על מסורות דתיות, לאומיות ובכלל (טור 620)

בס"ד

ראיתי כעת את חלקה השני של העונה האחרונה של הסדרה 'הכתר' שעוסקת בבית המלוכה הבריטי בתקופת אליזבט השנייה (המלכה האחרונה). בפרק השישי מתוארת עלייתו של טוני בלייר לראשות מפלגת הלייבור ולראשות הממשלה, ובין היתר עלו בו קונפליקטים ביחס למסורות המוזרות והאנכרוניסטיות של בית המלוכה הבריטי. הפרק הזה עורר אצלי מחשבות על שאלת המסורת בכלל, והחלטתי להקדיש להן את הטור הזה.

רקע: מלוכה ופוליטיקה בבריטניה

השלטון בבריטניה משלב מלוכה עם מערכת פוליטית דמוקרטית (היא נחשבת ערש הדמוקרטיה). לאורך הדורות מעמדה של המלוכה פוחת ומעמדה של הפוליטיקה עולה על חשבונה. אדמנד ברק, הפילוסוף המדיני הבריטי השמרני, כתב את ספרו, מחשבות על המהפכה בצרפת, בעקבות המהפכה הצרפתית (הוא יצא לאור בעברית כמובן בהוצאת 'שלם'). הספר הוא ממש מרתק ולאוזן שרגילה לדמוקרטיה הוא בהחלט חדשני. ברק נוזף בצרפתים על הכחדת המלוכה והשתתת השלטון על פרלמנט בלבד. לטענתו זהו מבנה בעל חסרונות רבים, וכנגדו הוא מציע מבנה דו-ראשי משולב בנוסח הבריטי. מכיוון שהמלך לא נבחר, מכהן כל חייו ומוריש את המלוכה לצאצאיו, הוא יכול לעשות שיקולים ארוכי טווח שלא תלויים בפופוליזם ובאינטרסים פוליטיים זמניים. הפרלמנט והממשלה מאזנים את הכוח שניתן לו, ומכניסים את הממד הדמוקרטי ואת הקשר לציבור ולהשפעותיו. המבנה הדו-ראשי הזה יש בו מעלות רבות, ומקריאת הספר ניתן להבין את מגרעותיה המבניות של דמוקרטיה פרלמנטרית שכל כך התרגלנו אליה (גם אם יש לצדה דחליל בצורת נשיא, ובטח כזה שנבחר על ידי הכנסת לכהונה קצובה וקצרה למדיי. בדרך כלל הוא עצמו פוליטיקאי לשעבר. בקיצור, תחליף עלוב למלוכה הבריטית). עוד נשוב למלך, אבל כעת נעבור לרגע לצד השני (=הסיטרא אחרא).

רקע: הפוליטיקה בבריטניה

למי שלא מכיר, כמו בארה"ב גם הפוליטיקה הבריטית מתנהלת בין שתי מפלגות עיקריות: השמרנים (=הטורים) והלייבור (=מפלגת העבודה). השיוך הרגיל הוא ימין ושמאל כמובן, כאשר השמרנים מקבילים לרפובליקנים האמריקאיים (הימין) והלייבור לדמוקרטים (השמאל). אבל ישנם הרבה הבדלים בין המערכות. בארה"ב אין באמת סוציאליזם מחוץ לארון (לפחות עד עידן ברני סנדרס), וכמובן גם אין מלוכה ומסורות בריטיות מטופשות, אם כי גם שם יש בהחלט חשיבות למסורת דתית ולאומית וגם דמוקרטית, הרבה מעבר למה שנהוג אצלנו במזרח התיכון הלבנטיני. לעומת זאת, בבריטניה השמרנים דוגלים במסורות לאומיות ודתיות קפדניות, שבראשן המלוכה, ודוגלים בשמירת מעמדה ובשימור דרכי התנהלותה העתיקות. הלייבור, לעומתם, מייצגת את המודרניות, נוטה להתנגד למלוכה, לפחות בצורתה העתיקה, נוטה לסוציאליזם וכמובן אי אפשר בלי קצה פרוגרסיבי (שלשנתיים, 2017-2019, אפילו השתלט על המפלגה, בדמותו של ג'רמי קורבין, האנטישמי והאידיוט).

על המפה הזאת, טוני בלייר איש הלייבור הוא די חריג. הוא מזוהה עם מה שמכונה "הדרך השלישית", שמנסה לטשטש קצת את ההבדלים בין שמאל לימין ולגשר עליהם. הוא העביר שינויים ימינה בחוקה של הלייבור ומיתג אותה כ"ניו לייבור", ובו בזמן הוא גם ידוע בניסיונותיו לקצץ מעט את המסורות המאובנות של בית המלוכה והשמרנות הבריטית. לא בכדי חברו אליו גם כוחות שמרניים בתקשורת ובפוליטיקה. בשנת 1997 הוא הביא לקיצן 18 שנים רצופות של שלטון שמרני, וכנגד זה שבר את השיא כשכיהן כראש ממשלה מטעם הלייבור במשך שלוש קדנציות רצופות (עד 2007). עם עלייתו, בלייר נהנה מאחוזי תמיכה ללא תקדים בציבור, עד כדי איום על בית המלוכה. טוב, זה עבר לו (כמו שמנבאת המלכה כשהיא שומעת על הפופולריות שלו). הוא הוביל תהליך שלום דרמטי שהוביל להסכם 'יום השישי הטוב' עם צפון אירלנד, הוא הביא גם ליתר עצמאות של וויילס וסקוטלנד (ולהקמת בתי פרלמנט נפרדים במדינות אלו). הוא ידוע כהומניסט שמוביל פוליטיקה של ערכי מוסר (כך הוא שכנע את קלינטון להתערב צבאית בסרביה נגד מילושביץ מטעמים של דאגה לאזרחים שם), ועד ימינו הוא זוכה למעמד של מדינאי בינלאומי מוערך ביותר. בלייר היה ועודו פעיל גם בסכסוך הישראלי-פלסטינאי (ואפילו עקר לירושלים מיד עם סיום כהונתו כראש ממשלה, ואז גם המיר את דתו לקתוליות), ומאז הוא שליח הקוורטט (ארה"ב, רוסיה, האו"ם והאיחוד האירופי) למזרח התיכון. אין פלא שגם בימים אלו ממש שמו עולה כמתווך בסכסוך 'חרבות ברזל' עם עזה, ועוד מהצד הישראלי.

