מדינת הלכה: תורה ופוליטיקה (טור 669)

בס"ד

בעולם הדתי מקובל לחשוב שיש לתורה מסר ושיטה משלה באשר לניהול מדינה וחברה. כחלק מזה, רבים שואפים להקמת 'מדינת הלכה', וכנגדם אחרים מאד חוששים ממנה ("איראן זה כאן"). כחלק  מדיבייט שנערך לפני כמה חודשים ביני לבין ירון ידען (שבסוף לא עלה לרשת בגלל הקלטה באיכות גרועה), נשאלתי לדעתי בעניין, ולהפתעת בני השיח שלי התברר שהחזון שלי בעניין הזה די דומה לזה של ידען. רציתי להקדיש טור לבירור הסוגיות הללו שמרחפות מעלינו בימים אלו בעוצמה לא מבוטלת (למרות העיסוק במלחמה ובמשמעויותיה, ואולי דווקא בגללן, כלומר בגלל ה'משיחיות' שבה מואשמים חלק ממרכיבי הקואליציה הנוכחית, לדעתי ממש לא בצדק)[1].

שתי משמעויות של המושג 'מדינת הלכה'

את הדיון על מדינת הלכה צריך לחלק לשני מישורים שונים: 1. מהי האוטופיה, בהנחה שכל עם ישראל מחויב לתורה ומצוות? כיצד תתנהל מדינה במצב כזה? 2. מה הייתי עושה אם הייתי נבחר היום להיות ראש ממשלה והייתה לי שליטה בכנסת, אבל הרכב האוכלוסייה במדינה היה כפי שהוא כיום (רוב חילוני-מסורתי)? אלו כמובן שתי שאלות שונות, גם ביחס לאיום שנשקף מהן על האזרח החילוני (שבמקרה הראשון בעצם אינו קיים).

שאלה 2: מדינת הלכה במצב הנוכחי

שאלה 2 היא פשוטה יחסית. לא הייתי משנה שום דבר מהותי. כמובן היו שינויים כלשהם, כמו שהייתם מצפים מכל אדם חדש שנבחר לתפקיד שיישם את השקפותיו. אבל זה לא היה קורה בגלל ההלכה או התורה. זה היה קורה מפני שאני אישית לא מסכים עם אספקטים מסוימים שהיו קיימים עד היום. השיקולים שלי היו מוסריים, ערכי חופש ודמוקרטיה ליברלית, שלדעתי חלקם מתקיימים היום בצורה מעוותת. בקיצור, למיטב שיפוטי זו לא הייתה מדינת הלכה אלא מדינה דמוקרטית-ליברלית בנוסח מיכי אברהם.

ניתן לתהות כיצד אדם שומר מצוות מוכן לקבל עבירות ולא לאכוף על הציבור היהודי את קיום ההלכה, כשהדבר בידיו. האם זו עמדה קבילה מבחינה הלכתית-תורנית? טענתי היא שבמצב הנוכחי לא נכון לכפות את ערכי ההלכה על כלל הציבור. כפייה אינה  מועילה מכמה סיבות. ראשית, היא יוצרת שנאה ולא מקרבת אנשים. שנית, מעשים שנעשים תחת כפייה הם חסרי ערך דתי. כפייה יכולה להיות מופעלת רק כאשר מדובר באדם שמחויב לערכי ההלכה וסוטה מהם (בגלל יצרו או בגלל אינטרסים שונים). כפייה על אדם שאינו מאמין (בקב"ה, או לפחות במתן תורה) היא חסרת טעם וחסרת ערך.

יתר על כן, כאשר אנחנו משתמשים במוסדות המדינה כדי לכפות את ערכינו על אחרים, זה משחית את המדינה ואת התורה. זה יוצר מנגנונים מושחתים ומסואבים כמו הרבנות הראשית והמפלגות החרדיות שזוכים לגיבוי כוחני של מוסדות המדינה ומשתמשים בהם לצרכיהם על חשבון הציבור. ההיפרדות היא קודם כל אינטרס דתי, הרבה לפני הדאגה לחילונים הסובלים (זה קורה להם ולנו באשמתם. הם הרוב כאן, ולכן הכוח שניתן למושחתים הדתיים ניתן להם על ידם).

