"ויש נספה בלא משפט": האם יש מיתה בלא חטא? (טור 659)

בס"ד

פרשת חקת נפתחת בפרשיית טומאת מת ובהמשך מתוארת שם מיתת מרים ואחריה מצוקת המים וההכאה בסלע שהביאה לגזירת מיתה על משה ואהרון. לקראת סוף הפרשה מתוארת מיתת אהרון בהר ההר. כל אלו הן מיתות שנגזרו ובוצעו על ידי הקב"ה מסיבות שונות. הדבר מעורר את השאלה לגבי מוות של בני אדם בכלל. האם גם הוא תמיד נגזר ומבוצע על ידי הקב"ה? מקובל לחשוב שכן, אבל ודאי לא תתפלאו לשמוע שאני לא מסכים. כחלק מתפיסתי על אי מעורבותו של הקב"ה בעולם בכלל (ראו למשל בטור 280), אני מניח שגם מיתות של בני אדם הן תוצאה של תהליכים בדרכו של עולם, בין אם מדובר במיתה מזקנה ובין אם במיתות מתאונות, מחלות, רצח במזיד או ברשלנות (בשוגג) וכדומה. בעבר כבר נגעתי בסוגיות הללו, וכידוע הפכתי לאפיקורוס מדופלם. אבל ישנה הנחה שמסורת חז"ל מציגה בפנינו תמונה אחרת. גם אם זה היה נכון, איני חושב שיש לחכמים סמכות ו/או הבנה עילאית בנושאים עובדתיים, אבל בכל זאת חשבתי שיש בנותן טעם להתבונן בעניין מהזווית של חז"ל. בסוף אשוב למשמעות הדיון בדעת חז"ל.

בטור 436 נגעתי כבר בעניין הזה. הבחנתי שם בין רצח במזיד לרצח בשוגג, וטענתי שממקורות שונים בחז"ל ובראשונים עולה שמעשים של בני אדם שנעשים במזיד אינם מסורים לקב"ה. יש לבני אדם בחירה, ואם הם מחליטים לרצוח הם יכולים להצליח בכך גם אם לנרצח לא מגיע למות. הבאתי גם מקור לדברים מסוגיית חגיגה ה ע"א והר"ח שם. לעומת זאת, ממקורות אחרים עולה שמעשים שנעשים בשוגג כן מסורים לקב"ה, והמקור העיקרי לכך הוא סוגיית מכות י ע"ב לגבי רוצח בשגגה. סיימתי שם שהדברים נוגעים לעוד מקורות תלמודיים, וכאן ברצוני לגעת באותן שתי סוגיות ביתר פירוט ומתוך פרספקטיבה של סוגיה תלמודית נוספת בשבת נה ע"א – ע"ב. ברצוני להציג כאן עמדה אפשרית לגבי התפיסה התלמודית בעניין (ישנן כמובן עוד סוגיות תלמודיות שנוגעות לעניין).

"אין מיתה בלא חטא": סוגיית שבת

הגמרא בשבת נה ע"א – ע"ב עוסקת בקשר בין מיתה לעוונות:

אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון אין מיתה בלא חטא דכתיב הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו' אין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.

המימרא הפותחת היא של רב אמי, שמניח שאין מיתה בלא חטא. הוא לומד זאת מפסוקים בספר יחזקאל (פרק יח), שאליהם נשוב בהמשך. אם זה כך אז לכאורה עולה מכאן שכל מיתה היא מעשה ידיו (כלומר בהחלטתו) של הקב"ה, אחרת אין סיבה לקשור מיתה לחטא. אפשר כמובן לומר שהקב"ה נטע בבריאה טבע שגורם להמתת כל אדם שביצע חטאים שמצדיקים זאת. זוהי הפרדה בין שאלת מעורבותו של הקב"ה בבריאה לבין שאלת המיתה בלי חטא. ועדיין בתמונה שאין מיתה בלא חטא יש מעורבות, גם אם עקיפה, של הקב"ה בעניין (הכנסת עוד חוקי טבע רוחניים). חוקי הטבע העירומים כשלעצמם לא באמת מביאים לתוצאה כזאת. בכל אופן, כאן אעסוק בשאלת המיתה בלא חטא ולא בשאלת המעורבות האלוהית בעולם.

