צחוק ובכי משמשין בערבוביא: פרופורציות לקראת יום כיפור (טור 670)
בס"ד
לפני כמה ימים שלחו לי פוסט הספד שכתב אליק אוסטר על אחיו, איתן, שנפל לפני כמה ימים בדרום לבנון (כאן הסרטון האחרון שהוא שלח למשפחתו). ברגע שסיימתי לקרוא את הפוסט הזה (שכתוב להפליא, כדרכו של אליק), עם עצב כבד בלב, קיבלתי בוואטסאפ מידיד שלי קטע גאוני של ש"י עגנון שהפיל אותי לרצפה מרוב צחוק. לתדהמתי שמתי לב שיש כמה וכמה קווי דמיון בין הקטעים, ומעבר לנס הגלוי וליד ההשגחה תליט"א ששלחה לי את שני הקטעים הללו בכזאת סמיכות, גיליתי על בשרי שאותו דבר עצמו יכול להכניס אותך לעצב גדול ולצחוק רם, הכל תלוי בקונטקסט. חשבתי שבימים אלו שבהם אנחנו עסוקים בעיקר בבכי, יש מקום לשים לב גם לצד הבהיר יותר של הדברים (שנאמר: always look on the bright side of life), ואני מקווה שתיסלח לי קלות הראש שמלווה כאן בעצב וצער גדול. בתחילה חשבתי לכבוד יום כיפור להביא את הקטע הגאוני והציני של עגנון שעוסק במנהג הכפרות (כאן עגנון הולך בעקבות המחבר, שהקדיש לזה בעקבות הטור סימן תר"ה בשולחנו, כדי לומר שראוי להימנע ממנו), אבל טוב שהזדמן לי ללוות אותו בהספד שמכניס אותנו יותר לאווירת הימים הללו.
כשאתם קוראים שימו לב כמה קווי דמיון יש בין שני הטקסטים הללו, למרות הניגוד החריף.
תחילה, הקטע של עגנון (יש כאן את הסיפור באודיו):
וכעת, במעבר חד (כמו שאומרים ברדיו), הפוסט של אליק:
| כשצלצל הטלפון, בשעה 10:38 ביום רביעי, בעצם כבר ידעתי. אני נפרד מאיתן כבר שנה שלמה. שם לעצמי את ההגנות הנדרשות. נמנע מלכתוב ״אני אוהב אותך״ סתם ככה, כי לשנינו ברור ממה אני מפחד. לא חושב, ״למה אתה לא מכיר לי את החברה החדשה שלך, אני צריך להכיר אותה רק בשבעה?״, כי לא חושבים על דברים כאלה. וכשחושבים, מהר חושבים על משהו אחר. מייצר ממים מצחיקים מכל סרטון-לפני-כניסה שאיתן שולח בקבוצה, כדי למנוע ממנו להפוך לסרטון פרידה שיציף את הרשת, רגע אחרי הדפיקה בדלת. כולנו עשינו את זה, ככה גילינו בשלושת הימים האחרונים, וגם איתן, בעצם. דאג לסגור את כל הקצוות, כל הזמן. לכתוב לכולם, להשאיר זכרונות לכולם, לא להשאיר חשבונות פתוחים. שלח כל סרטון למשפחה במחשבה שהוא אולי האחרון, ולכן הוא גם צוואה לעם. איתן היה יכול להיות מצחיק מאד, אבל גם רציני עד אימה, ותמיד בכנות מוחלטת, בכל תחום. במסגרת המחשבות-שאסור-לי-לחשוב, במשך כל השנה האחרונה, אמרתי לעצמי, מה זה משנה? כולנו נמות מתישהו. אני אמות, ההורים שלי ימותו, הילדים שלי ימותו. ניסיתי להרגיע את עצמי, גם איתן ימות. מי אמר שעדיף לשאת באורך-רוח עוד חמישים שנה, לפרוש לגמלאות, לגסוס לאט מסרטן או ממחלת כליות? מה רע למות בקרב? מין סוף שיש בו משמעות, אולי. בשביל עוד חמישים-שישים שנה, מקסימום, זה העניין? בעשר שלושים ושמונה צלצל הטלפון. אני הייתי בגינה ושתלתי תותים. אדם נכנס עם סימונה על האופניים כמה דקות קודם. הם קנו עוגות לראש השנה. בנינו תפריט. היו אמורים להגיע המון אורחים. ניקיתי את היד מהאדמה, הוצאתי את הטלפון מהכיס. הלב שלי נפל: זאת הייתה שיחה מאבא. אבא שלי לא מתקשר אף פעם. אם כבר יש ממנו שיחה, אז אני מניח שקרתה אחת משתיים: או שהוא התיישב בטעות על הטלפון, או שמישהו מת. (״למה שאני אתקשר אליך אם מישהו מת?״ הוא תהה בפעם הקודמת שהוא התיישב על הטלפון. ״הוא כבר מת, זה לא דחוף.״) אבל כששמעתי את קולו של אבא שלי כבר ידעתי. הוא היה סדוק. ״אליק, אני לא יודע איך להגיד את זה. איתן נהרג. בוא הביתה.