אבל מעבר לזה, יש טעם מהותי יותר. אני חי בכפילות נורמטיבית (ראו על כך למשל בטורים 15 ו-80, ובמישור התיאורטי יותר בטורים 541, 621 ועוד), כלומר מחויב לערכי התורה וההלכה ובמקביל גם לערכי המוסר (שלדעתי הוא ליברלי ודמוקרטי, בהכללה). אף אחד מהם לא מבטל את האחר, למרות שלפעמים יש ביניהם קונפליקטים. לכן גם אם היה ניתן לי הכוח, עדיין לא נכון שהייתי משליט כאן את ערכי ההלכה לבדם. ערכים של דמוקרטיה ליברלית היו חלק בלתי נפרד מהתמונה גם במצב כזה, ולכן לא היה מקום לכפייה דתית. לפי המודל הליברלי-דמוקרטי, מדינה לא אמורה לכפות ערכים דתיים על אזרחיה, גם אם רובם מחויבים להלכה.

אגב, דומני שבעניין זה איני שונה בהשקפתי מרוב הציבור הדתי והחרדי, למרות שאחרים אולי יירתעו מלומר זאת לעצמם (כשהם מדברים כלפי חוץ אין בעיה כמובן), שכן זה נראה להם לא עקבי ולא מתיישב עם מחויבותם להלכה. להערכתי, אינטואיטיבית רובם דוגלים בכפל המחויבות הזה, גם אם אינם מגדירים זאת לעצמם בפירוש.

שאלה 1: מדינת הלכה במצב אוטופי

הטענה שלי לגבי מדינת הלכה אוטופית היא יותר מרחיקת לכת. אני טוען שגם שם לא תמצאו הרבה הבדלים לעומת מדינה דמוקרטית כיום. שאלת הכפייה כנראה תשתנה, אבל גם היא לא באופן מהותי. אם יש אדם שעובר עבירות ייתכן שיחזרו דיני הכפייה והעונשים, אבל זה רק מפני שברור לו שמדובר בעבירות ושזה מחייב אותו. מי שאינו מאמין בכל זה הוא אנוס ופטור. במצב האוטופי, לפי ההנחה רוב האנשים אינם כאלה ולכן זו שאלה אזוטרית. כלומר השינוי הוא בעיקר בשאלות של מינונים, לגבי כמה אנשים מוצדקת כפייה וענישה, אבל המדיניות העקרונית נותרת בעינה.

מבחינת דרך התנהלותה של המדינה עצמה, לכאורה יש ציפייה שהתורה תנחה ותדריך אותה (כאמור, זה מה שמביא לחששות מהצד החילוני ולמודל האוטופי המיוחל מהצד הדתי). אבל כפי שאטען כעת גם זה אינו פשוט כלל ועיקר. לשם כך, עליי להקדים כמה הקדמות שעל כולן כבר עמדתי בעבר. לכן כאן בעיקר אתמצת ואפנה למקורות הרלוונטיים. ענייננו כאן בתמונה הרחבה.

ההקדמות

הקדמה ראשונה היא שהתורה מחולקת לשתי קטגוריות (ראו למשל בטור 541): הלכה ומוסר.

