההבדל ביניהם הוא בעיקר בסנטימנט. אלו מצדדים ברפורמה, אם כי מודים שהיא קיצונית מדיי בנקודות מסוימות, והללו מתנגדים לרפורמה אבל מסכימים שדרושים שינויים. אז מה ההבדל ביניהם? הם אומרים כמעט אותו דבר, אלא שאלה אומרים זאת תחת הכותרת "עצומה בעד הרפורמה" והללו תחת הכותרת "עצומה נגד הרפורמה". הסברתי שם שהתומכים תומכים ברפורמה (שוו"א תחת הבי"ת) והמתנגדים מתנגדים לרפורמה (פת"ח תחת הלמ"ד). מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

ועל אף כל זאת, יש כאן כשל ייצוג: בשיח הציבורי העיקרי, בכנסת או בתקשורת, יש דומיננטיות לעמדות פשטניות של הכל בעד או הכל נגד, כמו שראינו בדוגמאות למעלה ביחס לגולן או לגיור. הדוברים בשיח הזה הם קיצוניים ולא באמת מייצגים את דעת הציבור שלכאורה מיוצג ומונהג על ידם. כאן הציבור דווקא יותר אינטליגנטי מרבים מנציגיו ודובריו. אלא שכדרכה של התנהלות ציבורית, האוונגרד שמוליך את המחנות הוא החלק הקיצוני, ה-10% שנמצאים בשני הצדדים (מחוץ לקונצנזוס של ה-80%). אלו מוליכים הפגנות בעד ונגד, שהטון העיקרי בהם הוא הפשטנות והטוטליות, וקולו האותנטי של רוב הציבור משני הצדדים שנמצא באמצע לא ממש נשמע. לפעמים האנשים לא מבינים את עצמם, וחיים באשליה שהם עצמם נמצאים באחד הקצוות, בעוד שלא זה המצב.

יש למנהיגות משני הצדדים אינטרס ברור לשמור את הקיצוניות והפשטנות של השיח. לא להקשיב לטיעונים ודעות אחרות, ולהציג תמונה שחורה כליל או לבנה כליל. כפי שהסברתי למעלה, זה יכול להיעשות מבלי משים (הפוזיציה משפיעה באופן לא מודע) אבל לפעמים תחושתי היא שזה מודע לגמרי. הצגת תמונה קיצונית של שחור לבן, בני אור נגד בני חושך, מחזקת את התזה ולכאורה מהווה מנוע חזק יותר לפעולה (תהא זו מחאה, או חקיקה). אבל זה שורש כל רע. זה מונע את אפשרות הדיון, לא מאפשר גיבוש עמדות מאוזן והגיוני, ולבסוף מונע הסכמה ופתרון. זה מוביל להתנגשות כוחנית חסרת תוחלת ובלתי פוסקת בין שני צדדים שלפחות בשלב הנוכחי מסכימים ביניהם כמעט לחלוטין. שימו לב, ההסכמה כבר בערך קיימת (80% על 80%), אבל בשיח זה לא מופיע. שם נראה לכאורה שמדובר במחלוקת קוטבית. הוא אשר כתבתי: כשל ייצוג.

סיכום הנקודה השנייה: לשמוט את הפשטנות

מסקנתי היא שיש לשמוט את הפשטנות של הדיון, ועל אף הלחץ והחששות, ועל אף האינטרס והרצון להציג עמדה נחרצת, עלינו להיות מוכנים להתייחס למורכבות. חשוב לשמוע בקשב רב את הטענות משני הצדדים, הן בדרך כלל אינן דברי הבל גמורים. עלינו להיות מוכנים להחזיק בעמדה מורכבת, לכאן או לכאן. חשוב ונכון יותר לאמץ ניסוחים מורכבים שמציגים טיעונים בעד ונגד ורק על בסיס כולם לגבש עמדה של שורה תחתונה. ניסוחים כמו: אכן דרושה רפורמה, אבל לא כזאת. או: אני מתנגד לרפורמה הקיצונית אבל מסכים שיש מקום וצורך לשינויים מהותיים. בעיניי אלו ניסוחים לא פחות חזקים ומשכנעים מאשר ההתלהמות המטורפת שמתרחשת כאן משני הצדדים. הם גם מותירים לנו סיכוי להתקדם, והכי חשוב: כמו אצל ב"ה, הם אלו שיובילו אותנו למסקנה הנכונה ביותר.

אגב, שתי הנקודות שהוצגו בטור הזה הן אמת צרופה כמובן. מי שמתנגד להן הוא מבני חושך.

[1] שתי הערות:

• ישנה בדבריי כאן הנחה שיישום של ערכים והלכות מעצם הגדרתו הוא רק יישום רחב על ידי כלל הציבור (זהו הצו הקטגורי. ראו עליו בטורים 122, 344 ועוד). מה שלא ראוי להיות חוק כללי אינו כלל מוסרי או הלכתי ראוי.
• מקובל שהתנהגויות כמו מידת חסידות או לפנים משורת הדין הן רצויות למי שיכול לעמוד בהן, ולכאורה זה סותר את הצעתי. לא אכנס לזה כאן.

[2] מעצבן לראות את הווקטור הארוך הזה? מגיע לכם. גם אותי מעצבנות התופעות הללו.