כעת מובאת קושיא מברייתא:

מיתיבי אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה אמרו לו והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב וגו'.

מחד, רואים שהמיתה של אדם הראשון הייתה בגלל חטא. מאידך, רואים שמשה ואהרון שלא חטאו בכל זאת מתו. בסופו של דבר, הברייתא אומרת שמקרה אחד לצדיק ולרשע. בפשטות הכוונה היא שכולם יכולים למות, עם או בלי חטא. אז מניין ההנחה שהמיתה נקנסה על אדם הראשון מהקב"ה בגלל חטא? זה שהיא נקנסה עליו על ידי הקב"ה מופיע בפירוש בתורה. וכך גם לגבי זה שהדבר קרה בגלל חטא. אלא שלדעת הגמרא בשלב זה, הדבר אינו הכרחי. אצל אדם הראשון כתוב שזה בגלל חטא, אבל תיתכן גם מיתה בלי חטא, כמו אצל משה ואהרון.

יש לציין שכל המיתות שעליהן מדובר כאן, אדם הראשון, משה ואהרון, הן מיתות שכתוב בפירוש שנקנסו על ידי הקב"ה. הוא גזר והוא ביצע. מתעוררת כאן השאלה לגבי מיתות של בני אדם רגילים. האם גם הן נעשות על ידי הקב"ה בגלל חטא? כמובן שאם אפילו מיתה שהקב"ה קונס אותה יכולה להתרחש בלי חטא, אז אצל אדם רגיל ודאי שכך. שם בכלל לא מדובר בקנס של הקב"ה אלא במקרה כדרכו של עולם.

על כך עונה הגמרא:

הוא דאמר כי האי תנא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו שנאמר יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם.

כלומר יש תנא אחר שסובר שגם משה ואהרון מתו בעטיו של חטא (כנראה ההכאה בסלע בפרשתנו). אם כן, בינתיים יש לנו מחלוקת תנאים האם משה ואהרון מתו בגלל חטא או כקנס מהקב"ה בלי חטא. לפי הדעה שהם מתו בלי חטא תיתכן מיתה בלי חטא. ורב אמי הולך כשיטה שאין מיתה בלא חטא, ולכן ברור שלדעתו גם משה ואהרון מתו בחטאם.

כעת מקשה הגמרא מעוד ברייתא:

מיתיבי ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד וכולהו גמרא לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא דכתיב ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב (שר) +מסורת הש"ס [על]+ הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב וכי בת נחש הואי והלא בת ישי הואי דכתיב ואחיותיהן צרויה ואביגיל אלא בת מי שמת בעטיו של נחש מני אילימא תנא דמלאכי השרת והא איכא משה ואהרן

הברייתא אומרת שיש רק ארבעה שמתו בעטיו של נחש, כלומר בלי חטא (רק בגלל שנגזרה על בני אדם מיתה בגלל חטא אדם והנחש). זה סותר את המימרא שמשה ואהרון מתו בלי חטא. על כך עונה הגמרא:

אלא לאו רבי שמעון בן אלעזר היא ושמע מינה יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ותיובתא דרב אמי תיובתא:

הברייתא הזאת הולכת כשיטת ר"ש בן אלעזר שסובר שגם משה ואהרון מתו בחטאם.

בשורה התחתונה יוצא שרב אמי ור"ש בן אלעזר סוברים שאין מיתה בלא חטא, וגם משה ואהרון מתו בחטאם. הברייתא שארבע מתו בעטיו של נחש סוברת שיש ארבעה בלבד שמתו בלי חטא וכל השאר מתים בחטאם. והברייתא של מלאכי השרת סוברת שגם משה ואהרון מתו בלי חטא.