הקדמה שנייה היא שההלכה היא פרטיקולרית, כלומר מחייבת רק יהודים, אבל המוסר מעצם טבעו הוא אוניברסלי. אין מוסר יהודי ומוסר אחר. התורה היא אמנם מקור התוקף למוסר אבל היא אינה מקור לתכניו (איני לומד אותם מהפסוקים אלא מהמצפון שלי). יכולות כמובן להיות מחלוקות מוסריות, בין אנשים או קבוצות שונות. אבל המחלוקות הללו לא קשורות ליהדות ולתורה. אם יש שתי עמדות מוסריות סבירות, שתיהן תופענה גם בתוך בית המדרש כפרשנויות שונות לתורה. במצב כזה ניתן לדון האם יש רק אחת מהן שהיא אמתית (מוניזם), או שמא יכולות להיות מחלוקות שבהן יש כמה תשובות נכונות אפשריות (פלורליזם). לי ברור שהפלורליזם לא יכול להיות גורף, כלומר לגבי כל המחלוקות. אבל איני שולל את אפשרותן של מחלוקות שבהן שתי הדעות נכונות מבחינה מוסרית.

הקדמה שלישית היא שאף אחת משתי הקטגוריות הללו אינה בעלת עדיפות מוחלטת. כאשר יש התנגשות בין ערך מוסרי לבין ההלכה יש לקבל החלטות בהתאם לנסיבות ולעקרונות המעורבים (כמו בדילמה מוסרית).

הקדמה רביעית היא שגם בתוך העולם ההלכתי עצמו, בפרט בחלק המשפטי (חושן המשפט), יש שני חלקים (ראו במאמר הזה ובטור 219): ההלכה הטהורה שיסודה בציווי בתורה (בפסוקים או בפרשות או בדרשות), והרחבות שונות שנוספו לאורך הדורות. ההרחבות חלקן נוצרו בסנהדרין כתקנות או פרשנויות, וחלקן נוצרו לאורך הדורות על ידי מפרשים שונים ומנהגים שנוצרו במקומות שונים. כך למשל תוכלו למצוא בחלק חושן משפט הלכות שונות שנוצרו על ידי מנהגים ופוסקים לאורך הדורות משיקולים של שכל ישר ומוסר ולא משיקולים פרשניים טהורים. לחלקים אלו אין תוקף הלכתי מלא, שכן מדובר בפתרונות שכל ישר שלא נוצרו במוסד מוסמך (סנהדרין או התלמוד), ולכן כל חכם בכל דור יכול לנהוג לגביהם אחרת. הלכות מהסוג הזה נוצרו גם בתלמוד, ואלו לכאורה הלכות מחייבות. אבל עדיין לא סביר שיהיה הבדל מהותי בינן לבין מערכות משפט זרות, שהרי מקורן אינו בסיני אלא בשיקול הגיוני של שכל ישר וצדק.

השלכות

כאשר תיווצר מדינה שנוהגת לפי ההלכה, אין ספק שיהיה בה מוסד עליון בעל סמכות (סנהדרין). בלי זה לא נוכל באמת לנהל מדינה. המערכת ההלכתית כפי שהיא מוכרת לנו כיום לא מתאימה לניהול מדינה וחברה מודרנית (פטור מזיק בגרמא, דרישה לשני עדים כשרים והתראה לפני כל עונש, היעדר ענישה לגזלן, היעדר התייחסות מסודרת למוסדות כלכליים וחברתיים חדשים ועוד ועוד), ויהיה צורך לעשות התאמות של ההלכה למצבנו כיום. זה נשמע לאנשים רבים מרתיע מאד, שכן חונכנו על נצחיותה של ההלכה. אבל זוהי טעות. מה שנצחי בהלכה הוא עקרונות היסוד שמופיעים בתורה, אבל כל התוספות אינן שייכות לחלק הנצחי אלא לחלק חולף שבא לענות על בעיות וצרכים שמתעוררים. גם היישום של העקרונות שבתורה יכול להשתנות לפי הנסיבות (ראו על כך בפירוט בסדרת הטורים 475 – 480 על אורתודוקסיה מודרנית). אפילו הלכות דרבנן, שהן בוודאי חלק מההלכה המחייבת, שייכות בעצם לחלק החולף הזה (ראו על כך בטורים 582 – 583). חוסר היכולת לשנות אותן נובע רק משאלות של סמכות שאמורות להיעלם במצב האוטופי כשיחזרו מוסדות הלכתיים סמכותיים.

