מהי גדלות בתורה? (טור 682)

בס"ד

באחד השרשורים היותר מביכים כאן באתר לגבי גיוס חרדים, כתב ארז את המשפט הבא:

השתכנעתי מהיום משיחה עם אותו אברך שאין "גדולים" אינם חרדיים ושהראי"ה זצ"ל עטרת ראשנו היה אחרון ה-"גדול-ישראל" שהשקפתו איננה חרדית.

הדברים יוצאים מפורשים מפי כהן גדול, אדם שניכר בו שהבנתו בתורה היא בערך כמו הבנתי בסינית עתיקה. אבל הוא השתכנע בכך עמוקות ובאופן נחרץ שכן הוא בילה ערב אחד עם אברך חרדי שדיבר (שטויות) "באופן רהוט ומשכנע". מכיוון שאין להכחיש שתחושה כזאת קיימת אצל רבים (וכמובן אצל כל החרדים, אבל לא רק אצלם), חשבתי שראוי לנסות ולהבין מניין זה בא. לכן כתבתי טור שייגע בשאלה מיהו גדול בתורה.

תינוקות שנשבו בידי עצמם

כתבתי לא פעם (ראו למשל בטורים 655, 680 ועוד) שהציבור החרדי מתנהל בצורה ילדותית (=אינפנטילית). הטיעונים שעולים כדי להצדיק את דרכו בדרך כלל מטופשים, ומשקפים חוסר הבנה בסיסי בתחומי דעת שונים וגם ביישום הלכתי. במקרים רבים מדובר בלחצים חברתיים שמכריעים את האמת וההבנה. זהו ציבור של תינוקות שנשבו, אלא שהם שבויים בידי עצמם. אבל גם במצב כזה, ואולי דווקא בו, נכון לומר שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. למה אני מזכיר זאת כאן? מפני שגם זה קשור בטבורו לשאלה שבה עוסק הטור הזה: מהי גדלות בתורה.

הטריגר הראשוני לכתיבת הטור הזה התעורר אצלי לפני כמה ימים, עת קראתי את מאמרו של יהודה יפרח ממוסף שבת של מקור ראשון בשבת שעברה, " 'תלחצו עלינו': רבנים מלב העולם הליטאי מדברים על סוגיית הגיוס" (מי שרוצה לקרוא אותו בקובץ, ראו ב-PDF). המאמר בהחלט מעניין, וניתן להתרשם מהכותרת לגבי עומק השבי שבו נמצא הציבור החרדי. אמנם יש בנותן טעם להעיר שהמונח "רבנים" בהקשר החרדי פירושו אנשים נשואים, לפעמים אברכי כולל ולפעמים ר"מים בישיבה קטנה או גדולה כלשהי. אין סיבה לחשוב שמדובר בדברים של מנהיגים חרדיים.

הדברים הללו מצטרפים לדברים שהביא הרב אלחנן ניר, במאמר מלפני כתשעה חודשים, שבו הוא מספר על פגישה שלו ושל הרב תמיר גרנות עם רב חרדי ידוע בנושא הגיוס ובכלל (הפעם כן מדובר במנהיג חרדי די בולט):

לאחרונה קיימתי ביקור ממושך, יחד עם ידידי הרב תמיר גרנות, אצל גדול תורה חרדי מוכר. בואו והיו חלק מעם ישראל, זעקנו באוזניו. הוא הבין ואף הסכים שהצדק עימנו. אבל אם אצא בריש גלי ואומר שאתם צודקים, הצטדק, ירדפו ויחרימו אותי. ואז הוסיף בכנות: אנחנו ציבור של ילדים, אתם ציבור של מבוגרים. לא נצליח להתבגר בכוחות עצמנו. המנגנון הפנימי יגדע כל ניסיון לשינוי. אתם תצטרכו לתת לנו בעיטה, רק ככה נגדל.

כל מי שמכיר את ההתנהלות החרדית לא צריך את התיאורים הללו. אין ספק שהתחושות הללו קיימות גם במנהיגות הרבנית הבכירה ביותר, שגם היא שבויה. תוכלו להתרשם מהתיאורים של יהודה יפרח על המחתרתיות שנדרשה כדי שחלק מבני השיח שלו יהיו מוכנים להתראיין בעילום שם. גם אני הבאתי בעבר תיאורים דומים. אתם מבינים שחברה שמתנהלת בצורה כזאת, שבה לא ניתן להעלות דעות לדיון פתוח והכל מתנהל תחת פחד, היא חברה מעוותת. כמובן שגם אי אפשר להתייחס ברצינות לשום דבר שחרדים אומרים. אין שום דרך לדעת מה חרדי באמת חושב, אפילו כאשר הוא מדבר בפורום פרטי. ובטח אין דרך להתרשם מהדבקות הדתית ומתפיסות העולם שלהם, שכן כלפי חוץ תמיד מוצגת פסאדה מושלמת (ראו בטור 680, בסעיף "דיון קצר על מחירי הסגירות", שעוסק במיתוס של השרידות החרדית).

האבסורד כאן הוא שמדובר בציבור שהולך אחרי מנהיגיו ששבויים בידי הציבור ועסקניו, וחוזר חלילה. הם בלולאה שלא ניתן להיחלץ ממנה, לפחות אם לא מוכנים לעשות צעדים ולשלם מחירים (ראו בסוף טור 680) וממשיכים לפחד מהצל של עצמם. כל אחד שם מפחד מהשני ונוצרת קהילה שהתנהלותה המעוותת מבוססת על פחד עצמי אחד מהשני. לכן גם אלו שכבר מוכנים להתריע על המצב ולהודות בבעייתיות שבו, ממשיכים להסתתר ולהוציא הצהרות מהארון דרך עיתונאים ואנשים לא חרדים. הם משוועים שמישהו יציל אותם מעצמם, שכן אחרי הברון מינכהאוזן שמשך עצמו בציצת ראשו והוציא את עצמו מהבור, לא מצינו חבוש שמתיר עצמו מבית האסורים.

