מבט שיטתי על 'טיעון העד': ביקורתו של דייוויד יום (טור 671)

בס"ד

בדיבייט שלי עם ירון ידען ועוד יותר בסוף הדיבייט שלי עם ג'רמי פוגל נכנסנו על קצה המזלג לטיעון העד שעוסק באמינותה של המסורת (אחר כך המשכנו את הדיון עם ג'רמי גם בוואטסאפ). ככל הזכור לי, לא עסקתי כאן באתר אף פעם באופן שיטתי בטיעון העד. אז חשבתי שזוהי הזדמנות להשלים את החסר. בטור הזה אציג את טיעוניו של יום, ובטור הבא אבקר אותם.

'טיעון העד' או 'הטיעון מן הנס'

לא מעט מההוגים הדתיים, לא רק ביהדות, מתבססים על המסורת שמעבירה אלינו ניסים שונים והתגלויות אלוהיות. חלקם רואים במסורת על ניסים ראיה לקיומו של אלוהים, ואחרים מצביעים על המסורת על התגלות כלי שמעביר אלינו דרישות שלו מאתנו (שנמסרו בהתגלות). במצוי הראשון בשיחה החמישית הצגתי תמונה קצת יותר מורכבת, שבה המסורת משחקת תפקיד בשני המישורים. בימינו מכנים את הטיעון הזה "טיעון העד", כלומר העדות שמעבירה אלינו מידע על ניסים והתגלות מהווה ראיה לקיומם של אלו.

טיעון העד ביהדות מתחיל בתורה עצמה. כך למשל התורה כותבת (דברים ה, ד):

לֹא אֶת־אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְ־הֹוָה אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת, כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ, אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם, כֻּלָּנוּ חַיִּים. פָּנִים  בְּפָנִים דִּבֶּר יְ־הֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

או (שם ה, כג):

כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי:

אמנם כאן זה לא מוצג כטיעון לאמינות העדות אלא כאינדיקציה ליחסו של הקב"ה שהותיר אותם בחיים אחרי המפגש עמו.

המקור העיקרי הוא בדברים ד, לב-מ:

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ: מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם: לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים:

כאן כבר מופיע טיעון העד ממש. אמנם גם כאן יש תוספת "השמע גוי… ויחי", כלומר הדגש הוא על כך שנותרנו בחיים. אבל נראה מכל הטקסט שכוונת התורה גם לראות בהתגלות ובנסים עדות על כך שה' הוא האלוהים.

הטיעון ממשיך להידון בספרות המחשבה לאורך הדורות (ראו כאן). רס"ג בהקדמתו לנבחר באמונות ודעות ובמאמר השלישי שם מציג אותו, והמקור הידוע יותר הוא בכוזרי במאמר הראשון סביב אות כה. בימינו כידוע נעשה בו שימוש מסיבי בסמינרים של החזרה בתשובה. אבל הטיעון הזה מופיע גם בהגות הנוצרית, וגם שם הוא נדון בהרחבה רבה (ראו על כך כאן).

רבים טוענים שלא סביר לשכנע רבים כל כך באירוע שלא היה ולא נברא, ומכאן עוצמתו של טיעון העד. אמנם יש הבדלים בין ההוגים השונים, בעיקר היהודים, לגבי האירועים שעליהם ניתן להפעיל את טיעון העד. יש שמגבילים אותו רק למעמד הר סיני ואחרים משתמשים בו לגבי כלל הנסים (ראו כאן בטקסט שסביב הערות 12 – 15).

הביקורת של יום על טיעון העד

ההתבססות על המסורת מותקפת על ידי הוגים חילוניים ואתאיסטיים מכמה זוויות. חלקם מצביעים על סתירות במסורות שבהן מדובר. אחרים מצביעים על העובדה שקשה לקבל מסורת ארוכת שנים כפי שהיא (טלפון שבור תמיד מביא לשיבושים), ובפרט כשלפחות בחלק מהתהליך מדובר בדורות נבערים ופרימיטיביים. בעיקר הם מצביעים על כך שקשה לקבל עדויות על תופעות חריגות, כמו נסים או התגלויות. מסורות יכולות להשתבש, וייתכנו גם מסורות שהתחילו מהטמעה כלשהי בשוגג או במזיד של סיפורי עם וכדומה. לפעמים מובאות אפילו ראיות פוזיטיביות (ממחקר היסטורי של המקרא ובכלל) לכך שהמסורת אינה אמינה ובוודאי לא מדויקת. ככלל, הטענה הפילוסופית העיקרית כנגד המסורת היא שכדי לקבל עדות על תופעות כאלה דרושה ראיה חזקה מאד, ומכל הסיבות הנ"ל קשה לראות במסורת ראיה כזאת.