״ ״אני בא,״ עניתי. וניתקתי. הלכתי לאדם ואמרתי לו, ״איתן נהרג.״ ״מה?״ אדם אמר. ״לא, לא. זה לא יכול להיות. אין סיכוי. לא.״ אבל לי לא היה אפילו רגע של ״לא ייתכן״. זאת השיחה שפחדתי ממנה כבר שנה, והנה היא באה בדלת. אני מוכרח להגיע הביתה. אדם לא הסכים שאסע לבד. סיפרנו לילדים, הזעקנו את נעמה, ואדם הסיע אותי מהבית – הביתה. הרגשתי כמו איש שהתנגש בעוצמה בקיר זכוכית גדול וניפץ אותו. זה כאב בכל מקום בגוף. זה היה הלם. ואחרי שישכך קצת ההלם אגלה איך המון רסיסים ננעצו בי. אין שום תנוחה שמקלה על הכאב. זה כאב בגוף אבל הוא לא מגיע מהגוף ולא הגוף ישכך אותו. ותוך כדי הנסיעה, עוד בטרם הגענו לבית וראינו את המבשרים במדים, התבהר לי מתוך הכאב הזה איזה שטויות דיברתי: איזה דבר חשוב זה, לחיות. כמה יקרים החיים. ואיתן ידע את מה שאני לא הבנתי: הוא היה מוקף בכל כך הרבה מוות בשנה האחרונה, והוא היה נחוש לאפשר לנו לחיות. היו לו המון תוכניות לעתיד, חוץ מלהיקבר בהר הרצל. הוא היה יכול להיות מפ מצוין, פיזיקאי, הייטקיסט, מחנך, לוחם יממ, מדריך גלישה. מנהל הבידור בקלאב מד אשכרה הציע לו תפקיד אקרובטיקה בברזיל. הוא היה יכול להיקבר בהר הרצל אחרי שתי כהונות כראש ממשלה, אולי גם נשיא, ואחר כך, רק אחרי שיסיים לכתוב את ספר הזכרונות שלו ואת המחקר על לוחמת החי״ר בויאטנאם, להיקבר בהר הרצל, בחלקת גדולי האומה. הוא היה איש שפשוט רצית לידך בכל פעם שדברים עמדו להשתבש. אם אחותו הקטנה איחרה לחזור הביתה, הוא היה מתקשר אליה עם קול בס רועם: ״תמר, מה זה, עם מי את נמצאת? שימי אותי על ספיקר!״. בשבילי הוא תמיד היה ילד בן שבע, ששונא-שונא-שונא להפסיד בספיד. והוא רצה לחיות. ואם הוא היה חי, הוא בוודאות היה עושה את זה הרבה יותר טוב מכולנו. החסרון הזה של החיים כואב בצורה בלתי מתקבלת על הדעת. מפתיעה ממש. לכו לחבק את הילדים שלכם. לכו לרקוד. לכו לאכול משהו טעים. החיים הם דבר נהדר. איתן אולי גם היה ממליץ שתקחו על עצמכם משימה שהיא גדולה מהחיים האלה, בדיוק בשביל המקרים האלה. שתהיו חלק ממשהו גדול. אבל אני לא איתן. ולכן אני לא אשתף שוב את סרטון הגבורה שהוא שלח לנו כמה שעות לפני שנכנס בפעם האחרונה ללבנון (מי פותח סרטון בווצאפ משפחתי במילים ״יש להחזיר את תושבי הצפון הביתה״? מה קרה ל״אליק, אתה שמן מעצבן״?), אלא סתם סרטון שלו רוקד ריקוד מביך לצלילי ״נסיך מצרים״. ואיכשהו גם כשהוא עושה את זה, הוא עושה את זה הכי טוב שאפשר. Who knows what miracles you can achieve? When you believe, somehow you will. You will when you believe.
כִּי חָצוּי הָעוֹלָם, כִּי הוּא שְׁנַיִם וּכְפוּלָה הִיא הֶמְיַת מִסְפְּדוֹ כִּי אֵין בַּיִת בְּלִי מֵת עַל כַּפַּיִם וְאֵין מֵת שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת בֵּיתוֹ.
וּבְלִי קֵץ, אֶל עָרֵי נְכָאֵינוּ יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וָתֵל נִבָּטִים: נִפְלָאִים, נִפְלָאִים הֵם חַיֵּינוּ הַמְּלֵאִים מַחְשָׁבוֹת שֶׁל מֵתִים. (אלתרמן) |
המוטיב של חיים בני חלוף, של מוות בלתי נמנע ששם הכל בפרופורציה, יוצר הסתכלות פרופורציונית על עצמנו שמאד מתאימה ליום כיפור. אם נהיה ישרים, חיינו הם בסך הכל עניין די עלוב. כל אחד מאיתנו הוא יצור קטן וחסר חשיבות על פיסת קרקע קטנה ומוזנחת בקצהו של כוכב קטן שנטוע אי שם ואובד בתוך גלקסיה קטנה שבעצמה אינה מורגשת ביקומו הענק והעתיק (אך סופי) של הקב"ה.