אבל כאן ברצוני לגעת בנקודה שעלתה במאמרו של יהודה יפרח כמשיח (לא יודע למה נוהגים לכתוב מסיח, כדיבור בהיסח הדעת) לפי תומו, והיא שמביאה אותנו לענייננו כאן.

על ההבדל בין חרדים לדת"ל: פגעי  החרד"לות

אני פותח בקטע שגרם לי לכתוב את הטור הזה. בתוך המאמר, יפרח מביא את הדברים הבאים:

"מבחינת החרדי הממוצע יש סולם אחד בלבד כדי להעריך אם אתה יהודי טוב: כמה גמרא אתה לומד, מה האיכות הלמדנית שלך, מה רמת ההקפדה שלך במצוות. הוא לא מסוגל לדמיין תפיסה שיש בה שני סולמות. הוא לא מסוגל לתפוס שיש בחור ישיבה שמתפלל בדבקות כי הוא קורא שירה, וששירות צבאי הוא מימוש של ערך יהודי אותנטי. ואין מה לעשות, מול סולם הערכים החרדי – המזרוחניקים תמיד יפסידו. הישיבות הציוניות – בשעות שבהן לומדים גמרא – עושות מה שעושים אצלנו, רק בצורה הרבה פחות רצינית. הרבנים שלכם מכירים בעליונות הזו. אין רב ציוני שימחק את גדולי הדור החרדים".

הקטע הזה הוא מאלף. מעבר לשאלה הערכית המהותית מה באמת הכי חשוב (למדנות ומצוות מול עניינים אחרים), ראו את ההנחה העובדתית שמוטמעת בהם כל כך חזק, כאילו היא מובנת מאליה. הם כולם (כולל יהודה יפרח עצמו כמובן, שלא מצא לנכון להעיר על כך), הפנימו היטב את התעמולה החרדית שלפיה החרדים עוסקים בלמדנות, הם מקצוענים, ואילו המיזרוחניקעס הם לכל היותר חובבים שעניינם הוא דבקות ושירה, מעורבות אזרחית, שירות צבאי ומסירות נפש (והמהדרין, כמו המרואיינים של יפרח, מוסיפים: "מה שבהחלט ראוי להערכה"). היחס שלהם לרבנים מיזרוחניקים הוא בערך כמו שאנחנו מתייחסים לרבנים רפורמיים.

אין להכחיש שקהילות שלא עוסקות בהלכה ובלימוד, רפורמיות בוודאי אבל גם אורתודוקסיות, ממנות עליהן רבנים ורבניות שנבחנות במישורים אחרים, שאינם קשורים ללימוד. כאלו שיודעים לדבר, לצטט מהתנ"ך, לנגן יפה ולעורר את  הלבבות, לדרוש דרשות ולהטיף מוסר, לצטט משוררים וסופרים ולספר ולבאר את אגדות חז"ל. רבנים נבחנים דרך כריזמה ויכולת טיפול, דרך הבנה ואמפתיה לאנשי הקהילה, ופחות דרך רמה למדנית. איני אומר שרב קהילה צריך להיות למדן משובח או שלא חשובות התכונות הנ"ל, אבל זה מקרין על תפיסת הגדלות בתורה בכלל (ראו על כך במאמרי הזה). לצערי המחלה הזאת של זילות התואר 'רב' חדרה עמוק גם למחנה הדת"ל, שגם בו כולם זוכים לתואר רב בזכות מעלות שונות (שבחלקן אכן מעלות ראויות), אבל קצת מחפפים בעניין הלמדנות והידע ההלכתי והתורני הקלסי. לכן הציבור הזה חוטף ביושר את הביקורת החרדית.

אם אשוב לתיאור מהמאמר, הסיפא בהחלט נכונה: ראוי להעריך מישורים נוספים, מעבר ללמדנות. מצוות ומעשים טובים, מוסר, יכולת לדרוש ולדבר וכדומה, כל אלו מעלות טובות וחשובות. אבל כל אלו לא באים במקום הידע והלמדנות אלא בנוסף להם. אלא שכאן אני מגיע לכך שדווקא הרישא מקוממת אותי יותר. ברור שיהדות של למדנות בלבד היא  מעוותת ופגומה ותורה כזאת לא שווה הרבה. אבל ההנחה שהמודל החרדי משקף את הגדלות בתורה במובן הלמדני גם הוא מעוות. אני טוען שיש כאן עיוות גם ברובד העובדתי שמופיע במאמר, שלפיו גדולי התורה הם חרדים (כמו בטענתו של ארז בתחילת הטור). לדעתי בא כאן לידי ביטוי רגש הנחיתות הדת"לי, ובפרט החרד"לי, שלפיו ברור שגדולי התורה האמתיים הם החרדים. אף אחד לא מעז לפקפק בעובדה הזאת. טוב, חוץ ממני (האפיקורס) כמובן.

שורש הבעיה הוא המודל לגדלות בתורה. ושוב, איני מדבר על הצורך במעשים מעבר ללימוד ולקיום המצוות במובנן החרדי המצומצם. זה מובן מאליו. לקרוא לחרדיות הקפדה במצוות זו בדיחה, שכן כמה מהמצוות וערכי המוסר הכי חשובים מזולזלים שם באופן מחפיר, וחילול השם שנוצר מהם מוריד תהומה כל בדל ערך שיש במעשיהם ובלימודם. על כך כבר אמר הנביא "למה לי רוב זבחיכם". אבל כאן ענייננו במישור הגדלות בתורה במובנה הישיר. אני רוצה לכפור גם בזה.