כל אלו הם טיעונים רווחים מאד בגרסאות שונות, וכולנו מכירים אותם. אבל הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה-18, דייוויד יום, לקח את הטיעון הזה צעד אחד הלאה. הוא המשיג ופירמל את הטיעון, והציג אותו בצורה פורמלית, ובעצם הסתברותית לטענתו, כבחירה בין שתי אלטרנטיבות. בכך הוא חידד מאד את עוצמתם של כלל הטיעונים הידועים על ידי הכנסתם למסגרת מארגנת אחד, וזה העניק לטיעוני ההתנהגדות הללו כוח שכנועי רב מאד. אין פלא שעד ימינו אלה, הוגים אתאיסטיים רואים בניסוח של יום מכת מוות לטיעונים מן המסורת, מה שכונה לימים "טיעון העד", או "הטיעון מן הנס". רבים סבורים שאחרי יום מי שמקבל טיעונים מכוח מסורת הוא שוטה, שכן אין שום אפשרות לוגית או פילוסופית להצדיק עמדה כזאת. כך למשל כתב הפילוסוף ג'.ה. רנדל, שיום הנחית על טיעון העד מהלומת מוות "בהוכיחו באופן כה ברור את הדברים, עד שמאז יום רק לעיתים נדירות העז אדם אינטליגנטי להעלות את הטיעון". רנדל מוסיף ש"במאה השמונה־עשרה היו הניסים ההסבר התומך העיקרי באמונה; [בעקבות דבריו של יום הם הפכו] במאה התשע־עשרה לבעיה העיקרית שיש להסבירה". אמנם פילוסופים אחרים כמו סווינבורן, לואיס ופורטיל, הגנו על טיעון העד, אך אתאיסטים מתייחסים אליהם כאפולוגטיקנים ולא נותנים לטיעוניהם משקל ממשי.

אין צורך לומר שאתאיסטים כיום מאד נהנים לחזור בביטחון מוחלט (דוסים, כבר אמרתי? ראו בשיחתי עם ג'רמי פוגל בפודקסט שלנו באתר רדיקל) על ההצהרות הרברבניות הללו, מה שבהחלט נתן לי מוטיבציה להראות את הכשלים בטיעוניו של יום, וישנם שם כמה וכמה כאלו. אזכיר שעשיתי זאת גם בספריי, אמת ולא יציב (פרקים 15-16) והמצוי הראשון (בשיחה החמישית, פרק ד), אלא ששם הבאתי את יום בקצרה וגם הביקורות שלי עסקו ישירות בכשל שבלב הטיעון שלו ופחות בניתוח שיטתי שלו. כעת אתאר באופן מפורט יותר את טיעוניו של יום, כפי שהם מופיעים בספרו מחקר בדבר בינת האדם (תרגם מאנגלית: גיא אלגת, רסלינג, 2008), בפרק י, ולאחר מכן אבקר אותם באופן שיטתי אחד לאחד. תודתי לג'רמי פוגל ששלח לי את צילום הפרק, במסגרת הדיון שלנו בוואטסאפ. כאן אני יכול להציג את התייחסותי אליו בפירוט הראוי.

הפרק הזה מחולק לשני חלקים. החלק הראשון עוסק בהצגת הסכימה שלפיה ראוי לבחון את טיעוני העד למיניהם. החלק השני מראה שהמסורות השונות לא עמדו ולא יכולות לעמוד בבחינה הזאת, ומכאן המסקנה שאי אפשר לקבל מסורות כאלה. בשני הסעיפים הבאים אציג את טיעוניו של יום כפי שהוא מביא אותם, ורק אחר כך אגיע לביקורות שלי עליהם.