[במאמר מוסגר, העמדה הזאת לכאורה קשה. הרי הפסוקים עצמם אומרים שהם מתו בחטאם. כך מופיע בפירוש בפסוק בפרשתנו (במדבר כ, יב):

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

אמנם הגזרה כאן היא שלא ייכנסו לארץ, אבל זו לא גזירת מיתה. המיתה, לפי דעה זו, נגזרה עליהם בלא חטא. אמנם מהגמרא משמע שהם לא חטאו כלל, "קיימו כל התורה כולה ומתו", ולא רק שלא מתו בחטאם. זה בפשטות נסתר חזיתית מהפסוקים. ואולי הכוונה שקיימו את כל התורה כולה ולכן בעוון חטא אחד כזה לא היה ראוי שימותו.]

אמנם כפי שראינו למעלה, רב אמי והברייתא הראשונה עסקו רק באנשים שהקב"ה גזר עליהם מיתה ולקח אותם בעצמו. הדיון הוא האם כשהקב"ה עצמו ממית אדם זה קורה רק בגלל חטא או גם בלי חטא. אבל לא ברור מה דעתם לגבי מיתה של אנשים רגילים. ייתכן שאלו לכל הדעות מתים כדרכו של עולם. כפי שהערתי למעלה, המיתות שנדונות בפרשת חקת כולן הן מהסוג הזה (מרים ואהרון. וגם משה, שעליו רק נגזרה מיתה, והיא תקרה בפועל בסוף התורה). לפי זה, גם הארבעה שמתו בעטיו של נחש הומתו על ידי הקב"ה ולא מתו כדרכם, ולכן צוין לגביהם שלא היה להם חטא.

זה מביא אותנו לסוגיית חגיגה שאומרת בפירוש שמיתה יכולה להתחולל בלי חטא, ולפי דרכנו כאן זה כנראה נאמר רק על מיתה רגילה (לא בידי הקב"ה).

"ויש נספה בלא משפט": סוגיית חגיגה

בסוגיית חגיגה יש דיון האם יש נספה בלא משפט. הניסוח מעט שונה מזה שראינו בסוגיית שבת. אם אכן סוגיית שבת עוסקת רק בהמתה על ידי הקב"ה עצמו, אז ייתכן שהניסוח "מיתה בלא חטא" (או "בעטיו של נחש") מדברת על המתה של הקב"ה, והניסוח של "נספה בלא משפט" מדבר על מיתה רגילה. נראה כעת את הסוגיה עצמה.

הגמרא בחגיגה ד ע"ב – ה ע"א מביאה:

רב יוסף כי מטי להאי קרא בכי ויש נספה בלא משפט אמר מי איכא דאזיל בלא זמניה.

הגמרא עוברת מזה ש"יש נספה בלא משפט" (משלי יג, כג), לזה שאמור להיות מי שהולך טרם זמנו. מעבר הניסוחים הזה הוא מוזר, שכן אם הוא מת בלי חטא הבעיה אינה שזה טרם זמנו אלא שזוהי מיתה בלי הצדקה. אם הוא היה מת בזמנו אבל בלי חטא, זה לא היה בעייתי? מלשון הגמרא נראה שמיתה בזמנו לא צריכה הצדקה, שכן היא מיתה טבעית. שם זה יכול לקרות עם או בלי חטא. אבל כשאדם הולך בטרם זמנו זה יכול להיות רק בעקבות חטא. כשהוא עשה חטא זהו זמנו הנכון למות. אבל אם אדם מת לפני זמנו בלי חטא זה לכאורה לא ייתכן.

כך עולה גם מלשון הברייתא בסוגיית שבת:

דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו שנאמר יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם.

מה קובע את זמנו? אולי הפיזיולוגיה (גיל 120). אולי מיתה טבעית כלשהי, לעומת מיתה בידי שמים. לפי הפירוש השני כל מיתה טבעית יכולה להתרחש בלי חטא. השאלה היא רק לגבי "נספה", כלומר מישהו שנלקח ולא סתם מת. מה פירוש נלקח? אולי על ידי הקב"ה. אם זה כך, אז שוב חזרנו לדיון של סוגיית שבת, כלומר צמצמנו את הדיון למיתה על ידי הקב"ה בלבד. ואפילו לגביה יש כאן דיון האם תיתכן מיתה כזאת בלי חטא (בסוגיית שבת ראינו שיש בזה מחלוקת).