כאשר אותה מדינה אוטופית תרצה לעצב את דרכי התנהלותה ואת ספר החוקים שלה, יהיה עליה  למצוא פתרונות משפטיים לכל הנושאים שתיארתי ורבים אחרים. המסגרת ההלכתית הקשיחה היא די מצומצמת, ובחלק המשפטי של ההלכה היא ממש רזה. ביחס לכל מה שמעבר לזה, הפתרונות הללו יימצאו בעיקר מתוך שיקולי שכל ישר ולא מתוך התורה. סביר להניח שהפתרונות הללו לא יהיו מאד שונים מה שקיים היום, שגם הוא מבוסס על שכל ישר ושיקולי הגינות ואפקטיביות משפטית. בעידן שבו התורה לא מתפקדת כמערכת מלאה ומחייבת, יכולות לעלות בבית המדרש כל מיני הצעות ושיטות, ולא כולן צריכות לעמוד במבחנים הפרקטיים. די לנו בקוהרנטיות פנימית של התמונה. אבל כשבאים ליישם את הדברים בשטח זה דורש התאמה לשכל הישר ולאפקטיביות המשפטית (ראו על כך בטורים 84, 219, 356, 641 ועוד).

המסקנה היא שכללי המוסר ייראו די דומים למה שקיים היום (ואם יהיו שינויים זה מפני אי הסכמה מוסרית ולא בגלל התורה), וגם החלק המשפטי ברובו ייראה די דומה. ניתן לאמץ כאן את המודל של דרשות הר"ן בדרוש יא, אבל התמונה הזאת מובנת מאליה לכל בר דעת גם בלעדיו. יתר על כן, להערכתי גם הכפייה תופעל במדינת הלכה כזאת רק ביחס למי שעובר במזיד ומכיר במחויבותו להלכה. לכן גם בזה לא יהיה שינוי דרמטי מדיי. אפילו לגבי שמירת שבת ומגבלות הלכתיות על התנהלות המוסדות הממלכתיים, ראו בטורים 529 – 530.

בקיצור, אין ספק שיהיו כמה שינויים, אבל להערכתי הם יהיו מינוריים למדיי. בשורה התחתונה, אפילו במדינת הלכה אוטופית שכן אמורה להתנהל על אדני ההלכה, איני צופה יותר מדיי דברים שאמורים להפחיד את מי שחושש ממדינת הלכה.

מה קורה היום?

בסוף הפודקסט שלי עם רוגל אלפר הוא שאל אותי לדעתי על התעוררות הדתיות בישראל של ימינו, ולהפתעתו אמרתי שאני ממש לא אוהב את העניין. הצגתי שם שתי סיבות: 1. רבים מה'מתעוררים' אינם באמת מחויבים. זהו חלק מהרוחניות של הניו אייג' שמתלבשת על המסורת והסנטימנטים הדתיים שלנו. זה מוציא שם רע לדתיות וליהדות ומציג אותם כתנועה מיסטית שהיא חלק מהניו אייג'. היהדות אינה אלא פתרון למצוקה ותחושות ריקנות של חילוניים. וכשהם מתפכחים ומבינים שזה לא המצב, או שהם עוזבים או שהם ממציאים לעצמם יהדות חדשה ומזהים אותה עם רעיונות שונים ומשונים. 2. התנהלותו הפוליטית של הציבור הדתי כיום היא בעיניי מזיקה מאד ומביאה לחילול השם נורא ואיום. ככל שהממסד הדתי הזוועתי שלנו (המפלגות הדתיות, הרבנות הראשית ומוסדותיה וכדומה) מקבל תמיכה חזקה יותר מצבנו עגום יותר. מי שמנסה להשתמש במדינה כדי לקדם רעיונות וערכים דתיים מביא רק נזק, שחיתות, שנאה וחילול השם. ערכי הדמוקרטיה שלפיהם כפייה כזאת היא בעייתית משתלבים כאן היטב בתפיסה הדתית שרואה בחילול השם נזק ובכפייה על מי שאינו מאמין אקט לא מוצדק.