המודל החרד"לי לגדלות בתורה שאוב מהחרדים. הם יכולים להצהיר הצהרות מופלאות ורחבות אופק מהרב קוק עד מחר. בסוף בסוף, מוטמעים בהם מאד עמוק המושגים החרדיים המצומצמים של גדלות בתורה. המודל שלהם הוא בערך המודל החרדי, ואין פלא שבמגרש הזה הם מפסידים. אף אחד לא יכול להיות יותר חרדי מהחרדים. אם תתחרה במגרש שלהם תפסיד. אין להשוות את כמות הלמדנים והיקף הלמדנות בין שני העולמות. החרדים משקיעים בזה את כל מרצם ואונם ומיטב אנשיהם וכישרונם, וכמובן גם דורסים ברגל גסה כל דבר אחר. על כך כבר נאמר "מימיי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת". לכן רגש הנחיתות החרד"לי הוא כל כך עמוק, ובצדק. אינך יכול להיות יותר חרדי מהחרדים. כשהתחרות במגרש שלהם ודאי תפסיד. אגב, מכאן שיתוף הפעולה המחפיר של החרד"לים עם החרדים ועיוותיהם, כפי שניתן לראות בשנים האחרונות במגרש הפוליטי. השיח כמובן נסמך על הכבוד לבעלי עמדות אחרות ולמנהיגותם הרוחנית והרבנית (נהרא נהרא ופשטיה), הקירבה לאחינו בתורה ומצוות ושאר סיסמאות נוטפות דבש. אבל ביסוד הדברים מונח רגש נחיתות עמוק מאד שנובע ממודל הגדלות בתורה שלהם.

בעיניי, אגב, זהו הפיגוע הכי עמוק שעושה החרד"לות לתפיסה ולציבור הדת"ל. האימוץ וההשרשה המובלעים של הסטנדרטים החרדיים כמודל אידאלי (למרות הצהרות מינוריות אחרות), כפי שתוכלו לראות במאמרו של יפרח, הן אצל המרואיינים והן אצל המראיין. מכאן כמובן ראיית כל מודל אחר כ"לייט", כחובבנות של מיזרוחניקעס. החרד"לים מנסים בכל כוחם לחקות את ההתמסרות החרדית לתורה, את הצמצום של התורה (תוך שנאה וביטול של האקדמיה למשל), כשעל יד זה יש עיסוק מבוקר וזהיר בשעות שאינן מן היום ולא מן הלילה ב"ש"ס הלבן" של הרב קוק (ולמהדרין גם באמונת עיתנו של הרב טאו, כתבי הרצי"ה וכו'). טוב, אף אחד לא מושלם.

סיפרתי כאן בעבר שאחרי תקופה שבה חיינו בבני ברק, התפתחה אצלי תחושה שרב עם כיפה סרוגה לא באמת יכול להיות פיגורה למדנית. היה ברור לי שכל אחד מהם, יכול לשבת אצלי בשיעור וללמוד  משהו על למדנות. לקח לי זמן רב מאד להשתחרר מרגשי הנחיתות הללו, ומההידבקות למאפיינים חיצוניים, כמו שפה עברית מודרנית, היזקקות לשכל ישר ולמקורות לא תורניים מובהקים וכדומה. כל אלו לא אומרים בהכרח שאינך למדן. בסוף התהליך, שאותו אני מתאר בטור הזה, הגעתי למסקנה שההיפך הוא הנכון. אלו תנאים לגדלות בתורה.

כפי שכתבתי בתגובה לדבריו של ארז דנן, בעיניי המצב הוא הפוך: כמעט אין גדולי תורה חרדים. נער יספרם. כדי להבין מדוע, עליי לתאר את המודל שלי לגדלות בתורה. ואדגיש שוב, אני לא מדבר על גדלות במידות ובדבקות ובמצוות ומעשים טובים. ענייני כאן בגדלות בתורה, מיהו תלמיד חכם. טענתי היא שהמודל החרדי (ומכללא גם החרד"לי) של גדלות בתורה הוא עקום ומעוות.

מיהו גדול בתורה: שלושה מאפיינים נוספים

כאמור, אין חולק על כך שבעולם החרדי יש הרבה יותר אנשים ששולטים בכל מכמני הקצוה"ח, ר' חיים והרשב"א. חלקם אנשים בעלי יכולות אנליטיות משובחות שתענוג לשמוע שיעור כללי שלהם. יש שם פוסקים עם שליטה מוחלטת בספרות ההלכתית לענפיה. זו דמותם של הלמדן והפוסק במודל החרדי. אבל האם זהו מיצויו של המושג 'גדלות בתורה'? אדגיש שאני כותב את מה שיבוא כעת מתוך הערכה עמוקה ליכולות הללו, ומתוך מחלוקת עמוקה על זילות התואר רב וחלוקתו לאנשים שלא ניחנו בידע וביכולות הללו. כל מיני רבנים ורבניות שיכולותיהם הלמדניות הן בערך כמו אלו של בחור משיעור ג בישיבה. אבל דווקא מתוך תפיסה כזאת צריך להיזהר מהכשל ההפוך: ראיית המיומנויות הללו כמיצוי הגדלות בתורה.

בעיניי גדלות בתורה צריכה לכלול כמובן ידע ומיומנות למדנית ויכולת אנליטית. אבל מעבר לזה עליה לכלול לפחות עוד שלושה דברים (שיש קשר ביניהם): שכל ישר, היכרות והבנה טובה של העולם ובקיאות סבירה בשאר חכמות (בוודאי הכרה והוקרה שלהן). שלושת אלו חסרים מאד אצל כל מי שהחרדים מכנים 'גדולי תורה'. להיפך, מבחינתם מנה סבירה של שלושת אלו אינה יתרון אלא חיסרון. זה אומר שאותו 'גדול בתורה' אינו באמת שקוע בתורה. גדול בתורה לשיטתם אמור להיות ספון בחדר מלא ספרים חומים ושחורים דהים באותיות רש"י, עם כיתוב מזהב על הכריכה: דרכי יחיאל, נחלת מהללאל, ברכת הזבח, תעלולי מחויאל וכדומה. הם חייבים להיות כתובים בשפה ארכאית, לא חדה ולא בהירה, וחלילה להם משימוש בדרכי חשיבה שלא נמסרו לנו מרבותינו מצוקי ארץ רח"ל. ואם הם מציצים בספר אחר, רק מתחת לשולחן בלי שאף אחד יידע ובלי לעשות בזה שום שימוש חלילה.

