תכליתנות קוסמית ובלבולי מוח אקספוננציאליים (טור 690)

בס"ד

מוקדש לבתי רבקה תליט"א באיחולי הצלחה במבחנים

לפני כמה ימים שלחו לי שאלה מה דעתי על 'תכליתנות קוסמית'. לא היה לי מושג על מה מדובר, ולכן בינותי ברשת. מה שמצאתי הוא מאמר בעיתון הארץ, מאת גדעון לב, שמראיין את פיליפ גוף, שהוא כנראה המייסד של אותה משנה עלומה ואניגמטית, ומתאר את עיקרי הגותו. המאמר עונה לשם התמציתי הבא: "הסבירות שייווצרו באקראי תנאים לחיים היא אפסית. האם היקום עצמו תיכנן את זה?". אני חייב לומר שגם אחרי קריאת המאמר לא באמת היה לי מושג על מה מדובר, ואני מרשה לעצמי לשער שגם לכותב ולמרואיין לא ממש. אבל חשבתי לעצמי שזוהי סיבה מספיק טובה להקדיש טור כדי לגבש את היחס הראוי לבלבולי מוח פסאודו-אינטלקטואליים כאלה, שמאפיינים לא מעט מה'הגות' בת זמננו. אנשים משועממים ממציאים מושגים ומלהטטים בהם כאילו יש כאן טענה כלשהי (למרות שאין), ובכך נוצרת לה במין הוקוס פוקוס אינטלקטואלי הגות חדשה ומקורית יש מאין (בעצם אין מאין). תחושה דומה קיימת אצלי לגבי דיונים על פנתאיזם ופנאנתאיזם וכל המשיק למשחקי המילים הריקים הללו, שמעסיקים כל מיני חוקרי פילוסופיה משועממים וגורמים להרס כבד של יערות ברזיל לשווא (ראו על כך בטור 587).

בגלל אורכו של המאמר, אני מצרף אותו בקובץ  ולא מעתיק אותו לכאן. במהלך הטור אביא רק את הקטעים שאליהם אתייחס. אני מניח שבמבט ראשוני יש לא מעט קוראים שיתייחסו לרעיון שמתואר בו כמקורי, חדשני ומעניין (לא פעם נשאלתי כאן באתר על 'פאן פסיכיזם', שעשוע משיק לסוגייתנו. ראו למשל כאן). דווקא בגלל זה כדאי להקדים ולקרוא את המאמר לפני הטור, שכן הלקח מהניתוח שיוצג כאן הוא חשוב וכללי.

הדיכוטומיה בפתיח

מייסד התפיסה הזאת הוא פיליפ גוף, מאוניברסיטת דורהם, בספרו Why? The Purpose of the Universe. לב פותח את התיאור בדיכוטומיה בין החשיבה הדתית העתיקה שלפיה לכל היקום ולכל דבר בו יש תכלית (שכנראה ניטעה בו על ידי בוראו), לבין התפיסה המדעית שדחקה אותה בגסות הצידה, ושלפיה אין תכלית לשום דבר. המדע רואה את העולם כאוסף שרשראות סיבתיות של אירועים שבהן כל אירוע גורר את הבא אחריו. הסיבתיות החליפה את התכליתיות (ראו על המיתוס הבדיוני הזה במצוי הראשון בסוף השיחה השלישית. יש גם כמה שרשורים בשו"ת בנושא, אך להפתעתי גיליתי שכנראה טרם הקדשתי לזה טור).

גוף ולב מזהים את המחלוקת הזאת עם האמונה הדתית, ולכן גוף מתאר כיצד למרות שגדל בבית דתי שדגל בתפיסה הראשונה מצא עצמו בשלב כלשהו מצטרף לריצ'רד דוקינס, מכוהני הקבוצה השנייה. אלא שעם הזמן, אומר גוף, הצטברו עדויות שגרמו לו לחשוב שאף אחת משתי התפיסות לא באמת מספקת את הסחורה במלואה. במילותיי שלי: נראה היה לו שיש משהו מעבר לסיבתיות המדעית (בשלב זה במאמר עוד לא פגשנו את אותן עדויות), אבל עדיין ברור לו שאין אלוהים (לא הבנתי למה).