לכן אני יכול לגמרי להבין את החשש מפני מדינת הלכה, אבל טענתי היא שהוא אינו מוצדק. יתר על כן, אני גם חושב שהתיוג של סמוטריץ ואחרים כ"משיחיים" הוא חסר שחר. התיוג הזה אינו מתייחס לשאלות של דת ומדינה אלא להתנהלותם הפוליטית-ביטחונית. במישורים הללו, נראה שהם אכן מצפים לביאת המשיח ולגאולה, ואכן מאמינים בקב"ה, אבל צעדיהם המעשיים בתחומים אלה נגזרים בדרך כלל מתפיסות אידאולוגיות ריאליות ולא מהזיות מיסטיות משיחיות. לאור התנהלותם הבעייתית, קל מאד לסווג אותם כמשיחיים ולהצביע על מדינת הלכה ולהצהיר ש"איראן זה כאן", אבל אין לכך בסיס ממשי. הצרות שהם גורמים לא קשורות למשיחיות שלהם. אפילו ביחסי דת ומדינה, להערכתי איןלהם שאיפה ממשית לכונן מדינת הלכה במובן המאיים. עד כמה שאני מכיר אותם, זו לא רק התנצלות מהשפה ולחוץ, אלא תפיסה אמתית ביחס לשאלה 2 (מדינת הלכה היום, כשרוב האוכלוסייה אינו מחויב להלכה). ביחס לשאלה 1 הם כנראה רואים את המצב אחרת ממני (לגבי כפייה והשלטת ערכים הלכתיים באמצעות המדינה), אבל למיטב הבנתי הם יופתעו. כאשר ייווצר המצב הזה, הוא יכתיב שינויים כפי שתיארתי כאן. החוק יישאר די דומה, וכך גם דרכי ההתנהלות הכלליות. ההלכה מאד פרקטית, וביחס  למדינה האוטופית אנחנו כולנו בגדר יושבי בתי מדרש תיאורטיים. כשזה יקרה בפועל, וכשיינתנו להלכה הסמכות והכוח היא תגלה גם את האחריות המתבקשת. אני די בטוח שהמנהיגות הדתית תבין אז את האילוצים ותפעל בהתאם. התנהלותם האוטיסטית היום נובעת מכך שאין להם שום סמכות ולכן גם לא אחריות. כאמור, בבית המדרש ניתן לומר הכל.

אסיים בשתי הערות שמטרתן להדגים את האירלוונטיות של התורה וההלכה בנושאים אקטואליים: עסקת החטופים ושמחה על חיסול אויב.

א. עסקת החטופים

לפני כמה חודשים ראיתי טור של הרב סתיו ב-YNET לגבי עסקת החטופים, וחשבתי שיש לו קשרים שונים לנושא הטור הזה. בשלב ראשון, נסו לחשוב מה הייתה עושה "מדינת הלכה" ביחס לשאלה הזאת. הרבה מההאשמות כלפי הממשלה ומרכיביה הדתיים (בעיקר הציונות-הדתית) עוסקות ביחסה לעסקת החטופים. מאשימים אותם במשיחיות ותפיסות דתיות הזויות ובהתעלמות מהמוסר. ממש כל החששות שתיארתי כאן בטור על כף יד אחת. לאנשים ברור שבמדינת הלכה (אוטופית, אבל גם בימינו) היחס לעסקת החטופים ייראה בהכרח כמו שהוא נראה בקואליציה של היום, דחייה על הסף. חשבתי שמסיבה זאת דווקא בסוגיה הטעונה הזאת יהיה נכון להדגים את טענותיי.