החלק הראשון של הפרק: המבחן של יום

החלק הראשון נפתח בטענה שהניסיון הוא הכלי היחיד שעומד לרשותנו בבואנו לבחון עניינים שבעובדה (זו הנחה יסודית של יום שהיה אמפיריציסט מובהק). אמנם הכלי הזה גם הוא אינו חסין מטעויות. הדוגמה הראשונה שהוא מביא לכך היא תחזית מזג האוויר שעלול להתבדות. אבל זו דוגמה לא טובה, שכן מראש התחזית ניתנת במסגרת סטטיסטית. הניסיון עצמו אומר לנו שתחזית מזג אוויר אינה מתממשת תמיד. מכאן הוא מסיק שיכולות להיות רמות שונות של ודאות באשר לתוצאות שנלמדות מהניסיון. הוודאות הזאת תלויה במספר המקרים שעמדו בבסיס הסקת המסקנה שלנו, או באופי העובדות וההיסק עצמם. כך למשל האמון שלנו בעדויות של בני אדם מבוסס על הניסיון שבני אדם בדרך כלל אינם משקרים (ראינו בעבר שהעדויות התאמתו) אלא אם יש להם סיבות לכך. לולא האישוש הניסיוני לא היינו נותנים אמון בעדויות כאלה.

פירוש הדבר הוא שהאמון שלנו בעדויות של בני אדם צריך להיבחן לאור הניסיון. למשל, עלינו להתחשב באופיים של העדים, בכמה עדים ישנם, בסתירות בעדויות, והאופן בו נמסרת העדות.

ואחרי כל זה, עלינו לשקלל גם את תוכן העדות, עד כמה הוא חריג ובלתי סביר. עדות שתוכנה מאד פלאי ולא סביר, תיזקק לתימוכין חזקים מאד (הרבה עדים מהימנים, צורת העברת עדות אמינה וכו'). שימו לב שהסיבה לכך היא שמדובר כאן בתחרות בין שני ממצאים של הניסיון: מן הצד האחד, אירוע חריג כזה אינו סביר לאור ניסיוננו. ומן הצד השני עומדת אמינותה של העדות שמוסרת עליו (לאור ניסיוננו). ככל שהאירוע בלתי סביר נדרוש אמינות גבוהה יותר של העדות עליו.

כעת עלינו לחשוב על עדות שתוכנה אינו רק חריג ומופלא (כלומר בעל סבירות נמוכה) אלא נס של ממש, כמו למשל מוט ברזל שנותר לעמוד באוויר ולא נופל לקרקע. נס כזה הוא הפרה של חוקי הטבע, ולכן אירוע שמעולם לא נצפה. הוודאות שיש לנו בכך שאירוע כזה לא מתרחש היא גבוהה מאד, וכדי לערער אותה עלינו לקבל עדות ברמת ודאות גבוהה ביותר שתהיה חזקה מהאמון שלנו בחוק הטבע שהופר. עדות שתצליח לעשות זאת היא רק עדות ששקריותה היא נסית יותר מהאירוע שבו מדובר. וגם אז האמון שייוותר לנו בהתרחשות הנסית יהיה נמוך יחסית, שכן עוצמתו היא תוצאת ההפחתה של האמון שלנו בחוק הטבע מהאמון שלנו בעדות עליו.

עד כאן החלק הראשון של הפרק, שמציג את המבחן עצמו. בחלק השני, כאמור, יום עובר לבחון את העדויות על נסים והתגלויות דתיות לאור המבחן הזה.

החלק השני של הפרק: ביקורת על טיעון העד

החלק השני נפתח בהצהרה שמעולם לא הייתה עדות על נס שעמדה במבחן הזה, כלומר שאמינותה הייתה גבוהה יותר מהאמון שלנו בחוקי הטבע שהופרו. זו כמובן לא קביעה עובדתית אלא טענה אפריורית. הוא מניח זאת. הסיבה לכך היא שמעולם לא הייתה עדות של כמות גדולה של אנשים מאד אמינים ומשכילים עם שכל בריא שהעידו על התרחשותו של נס.

מול היעדרה של עדות אמינה שכזאת, עומדת האינדוקציה: לאור הניסיון שלנו – נסים פשוט לא מתרחשים.

בנוסף, ישנה גם נטייה של אנשים לקבל אירועים דווקא בגלל מופרכותם. הוא טוען שנעים לנו להאמין בנסים, ואולי גם מי שלא מאמין בהם נעים לו מאד לזכות בהילה של מי שמדווח על נס. לכן יש להפחית עוד יותר את אמינותו של דיווח על נס. בפרט הדברים נכונים כשהשומעים בעלי שיפוטיות נמוכה ודמיון מפותח, בעצם חשיבה פרימיטיבית. מוכיחים זאת המקרים הרבים שבהם הופרכו (או לפחות לא קיבלו אישוש משום מקור אחר) דיווחים על נסים באוכלוסיות פרימיטיביות שכאלה.