רקע: מלוכה ודת בבריטניה

עד כאן הפוליטיקה, וכעת לדת, מה שמחזיר אותנו שוב למלך. כידוע, הדת הרשמית בבריטניה היא אנגליקנית, שהוא זרם פרוטסטנטי. והמלך הוא ראש הכנסייה האנגליקנית, כלומר בנוסף להיותו הריבון וראש המדינה הוא גם המנהיג הדתי שלה. הזרם הדתי הזה נוצר בנסיבות בעייתיות, בעיקר מתוך אינטרסים אישיים של הנרי השמיני (ענייני נשים וכוח כנראה), שבגללם הוא ניתק אותה מהוותיקן ומהקתוליות והפך אותה לזרם עצמאי בתוך הפרוטסטנטיות (סוג של אפיסקופליות). אין צורך לומר שהוא העמיד את עצמו בראש הכנסייה החדשה שיצר, ומאז המלך הוא ראש הכנסייה. אבל כל זה הוא כמובן עניינם של היסטוריונים. העם רואה את האנגליקניות כדת לכל דבר. יש לה תיאולוגיה וצורות פולחן משלה, והציבור שמאמין בה בהחלט מאמץ אותם כמקודשים וטרנסצנדנטיים, כמו בכל דת. הנה הערה השוואתית ראשונה: גם אצלנו, כשתשאלו היסטוריונים תקבל תיאורים לא מחמיאים ולא ממש טרנסצנדנטיים להיווצרות האמונה וההלכה היהודיות (השפעות של נסיבות ואינטרסים).

כאמור, הנרי השמיני מינה עצמו להיות ראש הכנסייה (כשבמקביל אליו יש את הארכיבישוף מקנטרברי, המנהיג הדתי-פולחני, תפקיד ששלט בדת הממוסדת באנגליה מזה מאות רבות של שנים קודם לכן), ומעמד זה שמור עד היום למלך אנגליה. בבריטניה אין הפרדה של דת ומדינה באופן פורמלי (אם כי זו לא מדינה דתית במיוחד), וזה מקרין על כל מדינות האימפריה (הקומונוולת') שעד היום חלקן קשורות לבריטניה ורואות במלכה את ראשת המדינה שלהם.

בעקבות כך, אין פלא שהטקסים של בית המלוכה מערבים ממדים דתיים ולאומיים ודי קשה להבחין בין אלו לאלו. אני מניח שגם האפקט הזה אינו ייחודי דווקא להם. בדתות רבות התערבבו ממדים שנהגו בסביבה החברתית שבה הן פעלו וקיבלו משמעות דתית. כאשר ישנה דת שפועלת בסביבה של מדינה מוגדרת עם שלטון רציף לאורך מאות רבות של שנים (מצב שלא מוכר לנו), כמו באנגליה, אך טבעי הוא שתיווצר תרבות שמערבת באופן עמוק אלמנטים לאומיים ודתיים עד שקשה ואולי בלתי אפשרי להבחין בין אלו לאלו.

בין לגלוג פנימי לחיצוני

זהו מבט מעט שונה מהמקובל אצל ציניקנים כמוכם וכמוני, שמסתכלים על כל הטררם הבריטי ומתים מצחוק ומתימהון (שנאמר: "דורנו דור נפלא, דור שכולו תימהון"). כשמישהו כמוני רואה את כל הטקסים ההזויים שלהם (ותאמינו לי אתם לא מכירים אפילו את אפס קצם. ראו להלן), אנחנו מלגלגים עליהם מפני שאנחנו שוכחים או לא מודעים לכך שמדובר בטקסים שיש למסורות שלהם ממד דתי ולא רק לאומי. דומני שבמבט כזה התמיהות מעט פוחתות, מה ששוב  מביא אותי להערה השוואתית. וכי אצלנו אין טקסים שלעין מבחוץ נראים משונים ותימהוניים?! חבטת ערבות, נענוע לולב, ישיבה בסוכה, אכילת מצה, מלמולי תפילות כמה פעמים ביום, ואפילו הרינג וקיגל מקודשים בחזרת הש"ץ במוסף של שבת, חלוקת הסוכריות והטבק בבית הכנסת, תיקונים בזעקות שבר של בעל הקורא (ציר"ה ולא צר"ה), ישיבה על הרצפה בצומות, לבישת לבן במועדים שונים, כיפות, ציציות וטליתות, צעידות אחורה וקדימה והשתחוויות בשמונה-עשרה, תפילות בארמית רהוטה כשכמעט אף אחד כבר לא דובר ולא  מבין אותה, ועוד כהנה וכהנה.

לכל זה התרגלנו כמובן, שהרי זה עניין דתי, ודבר דתי הוא קדוש ולא צריך להיות מובן או הגיוני. אגב, גם פולקלור שאין לו באמת מקור דתי, מסתפח לממדים הדתיים, מקבל מהם ניחוח קדושה וזוכה גם הוא מן ההפקר. גם עליו לא שואלים שאלות. כך טעויות סופר בתלמוד או מנהג שטות חסר כל משמעות (ע"ע קטניות) מקבלים הסברים מפולפלים על דרך הקבלה וזוכים בהילת קדושה משלהם. אז גם שם באנגליה זה כך, לפחות במידה מסוימת. הלאומיות והשלטון טבולים שם בהילת קדושה כעין דתית, ולפחות נספחים כפולקלור סביב הממדים הדתיים. אני מזכיר לכם כמו לעצמי, זכרו את זה כשאתם צוחקים עליהם.