בטור 607 כבר עמדתי על כך שהשיקולים ההלכתיים לא באמת יכולים להנחות אותנו ביחס לעסקאות חטופים שכאלה. כל צד מצטט את הציטוטים שהוא בוחר: תומכי העסקה חוזרים ומזכירים לנו שפדון שבויים הוא המצווה החשובה בתורה, ומתנגדיה מצטטים את הדין של פדיון שבויים יתר על כדי דמיהן. אף אחד משני הציטוטים הללו לא מלמד אותנו מאומה, אפילו לא ברמז דק, ביחס לשאלה מה לעשות במקרה שלנו, אבל אנשים מאד אוהבים ציטוטים. הם מרגישים שמאוויי הלב שלהם הרבה יותר מבוססים אם הם תומכים אותם בציטוט כזה או אחר, שבדרך כלל נבחר באופן מגמתי לגמרי ומוצא מהקשרו. לכולם ברור שהנסיבות הן שמכתיבות את המדיניות במקרים אלו ולא פרשנות כזו או אחרת להלכה. אם יהיה ברור מה נכון לעשות במקרה שלנו, אז זה מה שיעשו. בין אם לאחר מכן יציעו פרשנויות שיישבו זאת עם ההלכה (בצורה משכנעת יותר או פחות) ובין אם לאו.

כפי שהראיתי שם, גם התיאולוגיה שמנסים לגייס לטובת העניין לא ממש תביא אותנו לפתרון חד ערכי. אם כן, לא משיחיות ולא מדינת 'הלכה' הן שמכתיבות את המדיניות במקרה כזה. מדובר בשיקולים ביטחוניים-מדיניים אסטרטגיים, ואלו מעצם טבעם הם אוניברסליים. האשמת המתנגדים לעסקה בכך שהם מונעים ממשיחיות ו/או מכפיפות פונדמנטליסטית להלכה אין לה שום בסיס הגיוני ועובדתי. מדובר בוויכוח על המחיר שנכון או לא נכון לשלם במצב כזה, הא ותו לא (כבר כתבתי לא פעם שהוויכוח הזה מתנהל בינינו לבין עצמנו. חמאס מעולם לא הציע עסקה ולא הביע מוכנות לעסקה. העיקר שאנחנו נהנים לצטט ולריב על עסקאות היפותטיות שלא באו לעולם).

הרב סתיו בטורו טוען לכאורה טענה דומה, ובמובן הזה הוא בהחלט מחזק את התפיסה שהצגתי כאן. טענתו היא שזו החלטה אסטרטגית ולא הלכתית, ולכן יש למסור אותה למי שאמון על החלטות כאלה, כלומר למומחים. הרישא היא מענייננו כאן, ואילו הסיפא (המסירה למומחים) לא. אבל להשלמת התמונה בכל זאת אוסיף שאינני מסכים לסיפא.

ביקורתי על הסיפא בעצם מתוארת באופן שיטתי במאמר הזה. בקצרה, אומר כך. איני מסכים עם טענתו של הרב סתיו לגבי מסירת העניין למומחים. אני מפקפק מאד אם באמת ישנם מומחים לנושאי ביטחון ומדיניות, באותו מובן כמו שיש ברפואה או בפיזיקה. הנושאים הללו מורכבים מאד ומשתנים לפי הנסיבות, וכמו שאמר בן גוריון המומחים הם מומחים למה שהיה ולא למה שיהיה. יתר על כן, כל החלטה ועמדה בנושאים הללו רוויית ערכים, וקשה מאד להפריד בינה לבין השאלות המקצועיות (שלגביהן ניתן אולי לדבר על מומחיות). לכן העמדות שנשמעות ממומחי הביטחון והמדיניות בנושאים כאלו הן מוטות אג'נדה, וכבר ראינו את המומחיות במבחן האירועים, ואת חוות הדעת המלומדות של כל המומחים באולפנים שאומרים דבר והיפוכו ותמיד מנבאים היטב את העבר אבל לגבי העתיד מתקשים קצת יותר. שוב, אמור לי מי ה'מומחה' ואומר לך מה תהיה דעתו.