כעת הגמרא אומרת שתיתכן מיתה בלא משפט, ומביאה את המקרה שסיפר רב ביבי בר אביי:

אין כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות אמר ליה לשלוחיה זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי אמר ליה אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך אמר ליה אי הכי אהדרה אמר ליה הואיל ואייתיתה ליהוי למניינא אלא היכי יכלת לה הות נקיטא מתארא בידה והות קא שגרא ומחריא תנורא שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה קדחא ואיתרע מזלה ואייתיתה.

מלאך המוות מספר לרב ביבי בר אביי שפעם אחת הוא שלח שליח להביא את מרים גודלת שער הנשים ובטעות הוא הביא לו את מרים מגדלת התינוקות. כשהביאה למלאך המוות אמר לו לא להחזיר אותה לחיים והיא כבר תיחשב לו למכסה שהוא צריך להספיק להמית. השליח נשאל כיצד הוא יכול היה להרוג אותה אם לא הגיע זמנה, וענה שהיא נכוותה ברגלה ומזלה פחת וכך הצליח להורגה.

כעת רבי ביבי שואל את מלאך המוות האם יש לו רשות לעשות כך:

אמר ליה רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט אמר ליה והכתיב דור הלך ודור בא אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה אמר ליה סוף סוף שניה מאי עבדת אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה והויא חלופיה.

מלאך המוות מביא את הפסוק "ויש נספה בלא משפט", ורב ביבי עונה לו בפסוק "דור הולך ודור בא", כלומר שאי אפשר להמית אדם לפני שמתמלא דורו, כלומר לפני שמגיע זמנו. על כך מלאך המוות מסביר שהוא מגלגל אותו עמו עד שמתמלא הדור ואז ממית אותו (מוסר אותו ל"דומה" שומר המתים)[1]. ואת השנים שנותרו לו לחיות הוא מוסר לת"ח שמעביר על מידותיו.

לענייננו, רואים כאן שיש נספה בלא משפט, כלומר יכול אדם למות בלי שמגיע לו למות. אמנם לא כתוב כאן שמרים שהומתה הייתה ללא חטא, אבל זה היה טרם זמנה. רואים מכאן שבאמת כל הדיון הוא בשאלת ההמתה לפני הזמן ולא בשאלה האם ניתן למות  בלי חטא. זה משאיר אותנו עם השאלה מהו אותו זמן שבו כבר מתים בלי קשר לחטאים? ראינו שזה יכול להיות זמן קצוב כלשהו (120 שנה), או זמן שנקצב מראש לאותו אדם, או הזמן שבו נגרם לו מוות טבעי או לא טבעי כדרכו של עולם.

גם אותם ארבעה שמתו בעטיו של נחש מעוררים שאלה, מדוע באמת המיתו אותם? אם לא היה חטא, ובפרט לאור דבריי שהקב"ה עצמו גזר עליהם את המיתה, אז מדוע להמית אותם? מסתבר שפשוט הגיע זמנם. בעקבות חטא אדם הראשון נגזרה על האדם מיתה, כלומר קצבו את ימיו. מכאן והלאה כל אדם מת כשמגיע יומו. וגם אם הוא לא חטא עד אז, עדיין כשיגיע יומו הוא ימות בעטיו של נחש. זה עצמו מוכיח שמיתה כשמגיע יומו של האדם ודאי אינה תלויה בחטא. דומני שאותם ארבעה שמתו לא מתו באותו גיל, כלומר המיתה הטבעית שמגיעה בלי קשר לחטאים אינה בגיל קצוב אלא כשמגיע זמנו של האדם המסוים שבו מדובר (אולי חוקי הטבע והפיזיולוגיה שלו).