אין צורך לומר שהבריטים צוחקים על המנהגים שלהם כמו שאנחנו צוחקים על שלנו (זהו אחד העמים היותר מצחיקים), אבל זה צחוק מבפנים ולא מבחוץ, ולא בהכרח יש בו ערעור על עצם המחויבות. כדי להבין זאת טוב יותר, נחזור שוב להשוואות. היזכרו כדוגמה בהלצה שהזכרתי בטור 615. האפיפיור, הח'ליף העולמי המוסלמי והרב הראשי של היקום נפגשים לדון בהגעה לשלום עולמי. הם מגיעים למסקנה שכל אחד מהם צריך לוותר על משהו למען השלום. האפיפיור מודיע שהוא יוותר על השילוש הקדוש. הח'ליף הודיע שיוותר על האמונה במוחמד ועל הג'יהאד, והרב הראשי חוזר אחרי התייעצויות קדחתניות של שבוע ואומר לשני עמיתיו שהוא מתחיל לראות סיכוי שהיהודים יהיו מוכנים לוותר על ה"יקום פורקן" השני בשבת. ההלצה הזאת היא פנימית כמובן. היהודים צוחקים ללא הרף על עצמם ועל מנהגיהם. אבל זה לא אומר שמישהו מבין אלו שמספרים אותה או צוחקים למשמעה, באמת יוותר על ה"יקום פורקן" השני. נסו להציע זאת למעשה בבית כנסת של בעל'בתים, ותיווכחו בתוצאות. אתם יודעים מה? לא לבטל, רק לתרגם אותו ולומר זאת בעברית. ספק אם תצאו משם בחיים. פירוש הדבר שזוהי הלצה פנימית ולא לגלוג חיצוני (שיש בו משום ערעור). חשבו על מישהו שמסתכל על כל זה מבחוץ, מה הוא כנראה חושב לעצמו. מה שהוא חש הוא לגלוג מבחוץ. גם הלגלוג של הבריטים (לפחות אלו מהם שעוד לא איבדו את השיח הפנימי וההזדהות) על מנהגיהם ההזויים הוא פנימי, ולכן אינו דומה ללגלוג שלנו עליהם.

כמה פנינים בריטיות

כדי שתוכלו להתרשם מהעושר המסורתי הבריטי, אביא כאן כמה פונקציות מטקסי השלטון והמלוכה שלהם (בגלל התפעלותי אספתי את המדגם, שאני בטוח שהוא חלקי מאד, על פי מה שמופיע בפרק השישי הנ"ל. ממש רשמתי לעצמי את כל מה שעלה שם).

כאמור, ההקשר בו עלו הדברים הוא הצעותיו של טוני בלייר לצמצום הטקסים המסורתיים, חיסכון בהוצאות ושיפור מעמדו של בית המלוכה (שייראה ציבורית פחות בזבזני ומנותק). כבר בפתיח לסצנות הללו אומר בלייר באירוניה שקל יותר לעדכן את סטונהדג' (מונומנט ידוע מאד באנגליה שכולל אוסף אבנים עתיקות ענקיות מהתקופה הפרהיסטורית) מאשר את טקסי בית המלוכה. אבל זו ביקורת חצי פנימית. התרשמתי שטוני בלייר נמצא ב'דרך השלישית' גם בעניין הזה. הוא בריטי, וככזה הוא בהחלט מתייחס לטקסים הללו ברצינות כלשהי, אבל הוא גם איש העולם הרחב ולכן מצליח גם לראות אותם מבחוץ. ההבעה החצי מחויכת ומלגלגת וחצי מנומסת ומכבדת שנסוכה על פניו בפגישותיו עם המלכה מבטאת היטב את יחסו האמביוולנטי למלוכה וטקסיה. צריך לזכור שבלייר והצעותיו מייצגים רבים בציבור הבריטי שכבר איבדו את הקשר ורואים את כל זה לגמרי מבחוץ (כנראה זה מגיע ביחד עם החילון במישור הדתי). הצעותיו מיועדות לעדכן את בית המלוכה ולצמצם את הוצאותיו כדי לקרב את העם לבית המלוכה ואת בית המלוכה לעידן המודרני. הרושם שלי היה שמבחינתו זה נעשה יותר למען ריצוי הציבור הרחב מאשר מתוך השקפתו שלו. בעצם מטרת ההצעות הללו אינה רק העם אלא לא פחות מכך הן נועדו למען בית המלוכה עצמו.

טוב, אז הנה לפניכם הרשימה. חלק מהמנהגים שעלו שם היו שמרנות גרידא: העדפת בנים על בנות והעדפת הבכור על אחרים (בלי קשר לכישורים כמובן). מוכר? התנגדות לנישואין של משפחת המלוכה עם קתולים ועם גרושים/גרושות (המלכה מזהירה שזה עשוי ליצור מונרכיה קתולית ולפרק את האנגליקניות). מוכר? יש לזכור שבלייר עצמו נשוי לקתולית והמיר את דתו שלו בהמשך. הצעות אלו מהוות איום על האנגליקניות של הכנסייה ודרכה על בית המלוכה שהוא  חלק מהותי ממנה. היו גם טענות על בזבוזי כספים סתמיים, כמו עלות הזויה של אלפי פאונדס של הסעדה בנסיעה אחת של המשפחה המלכותית ברכבת וכדומה. מוזכר שם טקס שבו המלכה מגיעה בכרכרה לאומית אירית, כשמאות שומרים עומדים לאורך הדרך (לא הבנתי מה היה ההקשר). אבל ענייננו כאן בעיקר בטקסים המסורתיים ובנושאי התפקידים ההזויים שמשתתפים בהם (אתם צריכים לראות את המדים ההדורים עם האותות הנוצצים שבהם מתנאים כל אותם אחראים ובעלי תפקידים). אז הנה לפניכם כמה מהם.