אתם תמחלו לי אם לא אביא כאן מקורות וציטוטים, מהרמב"ם על מעשה בראשית ומרכבה, והמשך בגר"א על כך שכל מי שחסר לו בשבע חכמות וכדו'. למה לי קרא סברא הוא?! אני אפילו לא חושב שחכמות אלו הן רק רקחות וטבחות לתורה. לדעתי יש להן ערך עצמי. במינוח בריסקאי חילקתי לא פעם בין 'תורה בגברא' – כלל החכמות, כולל אגדות ומוסר ומחשבה וכו', לבין 'תורה בחפצא' – לימוד הלכה ועיון תלמודי בסוגיות הלכתיות. התורה החרדית היא אכן תורה בחפצא, כלומר זו הליבה של המושג 'תורה', וחשוב לא לערבב אותה עם כל שאר תחומי העיסוק. אבל כפי שהסברתי, החלוקה הזאת לא בהכרח משקפת פער בחשיבות אלא מהות שונה (האם הערך של הלימוד הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי). קשה לפרט כאן, והארכתי בכמה מקומות בשורש העניין.

בטור 655 עמדתי על המאפיינים של חשיבה חרדית, הן בענייני העולם והן בלימוד (ראו בטור 680 על כך שהשניות החרדית והניתוק מהשכל הישר מתחיל בלימוד התורה שלהם, ומשם עובר להתייחסויות להוויות העולם ולאידאות הכלליות שבו). לפעמים תמצאו שם טיעונים לוגיים שפורמלית אכן מסקנתם נובעת מן ההנחות שלהם. חרדים בוחנים טיעון או מהלך למדני דרך הקוהרנטיות שלהם, אבל הם פחות מסתכלים אם הם מחזיקים מים מבחינת השכל הישר. מבחינת החרדים הסתירה לשכל הישר זוהי אפילו מעלה, שהרי כידוע דעת בעלי בתים היפך דעת תורה. סברות של שכל ישר יכול לומר כל אידיוט ברחוב. דברים מופרכים שמבוססים על טיעונים תקפים זו מיומנותם של גדולי תורה.

הבאתי בעבר את דבריו של הרב בני לאו, שאמר שראש ישיבה מרצה את שיעוריו בפני קהל של בחורים מבריקים שבודקים בשבע עיניים את העקביות של המבנים שהוא מציג בפניהם. אבל הם צעירים מדיי בשביל לומר לו שזה "לא עושה שכל". כך נוצרת אידאולוגיה שיוצרת תורה שמנותקת מהשכל הישר ומההיגיון הבריא, שכל מי שמסתכל עליה מבחוץ מבין שזו אינה "חכמתנו ובינתנו לעיני העמים". והמנהיגות הרבנית היא זו שמצטיינת בדרך החשיבה המנותקת הזאת. זה הפך להיות המודל לגדלות בתורה.

הניתוק מתחומי דעת אחרים מביא לכך שבעולם הישיבתי אין בהירות מושגית. ההרגל להגדיר את המושגים ולנתח אותם אפריורי לפני שעושים בהם שימוש במבנים למדניים הוא הרגל אקדמי מבורך שלא חדר לעולם הישיבות. ניתן היה לחסוך ולהבהיר הרבה מהפלפולים הלמדניים אם היינו מקדימים להם ניתוח מושגי. זה גם מניח את הרעיון הלמדני שאתה עוסק בו בקונטקסט רחב יותר עם השלכות בתחומי דעת אחרים. כך מושגת בהירות, קוהרנטיות בחשיבה, ויתר עומק. הפלפול הטכני קורם בשר, עור וגידים, ומפסיק להיות מבנה לוגי מנותק. עסקתי בכל זה בשיעוריי על ניתוח מושגי (ראו  למשל כאן).

הערה כללית

לפני שאמשיך, עליי לחדד נקודה חשובה. ברור שגם גדלות נזירית שספונה בד' אמות של ספרים דהים היא חשובה מאד. זה מודל אפשרי וחשוב של גדלות בתורה, ואיני בא לכפור בו. להיפך, לדעתי חשוב שיהיו כאלה ויש לעודד את צמיחתם. כאן ברצוני לטעון שלוש טענות: 1. זה לא המודל היחיד לגדלות בתורה. 2. גדול כזה אסור לתת לו תפקיד וסמכות הנהגה. 3. במקרים רבים לגדול בתורה מסוג כזה חסר שכל ישר ורוחב יריעה, וזה פוגע גם בפסיקות ובלמדנות שלו במובנן המצומצם. אם אלו חסרים לו, אז קשה להתייחס אליו באמת כגדול בתורה. בעניינים אלו, ראו כאן קטע משיחתי עם רועי יוזביץ, טור 163, טור 139, המאמר על שתי דמויות של רב ועוד.

דוגמה: מהי מגפה?

אחת הדוגמאות המובהקות למגבלות של גדלות מצומצמת היא התנהלותו הפושעת של ר"ח קנייבסקי וקהל מרעיתו בתקופת הקורונה (שיחתי הנ"ל עם יוזביץ נערכה בעקבות זה). איני עוסק כאן בשאלה האם יש חובה לציית לחוק, והאם הנחיות הרופאים היו בהכרח נכונות. אני גם לא מדבר על רוח הקודש של ר"ח קנייבסקי, ועל השאלה האם בסוף התברר שהוא צדק. כאן אני מדבר אך ורק על צורת ההתייחסות המצומצמת שהביאה להחלטות הבעייתיות שהוא קיבל עבור כלל הציבור החרדי, ולחילול השם הנורא שהן חוללו.

אני יכול לשער שר"ח קנייבסקי בבואו לקבל החלטה על הפעלת מוסדות הלימוד בזמן המגפה, בחן את הדברים בכלים ההלכתיים-תורניים שבהם נהג להשתמש. איני מדבר על כך שההתייחסות למגפה מושפעת מהמקרא והתלמוד שרואה בה עונש אלוהי שהדרך העיקרית להתמודד עמו הוא התפילה והלימוד (כן כן, יש גם 'השתדלות' כמובן). לפי זה, אין פלא שדווקא בזמן מגפה צריך לא לבטל את תינוקות של בית רבן מתורה, לא?! אבל כאן אני מדבר על היבט אחר.

