על ביקורת התלמוד החדשה: יצחק איסקוב (טור 676)

בס"ד

בטור שלפני הקודם (674) הזכרתי את הרצאתו של ד"ר יצחק איסקוב בחוג אגסי, בערוץ "באים אל הפרופסורים", על סוגיות משונות בתלמוד. כתבתי שזוהי דוגמה נוספת לביקורת העכשווית על התלמוד ששאובה מירון ידען. בטור הזה אתייחס לביקורות שהובאו אצלו, ושוב אבחן אותן לאור ארגז הכלים ברשימה שהובאה בטור ההוא. באופן כללי אומר שאם אצל אלבוים הדגש היה על ענייני מוסר ואנושיות, אצל איסקוב הדגש הוא על סוגיות משונות, אזוטריות וחסרות ערך. דווקא בגלל שאני שותף לחלק מהביקורות שלו, כפי שאסביר, זעזעה אותי הרמה הירודה של דבריו ושל השומעים. לא יודע איך סטודנט מרשה לעצמו ללמוד משהו מהפרופסורים הללו. עם היכולות שנשקפות מדבריהם שם, לא הייתי נותן להם בגרות הומנית במתמטיקה.

למה בכלל להתייחס להבלים הללו?

כבר בתחילת דבריו איסקוב מביא כמה פרשנויות אינפנטיליות למדיי ומציע על גביהן עוד הבנות אינפנטיליות משלו. אני חייב לומר שבעיניי היכולת האינטלקטואלית שבאה לידי ביטוי שם הייתה מעוררת רחמים ולא באמת שווה התייחסות, והיא מעידה בעיקר על יכולותיו המוגבלות של איסקוב ועל הבורות והיכולות של קהל שומעיו (הפרופסורים הנ"ל). כבר הזכרתי בטור הנ"ל את ההערות המטופשות של הקהל, ששימש מקהלה יוונית שהדהדה את הביקורת של איסקוב, תוך גיחוכים מתנשאים ללא טיפת ידע וללא טיפת ביקורתיות, כראוי לפרופסורים (בעיקר במדעי החרטא). שוב ושוב תהיתי לעצמי איך האנשים הללו עברו בגרות של 3 יחידות במתמטיקה? (ואולי למגדר ומקרא מתקבלים גם בלי זה, ואנוכי לא ידעתי?) באמת מכמיר לב. ההקשבה להרצאה הזאת היא רק לבעלי לב חזק. זו חוויה קשה מאד. אחדד, אני לא מדבר רק על הטיעונים, אלא בעיקר על עליבותם של הטוענים.

ובכל זאת, כפי שכתבתי בטור הנ"ל, מתברר שאצל לא מעט בורים כמותם הדברים הללו מעוררים הד ומציגים תמונה אבסורדית של התלמוד והיהדות, ולכן חשבתי שבכל זאת יש בנותן טעם להתייחס לפחות לחלק מהדברים. תוכלו לקבל גם התרשמות מכאן על הערך שראוי לתת לדעתם של "אינטלקטואלים" אקדמיים, שבמקרים רבים מתנהגים כמו עדר זומבים.

הפתיח: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם"

רק כדי שתתרשמו מהזוועה האינטלקטואלית שחוויתי, אביא את מה שהוא מביא בפתיחה. הוא פותח במדרש מהגמרא בברכות יז ע"א:

מרגלא בפומיה דרב [לא כעולם הזה העולם הבא] העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו:

כוונתו לסתירה שבעולם שבו אין אכילה ולא שתייה כתוב שהצדיקים אוכלים ושותים. מדהים, לא? איך הוא הצליח לעלות על דבר כזה אחרי אלף וחמש מאות שנה שכולנו מפלפלים בגמרא הזאת ולא שמנו לב? אין צורך לומר שבקהל שומעיו לא היה צדיק אחד שתהה על כך.

אין צורך לומר שהפסוק עצמו עוסק בבני אדם בעולם הזה שחוזים באלוהים כשהם עדיין בחיים חיותם. ואכן יש כאלה שפירשו שהם חטאו בכך שהם אכלו ושתו, שכן חוזים את אלוהים בלי אכילה ושתייה. וזו גופא יכולה להיות הראיה של הגמרא. כפי שהוא העיד על עצמו, איסקוב עסק במחקר מעמיק של שנים רבות של הטקסט התלמודי (כלומר בבחירת נקודות מכתביו של ירון ידען, כפי שהסברתי בטור ההוא), ואין פלא אפוא שהוא לא הצליח להגיע לפסוקים שמהווים את המקור למימרא הזאץ. אבל הוא פספס גם מקור פרשני תלמודי עלום ואזוטרי שבכל זאת מתייחס לסתירה הזאת. המקור הזה גלוי רק ליודעי ח"ן, כוונתי לרש"י על הגמרא הזאת עצמה:

ויאכלו וישתו – שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו.