טלו למשל את משרת הבזייר הגדול (שעוברת בירושה). אם הבנתי נכון הוא האחראי על הבזים (עופות טרף שמשמשים לציד) המלכותיים. התוספת "הגדול" לתפקידו היא כמובן חלק מהטקס ('גדול' מכלל דאיכא קטנים. אני רק יכול לשער שיש תחתיו אוסף של בזיירים זוטרים). אה, יש גם אחראית לצמחי הבושם של המלכה, וגם שוטף ידי הריבון (פעולה שנעשית פעם אחת בחיים, אם הבנתי נכון). אבל היי, אל תלכו, לא סיימנו. מה עם מדריך המלכה לחולות (שעוקב אחרי גובהן המשתנה של הדיונות, השד יודע איפה)? ואיך שכחתי את האחראי המלכותי לספינות ארבה עם 24 אנשי צוותו. אין צורך לומר שאין משט ארבות מלכותי כבר משנת 1849, אבל למי אכפת?! ומה לגבי קצין הברבורים, שתפקידו לפקח על הברבורים בנתיבי המים הפנימיים של בריטניה, ולדאוג לאספקת ברבורים לסעודות המלכותיות בארמון שבו כבר לא אוכלים ברבורים שנים רבות. מוכר? (קצת השוואות: חשבו על חודשי הבחנה בהלכה כשיש לנו אמצעים מצוינים לזהות את הורי העובר, תפילות לראשי גלויות שבבבל – היקום פורקן הראשון והשני ותפילות לחזרה לארץ, הוספת יו"ט שני כשהידיעה על המולד מצויה בכל קצווי העולם בזמן אמתי ועוד ועוד). איך שכחתי להזכיר שהתפקיד החשוב הזה דווקא עבר שינויים דרמטיים לאורך הדורות. הוא החל במאה ה-12, ואז הכינוי היה 'אחראי ברבורים', ובדרך היה לתפקיד הזה עוד כינוי אחד, 'שומר ברבורי המלך', ורק כעת (בסקלה שלהם, כנראה הכוונה למשהו כמו שלוש מאות השנים האחרונות) הוא הפך לסתם 'קצין הברבורים'. אז מי אמר שאין עדכונים, רענונים ושינויים במשק המלכותי?! למה אתם חושבים שהוא מאובן?! אגב, קצין הברבורים דנן אוחז בעצם ידו הענוגה בכתב יד מקודש של חוברת חוקים, פקודות ומנהגים בנושא הברבורים, שמאז 1482 עובר מאב לבן בין נושאי התפקיד המלכותי הזה. הוא כתוב בקליגרפיה עתיקה של המאה החמש-עשרה על גבי קלף נושן (מזכיר לכם משהו?), שאף אחד לא יודע לקרוא למעט פילדמרשל הברבורים המיומן. בין היתר נכתבו בו הפנינים הבאות: "הברבור הוא חיה טהורה ומלאן חן, נוצותיהם לבנות כשלג וחייהם קצרים כמוהו, שכן הברבור מסמל את טבעם החולף של הדברים הנאים. על אף שנרצה להישאר הדורים לעד, דבר לא יישאר ממה שחלף". תודו שזה יפהפה…

ועוד לא הזכרנו את עשרת השליחים שמשתתפים בכל טקס פתיחה של הפרלמנט, וביניהם: נאמן הדרקון האדום, השליח הממונה ממלטרברס, נושא מקל הזהב, נושא מקל הכסף (יש שם גם איזה מקל שחור, אם אני זוכר נכון), משרת האדון נושא חרב המדינה ועוד. אה, ויש גם את סמל (סרג'נט) מזווי הזכוכית והחרסינה – שמפקח על כלי הזכוכית והחרס בכל הארמונות המלכותיים. ואי אפשר שלא  להזכיר בהערצה לשוויון המגדרי הנהוג שם, את סמלת מתקינת המיטות (המלכה עצמה בדיון המשפחתי מזכירה לגביה בלגלוג לא מוסתר: "הכי אהבתי אותה"). הוסיפו לכך את האסטרונום המלכותי, נגן חמת החלילים של הריבון (שהייתה לו הופעה מרטיטה ממש בסוף הסדרה. באמת), הלורד אדמירל הבכיר של חוף ווש – שכחלק מתפקידו עליו לקפל את כל 170 מפיות הפשתן הלבנות הרקומות. ואל יהא הדבר קל בעיניכם, שכן מעטים האומנים שהצליחו באמת בביצוע קשר המצנפת ההולנדי כמוהו. אין פלא שעל יכולות ותפקידים כאלה אי אפשר לוותר (מזכיר לכם את אומנות הכנת הקטורת של משפחת בית אבטינס? ראו משנה שקלים פ"ה מ"א)[1].

כל זה מזכיר לי את הסיפור של אבי ז"ל על הצבא ההונגרי המהולל, שבו כל מי שידע לקרוא היה מפקד, וסטודנטים (כנראה בגלל שידעו גם לכתוב) נשלחו אוטומטית לקורס קצינים. במסגרת זו, וכחלק מהמורשת הצבאית המשפחתית המפוארת שעוברת אצלנו בגנים המשפחתיים, נשלח אבי הלוחם עז הנפש לכהן פאר כצוער בקורס קצינים. הוא סיפר לי שבערך חצי מהקורס הזה עסק בלימוד דקדקני של ספר עב כרס בשם 'הלכות הפרש', זאת כאשר מזה עשרות שנים כבר לא היו סוסים בצבא ההונגרי. טוב, אף אחד מכם לא יעלה בדעתו שייתכן קצין בצבא עם מסורת כה מפוארת (ממשיכי אטילה, בקדם מילעיל – ההדגשה על ההברה הראשונה מהשלוש, מלך ההונים) שלא ישלוט ברזי מקצוע הפרשות ודיני הברשת הסוסים בבוקר. זהו ממש היקום פורקן השני שלהם.