כשתבדקו את הגדרתה של מגפה בתלמוד, תמצאו אותה במסכת תענית יט ע"א:

איזהו דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר פחות מכאן אין זה דבר.

וכך פוסק הרמב"ם בהל' תעניות פ"ב ה"ה:

ועל הדבר, איזה הוא דבר עיר שיש בה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר, יצאו ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר, היו בה אלף ויצאו ממנה ששה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר, יצאו ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר, וכן לפי חשבון זה, ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה.

וכן בשו"ע או"ח סי' תקעו ס"ב:

וכן על הדבר. איזהו דבר, עיר שיש בה ת"ק רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר. יצאו ביום א' או בד' ימים, אין זה דבר. היו בה אלף ויצאו ממנו ששה מתים בג' ימים זה אחר זה, הרי זה דבר. יצאו ביום אחד או בארבעה ימים, אין זה דבר; וכן לפי חשבון זה; ואין הנשים והקטנים וזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה; היה דבר בארץ ישראל, מתענין שאר גליות עליהם (ודוקא דאיכא דבר בכולה ולא במקצתה) (ר"ן פ"ג דתענית). היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת, שתיהן מתענות אף על פי שהן רחוקות זו מזו.

יש לנו קריטריונים מספריים ברורים שלפיהם קובעים האם מדובר במגיפה או לא. בלי להיכנס עד כמה הקביעה הזאת חדה ועד כמה היא מחייבת, סביר מאד להניח שזה הבסיס שמנחה את הפוסק החרדי המצוי בבואו להכריע בשאלות כמו אלו.

אלא שאני משער שר"ח קנייבסקי כמו שאר הפוסקים החרדים לא שמעו מעודם על המושג "תהליך אקספוננציאלי". מגיפה היא תהליך כזה, ולכן קצב הגידול שלה לא ממש נתפס בעיני מי שאינו בקיא בדבר. כדי להמחיש את העניין אביא דוגמה ששמעתי פעם (כבר הבאתי אותה בעבר). נסו לחשוב על דף נייר גדול מאד. אתם מקפלים אותו ואז עוביו גדל פי שניים. מקפלים עוד פעם, וזה גדל פי ארבע, וכן הלאה. כמה פעמים צריך לקפל דף כזה כדי שעוביו יגיע מהארץ לירח?… טוב, התשובה היא לא מיליון מיליארדי פעמים, וגם לא אלף. מדובר בארבעים קיפולים. שימו לב, ארבעים (!!!) קיפולים של דף שעוביו מילימטר אחד, מביאים אותנו לעובי שהוא כמרחק מכדור הארץ לירח. רק כדי שתוכלו ולהתרשם, הקיפול האחרון (אחרי 39 קיפולים), מוסיף לעובי עוד חצי מהמרחק מהארץ לירח (מכפיל את העובי וכך מביא אותנו לירח). תהליכים אקספוננציאליים הם מאד מפתיעים. הם מתחילים לאט לאט, מילימטר ועוד מילימטר. אבל מהר מאד אנחנו מגיעים לתוספת של קילומטרים ומיליוני קילומטרים בקיפול אחד של דף נייר.

כעת חשבו על מגיפה שביום הראשון מת בה אדם אחד. כך גם ביום השני. ביום השלישי מתים שניים. כל אלו הן תנודות סביב תהליך אקספוננציאלי שאם לא תנטר אותו מיידית, כי אז מהר מאד יהיו לך אלפי ומאות אלפי הרוגים בכל שעה. הקריטריון של כמה  מתים יש בכל יום אינו רלוונטי בשום צורה לתהליכים כאלה. האבחון שלהם קשה ודורש מקצועיות (וגם היא לא  תמיד מצליחה להתמודד, כפי שראינו גם בקורונה), והבנת משמעותם של תהליכים כאלה דורשת היכרות מינימלית עם חישובים מתמטיים. לכן מי שלא מכיר תהליכים אקספוננציאליים לא יכול לקבל החלטות בשאלות מהסוג הזה.

זה לא עניין טכני בלבד. זה חלק מהגדלות בתורה. הבנת העולם, היכרות עם תחומי דעת שונים, או לפחות מודעות לבעיות ומוכנות להיוועץ, לדעת במי להיוועץ (רמז: לא בגפני ודרעי) ולהבין מה שאומרים לך היועצים. זה דורש היכרות והערכה כלפי תחומי דעת כאלה. פוסק שיושב ספון בחדרו עם אותן ספרים עבשים ומקבל החלטות ברוח הקודש בלי להתייעץ, עלול להביא לאסונות. אבל מעבר לתוצאות, כאן אני טוען שקודם כל הוא פוסק הלכה לא נכון. זו לא רק בעיה פרקטית וסכנה, אלא זה מעמיד בסימן שאלה את גדלותו כפוסק הלכה.

דוגמאות הלכתיות נוספות

חשבו על שאלה הלכתית לגבי צירוף למניין בזום. כתבתי בעבר שלדעתי ניתן לצרף למניין אנשים שנמצאים בפגישת זום משותפת, גם אם פיזית הם נמצאים במקומות שונים ומרוחקים מאד. הסיבה לכך היא שמפגש כזה נחשב כשהות באותו מקום, כלומר אתר. לא בכדי 'מקום' ברשת קרוי 'אתר', שכן התחושה של אלו שנמצאים בו היא תחושה של שהות משותפת, ממש כמו שחשים אלו שנמצאים באותו חדר. אפשר כמובן להתווכח על הטענה הזאת, אבל מי שלא חווה מעודו את החוויה הזאת לא יוכל להבין אותה. שאלה כזאת לא ניתן להפנות לר"ח קנייבסקי או לרב אלישיב, מפני שהם לא מצוידים בכלים להבין אותה ולענות עליה.