דיווחים על נסים נפוצים בעיקר בקרב עמים ברבריים, וגם כשהם נמצאים בעם מתורבת, תמצאו שהוא קיבל אותם מאבותיו הפרימיטיביים יותר. כמעט כל אומה מעבירה סיפורים מיתולוגיים מופלאים על ימי היווצרותה וימיה הקדומים הראשונים. משום מה זה אף פעם לא מתרחש בימינו ובאזורים קרובים אלינו במרחב ובזמן, אלא באזורים שאין לנו מגע ישיר איתם שיוכל לאשש או להפריך את הסיפור. ככל שמתקרבים לעידן הנאורות מתמעטים הדיווחים על נסים ואירועים על טבעיים.

עובדה נוספת היא שאנשים מדי פעם משקרים זה לזה. כלומר ההכרזה שסיפור כלשהו הוא בדיון אינה בגדר קביעה מופלאה או בלתי סבירה בעליל. היא ודאי לא סותרת את חוקי הטבע.

בנוסף, אין ולו עדות אחת על נסים שלא מוכחשת על ידי עדויות אחרות, כך שיש שני גורמים שפוגעים באמינותן של העדויות הללו: עצם התוכן הנסי וההכחשה בעדות עצמה. זו לא קביעה כללית, למרות שהוא מציג אותה כך. כוונתו כנראה בעיקר למסורות דתיות, שמעצם טבען סותרות זו את זו. אז אם תקבל את האחת דחית את כל האחרות, ולהיפך. לכן בעדויות כאלה מובנית סתירה והכחשה. לאחר מכן הוא מביא כדוגמה נס לא דתי שלפי טקיטוס חולל הקיסר הרומאי אספסיינוס, אשר ריפא אדם עיוור באמצעות הרוק שלו. הנס הזה מוצג בדרך אמינה ורהוטה מאד, על ידי היסטוריון ידוע ואמין בעל כושר שיפוטי מוכח מפי אנשים שחזו בעצמם בנס שהתרחש בפומבי. בנוסף, מדובר בקיסר אינטליגנטי, ישר ומשכיל מאד, שידוע כמי שלא נוטה להפרזות ולא מציג עצמו כדמות אלוהית ובעלת כוחות מיוחדים, אלא מדבר בשפה פשוטה וישרה. הנס סופר אחרי שהמשפחה כבר נושלה ממעמדה כך שלא היה לה מה להפסיד משקר כזה. כך שכל מי שמקבל את העדות הזאת יש לו את מלוא הסיבות לאמץ אותה. יום מסיים את התיאור הזה במשפט הבא: "ואם נוסיף לזה את עצם העובדה… ייווצר הרושם שאי אפשר להעלות על הדעת ראיות חזקות מאלה לטובת השקר הגס והגלוי הזה". הסיום הזה מפתיע, שכן הוא הציג את כל הסיבות לאמץ את העדות, לא הציג שום צד נגדי, ובכל זאת הוא מסיים בקביעה נחרצת שלפיה מדובר בשקר גס וגלוי. לאחר מכן הוא מביא דוגמאות נוספות שלא אכנס אליהן כאן. לבסוף הוא חושף את טענתו: מה שגורם לכולנו לדחות עדויות כאלה על אף עוצמתן הוא אך ורק טבעם הנסי של האירועים עצמם. זוהי הוכחה מבחינתו שאירוע נסי לעולם אינו קביל, ויהיו העדויות לטובתו אשר יהיו. הוא מוסיף לכך את הקושי לפרוך את הסיפור הזה שהתרחש בדרך כלל בעבר הרחוק, ואת העובדה שבמקרים רבים הסיפור תומך בתפיסותיו ובאינטרסים של העדים עליו (מה שנכון בדרך כלל לגבי עדויות דתיות).

מסקנתו היא שמעולם לא היה דיווח על נס שהתקבל על ידי ציבור משכיל ושיפוטי, ולכן לאור הניסיון שלנו די בכך שתוכן העדות הוא נסי בכדי שלא נטרח לבחון את אמינותה של העדות. שום רמה של אמינות לא תספיק כדי לשכנע אותנו בהתרחשותו של נס.

הוא ממשיך וטוען שהטיעון הרווח שלפיו קשה להוליך שולל ציבור רחב של אנשים בסיפור בדים כזה, גם הוא אינו משכנע. הסיבה לכך היא שאולי זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. לעומת זאת, התרחשותו של נס שחורג מחוקי הטבע מעצם היותה כזאת היא בעלת הסתברות פחותה.