יתר על כן, כפי שהסברתי שם יש מקום להכרעה תורנית במקום שבו יש מחלוקת בין המומחים, ולזה כן יש סמכות לבית דין או לסנהדרין. גם בזה איני מסכים עם הרב סתיו. אלא שכיום אין לנו מוסדות בעלי סמכות כאלה, ולכן זו הסתייגות היפותטית.

בסופו של דבר, אני מסכים עם הרב סתיו שזו לא שאלה הלכתית ולכן לדעת רבנים אין ערך מוסף רב לגביה. השאלה מסורה לאנשי הביטחון והמדינאים, לא בגלל שהם מומחים אלא מפני שהם בעלי המנדט הציבורי לקבל החלטות כאלה. כמובן שניתן להביע דעה לכאן או לכאן, וזה נכון גם לרבנים (לא תהא כוהנת כפונדקית).

זו הייתה הערה על אירלוונטיות של ההלכה והתורה לגבי החלטות אקטואליות, כאלה שלכאורה יש לגביהן התייחסויות הלכתיות ממש. כעת אביא עוד הערה על משמעותה (ליתר דיוק, חוסר משמעותה) של ההלכה והתורה ביחס להיבטים ערכיים לגבי האקטואליה.

ב. "בנפול אויבך אל תשמח"

בעקבות חיסולו המבורך של חסן נסראללה זצ"ל, היו שחילקו בקלאוות או חגגו את העניין בצורות שונות, והיו גם לא מעט שביקרו אותם וטענו שזה לא מוסרי וכמובן גם "לא יהודי" (בשלב זה כולם נזכרים ביהדותם. ע"ע "פדיון שבויים היא המצווה החשובה בתורה"). איני מחדש לכם שניתן לצטט בהקשר כזה את "בנפול אויבך אל תשמח" ואת המדרש "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה", ו"יתמו חטאים ולא חוטאים", איך לא?! וכמובן ניתן גם לצטט כנגד זה את "באבוד רשעים רינה", ולהמשיך כהנה וכהנה ציטוטים מלומדים יותר או פחות. כשלעצמי, מאד שמחתי על חיסולו של החלאה ההוא זצ"ל (אם כי לצערי איני מחובבי הבקלאווה), והנזיפות הצדקניות הללו עוררו בי בחילה עזה.

אז מה עושים עם הציטוטים? טוב, יש אלפי תירוצים לכאן ולכאן, ואני בטוח שהם מזומנים ברשת לכל דורש. כגולשי האתר הזה, אני מקווה שאינכם משלים את עצמכם, אף אחד לא באמת מגבש עמדה ערכית לאור מקורות וציטוטים כאלה, שסותרים את עצמם ולא אומרים הרבה. אמרו לי מי הדובר ואומר לכם מהי מסקנתו בסוגיה זו ואת מה הוא יצטט, כמו שקורה גם ברוב ככל הסוגיות הערכיות האחרות. ובכל זאת, שלא להשאיר הגיליון חלק, אומר שכשלעצמי, מאד נהניתי דווקא מתירוצו של הג"ר דגלאס מאריי יבדל"א, האחד והיחיד, שהציע יישוב מרתק לסתירה החמורה הזאת, בסרטון הזה (ראו שם מרגע 10:40 – 11:20, ותרוו רוב נחת). למתקשים, הנה הקטע מתורגם:

אז מי אמר "תורה בגוים אל תאמין"? ללמדכם שלפעמים בגוי הומו בריא אחד יש יותר תורה ושכל ישר (וגם חינניות) מאלפי יהודים צדקניים.

[1] ראו למשל הערה על כך בטור 664 בסעיף 7ד.