הוא הדין לגבי שאלות שנוגעות למעמד האישה בבית הכנסת או בכלל. חשבו על שאלה של השתתפות בהופעה של זמרת. פוסק חרדי מן השורה ודאי יאסור זאת על הסף. גם אם השואל יסביר לו שהוא נהנה מהאיכות המוזיקלית של שירתה, אותו פוסק ודאי ידחה זאת על הסף ויחשוב שהוא רק מנסה למצוא היתר. ברור לאותו פוסק שמדובר ברצון שיש בו מרכיב מיני, אחרת מדוע שמישהו ירצה לשמוע דווקא זמרת. הוא מעודו לא שמע זמרת ולא מבין את הערך המוזיקלי שאנשים רואים בשירה כזאת. לכן מבחינתו שמיעה של זמרת היא בוודאי רצון לעורר הרהורים אסורים.

הוא הדין בשאלה לגבי עליית אישה לתורה, או אפילו דיון אם לאפשר לה לומר דבר תורה (מה הבעיה בזה בכלל?). פוסק שייזקק לשאלה כזאת צריך להבין את הסיטואציה, להבין את משמעות הדברים עבור האישה והקהילה, ולפוסק חרדי מן השורה אין דרך לענות על שאלה כזאת שכן הוא לא מבין את הסיטואציה. עקרונית הוא יכול לעשות זאת אם יהיה קשוב לדברי השואל ולתיאוריו וייתן לו קרדיט שהוא לא רק רוצה למצוא היתר אלא מתאר דברים כהווייתם.

אין בכוונתי לטעון שכל פוסק שלא מכיר את הסיטואציה  פסול מלדון בה. מדובר אי היכרות קיצוני, כלומר סיטואציה שרחוקה מעולמו של הפוסק מרחק רב (ראו במאמרי כאן). מעבר לזה, צריכה להיות לו מוכנות להקשיב ולבחון את הסיטואציה מעיניו של השואל. במקרים כאלה אני בספק רב עד כמה תוכלו למצוא זאת אצל פוסקים שמרניים. עצם השמרנות והסגירות שלהם לא מאפשרת להם לשקול את הטיעונים הלל ברצינות, גם אם יש מקום לשיקולים ולצדדים כאלה.

פוסק חרדי לפעמים מתעלם לגמרי מצרכים של אנשים בני קהילתו שלו. פוסקים שאוסרים על נשים לנהוג, או על בחורי ישיבה לטייל בבין הזמנים וללמוד נהיגה, על השתתפות בערבי זמר (חרדיים של זמרים גברים) וכדומה. נראה שהם מנותקים לחלוטין מהבנת הצרכים והאווירה, ומטילים עומס בלתי אפשרי על צאן מרעיתם. זהו ביטוי לניתוק מהכרת העולם החרדי עצמו.

אפשר למצוא עוד ועוד דוגמאות למצבים כאלה. אמנם ניתן לטעון שלא סביר לדרוש מכל פוסק להכיר כל סיטואציה שהוא דן בה. טענתי היא שבהחלט אין דרישה כזאת, אם כי ראוי להכיר את הסיטואציות הרווחות (כמו שימוש במחשב ובאינטרנט), ובטח סיטואציות בעולם החרדי עצמו. בכל אופן, צריכה להיות לו מוכנות להקשיב לאנשים שחיים את הסיטואציה ההיא ולהתחשב בתיאורים שלהם.

בה במידה חשוב שפוסק שמקבל החלטות ציבוריות ופוליטיות (כמו אלו שמנחים את המפלגות החרדיות) יבין כיצד מתנהלת מדינה (לעומת קהילה), מה שמאד חסר בהנהגה התורנית החרדית. עושה רושם שפוסקים לא מבינים את ההבדל. תוכלו לראות זאת בנימוקים שעולים לפטור חרדים מגיוס (ראו למשל את הדיון ההזוי כאן). חרדים טוענים שעכשיו אין סכנה ממשית שכן די בחיילים כעת כדי לטפל בבעיות (ואם לא, אז שיגייסו בחורי הסדר בתקופות הישיבה שלהם, או יאריכו עוד את שירות הסדיר והמילואים, כמו שהאמת עשתה הממשלה המופקרת שלנו שמנוהלת על ידי חרדים). ומה אם תיווצר סכנה ממשית של מלחמה רב זירתית? טוב, אז כבר נתגייס. הם מתעלמים לחלוטין מהעומס הנורא על משרתי המילואים ומהמשמעויות הכלכליות והחברתיות שלו. הם מתעלמים מזה שצבא מודרני לא יכול להתנהל באופן שמגייסים כשיש סכנה. אנחנו לא בתקופת התנ"ך, וכשהאויבים על הגדרות לא נוכל אז לגייס אנשים ולהכשיר אותם ללוחמה מודרנית. הטיעונים הללו אינם רק טיעונים של אברכים מן השורה. אני די בטוח שגם המנהיגים שלהם רואים את הדברים כך. הם לא מבינים איך מנהלים מדינה, ומה ההבדל בינה לבין קהילה. מבחינתם הם עדיין בוורשה או בווילנא.

כשלים בלמדנות צרת אופק

כל אלו הם כשלים בפסיקת הלכה. גדול בתורה שמקבל מנדט של מנהיגות והכרעת הלכה והנהגה ודאי צריך להימדד גם בפרמטרים הללו. אבל מה לגבי למדן (ראש ישיבה)? הוא נותן שיעורים וכותב חיבורים למדניים, אבל אינו פוסק הלכה ולא מורה הוראות למעשה. האם לגביו יש בעיה בצרות אופק? דומני שיש גם כשלים ופגמים בלמדנות של רבנים צרי אופק. הבנה רחבה ועמוקה יותר של סוגיות מתקבלת אצל מי שאופקיו רחבים יותר. העומק ורוחב המבט הלמדני מושפע גם מהיכרות עם לוגיקה, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, כלכלה ושאר מדעים וחכמות, כל אחד כנטיותיו וכישוריו. ושוב, אין הכוונה שלמדן צריך להיות בקיא בכל החכמות. זה כמעט בלתי אפשרי. אבל צריך להיות לו יד ורגל, הבנה, הכרה והוקרה שלהן. בניגוד לפסיקת הלכה (כמו במגיפה אקספוננציאלית), כאן אפילו לא יועיל להיוועץ במומחים, שכן בדרך כלל אין כאן שאלה קונקרטית שהוא יבין לבד שהיא דורשת ייעוץ.