בגלל המצוקה הזאת, גוף פיתח גישה שלישית, שכן מתאימה לדבריו לכל העדויות הקיימות, והוא מכנה אותה "תכליתנות קוסמית" (cosmic purpositivism). לפי גישה זו, הדבר שמצוי ברמה היסודית ביותר של המציאות אינו חומר וגם אינו אלוהות, אלא תודעה והתכוונות למטרה — של היקום כולו. הוא מיד מתנצל על המיסטיציזם שבדבריו, אבל משווה זאת למהפכה המדעית שגם אותה מיאנו לקבל בהתחלת העת החדשה. אם כן, לפנינו ניצב הכוהן הגדול החדש של העולם, מחולל המהפכה הבתר מדעית (זהו 'האורתופד היהודי', שאינו אורתופד וגם לא יהודי. ראו בטור 688).

אם אתם שואלים את עצמכם מהן אותן המון העובדות החדשות שעליהן הוא מדבר, התשובה מגיעה מיד: הכוונון העדין (fine tunning).

הכוונון העדין

אתאר את העניין בלשונו:

העדויות שגוף מדבר עליהן נוגעות לחלק גדול מן הקבועים הפיזיקליים. המשוואות שמתארות את חוקי הטבע כוללות מספרים בסיסיים רבים, המכונים "קבועים". מספרים אלה מתארים למשל את המאסות של החלקיקים היסודיים, או את עוצמת הכוחות שפועלים ביניהם. סימולציות ממוחשבות שהריצו חוקרים כדי לבדוק מה היה קורה לו היו הערכים אחרים גילו שגם שינויים פעוטים בחלק מהערכים היו גורמים לכך שהיקום לא היה מאפשר חיים.

בהמשך המאמר הוא מביא פרטים מדויקים יותר לגבי הכיוונון:

הפיזיקאי ד"ר לוק בארנס מאוניברסיטת סידני המערבית באוסטרליה, מהחוקרים הבולטים בעולם בתחום הכוונון המדויק, אמר למוסף הארץ: "בתור פיזיקאים, כשאנחנו מנסים להבין את היקום, אנחנו כותבים משוואות. הן כמו קופסה שאליה נכנסות הנחות ויוצאות תחזיות. אם התחזיות הללו מאושרות על ידי ניסוי, אז אולי ההנחות שלנו היו נכונות, או קרובות לנכונות". במקרים רבים, המשיך בארנס, מה שמכניסים למשוואות כ"הנחות" הם פשוט מספרים, כמו "מאסת האלקטרון" או "עוצמת הכוח האלקטרומגנטי" או "כמות האנרגיה האפלה ביקום". "אנחנו יכולים למדוד את ה'קבועים הבסיסיים' הללו", המשיך בארנס, "אבל אנחנו לא יודעים למה הם מה שהם. אם כך, מה אם הם היו שונים? אנחנו יכולים לשנות את הקבועים האלה בהנחות, ולראות אילו 'תחזיות' יוצאות מהקופסה. ישנם 31 קבועים בסיסיים במודל הסטנדרטי של הפיזיקה, ומתברר ששינוי קטן בכעשרה מהם מביא ליקום שאינו מסוגל לקיים חיים".

לפי חישוביו של בארנס, ההסתברות שהקבועים ייפלו במקרה בטווח הצר שמאפשר קיומם של חיים, כמו שקורה ביקום שלנו, היא 1 ל–10 בחזקת 136. או במילים אחרות, בלתי אפשרי בפועל.

צריך לומר ביושר, ש'העובדות החדשות' הללו ידועות כבר די מזמן. הן משמשות מאמינים רבים (כולל אותי) כטיעון לטובת קיומו של מתכנן קוסמי, אלוהים. האתאיסטים, כמובן, אינם מקבלים זאת. אין להם הסבר טוב לכך, אבל הם נתלים במקרה (כשמתאים להם המקרה הוא מוצא מצוין. כשלא מתאים להם, מי שידבר על מקריות יאושפז במוסד לחולי איגיון לא רציונליים).