בכל אופן, כאן בסוגיה מדובר על מיתה של אדם בידי מלאך המוות, ובפשטות מלאך המוות זוהי הדרך של חז"ל לתאר מיתה טבעית. לא מדובר כאן במיתה שהקב"ה לוקח אותו. טענתי למעלה שזה אכן יכול לקרות גם בלי חטא (כנראה זה תמיד קורה בלי חטא. בלי מעורבות אלוהית אין סיבה לתלות את המיתה בחטא).

אמנם הר"ח שם בדף ה ע"א כותב:

יש נספה בלא משפט מעשה דמרים מגדלא נשיא ומרים [מגדלא] דרדקי דאתחלף ליה לשליחא ואייתי מרים מגדלא שער נשיא ויש מי שאומר כענין חלום ראה דברים הללו. ולא עוד אלא רב ביבי בן אביי היה מתעסק בראיית השדים לפיכך יש לומר כדרך הזה ראה ואין סומכין עליו ופתרון יש נספה בלא וגו' כגון אדם שהרג חבירו.

מבחינתו הסוגיה מסתיימת בכך שיש נספה בלא משפט והוא לא מוכן לקבל זאת. לכן הוא מציע שאולי זה היה חלום ולא תיאור מציאות (אלא שלא ברור לפי זה מדוע הסוגיה הביאה זאת כראיה). אבל עדיין יש  פסוק שאומר "ויש נספה בלא משפט", ואותו הוא צריך להסביר. לכן הוא מסביר ש"יש נספה בלא משפט" מדבר על מצב שאדם הורג את חברו.

למה הכוונה? נראה שאם ראובן מחליט לרצוח את שמעון, זה יכול להביא למיתת שמעון בטרם זמנו גם בלי שהיה לו חטא שמצדיק זאת. אז מה לא יכול לקרות לפי פירוש הר"ח? כנראה מיתה בדרך הטבע, כלומר על ידי מלאך המוות. זו לפי הר"ח קורית רק אם יש חטא (ולכן לטענתו דברי רב ביבי אינם יכולים להיות נכונים). נראה שהר"ח מבין שמיתה בדרך הטבע נשלטת על ידי הקב"ה ולכן זה לא יקרה בלי משפט. הקב"ה לא לוקח אדם בלי שמגיע לו למות. בניגוד למה שהצעתי למעלה, מבחינתו אין הבדל בין המתה ישירה על ידי הקב"ה לבין המתה טבעית. היוצא דופן היחיד הוא מצב שבו יש החלטה של אדם לרצוח את חברו. זהו המצב היחיד שבו תיתכן מיתה ללא חטא.

אבל פשט הסוגיה נראה כדבריי, כלומר שאפילו מיתה בטרם זמנו יכולה לקרות לאדם בלי חטא, כמו במקרה של רב ביבי (שם ההמתה הייתה על ידי מלאך המוות, כלומר המתה לא של הקב"ה). וכמובן כך גם לגבי מיתה של אדם כשהגיע זמנו (הושלם דורו). אבל המתה על ידי הקב"ה לא קורית בלי חטא (למעט ארבעה או שישה יוצאי הדופן שראינו בסוגיית שבת). המתה בזמנו ודאי מתרחשת גם בלי חטא.

יחזקאל פרק יח: "הנפש החוטאת היא תמות"

הפסוקים שמובאים בסוגיית שבת נה ע"א לקוחים מיחזקאל פרק יח. אם נתבונן בהקשר שם נראה שכל הפרק מדבר על המתה בגלל חטא:

וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר: מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת: וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב: וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד: בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ: בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק: וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה: וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא: עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה: וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת כָּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן: עַל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא: וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד: מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה: אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ: וַאֲמַרְתֶּם מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה: וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חטאתו חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת: כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה: הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה: וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל צדקתו צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת: וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ: בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת: וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה: וַיִּרְאֶה וישוב וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת: וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן: לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן: הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ:

לאור הצעתי כאן צריך לקרוא את כל הפרק כעוסק בהמתה על ידי הקב"ה. לא כתוב כאן שהמיתה היא לעולם בגלל החטא אלא שאם הקב"ה ממית זה רק בגלל חטא. הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא. הפרק לא בא ללמד שאדם לא מת בלי חטא אלא שהוא לא מומת בעוון אבותיו אלא בחטאו שלו. אבל זה רק אם הוא מומת (על ידי הקב"ה), ולא כשהוא מת סתם. ומכאן שהפסוק "ויש נספה בלא משפט", שעוסק במיתה רגילה, אינו קשה על מה שעולה מהפרק הזה (שכן הוא עוסק בהמתה על ידי הקב"ה).