הדיון

הדיון על ביטול או צמצום התפקידים הללו בין בלייר לבין המשפחה המלכותית היה מרתק. בלייר אומר שם לאשתו הקתולית הספקנית: "הם חייבים להשתנות כדי לשרוד". אשתו עונה לו שהדרך היחידה שלהם לשרוד היא להעצים את הטירוף, כמו הכנסייה הקתולית. ואפילו שם, היא מוסיפה, הם התקדמו, וכמובן על אפה וחמתה של הגוורדיה הוותיקה (לטינית, קטורת, נסים ומסתורין. אבל כמובן שאז הציבור הפסיק לבוא). גם אצלם יש שמרנים ומורדים, וגם שם העם יותר צדיק מהאפיפיור. תאמינו לי, אנחנו לא המצאנו כלום.

בכל אופן, מתברר שגם בין חברי משפחת המלוכה לבין עצמם התנהל דיון על ההצעות הללו. המלכה בתגובה ראשונה אומרת "ככל שזה נמשך נעצבתי יותר. אני חשה תחושת גאווה במסורת." ובכל זאת הזכרתי כבר את הלגלוג (מבפנים כמובן) שלה על קצין הברבורים וסמלת מתקינת המיטות. אחותה הצעירה, מרגרט, מציינת בבוז שהם גם הציעו להיפטר מכובעי הטקס, זאת למרות "שהם מלאים צבע ואופי ויוצרים ים נהדר בצבע ורמיליון" (מה זה?). אז איך אפשר לוותר על כל הטוב הזה?! יש שם שילוב נהדר של ביקורת מלגלגת מבפנים שמצליחה להבין, כאילו ממבט חיצוני, את הנלעגות של כל התמונה הזאת, אבל זאת ביחד עם קנאות לשמירת המסורת (היקום פורקן השני, זוכרים?).

הנסיך צ'ארלס (בנה של אליזבט) מעיר שאין כל רע בניהול הגיוני ודמוקרטי של המלוכה, ועל כך עונה לו אמו המלכה בתקיפות רבה:

אבל המלוכה אינה הגיונית, היא גם אינה דמוקרטית, סבירה, או הוגנת. אנשים לא רוצים לבוא לארמון מלכותי ולקבל דברים שיוכלו לקבל בביתם. כשהם מגיעים לטקס ההסמכה או לביקור מדיני, כשהם מתחככים בנו, הם רוצים את הקסם ואת התעלומה. ואת המיושן ואת השונה והסמלי ו… את הנעלה. הם רוצים להרגיש כאילו נכנסו לעולם אחר. זו חובתנו. לרומם אנשים ולשגרם לעולם אחר ולא להחזירם לקרקע ולהזכיר להם את מה שכבר יש להם.

אלו גזירות הכתוב. כולן יסודן בהררי קודש, ויש מאחוריהן סודות עליונים. מי שמחפש בכל זה היגיון הוא כופר בעיקר. להיפך, במקום שבו מסתיימת הפילוסופיה מתחילה האמונה/הקבלה. זה הכל 'מעל השכל' האנושי הירוד שלנו. תגידו את האמת, לא מוכר לכם?

אתם כבר יכולים לצפות שכאן מגיע טוויסט בעלילה. אחרי כל הביקורות וההצגה הנלעגת של התפקידים והטקסים הללו (כולל לגלוג של משפחת המלוכה עצמה), כשבלייר שואל על ההצעות לקראת טקס פתיחת הפרלמנט המלכה מוסרת לו את החלטתה הסופית:

תאמין או לא, כשנולד בני הבכור, היה נהוג עדיין לזמן את שר הפנים כדי לחזות בלידה מלכותית. אבי עצר את הנוהג, בהסכמתי, כך שאיני מתנגדת לרפורמה. השאלה היא מה שווה לשמר והיכן עובר הגבול. ערכנו בחינה מקיפה של כל המשרדים במשק הארמון, וגילינו שאין מדובר בראוותנות בלתי מוצדקת או במותרות, או באוסף תארים ריקים מממלכת רוריטניה. אלא מדובר במגוון יוצא דופן של התמחויות יקרות, במיומנויות שהועברו מדור לדור, ולעתים קרובות במסגרת אותן המשפחות (כמו התמחויות הכהנים בקטורת). מה שמאפשר את ההמשכיות הזאת הוא הכתר. הכישוף שאנו מטילים ושאותו הטלנו לאורך מאות שנים, נובע מטבענו הבלתי משתנה. המסורת היא מקור כוחנו (טוביה החלבן). הכבוד לקודמינו, ושימור חכמתם והניסיון שרכשו לאורך הדורות. המודרניות אינה תמיד התשובה. לפעמים גם העתיקות נותנת מענה.

בקיצור ההחלטה היא שלא משנים כלום. הלגלוג הוא תופעה בריטית טיפוסית, אבל זהו לגלוג פנימי. אף אחד לא מוכן לוותר אפילו על היקום פורקן השני.

זה מזכיר לי את רב השכונה שלנו בחיפה, הרב פרופ' ב"ז בנדיקט ז"ל. הוא היה דמות נשואת פנים (הונגרי ייקה, שהיה גם פרופ' לתלמוד באוניברסיטת תל אביב, ונקלע לכל זה מסיבות מרתקות בפני עצמן). הוא התהלך עם לבוש רבני ארוך בקהילה של מיזרוחניקעס בעלי מקצועות חופשיים, מה שלא הפריע להם ללחך את שולי גלימתו במורא, בהערצה ובהתבטלות. לימים, אבי שמאד העריך אותו (ואת אשתו, שלימדה שיעור תלמוד קבוע לבחורים בקהילה) קיבל כרב בית הספר שהוא ניהל אדם שלא היה ממש מתאים, רק בזכות זה שהוא נראה כדמותו של הרב בנדיקט. הוא הסביר שהלבוש הרבני והשפה האנכרוניסטית ביחס לתלמידים צעירים, אמנם נראים לכאורה מנותקים ויוצרים ניכור, אבל בפועל כל זה דווקא מוסיף מאד ליראת הכבוד וליחס הנאות לרב. התלמידים צריכים לפגוש דמות שלא מעולמם. אותו דבר הוא טען כלפי רבני יישובים צעירים שנראים בדיוק כמו צאן מרעיתם, היו איתם בבני עקיבא ושירתו איתם בצנחנים. הטענה היא שהטקסים והלבושים הללו הם שמשמרים את הילת הקדושה והניתוק (הדיסטנס), שנחוצות לבעלי תפקידי שררה וסמכות. לבוש של רב ודיין, כמו גם של שופט (השוו לטקסי בית המשפט אצלנו) מבטאים את אותה תפיסה ואותם רעיונות כמו בבית המלוכה הבריטי (טוב, אל תשכחו שאצלנו כל תג כזה מקודש – והגיע היישר מהר סיני. זוהי דת ולא סתם פולקלור).