אני חושב שיש כאן באתר כמה וכמה דוגמאות לחשיבה למדנית שניזונה מזיקות לתחומי דעת נוספים. ניטול שתי דוגמאות. חשבו על קל וחומר של 'בכלל מאתים מנה'. קל וחומר רגיל מסיק מסקנות מיחס של חומרא וקולא בין שני הקשרים. לדוגמה, במשנה ב"ק כד ע"ב לומדים שקרן חייבת בחצר הניזק בקל וחומר משן ורגל. קל וחומר כזה יכול להידחות בגלל פירכות שיראו שקרן אינה בהכרח חמורה משן ורגל, או שחצר הניזק אינה בהכרח קלה לחיוב מרשות הרבים. אבל יש סוג אחר של קו"ח שמכונה 'בכלל מאתים מנה', שכמה וכמה אחרונים מניחים שאין ולא יכולה להיות עליו פירכא הגיונית. לדוגמה, "אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן". פתיחת בור מחייבת את בעל הבור בתשלום על נזק שנגרם בו. אז מי שכרה את כל הבור ולא רק פתח אותו, ודאי חייב. כאן היחס בין פתיחה לכרייה אינו רק קולא וחומרא אלא הכלה. כל כרייה כוללת בתוכה גם פתיחה, ולכן כל דיני הפתיחה ודאי צריכים להתקיים גם בכרייה. כאמור, כמה אחרונים סבורים שעל קל וחומר מהטיפוס הזה לא יכולה להיות פירכא, שכן לא מדובר ביחס של חומרא אלא של הכלה. אך בטור 318 הראיתי שהדבר אינו כן. הבנה פילוסופית, הכללה ומבט רחב יותר שרואה גם ממדים משפטיים ומדעיים, יכולים לסייע ללומד להבין זאת.

דוגמה אחרת היא מושגים של סמכות. בכמה מקומות הבחנתי בין שני מושגים שונים של סמכות: סמכות פורמלית ומהותית. סמכות מהותית היא סמכות של מומחה לדבר, והיא נובעת מכך שהוא כנראה יודע יותר ומיומן יותר ממני בתחום ההוא ולכן הוא כנראה צודק. סמכות פורמלית היא סמכות שניתנת לאדם או מוסד שמבוססת על היותו מי שהוא, כמו סמכות של הכנסת או של הקב"ה. הרבה הסתבכויות בסוגיות של סמכות נוצרות בגלל שאנשים לא מבחינים בין שני סוגי הסמכות הללו. בין היתר, סמכותו של התלמוד מוצגת כתוצאה של היות האמוראים בעלי כריזמה רוחנית ויכולות עילאיות (כל אחד מהם יכול להחיות מתים). ההיזקקות להנמקות כאלה מעידה שאנשים סבורים שמדובר בסמכות מהותית (חכמי התלמוד לא יכולים לטעות). אבל האמת היא שסמכותם היא פורמלית ולא מהותית. וראיה לדבר היא כמה וכמה טעויות שמוצאים בתלמוד, ולא רק בעניינים מדעיים ומתמטיים. עוד כשל שנובע מחוסר ההבחנה הזה הוא ייחוס סמכות של "לא תסור" לחכמי הדור, שכמובן מתבססת על "דעת תורה" שיש להם.

אלו כמובן שתי דוגמאות סתמיות, מתוך רבות מאד. כך, למשל, ניתוח מחלוקות הרמב"ם והרמב"ן בשני השורשים הראשונים, צריך להיעשות מתוך מודעות למשמעויות המשפטיות של שתי השיטות, אבל בספרות הפרשנית (המועטת מאד) על השורשים לא תמצאו זאת. כל הספר ישלח שרשיו מלא בהשלכות למדניות של תחומי דעת שונים על הבנת משמעות דברי הרמב"ם בשורשים. ועוד לא דיברנו על הבנת דרכי ומידות הדרש, ובפרט דרכי הדרש ההגיוניות (קל וחומר ובנייני אב והפירכות עליהם). ניתוח לוגי של המידות הללו פותר המון קשיים שללמדן מן השורה אין דרך להתמודד עמן. ידע כלכלי כמובן יכול מאד להועיל להבנת סוגיות כמו אלו שבפרק הזהב (על כסף וסחורה ומשמעותן של עסקאות שונות – ראו בטורים 522 – 525), על הבנת המושג הלמדני 'חלות' (ראו במאמרי כאן), הבנת משמעותן של התנגשויות שונות בין כללי הלכה (כמו עשה דוחה לא תעשה ועוד) וכללי מוסר, ניתוח של סוגיות הלכה ומוסר, סוגיות של ראיות הסתברותיות (226, 228), של דיני רוב למיניהם, כמו קבוע (כמה וכמה טורים כאן באתר) ועוד ועוד.

בסוגיות רבות הלמדנים עושים חשבונות אנליטיים ובונים מבנים גבוהים ומורכבים שמתארים את השיטות בסוגיא, כאשר ניתוח מושגי מקדים היה חוסך חלק ניכר מהעבודה, והנחת הדבר בקונטקסט רחב יותר היה מאיר אותו באור יקרות (ראו בסדרת השיעורים על ניתוח מושגי).