אפשר לקבל את פירוש רש"י או לחלוק עליו. אני האחרון שמייחס קדושה לדברי אגדה ולפרשנויות אליהם. אבל גם אם לא מקבלים את פירושו, לא סביר בעיניי שרב, גדול אמוראי בבל, היה אידיוט ברמות של היושבים באותה הרצאה. אם רב מביא ראיה לכך שבעוה"ב אין אכילה ושתייה והוא מתבסס על פסוק שאומר שיש, זה בכל זאת אומר דרשני. דווקא בגלל שזה כל כך מגוחך ובוטה, ברור שהוא לא פספס את זה. בטורים 304 ו-431, עמדתי על חשיבותה של ההערכה שנותנים לטקסט הנלמד, ועל כך שכשהערכה כזאת אינה קיימת מגיעים לחוסר הבנה. במצב כזה הלימוד אינו אלא בזבוז זמן. איסקוב כנראה לא מאד מעריך את התלמוד, וזו כמובן זכותו. אבל אם זהו הבסיס שלו, דומני שהדבר מעיד בעיקר עליו.

אחסוך לכם עוד כמה הערות מטופשות שהוא מוסיף שם על בריאת האישה וכדומה. הן לא טובות יותר מזו שתיארתי. רק אומר שגם אני הבעתי לא פעם את חוסר ההערכה שלי לאגדתות, אבל זה לא נובע מתפיסה פשטנית ומטופשת שלהן אלא מכך שלהערכתי אין דרך סיסטמתית ללמוד אותן ולכן כל אחד מעמיס עליהן את רעיונותיו שלו. לדעתי לפחות חלק מהן הן בגדר וורטים, כמו שאנחנו שומעים בקידוש בבית הכנסת או בשבע ברכות, שעניינם הוא בנאלי והמחויבות לדיוק הפרשני אינה נר לרגליהם. אבל מעולם לא חשבתי שאלו סתם דברים מטומטמים או סתירתיים. פרשנות שמתבססת על סתירות בוטות כמו זו שראינו כאן היא אינפנטילית גם ביחס לתפיסת האגדות שלי. חכמים כנראה התכוונו לומר משהו, חכם יותר או פחות, אבל בטח לא סתירתי ברמה כל כך ילדותית.

אני גם לא אעסוק בערבובים שעושה איסקוב בין דברי יצחק יוסף ושאר שוטי זמננו שמבחינתו אינם אלא תלמידים שמורים את תורת רבותיהם שבתלמוד, לבין חז"ל. הוא כנראה לא מסוגל לעשות הבחנה בין המקורות לבין פרשנויות מטומטמות שאכן ניתנות להם מדי פעם. כך גם לגבי התייחסותו הילדותית לאגדות על כך שהקב"ה מניח תפילין, מתפלל לעצמו, או כועס ומקלל. ובכלל, הוא טוען שחז"ל בראו אלוהים חדש ויצרו תחליף לתנ"ך, ומתעלם בגסות מכך שבתנ"ך עצמו אלוהים כועס ומקלל במרץ. זו לא המצאה של חז"ל והתלמוד. טוב, כנראה מחקר תלמודי מעמיק של שנים רבות אינו מספיק כדי להגיע לפסוקים הללו. ועוד לא הזכרתי את ההערות האקטואליות שלו על גיוס לצבא וכדומה (כאילו זו תוצאה של דברי התלמוד), שמטרתן כנראה ליבוי היצרים של שומעיו שיצטרפו לביקורת שלו על התלמוד שאחראי לכל זה. אה, אסור לשכוח את הקושיא המופלאה של איסקוב: אם לימוד התלמוד מציל את העולם מה עשו לפני שהיה תלמוד? מדהים, לא? איך לא חשבו על זה עד אליו ומחקריו המעמיקים?