המלוכה כמובן עוברת שינויים משמעותיים, שעל חלקם עמדתי כאן (המלכה מזכירה את זה בפסקה האחרונה, בבחינת מתחיל בגנות ומסיים בשבח). בפרט במעמדה מול הפרלמנט והפוליטיקה שמשתנה כל העת. אבל שינויים כאלו נעשים בדרך הדרגתית מאד תוך בקרה קפדנית של המלך או המלכה, וממש לא מתוך שיקולים פופוליסטיים וכניעה לרוחות הזמן. להיפך, מקפידים דווקא על ניכור לרוחות הזמן ולא להיכנע להן, שכן זה בדיוק מה שמשרה תחושה של קדושה ונצחיות. השינויים נעשים בקצב ובצורה שבפועל נותנים את הרושם שלא משנים כלום (או שיותר קל לשנות את סטונהדג').

מזכיר לכם משהו? כזכור, אביי ורבא למדו ביידיש ולבשו כפתן ושטריימל. כל מה שתלמיד ותיק עתיק לחדש הראהו הקב"ה למשה בסיני. אה, וגם בכל הצרות עברו עלינו לא שינינו את לבושנו, לשוננו ושמותנו (חוץ מכל מה שכן שינינו). השטריימל זה מאברהם אבינו. חלקנו מתהלכים במזרח התיכון עם גלימות מפולין שלפני מאות שנים רבות, ולא החום יזיז אותנו מהנוהג האנכרוניסטי המקודש הזה (שכידוע ירד מסיני). מי שמתבונן על כל זה מבין שגם אצלנו וגם באנגליה האתוס לא צריך להיות קשור למציאות, אבל צריך הוא צריך להיאמר ולהיקבע תוך בקרה קפדנית ואינדוקטרינציה של הציבור (על כך שכל פרט הוא קדוש וירד מסיני ויסודו בהררי קודש) כדי לשמר את האתוס ואת מראית העין האותנטית שלו. אתם ודאי זוכרים שמאחורי הבל הקטניות יושבים סודות נשגבים, לא פחות מסמלת מתקינת המיטות, קצין הברבורים, או הלורד האדמירל של חוף ווש בעל המפיות שליט"א. שלא לדבר על המטאטא של הרבי מגור, שהוזכר גם הוא בטור הקטניות הידוע לשמצה, שחייב להיות מונח ליד החנוכייה בכל שנה. למה? פשוט, כי כך עשו בשנה שעברה, כופרים שכמוכם. ועוד לא הזכרתי את התקונעס של גור, שכולן עד האחרונה נלקחו ממעונות אריות (ועל כך נאמר: אין אפוטרופוס לאריות) ומהררי נמרים ("הישנה… נמר חברבורותיו").[2]

הערה על היבט ענייני וסמלי

מעבר לאווירת הקדושה וההילה המנותקת, ישנם גם היבטים ענייניים בתוך הטירוף הזה. המלכה האם ("אמה של מלכות", בלשון חז"ל) תוהה בפליאה: "אז הם לא רוצים בנקישת המוט השחור ושהלורד צ'מברליין הגדול יצעד לאחור?". איך בכלל מישהו יכול להעלות בדעתו לוותר על האלמנטים המרכזיים הללו שהעולם כולו מתקיים על הבל פיהם?!

אבל אז מגיעה תשובתו המפתיעה של הנסיך פיליפ (בעלה של אליזבט):

טקס פתיחת הפרלמנט מיועד במקורו לבטא את מגבלותיו של המלך. הוא מבקש להיכנס לפרלמנט ומסורב. נציג הכתר, המוט השחור, דופק על דלת בית הנבחרים ונדחה שלוש פעמים, בגלל שבפעם האחרונה שהמלך הסיג את הגבול ונכנס לבית הנבחרים, צ'ארלס הראשון, הדבר הביא למלחמת אזרחים ולהוצאתו להורג. הפרלמנט מזהיר את המלך "אל תשכח, אנחנו האחראים".

דווקא על רקע הנימה המבודחת שלי, יש כאן הסבר מרתק ומרשים מאד. הטקס הזה מיועד להנציח לקח שלטוני מאד יסודי שהפקתו עלתה בדמים. האם גם טקס כזה הוא מיותר ויש לבטלו? כאן אני מניח שיהיו רבים שיסכימו עם פיליפ ואליזבט. המהדרין מוצאים הסברים קבליים כאלה אד הוק מאחורי כל הרשימה שהובאה למעלה (כולל המפיות של האדמירל וקצין הוויטרינות המלכותי). הלקח הוא שלא כל מה שנראה אנכרוניסטי ומנותק הוא אכן כזה, בטח בעיניים שמבפנים. אבל מצד שני חשוב לזכור שלא כל מה שנראה אנכרוניסטי ומנותק אינו כזה. גם אם משהו מעורר אצלנו תחושת קדושה, הערצה ויראת הרוממות, הוא יכול להיות סתם עניין טיפשי ואנכרוניסטי. לא כל מה שמנותק מעולמנו שאוב מעולם טרנסצנדנטי עילאי. מישהו משחק ברגשות ההערצה וברצון שלנו ליצור סמלים וחצרות מלוכה הירואיים ולא מובנים, ובונה על זה מגדלים פורחים באוויר. לפעמים מה שנראה מנותק וטיפשי הוא… אכן מנותק וטיפשי.