כמובן שייחוס הנס ליישות כל יכולה גם היא לא משנה במאומה את התמונה, שהרי עצם קיומו ויכולותיו של יש כזה בעצמם לעולם אינם נובעים מהניסיון.

לבסוף, הוא מסכם את הטיעון ואומר כך:

כאן בעצם נסגר המעגל. הוא מיישם את הקריטריון שהוצג בחלק הראשון על מסורות על נסים והתגלויות, ומסקנתו היא שכדי לקבל את העדויות הללו עלינו להניח שהסבירות שהעדות היא שקרית נמוכה מהסבירות שהאירועים התרחשו. אבל הסבירות להתרחשות האירועים היא 0, שכן מדובר בחריגה מחוקי הטבע, ואילו הסבירות לעדות שהשתבשה בשוגג או המזיד לעולם אינה 0, שהרי אירוע כזה יכול לקרות ואף קרה לאורך ההיסטוריה. לכן עלינו לדחות באופן קטגורי ואפריורי כל מסורת על נס או התגלות, גם ללא שום בדיקה נוספת (שבדרך כלל גם אינה אפשרית). בפרק 15 של מדעי החופש הבאתי כמה דוגמאות לכשלים שכרוכים בדחיית אלטרנטיבה אחת בגלל הסתברותה הנמוכה בלי להתחשב בהסתברותה של האלטרנטיבה (ראו שם את הדיון על תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח ועוד).

בסופו של דבר, יום אפילו פונה ליושר שלנו, וטוען שאם נבחן את עצמנו ניווכח שכאנשים ביקורתיים והגיוניים בכל נסיבות אחרות (למעט המסורת הדתית) לא נהיה מוכנים להניח שקרה משהו על טבעי. לכן היושר מחייב שננהג כך גם בהקשר הזה.

הערה על שני רכיבים בטיעון של יום

כאמור, הטיעון של יום עלה בקצרה בסוף הדיבייט שלי עם ג'רמי פוגל, ושם התגלע בינינו ויכוח פרשני בשאלה האם יום תוקף רק את שרשרת המסירה או את עצם המפגש עם נס. ג'רמי טען שמשום מה יום תוקף רק את השרשרת, ואני לא הסכמתי ((ראו כאן את שאלתו של ירון לגבי זה).

יום מתייחס בכמה מקומות בדבריו לאמינותה של שרשרת המסירה המסורתית על הנס. אבל גם ג'רמי הסכים ששורש הבעייתיות נעוץ בעצם המפגש עם נס ולא בשרשרת המסירה. חשבו על אדם שעומד מול אירוע שנראה לו נס. יש בפניו שתי אפשרויות: להניח שהאירוע התרחש והוא אכן חוזה בנס, או להניח שהוא הזה או הוטעה בדרך כלשהי. הטיעון של יום אמור להוביל את האדם הזה למסקנה שמה שהוא עצמו רואה אינו נס, שהרי הטעיות יש בעולם אבל נסים אין בכלל. שימו לב, שמוקד הבעיה אינו בשרשרת המסירה שמעבירה את הנס מאותו אדם אלינו, אלא במסקנה של אותו אדם עצמו. לאחר מכן ניתן להוסיף את אפשרות הטעות שתיפול בשרשרת המסירה ובכך להוריד עוד יותר את ההסתברות לכך שמדובר בעדות אמינה, אבל זה לא מוקד הבעיה. לדעתי, גם בדבריו של יום בפרק הוא תוקף גם את המפגש עם הנס בעצמו ולא רק את הדיווחים עליו. כאמור, הדיווח רק מוריד עוד יותר את אמינות העדות ומחזק את הטיעון אבל זו אינה מהותו. יתר על כן, יום כנראה מניח שהאנשים המקוריים שחוו את הנס כנראה היו דוחים אותו על הסף (כזכור, הוא אמפיריציסט), ולכן הוא מתמקד בתקיפת השרשרת מהם והלאה.

בכל אופן, בדבריי מכאן והלאה אתייחס בעיקר ללוגיקה של הטיעון עצמו, ולשאלה על אמינותה של שרשרת המסירה אתייחס רק מעט. את הביקורות איני מחלק לפי שני חלקי הפרק, מפני שקשה להפריד בין ביקורת לוגית על הטיעון לבין ביקורות על יישומיו. הקורא יוכל להבין לבד מתי אני תוקף את הלוגיקה של הטיעון עצמו ומתי נקודות יישומיות וצדדיות יותר.

עד כאן טיעוניו של יום. בטור הבא אפרט את ביקורותיי על הטיעונים הללו.