אני חייב לחזור ולומר שהמחזה שיושב אוסף של פרופסורים ומאזין בקשב רב להבלים שראויים לילד בגנון, מתוך הנאה מרובה והסכמה מוחלטת, באין פוצה פה, היא קשה למדיי. לא היה ביניהם ולו ילד אחד שיעיר שהמלך עירום, או יעלה תהייה כלשהי. האירוע הזה הוא לא פחות ממדהים, לפחות למי שלא מכיר את העולם של מדעי החרטא. אם זו לא סיבה לסגור את הפקולטות למדעי החרטא ולתורת התקינות פוליטית, איני יודע מה יכולה להית סיבה טובה יותר לכך (אולי חוץ מההשתוללות באקדמיה בארה"ב ובאירופה שמבטאת הזנייה של האקדמיה ומגלה את ערוותה ברבים).

ביאת עצמו

בדקה 28:50 הוא מתחיל את הביקורות שלו על סוגיות הלכתיות ספציפיות. הוא פותח, לקול צחוקם של כל השומעים, בכך שבסנהדרין נה ע"א הגמרא דנה בשאלה מה דינו של גבר שמכניס את אבר מינו לישבן של עצמו:

בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת המערה בעצמו מהו אמר ליה קבסתן אמר רב אשי מאי תיבעי לך בקושי לא משכחת לה כי משכחת לה במשמש מת למאן דאמר משמש מת בעריות פטור הכא פטור ולמאן דאמר חייב הכא מיחייב תרתי מיחייב אשוכב ומיחייב אנשכב.

המסקנה היא שיש להענישו פעמיים: כבועל וכנבעל (שוב, צחוק).

איסקוב חוזר ותוהה איך אף אחד מהרבנים שהוא למד אצלם (עאלק) לא הזכיר שיש סוגיות כאלה. כך הם גרמו לו ללכת שולל אחרי התלמוד. הוא כנראה ציפה שכשהוא יושב אצלם לרפא את עיניהם הם יזכירו כבדרך אגב את הסוגיה החמורה של המערה בעצמו. באמת מוזר, איך קרה שהם לא הזכירו זאת אפילו במקרה? הרי כל ילד שלומד תלמוד מתחיל ומסיים בסוגיית המערה בעצמו, לא? ויהי הדבר לפלא.

לעצם הסוגיה, השאלה כיצד בכלל ייתכן בפועל מצב כזה, נדונה בגמרא עצמה (ותשובתה: במשמש באבר מת. אם כי גם זה בעל אפשרות מאד רחוקה עד בלתי אפשרית כמובן). אני מניח שהשאלה שהטרידה את איסקוב הייתה אחרת: מה פתאום לדון בדבר כזה, גם אם הוא אפשרי? הוא תוהה למה דיון כזה חשוב. אולי הוא חושב שזה פורקן להזיות מיניות. מין שעשוע פרוורטי של חכמי התלמוד.

טוב, מדובר בבורות כמובן. סוגיות כגון זו בעצם מנסות לבחון את היחס בין הבועל לנבעל, ובשאלה האם אדם יכול לשמש בשני תפקידים בו זמנית באותה עבירה. שימו לב שהתורה מגדירה עבירה של ביאת זכר, שבה משתתפים שני אנשים, הבועל והנבעל. אם שניהם עוסקים בזה שניהם נענשים, כל אחד על שעבר על משכב זכר. אבל אם אדם בא על עצמו, יש שאלה לוגית סבוכה מאד האם ניתן להענישו שני עונשים על אותה עבירה. הרי אין עבירה של שוכב ועבירה של נשכב. יש בתורה רק עבירה אחת, שכל מי שנוטל בה חלק נענש. אותו אדם נטל בה חלק, אבל למה עליו להיענש פעמיים על עבירה אחת? דיון דומה ערכתי לגבי מקיף וניקף בטור 81 ו-366. שם גם תוכלו לראות השלכות ותובנות פילוסופיות שעולות מדיון כזה.