מסקנות

המסקנה העיקרית שלי מהתמונה שתיארתי היא שאף אחד מאתנו לא מושלם (אפילו לא אני). לכולנו יש פסיכולוגיה, והטקסים הללו עושים עלינו רושם (ע"ע טקסי יום הזיכרון, העצמאות, ושאר טקסים דתיים ולאומיים). הניתוק והאנכרוניזם הברווזי הזה של הטקסים והסמלים (דגל, המנון, מדים, מצעדים חגיגיים, השאת משואות והקראת טקסטים פתטיים למיניהם) יש לו השפעה מאגית עלינו שוכני בתי חומר. לא בכדי יש התעניינות כה גדולה בעולם בבית המלוכה הבריטי, הרבה יותר מכל בית מלוכה אחר, ובטח יותר מכל מנהיג פוליטי אחר (כמו נשיא ארה"ב למשל). כל זה ממש לא תלוי במעמד האמתי של בית המלוכה (למשל לעומת נשיא ארה"ב) שהולך ומתדרדר. זה כמובן גם לא פוחת עם התגברות תחושות הניתוק והבזבוז: להיפך, כמו שאמרה המלכה תליט"א, כל אלו בדרך כלל מעצימים את ההערצה וההילה, או כמו שאמרה הבליירית השובבה והביקורתית, העצמת הטירוף היא דווקא מה שמחזיק את המערכת ולא מה שמערער אותה. אנשים לא מחפשים בבית המלוכה את מה שיש להם בבית, ולא מחפשים אצל הקב"ה או בעולם הדתי בכלל מה שגם בני אדם רגילים כמונו חושבים ועושים. הטקסים הללו מוציאים אותנו ממעמקי החומר האנושי וההמוניות הפרוזאית שלנו אל העולמות הטרנסצנדנטיים, השכוני גוואי שמעבר לשכוני בראי שלנו. הפילוסוף ארנסט קסירר והרש"ר הירש עשו הרבה פרנסה פילוסופית ממשמעותם של טקסים וסמלים. רש"ר אף ראה במצוות אוסף של סמלים, כמו רבים מאלו שעסקו בטעמי המצוות. ראו בטור הקודם על ציצית כסמל שמטרתו להזכיר לנו את המצוות וסוכה כתזכורת ליציאת מצרים וכדומה.

כשלעצמי אני בז לכל זה (אני הבזייר הגדול של בית המלוכה היהודי). זו פסיכולוגיה של עדר שפונה לממד הירוד והנמוך (הבהמי) שבנו. כל זה גורם לנו ללכת שבי אחרי חלילנים מהמלין לבושי פאר ועטויי סמלים אוחזי מקלות, זהב, כסף ושחור, ורוכבי אתונות צחורות וכרכרות איריות, תוך מתן אשליה שזה מוציא אותנו מהעולם שבתוכו אנחנו מדשדשים בחיים הפרוזאיים שלנו.

אבל עובדה היא שלכולנו יש פסיכולוגיה. עובדה מצערת אמנם, אבל יש  צורך אנושי כזה. אפשר להתעלם מכל זה כמובן, כמו שאני נוטה לעשות. אפשר לזלזל בזה וללגלג על כך, כמו שאני נוטה לעשות. זה מאפיין את אלו שלא חיים את המציאות הזאת מבפנים (כמוני לגבי הבריטים). אפשר מצד שני להשלים עם העובדה הפסיכולוגית המצערת הזאת ולשתף פעולה עם הטקסים הללו מתוך הבנה לחשיבותם ולפעולתם עלינו כציבור וכיחידים (כי כאלה אנחנו, מה לעשות?!), רצוי עם קורט לגלוג פנימי. זה מאפיין את אלו שחיים בתוך המציאות הזאת והיא חלק מעולמם. זר לא יבין אותם, אבל מבחינתם אלו החיים. צריך להבין שזה טבעי להם כמו עקבים לנשים וכובעים שחורים לבוגרי תואר אקדמי ושאר טקסים שכולנו רגילים אליהם. הם יכולים ללגלג ואף עושים זאת, אבל זה לעולם יהיה לגלוג מבפנים.

אני כאמור נוטה לזלזל בכל זה, וגם אם אני מגלה בתוכי מדי פעם ממדים כאלה אני רודף אותם ומדכא אותם עד חורמה. אבל למען האמת כנראה נכון יותר להתייחס לכל זה בכפל פנים: לכבד את הצורך של אנשים בטקסים הללו ולהשתדל (גם אם לא תמיד בהצלחה) לא לזלזל בהם מדיי למרות שמגיע להם. בו בזמן אני גם מנסה להתגבר על תחושות שלצערי ולאכזבתי אני מוצא לפעמים גם בתוכי למראה טקס כזה (כאמור, אף אחד לא מושלם), אבל בו בזמן מקפיד להמשיך וללגלג על כך בתוכי ובמינונים הראויים גם כלפי חוץ. בכל זאת, בריאות נפשית ובגרות אינטלקטואלית אינן מילתא זוטרתא. אדם צריך לנסות להתגבר על מגרעות ולא להשלים עמן. אבל אסור להתעלם מקיומן, ולכן גם במבט מבחוץ צריך להכיר בכך שאנחנו באמת שוכני בתי חומר שיש להם צרכים לטרנסצנדנטי ולהשתייכות לעדר. כנראה אי אפשר ולכן גם לא נכון להתעלם מכך לגמרי (אם כי רצוי לנסות ולהתגבר על זה, לפחות כל אחד לעצמו).

בשורה התחתונה, חשוב להקפיד על איזון ומינון ולא לתת לאף אחד מהמבטים להשתלט לגמרי. יש מקום לביקורת וללגלוג בריא, אבל יחד עם זה כדאי לזכור שאין מי שפטור מכל זה לגמרי. אני שמלגלג על הבריטים נראה לאחרים באופן מאד דומה. ההבדל הוא רק שהם מתבוננים עליי מבחוץ ואני כמובן רואה זאת מבפנים. וחילופיהן בגולם (=האזרח הבריטי).