ימינו כחציר, שהיום היה ולמחר איננו. אז עד כמה באמת אנחנו שונים מאותו תרנגול שמחזיק מעצמו וחושב שהוא מרכז היקום? אבל איכשהו בכל זאת אנחנו אמורים לקחת את החיים שלנו ברצינות, ממש כאותו תרנגול העז שבעופות.
לחיות חיים כפולים של רצינות וקלות, של עצב וצחוק, זה משהו שנותן לנו פרופורציה בריאה כלשהי על עצמנו ועל העולם. לפעמים צריך להיכנס בעצמנו לנקודת המבט של העכבר שעומד מהצד ומנקב חור בבלון שלנו. נכון שכולנו עומדים לפני סיום כאותו תרנגול, אבל מצד שני זה מה שיש לנו. אם את זה לא ניקח ברצינות, אז את מה כן? בימים הסוערים הללו, של מלחמה פנימית וחיצונית, של אובדן תקווה והיעדר אופק, אולי הסתכלות עגנונית כזאת במקביל להסתכלות הרגילה שלנו, נותנים לנו זווית אופטימית ורעננה יותר.
גמר חתימה טובה ושנה טובה לכולנו.
לא העתקת את הקטע של עגנון.
זה מופיע כתמונה.
עיין ישירות באתר.
תרנגול אחד היה מתגורר בביתו של יהודי והיתה פרנסתו מצויה ולא היה חסר כלום. אף על פי כן היה שרוי בדאגה ולא נראה שחוק על פיו. כשהגיע אלול הוכפל צערו וכשהיה קורא היה גועה בבכיה. התגורר שם עכבר אחד. שאל העכבר את התרנגול, מובחר שבעופות מפני מה אתה עצוב כל כך ? אם פרנסה, הרי פרנסתך מצויה, ואם דירה, הרי אתה דר עם בני אדם, ולבסוף אני רואה אותך עצוב ונבהל ומרתיע כגבר אין איל. אמר לו, ולא אמר ירמיהו (ירמיה י"ז) ארור הגבר אשר יבטח באדם, ואומר (איוב ל"ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו' להגיד לאדם ישרו, כל זה אינו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את בעל הבית נוטל סידורו בידו. למה, שתפילה אחת יש בסידור ובני אדם היא נקראת וכשהוא מתפלל תפילה זו הוא נוטל תרנגול ומסבבו על ראשו ואומר זה התרנגול ילך למיתה ומוסרו לשוחט לשחטו. עלי, מקונן ירמיהו (איכה ג') אני הגבר ראה עני. אמר לו העכבר לתרנגול, כבר אמר דוד המלך עליו השלום (תלים פ"ט) מי גבר יחיה ולא יראה מות, וכן אמר איוב (איוב י"ד) וגבר ימות ויחלש, אף על פי כן כל זמן שלא הגיע זמנך ליפטר מן העולם חייך שאתה חי. לפיכך אזור נא כגבר חלציך ובטח בה', כמו שנאמר (ירמיה י"ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' ואומר (תלים ל"ד) אשרי הגבר יחסה בו, ואומר (תלים מ') אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ויקויים בך מקרא שכתוב (איוב י') שנותיך כימי גבר. ואם אתה נותן לי רשות הריני ממלט אותך משחיתותם של בני אדם, כמו שנאמר (שם ל"ב) פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר. אמר לו, היאך אתה מצילני מידו של אדם. אמר לו, לא שמעת מימיך מה עשה אבא לאריה שהיה חבוש אצל בני אדם וקרסם אבא את החבלים והתיר את האריה. מה שעשה אבא למלך החיות יעשה בנו לעז שבעופות. אלא מה אני מבקש ממך שתשמע לי, כמו שאמר איוב (איוב ל"ד) וגבר חכם שמע לי.
אמר התרנגול בלבו, יבוא הנס מכל מקום, אשמע מה בפיו. אמר לו, כיצד אתה עושה להצילני ? אמר לו, מובחר שבעופות הרי לילי סליחות מגיעים ובני אדם משכימים לבית הכנסת, אלך ואוכל את סידור התפילה עד שלא ישתייר הימנו אפילו אות אחת. אמר התרנגול, לישועתך קויתי ה'. כשהגיעו לילי סליחות יצאו בני ביתו לבית הכנסת והניחו את הבית בלא אדם. יצא אותו עכבר מחורו לאכול את הסידור. הרגיש בו החתול וקפץ עליו ואכלו.
אמנם אין כאן למדנות טיפוסית, אבל חשוב בעיניי שגם פוסטים כאלו עולים כאן.