באופן כללי יותר אומר שמקרים קיצוניים ולא מעשיים נדונים לא מעט בתלמוד, והמטרה היא להשתמש בהם כדי ללבן שאלות הלכתיות ועיוניות שונות. המטרה אינה בירור ההלכה למקרה המסוים הזה אלא שימוש במקרה המיוחד הזה כמצב מעבדה לבירור שאלות עיוניות. זהו סעיף 5 ברשימה שהובאה בטור 674 (ראו שם גם את סעיף 4). הקושיות של איסקוב דומות בעיניי למי שיקשה על משחק הקווידיץ' בספרי הארי פוטר, איך הם עוסקים במי שרוכב על מטאטא, הרי זה לא יכול להיות, וזה גם משחק טיפשי מאד. או כישוף קישואים ודודאים (כמו ר"ע במשנת סנהדרין). אז הנה תובנה חינם מידע אישי עבור איסקוב והפרופסורים שלו: בתלמוד כמו גם בספרות משתמשים לפעמים במצבים משונים ולא מעשיים כדי להדגים סיטואציות ותובנות שרלוונטיות גם לעולם המעשי שלנו. אנשים עם הבנת הנקרא של גנון באמת לא מסוגלים להבין זאת (בכל זאת, גם הארי פוטר מתחיל מגיל 11. מה שמקביל לזוכי פרס נובל למדעי המגדר).

בדיקת בתולים

בשלב הבא איסקוב מביא את הגמרא בכתובות י לגבי בדיקת בתולין על ידי הושבת האישה על חבית של יין. ההנחה היא שהבעולה תעביר את ריח היין מפיה והבתולה לא (כי המעבר אצלה חסום). יש לו גם קושיה עצומה על המבדק הזה: הרי ריח היין נודף גם מהחבית עצמה, ולכן זה לא יכול להעיד על היותה בעולה. הוא מרחם על הנשים המסכנות שהואשמו מכוח המבדק ההזוי הזה.

אפשר כמובן לדון האם מבדק כזה הוא אכן יעיל. אני רחוק מלחשוב שהידע המדעי של חז"ל היה מושלם, או אפילו שהוא חרג מהידע של זמנם. אבל בפועל עשו את המבדק הזה והגיעו למסקנות כלשהן. לכן אני הייתי מנסה לבדוק זאת ו/או מחפש הסבר אחר לגמרא. אבל גם אם לא, הידע המדעי של חז"ל שיקף את מה שהיה מקובל בזמנם, ולכן ביקורות כאלה אינן רלוונטיות, אלא לאור ההנחה השמרנית שלחז"ל היה ידע מדעי מלא ומושלם (ראו סעיף 1 ברשימה בטור הנ"ל). הנחה שלה שותפים המבקרים וגם האפולוגטיקנים שמתווכחים עמם. דברי הרב לאו שהובאו בהרצאה (הרב לאו התפאר בידע המדעי של חז"ל ובהבנתם את הפיזיולוגיה של האישה כפי שהדבר משתקף בסוגיה הזאת) משקפים את העובדה (שתיארתי בטור הנ"ל) שהמבקרים והאפולוגטיקנים לוקים שניהם באותו כשל שמרני.

אבל ביחס לדבריו של איסקוב יש לי בעיה אחרת, והיא נוגעת ללוגיקה המדעית שלו (אני מזכיר שהוא חי בישראל במאה ה-21 ולא במאה ה-2 במזרח הקדום. ממנו, בניגוד לרבן גמליאל, בכל זאת הייתי מצפה לידע מדעי מעודכן): אם כדבריו שהאידיוטים הפרימיטיביים ההם לא שמו לב שיש ריח שנודף מהחבית עצמה, כיצד אי פעם יצאה מישהי מהמבדק הזה עם חותמת של בתולה? הרי הריח לעולם נודף. אני מזכיר שבגמרא שם מתואר מבדק השוואתי, שבו ערכו השוואה בין שתי שפחות, בתולה ובעולה, ורבן גמליאל הראה להם שאחת יצאה בתולה (כי לא היה ריח) והשנייה בעולה (כי היה ריח). לאיסקוב פתרונים. כאמור למעלה, חוסר ההערכה לטקסט המבוקר והנלמד, מביא אנשים למסקנות מטופשות ומעיד יותר עליהם מאשר על הטקסט.