כמה הערות משלימות

ככלל, להבנתי גדלות בתורה אינה שונה מכל תחום אחר מבחינת אופייה. מדובר בהתמחות בתחום דיסציפלינרי כמו בכל תחום אחר. ישנם שני הבדלים עיקריים מול שאר התחומים:

1. ההיקף. גדלות בתורה דורשת מעבר לשליטה בחומר עצמו ובמיומנות הניתוח והסינתזה, גם גדלות אינטלקטואלית כמה שיותר רב תחומית (הזכרתי קודם כמה וכמה דוגמאות לתחומים שעשויים להיות חשובים, אבל עקרונית כל תחום הוא כזה). אמנם רוחב הדעת האינטלקטואלי הוא ערך כשלעצמו גם מעבר לגדלות בתורה, אבל הוא לא בהכרח תורם לתחום הדיסציפלינרי המסוים שבו עוסקים (לפעמים כן). יש משמעות אחרת ומשקל אחר לאמירה שמישהו גדול בתורה לעומת האמירה שהוא מתמטיקאי גדול.
2. ההבדל המהותי יותר אינו באופי הגדלות אלא בשאלות הבאות:

• כמה חשוב להיות גדול בתורה מול חשיבות הגדלות בתחום אחר. גדלות בתורה היא ערך, וגדלות בתחום דעת אחר פחות (אם בכלל). ולכל הפחות זה ערך בחפצא וזה בגברא.
• בלימוד תורה חשוב ליישם את מה שלומדים (ללמוד על מנת לקיים) ולסיים במסקנות מעשיות (תלמוד שמביא לידי מעשה). המתמטיקאי אינו משולש וזה לא פוגע באיכות המתמטית שלו, אבל תלמיד חכם צריך ליישם את תורתו ואם אינו מיישם זהו פגם.

כאן רק אעיר שאין כוונתי לטעון שמטרת הלימוד הוא היישום, כלומר שהלימוד הוא בעל ערך אינסטרומנטלי. להיפך, גדלות בתורה היא ערך לעצמו ולא ליצור אנציקלופדיה חיה שמטרתה לסייע לקיים את ההלכה. עצם ההחזקה בתורה וההתעמקות בה היא ערך כשלעצמה. ראו על כך בטור 479 ובמאמרי כאן.

אחת הנפ"מ מהתמונה הזאת היא שאין ערך מוסף בלימוד הלכות שבת על פני לימוד קדשים וטהרות. את שניהם יש ללמוד אליבא דהלכתא במובן הזה. להבנתי, פלפולים אינטלקטואליים בתורה הם הם מהות העניין והגדלות בתורה, אלא שהפלפול צריך להיעשות נכון, באופן רחב ומתוך אופקים עמוקים, עם שכל ישר ולהסתיים במסקנות מעשיות.

בדיון שניהלתי בעניין זה בוואטסאפ, עלתה אמירתו של ר"א שפירא ז"ל, שגדול בתורה הוא מי שיכול להתיר עגונות. עניתי על כך שלדעתי התרת עגונות אינה תחום כל כך מורכב בהלכה. הוא לא יותר מורכב מאיסור והיתר, מדיני נזיקין וחושן משפט וכדומה. יש לו שם כזה בגלל האחריות הכבדה שמוטלת על מי שעוסק בו, כלומר בגלל ההשלכות הנכבדות שיש לו על נשים (זה בערך כמו האמירה שרפואה היא המדע הכי חכם ומורכב, שאין רחוקה מן האמת ממנה. גם שם האחריות היא כבדה, אבל העומק והמורכבות ממש אינם בולטים לעומת מדעים אחרים, בלשון המעטה. רופא הוא מכונאי של מכונה מורכבת ובעלת ערך ומשקל סגולי). הוספתי שגם בתחום של היתר עגונות, לא מדובר בידע הלכתי במובנו המצומצם. הבנת העולם מאד חשובה, שכל ישר לא פחות, ואפילו הבנה סטטיסטית ומדעית (ראו על כך בטורים 612 – 614).

סיכום

כפי שכתבתי למעלה, טור זה לא בא לערער על גדלותם של אנשים שמתמסרים ללימוד תורה וספונים בחדרם בד' אמות של הלכה. טענותיי הן שגדלות כזאת לא מתאימה להנהגה ציבורית (בניגוד למיתוס שההתמסרות לתורה מביאה אדם לתשובות הנכונות גם בלי היכרות עם העולם ועם תחומי הדעת הרלוונטיים), הוא בא להציע מודלים נוספים לגדלות, וגם לטעון שהמודל הזה במקרים רבים לוקה בחסר, בעיקר בגלל שלושה דברים: חוסר היכרות עם העולם, חוסר היכרות עם תחומי דעת שונים והיעדר שכל ישר. הדברים מתחדדים שבעתיים בתקופתנו שמשקלו של הידע התורני הולך ופוחת, ומשקלם של כל אלו עולה (עד שיבוא GPT וירוקן גם את זה מתוכן).

כל החסרונות הללו אינם מקוזזים בידע אנציקלופדי ופלפולים אנליטיים. ואני כותב זאת כמי שמאד מעריך את היכולות הללו. רבנים שמנהיגים את עדתם בצורה כל כך מנותקת וילדותית אינם גדולי תורה, לפחות לא במובן הרלוונטי. אלו ילדים עם יכולות אנליטיות מרשימות. מטרתי בטור הזה הייתה לשבור את המודל האינפנטילי הזה ואת רגשי הנחיתות הלא מוצדקים כלפיו. מסיבה זו אני מתעקש לא לשחק את משחקי הכבוד למנהיגי כל הזרמים החרדיים והשמרניים. זה מקבע את רגש הנחיתות הזה, ומטמיע אותו אצל החרדים והדת"לים גם יחד.

ההנחה שהתמקדות טוטלית היא תנאי הכרחי לגדלות בתורה היא אולי נכונה, אך זהו תנאי הכרחי (וגם זה לא לגמרי) ובהחלט לא מספיק. הכרת העולם, כולל ספרות והגות ומדע, הם מרכיב חשוב מאד בגדלות בתורה. זה כמובן לא מחייב כל פוסק או למדן לעשות תואר אקדמי (אם כי מאד רצוי לדעתי), אבל להכיר, להתמצא ולהוקיר בהחלט כן.

לסיום, אני מציע כעת לבחון שוב את ההנחה שרוב ככל גדולי התורה הם חרדים. הדבר תלוי כמובן מהו המודל שלכם לגדלות בתורה, אבל דומני שבפרמטרים שהוצגו כאן התשובה תצא שונה בתכלית מהתשובה הרווחת שמניחה כמובן מאליו את המודל החרדי-שמרני.