סוגיית מכות: רוצח בשוגג

הגמרא במכות י ע"ב מסבירה את עניין רוצח בשגגה כך:

ר"ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו וגו' כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו' במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקדוש ברוך הוא מזמינן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה.

הגמרא מסבירה שכאשר ראובן הרג בשגגה את שמעון הדבר קרה בגלל תכנית אלוהית. המצב הוא שכבר בעבר ראובן היה חייב גלות ושמעון היה חייב מיתה. כדי להביא על כל אחד את מה שמגיע לו, הקב"ה מזמן אותם לאותו מקום כשראובן על הסולם ושמעון מתחתיו. כעת הקב"ה גורם לכך שראובן הורג בשוגג את שמעון, וכך ראובן יקבל את עונש הגלות שמגיע לו ושמעון מקבל את עונש המיתה שהגיע לו, והכל בא על מקומו בשלום.[2] לכאורה רואים כאן תפיסה הפוכה למסקנת הסוגיה בחגיגה. כאן רואים שאין נספה בלא משפט, שכן אם מישהו מת זה בגלל שהיה מגיע לו למות.

לפי ר"ח שטוען שמיתה בידי אדם, ורק היא, אינה בהכרח במשפט, נראה שאין כל קושי. כאן בסוגיה מדובר על רצח בשוגג, ובזה גם הר"ח יסכים שיש נספה בלא  משפט. ברצח בשוגג אין החלטה של אדם להרוג את חברו אלא מקרה בעלמא. האדם מתפקד כאן כחלק מהתהליכים הטבעיים, ולפי הנחתו של ר"ח אלו מכוונים בידי שמים ולא קורים בלא משפט ובלא חטא. זה כמו המתה בידי הקב"ה עצמו.

אבל לפי דרכי נראה שבהחלט יש כאן בעיה. טענתי הייתה שהדיון בסוגיות שם עסק רק בהמתה על ידי הקב"ה, ובזה ראינו שיש מחלוקת האם זה יכול להתרחש בלא חטא. אבל מיתות כדרכו של עולם ודאי יכולות להתרחש בלא חטא. והנה, הסוגיה במכות מדברת על מיתה כדרכו של עולם, ובכל זאת הנחתה היא שגם זה לא קורה בלא הכוונה אלוהית, ובעצם חטא. האדם שמת רצח בעבר והתחייב מיתה ולכן מת.

אמנם הסוגיה כאן מדברת על אדם שרצח ובעצם הוא חייב מיתה ומשום מה זה לא התבצע. אולי במצב כזה הקב"ה באמת מתערב ודואג לכך שהוא ימות שכן זהו דינו. זה לא אומר שבהכרח כל אדם שמת הדבר קורה בעטיו של חטא. אבל עצם העובדה שהסוגיה כאן מניחה שאם האדם מת הוא כנראה רצח בעבר, זה עצמו אומר שהנחתה היא שאין מיתה בלא חטא. לשיטתי אפשר היה לומר שהוא מת בגלל רשלנותו של האחר בלי קשר לחטא שהוא עצמו עשה בעבר.

אם כן, סוגיית מכות נראית מנוגדת לתפיסתי, ואולי היא חולקת על הסוגיות האחרות. ייתכן גם שהסוגיה הזאת רואה את המקרה של רצח בשוגג כמשהו חריג, ובפרט לאור הקושי שהצגתי לגביה בהערה 2.