קידושי אישה

בשלב הבא (דקה 36:40) הוא עובר לדון בקידושי אישה. בתחילת דבריו הוא מביא את הגמרא בנידה מה ע"א, ומעיר עליה הערה קצרה: " 'בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה', פדופיליה". זה מזכיר את דבריי בטור הקודם. בקצרה, הגמרא כאן אינה אומרת שראוי לעשות זאת, או אפילו שזה מותר מוסרית או הלכתית. הגמרא כאן בכלל לא עוסקת ביחסנו המוסרי לבעילת קטינות. היא דנה בתקפות ההלכתית-משפטית של קידושין כאלה, וקובעת שביאה מוגדרת ככזו רק מגיל שלוש. האם בפועל ראוי לקדש קטנה בביאה? כידוע, חז"ל אסרו לקדש בביאה גם כשמדובר באישה גדולה. אבל זה לא מפריע להערותיו האינטליגנטיות של איסקוב, שהן כזכור פרי מחקר תלמודי מעמיק של שנים. אגב, אפילו איסור הלכתי יכול להיות בזה, שהרי הגמרא דנה בקידושין של כהן עם גרושה, וגם שם היא אומרת שהם תקפים למרות שביאה כזאת ודאי אסורה באיסור לאו הלכתי (ולא רק מוסרי). זוהי אינדיקציה לכך שאין שום קשר בין דיון בתקפות הקידושין לבין מעמדה ההלכתי והמוסרי של הביאה כשלעצמה.

לאחר מכן הוא מביא את הגמרא בע"ז לד ע"ב, שקובעת לדבריו כי ניתן לקדש אישה בכך שהוא זורק עליה צואת שור, אבל לא כל שור אלא רק שור שהוקדש לקרבן. הוא עצמו מסביר שהמקרה הזה בא להדגים שקידושין תקפים בשווה פרוטה, ולכן בחרו בחפץ שערכו מינימלי. טוב, אפילו אם נניח את חוסר ההבנה המוחלט של איסקוב בסוגיה, עדיין אני תוהה מה רע בדיון כזה? ובשולי דבריי ניתן כמובן לתהות מדוע מדובר דווקא בשור שהוקדש לקרבן? האם צואת שור רגיל שווה פחות? או שמא יש כאן עוד לקח שהגמרא מנסה להעביר? טוב, לא מדובר בעוד לקח אלא בלקח אחר. באופן לא מפתיע, איסקוב לא הבין מאומה גם בסוגיה הזאת.

ראשית, אציין כי הדוגמה הזאת כמו כל האחרות שלו לקוחה גם היא מירון ידען כמובן (כזכור, זהו המחקר המעמיק של איסקוב). תוכלו למצוא דיונים של ידען בסוגיה הזאת ברשת בכמה וכמה סרטונים ומאמרים, והנה מאמר אחד שלו בעניין מאתר "דעת אמת". אלא שהחוקר המעמיק איסקוב לא הקפיד על העתקה קפדנית דיה מידען. ראשית, מדובר על שור שהוקדש לעבודה זרה ולא לקרבן. שנית, לא נכון שהקידושין תקפים רק בשור שהוקדש אלא הגמרא קובעת שהם תקפים אפילו (!) בשור שהוקדש. ושלישית, הוא כלל לא הבין את הסוגיה. הדיון שם לא עוסק בשאלה מה הערך הכספי שדרוש לקידושין (שווה פרוטה) או בכלל בדיני קידושין, כפי שהוא מסביר. הדיון עוסק בשאלה האם יש ערך כספי לאיסורי הנאה, שכן שור כזה אסור בהנאה. הגמרא משווה זאת לשור שנגח אדם (שגם הוא נסקל). אם כן, הדיון לא בא ללמד שצריך שווה פרוטה כדי לקדש אישה, אלא שצואה של שור אינה כלולה באיסור ההנאה שבו (וההשלכה שמובאת היא שאפשר לקדש בה אישה).

אפשר להתווכח האם איסור הנאה של שור שהוקדש לעבודה זרה זו שאלה מעניינת או רלוונטית. אבל בהנחה שכן, וכך מניח התלמוד (בעקבות המקרא עצמו), בהחלט רלוונטי לבחון את גבולות האיסור ולראות מה כלול באיסור הזה ומה לא, כמו גם להשוות בינו לבין איסורים אחרים. בקיצור, הקידושין בצואה של שור הם מקרה מעבדה שדרכו בוחנים את גבולות איסור ההנאה של שור שהוקדש לעבודה זרה. זה בכלל לא דיון שעוסק בקידושין. אבל מבחינת איסקוב התלמוד מניח שזה מקרה מעשי ורק מעוניין לברר האם האישה אכן מקודשת או לא. הגיעו בנפשכם, איך אפשר לכתוב ספר הלכה שלא יורה לנו מה עושים במקרה כה שכיח ומקובל?! כזכור, איסקוב גם מסביר שהקידושין תקפים רק אם השור הוקדש לקרבן, אבל זה כמובן ההיפך ממה שכתוב בסוגיה: זה נאמר אפילו (!) בשור שהוקדש לע"ז ולא רק (!) בשור שהוקדש לקרבן. בקיצור, הברנש לא הבין מילה בסוגיה, ולדעתי מעולם לא ראה אותה (אלא דרך ירון ידען, וגם אותו הוא לא הבין). זוהי עדות נוספת ל"מחקר" המעמיק של איסקוב בים התלמוד.