מבט כפול

כבר הזכרתי כאן בעבר שבאחד הגיליונות הראשונים של כתב העת צהר, התפרסם פרק מספר שבו יש ביקורת שיטתית (עאלק) של הרב צ"י קוק על הברית החדשה (מה שכונה אצלנו בחבר'ה: הברית החדשה עם חידושי הגהות מהרצי"ה). הוא מביא קטע אחרי קטע וכותב את השגותיו (סתירות, חוסר היגיון וכו'). כשקראתי את הטקסט המגוחך והילדותי הזה, שהיה רצוף כולו בהנחות המבוקש ובמגמתיות די טיפשית (משהו כמו: פסקה זו וזו היא נגד 'קצות' מפורש וכדומה), ומעבר לכך שוויכוחים תיאולוגיים עם נצרות הם ממש אנכרוניזם מיותר בימינו, אני זוכר שחשבתי לעצמי שסתירות פי אלף חמורות וחוסר היגיון פי אלף בוטה ניתן למצוא גם במקורותינו. הכל תלוי בשאלה האם אתה מסתכל עליהם מבפנים או מבחוץ. אם אתה מבפנים, יש לך אמפתיה ותמצא יישוב לכל סתירה והסבר לכל קושי. וגם אם לא – זה לא יזיז אותך מאמונתך (ואפילו לא מהיקום פורקן השני). ואם אתה מתבונן מבחוץ אז כמובן תמצא סתירות מגוחכות ותבטל את כל העניין בהינף קולמוס. ילדים נוטים לראות כל דבר מנקודת המבט שלהם, אבל אנשים מבוגרים אמורים להבין את כפל ההתייחסות הזה ולהיות מודעים ובעלי יכולת רפלקטיבית מספיקה כדי להבין שההתבוננות שלהם היא חיצונית ואין די בה כדי לשפוט תופעה כלשהי. זהו משל טוב לכפל זוויות המבט שאותו תיארתי למעלה.

עם כינונה של האנתרופולוגיה המדעית (?! ע"ע פרנץ בועז) התנהל ויכוח עז בשאלה האם על החוקר לחיות בתוך השבט הנחקר ולנסות לחוות את חוויותיהם מבפנים, או להיפך, להקפיד על ריחוק מדעי ולתעד את הדברים באופן אובייקטיבי (מרגרט מיד תלמידתו של בועז, בספרה הקונטרוברסלי התבגרות בסמואה, מביאה את המתח הזה לידי ביטוי חד כידוע. ראו על כך למשל גם כאן וכאן). המסקנה מבחינתי היא ששיפוט של תופעות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות, בפרט כאלה שרחוקות מאתנו ומעולמנו,[3] צריך להיעשות משתי הפנים הללו גם יחד: מבפנים ומבחוץ. גם אדם שחי בפנים צריך להיות עם היכולת להתנתק ולראות את הדברים גם מבחוץ. לא רק ללגלג לגלוג פנימי, אלא גם לבקר אמתית ולהיות מוכן להודות בקשיים ובבעיות ואפילו לשנות. וגם אדם שחי מבחוץ צריך להבין שהוא מבחוץ ולהיות יכול לנסות ולחוות את הדברים מבפנים, או לפחות להיות מודע לזה שיש גם נקודת מבט כזאת. מושגים וטענות וטקסים כאלה יכולים להיות טעונים במשמעות רבה למי שחי אותם.  אגב, מעניין שהאסכולה הבריטית דוגלת באנתרופולוגיה מעורבת. הם כנראה יודעים על מה הם מדברים. בטור 139 עמדתי על כך שגם בפסיקת הלכה חשוב לשמר את כפל הפנים הזה (וראו גם בטור 488 לגבי ביקורת תרבותית).

בשורה התחתונה, למרות התחושות הראשוניות שלי, אני מנסה שוב ושוב להפנים שכנראה לא כל הבריטים דבילים, ולא תאמינו אבל אני אפילו מנסה (ללא הצלחה) לשכנע את עצמי שגם חסידי גור כנראה לא כולם לגמרי מטומטמים. ותאמינו לי, זה לא קל. איכשהו כנראה לפחות מנקודת המבט שלהם יש בכל הטירוף הזה היגיון כלשהו. הוא כנראה אומר להם דברים שאני לא ממש מצליח להבין. אבל בו בזמן קשה להשתחרר מהתחושה שלמרות זאת סביר יותר שזה באמת שיח מנותק וחסר כל פשר והמשמעות ה'פנימית' שלו אינה אלא אשליה (ע"ע 'חסידות' בטורים 104 – 105 ועוד). אולי כן ואולי לא…

איזה בזבוז! יכולתי להיות אנתרופולוג…[4]

[1] תודה לחיותה על האסוציאציה היפה הזאת.

[2] זכור לי שעסקתי בהן, אבל לא מצאתי כעת. בינתיים ראו בטורים 101, 290, 265 ובטוקבקים שם.

[3] האנתרופולוגיה עברה שינוי אידאולוגי-מדעי ביחסה לחברות פרימיטיביות ואוריינטליות. בעבר נהגו להתייחס לחברות פרימיטיביות אחרת, כאילו הן אובייקטים נשואי מחקר. לעומת זאת, חברות מודרניות ומערביות לא זכו ליחס כזה, כי הם לא אובייקטים אלא סובייקטים. עליהם התבוננו מבפנים ולא מבחוץ. כיום זה מאד לא תקין פוליטית כמובן. אבל יש לזכור שחוקרי אנתרופולוגיה ברובם הם אנשים מערביים, וככאלה אך טבעי הוא שהם מתבוננים על החברה המערבית מבפנים ועל חברות פרימיטיביות מבחוץ. זה לא בהכרח מבטא אפליה או חוסר שוויון אלא תוצאה של מצב אובייקטיבי. כל זה קשור גם למה שמכונה כיום 'מחקר איכותני', ואכ"מ (ראו עליו בטורים 23, 60, 184, 550, 554, 558 ועוד).

[4] ראו בטור 121 וקצת גם בטור ההמשך 557.