סיכום ומשמעות הדברים

בטור הזה ניסיתי להראות שבהחלט תיתכן מיתה ללא חטא. כשהגיע זמנו של אדם הוא מת בגלל עצם הגזירה בעקבות חטא אדם הראשון (וזהו הפסוק "דור הולך ודור בא"). כאן ודאי לא צריך להיות חטא. אם הוא מת לפני זמנו, בפשטות גם אז תיתכן מיתה בלי חטא, כמו שראינו אצל רב ביבי וכמשמעות הפסוק "יש נספה בלא משפט". אמנם הר"ח מצמצם זאת רק לרצח במזיד, אבל זה לא פשט הסוגיה. מעבר לזה, בסוגיית מכות רואים בפשטות שמי שנרצח בשוגג גם הוא מת בעקבות חטא.

בשורה התחתונה, תהא אשר תהא דעת חז"ל, וכפי שראינו ישנן מחלוקות גם בתלמוד בעניין זה, אני איני מחויב למסקנותיו של התלמוד בסוגיות כאלה, וזאת מכמה סיבות. ראשית, זה אינו עניין הלכתי ולכן אין לתלמוד סמכות לגביו. שנית, מדובר בעניין עובדתי ולכן לא תיתכן סמכות לגביו. ושלישית, איני רואה מניין יכול להיות לחכמי התלמוד מידע לגבי עניין כזה, לפחות לא מעבר לסברות ולמה שיכול לחשוב כל אדם רגיל. מכל הנימוקים הללו אני רוצה לסייג את משמעותו של הדיון שערכתי כאן. ניסיתי להראות תפיסות תלמודיות שקרובות יותר לשיטתי, אבל גם אם לא היו כאלה איני רואה  עצמי מחויב לתפיסות התלמוד בעניין כזה.

במבט כללי יותר, לא סביר בעיניי שבאסון כמו הצונאמי שבו מתו מאות אלפים, או בשואה שמתו מיליונים, כל אחד מהמתים נברר על ידי הקב"ה וקיבל בדיוק את המגיע לו. התקבצות כל כך מטורפת של חייבי מיתה במקום אחד נשמעת לי לא סבירה. לכן למיטב הבנתי בהחלט יכולה להיות מיתה בלא חטא, גם מסברה וכך גם עולה מסוגיות תלמודיות.

אסיים בהערה מתודולוגית נוספת. הדיון שערכתי כאן נגע בסוגיות אגדיות ובפסוקי המקרא, שני מקורות שאיני נוהג לעסוק בהם. מעבר לסיבות שמניתי למעלה לחוסר הסמכות של חכמים בעניינים כאלה, כבר הערתי לא פעם שעובדתית בנושאים אלו בסופו של דבר אדם מאמץ את העמדה שנראית לו סבירה ולא את מה שעולה מבירור בסוגיות האגדה בתלמוד או מלימוד ופרשנות של פסוקי המקרא. ובכלל, לא ברור עד כמה הסוגיות הללו אמורות להתאים זו לזו, שכן תמיד ייתכן שיש כאן סוגיות חלוקות ותפיסות מחשבתיות שונות ולא נכון לבצע הרמוניזציה ביניהן.

אמנם אני חייב להעיר בשולי דבריי שהסוגיות בשבת ובחגיגה הן מעט חריגות ביחס להרבה סוגיות אגדיות אחרות, שכן יש שם דיון שנראה שיטתי בנושא מחשבתי. מוצגת תזה די חדה. עולות לגביה קושיות, מובאים מקורות, מציגים סתירות ונוצרות מחלוקות ביישובן, ממש בדומה לסוגיות ההלכתיות. הרושם שנוצר אצלי הוא שאלו דיונים יותר מחויבים ושיטתיים מהמקובל בז'אנר. אבל, כאמור, לענייננו זה לא מאד משנה.

[1] מהרש"א מביא כאן את הפסוק "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה", רואים שיש מתים שלא מסורים לדומה ויש כאלו שכבר נמסרו לדומה.

[2] שאלה לקורא הנבון: כיצד קרה שראובן היה חייב גלות? הוא רצח בשגגה בעבר? אז למה זה קרה אז? כי כבר אז הוא היה חייב גלות בגלל רצח קודם? אז איך בדיוק זה יכול היה להתחיל?