מקרה שלישי שהוא מביא לקוח מסוגיית יבמות נט ע"ב, ובלשונו: ילדה שהתכופפה וכלב בעל אותה אנלית, האם היא מותרת להינשא לכהן גדול. טוב, אז כך. לא מדובר בילדה אלא באישה (צעירה) סתם, ובמקרה שמובא שם דובר ב'ריבה'. השאלה גם לא עסקה דווקא בכהן גדול (למרות שוודאי תודו שזה נשמע מסעיר יותר). ההבחנה בין כהן גדול להדיוט נעשתה שם בסוגיה למעלה יותר (אולי זה לא הובא אצל ירון ידען, אז איסקוב לא יכול לדעת מזה), שכן כהן גדול אסור בכל בעולה וכהן הדיוט רק בזונה. השאלה שם היא האם בעילה כזאת הופכת את האישה לבעולה אבל לא לזונה (ואז היא אסורה רק לכהן גדול), או אפילו לזונה (ואז אסורה גם לכהן הדיוט), או לא לשניהם (שכן אם אין כאן ביאה היא גם לא זונה. ואז היא מותרת לכל הכהנים). בעצם השאלה היא האם בעילה על ידי בעל חיים נחשבת כבעילה לעניין זה, והאם יש הבדל בין כדרכה ושלא כדרכה. ולבסוף, האם כל ביאה מספיקה כדי להגדיר זונה או שיש הבדל בין בעולה לזונה.

כל זה מחזיר אותנו לטור הקודם שם כבר עמדתי על כך שהתלמוד עוסק לא מעט בהגדרת המושג בעילה/ביאה שכן יש לו לא מעט השלכות הלכתיות. המקרים שמובאים בהקשרים אלו לא נועדו להכריע הלכה למעשה במקרים המסוימים שנדונים בהם, אלא לשמש כמקרי מעבדה שמטרתם בירור משמעות של מושגים ועקרונות הלכתיים. אגב, גם מערכות החוק המודרניות עוסקות בבירורים כאלה, אבל אני בטוח ששם איסקוב לא יאמר מילת ביקורת (טוב, הוא כנראה לא עשה מחקר מעמיק על מערכת המשפט. נותרה לו עוד בקעה להתגדר בה).

מסקנתו הייתה שזוהי הצגה של דרך החשיבה של חז"ל, ולכן אסור היה לתת להם לעצב את ההלכה שמחייבת אותנו עד היום (כנראה הוא היה מעצב אותה באופן נאור יותר). הוא כמובן מתעלם מכך שהמושגים שבהם עוסק הבירור רובם מופיעים בצורה זו או אחרת כבר בתורה, וחז"ל רק מנתחים ומבררים את משמעותם. העיסוק בנושאים הללו יונק מהתורה עצמה ואינו המצאה של חז"ל והתלמוד. הירידה לפרטים בהחלט כן נעשתה על ידי חז"ל ולא בתורה, בדיוק כמו שחוקי ניוטון לא עוסקים בכוח חיכוך במישור משופע עם שלוש גלגילות קשורות בחוטים, אלא בשלושת חוקי הדינמיקה היסודיים. היישומים למקרים ספציפיים ומורכבים נעשים על ידי פרשנים ועל ידי מיישמים שונים של התורה המדעית הזאת.

יחס לאישה

בשלב הבא איסקוב עובר ליחס היהדות לאישה. כדרכו, הוא מערבב כאן בין אירועים עכשוויים בבית שמש לבין מימרות חז"ליות שונות. לא אכנס לכל זה כאן, שכן אני רק אחזור על עצמי. אבל כן אומר שאני שותף לחלק מהביקורת שלו על היחס לאישה, אלא שהוא מהווה שיקוף של היחס שנהג באותם ימים.

ההיצמדות של פוסקים לעקרונות שנקבעו אז היא אכן מגרעת, אבל זו מגרעת שלהם ולא של העקרונות ולא של התלמוד. שוב, עולה כאן העניין השמרני ושוב ניתן להיווכח בערבוב המגמתי שלו בין התלמוד לבין פרשנויות שונות אליו (עד רבני זמננו, בעיקר שמרנים נלעגים שנבחרים על ידו באופן מגמתי). אחת הדוגמאות שהוא מביא לעניין זה היא פרישת אגודת ישראל מהממשלה בעקבות מינוי גולדה לראשות הממשלה. זהו ביטוי ליחס שלהם לנשים, והרי לכם ביקורת נוספת על התלמוד. משום מה הוא מתעלם מכך שכיום זה כבר כנראה לא היה קורה, ומכך שזה קרה רק במפלגה דתית שמרנית במיוחד ולא בכל חלקי החברה הדתית שנוהגת לפי התלמוד. מבחינתו זוהי ביקורת על התלמוד (כזכור, יצחק יוסף הוא מחכמי פומבדיתא הבולטים, ועיתון 'המודיע' שאותו הוא מצטט גם הוא כנראה מקור תלמודי. לפי איסקוב, התלמוד כנראה נחתם בהיכל שלמה. מוזר, חשבתי שירון ידען חתם אותו). יתר על כן, משום מה הוא לא טרח לציין שעד לפני כמה עשרות שנים בכל העולם נשים לא יכלו לבחור ולהיבחר. זו הייתה נורמה מקובלת בכל החברות ה'נאורות'. זוהי עוד ביקורת אנכרוניסטית ומגמתית, כמו רוב הביקורות האחרות שלו.

לעצם העניין, חשוב להבחין בין היחס העקרוני לנשים לבין יישומים שמבוססים על הנורמות החברתיות שנהגו באותם ימים. הזכרתי כאן בעבר שחברות דתיות ומסורתיות נוהגות לאמץ נורמות חברתיות ולהטמיע אותן במערכת הנורמות הדתית-הלכתית שלהן. דוגמה לדבר היא רצח על כבוד המשפחה (ראו בטור 389 ועוד). זוהי נורמה שנהגה במדבריות ערב, וכנראה (כך הסבירו לי פעם) אין לה מקור במקורות ההלכה האסלאמיים. אבל בקבוצות מסוימות רואים בזה צו דתי, שכן מבחינתם כל מה שנהוג הוא קדוש וניתן ממקור דתי עליון. אם זה מזכיר לכם מאפיינים דומים בהלכה היהודית, זה לא מקרה. כאמור, לביקורות הללו גם אני שותף, אבל זו אינה ביקורת על התלמוד אלא על ההיצמדות המופרזת אליו.

סיכום

אחזור ואומר שאני שותף לחלק מהביקורות שלו על השמרנות הדתית. אבל איני מערבב בין ביקורת על פרשנויות מסוימות לבין ביקורת על התלמוד. זה א"ב של מחקר, ומפרופסורים הייתי מצפה למודעות גבוהה יותר להבחנה הזאת. בנוסף, אני גם מעלה ביקורות שונות על האגדות ולימודן, אבל לא להגחכה העלובה והמגמתית של איסקוב.

הדיונים של איסקוב שנדונו בתחילת הטור, ולא פחות מכך תגובתם של ה"פרופסורים" השומעים, מזכירים לי צחקוקים של ילדים כשמשתמשים בשיחה לידם במילים 'גסות' (טוסיק, או ישבן). ילד לא מסוגל להבין שלפעמים יש דיון רציני במושגים הללו ומבחינתו ברור שמזכירים אותם רק בגלל הגסות שלהם. הוא אינו מבין שאלה הם גם איברים בגוף האדם, ויש ללמוד עליהם כחלק מלימוד הפיזיולוגיה שלנו, ולא מדובר רק בקללות ובדיחות גסות. כשמבררים סוגיות שונות בחיים שלנו ראוי ונכון התייחס גם לאספקטים שהצנעה יפה להם. דווקא חז"ל מגלים כאן פתיחות ובגרות ראויות להערכה רבה, הרבה יותר מרוב ממשיכיהם בימינו.

אבל זה בערך השלב שבו נמצאת ההתפתחות האינטלקטואלית של איסקוב ושל שומעיו. מאכזב ועצוב, וגם מהווה בבואה כואבת לחלק מהדיונים ומהמתדיינים במדעי החרטא. אם תצרפו לזה את המגמתיות שנובעת מיחסם ליהדות, תקבלו את הטראומה האינטלקטואלית שחוויתי בשומעי את ההרצאה האינפנטילית הזאת.