ההסבר היחיד שמציע מסגרת אלטרנטיבית להבנת הכיוונון העדין הוא הטיעון האנתרופי. בניסוחו הגס הוא אומר שלולא היו נוצרים ביקום שלנו (או לפחות בפלנטה שלנו) תנאים שמתאימים להיווצרות חיים לא היינו כאן כדי לתהות על כך. הסברתי לא פעם מדוע זוהי שטות. זה שלא היינו כאן לא אומר שהאירוע אינו חריג סטטיסטית. אם קורה אירוע נדיר מאד ואין מי שחוזה בו הוא עדיין נדיר ועדיין דורש הסבר. בניסוח מדויק יותר של הטיעון מציעים את תורת המולטיוורס (היקומים המרובים), שלפיה נוצרו ונוצרים אינספור יקומים שבכל אחד מהם מערכת קבועים (או חוקים) אחרת, ואנחנו נמצאים באותו יקום שמאפשר חיים. אין פלא, אם כן, שאנחנו כאן (וגם אין פלא שהתנאים השוררים כאן מאפשרים חיים, כטענתו של בעל חובות הלבבות. אם הם לא היו מאפשרים לא היינו כאן).

טענה נוספת מאותה משפחה אומרת שהחיים אינם דבר מיוחד, שכן בכל יקום עם כל מערכת חוקים (או ערכי קבועים) היו נוצרים יצורים מורכבים כלשהם, גם אם לא יצורים חיים כמו ביקום שלנו. לעתים אפילו מובאות סימולציות שלכאורה מראות את התופעות הללו (הסברתי לא פעם מדוע הן ממש לא מראות זאת. ראו למשל בקצרה כאן). אם כן, אצלנו המורכבות נראית כמו החיים הביולוגיים שמוכרים לנו, אבל אין בכך שום דבר מיוחד. כל אלו טענות קלושות מאד, אבל הן אינן הנושא שלנו.

לב ממשיך לתאר את הכיוונון העדין:

סטיבן הוקינג עמד על כך ב"קיצור תולדות הזמן". "ברור לעין שישנו טווח מצומצם של ערכים לקבועים הפיזיקליים שמאפשר התפתחות של צורות חיים אינטליגנטיות", הוא כתב. "רוב הסטים האפשריים של ערכים היו מביאים להתפתחות יקומים שאולי היו עשויים להיות יפים מאוד, אבל לא היו כוללים אף אחד שיכול להשתאות למראה היופי הזה".

ברקע הדברים יש כאן כמובן התמודדות עם המסקנה הדאיסטית של הכיוונון העדין, הטיעון שלכאורה גוזר ממנו את קיומו של אלוהים. על אף הדמיון בין הטענות שהבאתי למעלה, שימו לב שהוקינג טוען כאן רק את הטענה האחרונה. טענתו היא שאמנם רק ביקום כמו שלנו יכולים להיווצר חיים וזה אמנם מיוחד מאד, אבל ביקומים אחרים גם היו נוצרות מורכבויות מסוגים אחרים. אלא ששם לא היה מי שיתפעל מזה כי היצורים ההם היו ללא מודעות (הוא כנראה מניח שרק חיים מאפשרים מודעות וחשיבה. אין לי מושג על בסיס מה הוא מניח את ההנחה המופרכת הזאת. אבל לאתאיסטים מותר הכל).

לב ממשיך ומסביר:

עם גילויים של עוד ועוד קבועים פיזיקליים התברר שהיקום מכוונן במדויק (Fine–tuned) לקיומם של חיים. לדברי גוף, מדובר ב"אחת התגליות המדהימות ביותר של המדע המודרני". הנקודה המכרעת, כפי שציין הוקינג, היא שלקבועי הטבע אין שום הסבר תיאורטי. הם פשוט כפי שהם. "יכול להיות שמחר נגלה מדוע הם כאלה", אומר גוף, "אבל יכול גם להיות, וזה תואם יותר לכיוון שאליו מצביעות העדויות מהעשורים האחרונים, שכאשר תהיה לנו תיאוריה שלמה של הטבע נגלה עוד מספרים מכווננים בדייקנות".

אם כן, היקום אולי לא מיוחד, ולכן אין צורך להגיע לקיומו של אלוהים, אבל כן ניתן לומר שהוא מכוונן ליצירת חיים (כלומר המורכבות המיוחדת שלנו). בשולי דבריו יש עוד שתי טענות: הראשונה היא שבהמשך נגלה עוד מספרים מכווננים (איני יודע מניין הוא שואב זאת). השנייה היא שאין הסבר לערכי הקבועים. לא ברור האם כוונתו של הוקינג הייתה לומר שבינתיים אין הסבר או שאין צורך לחפש הסבר. הטענה שבינתיים אין הסבר היא פשוטה לגמרי. יתר על כן, עוד מעט אסביר מדוע לדעתי לא יכול להיות שנמצא הסבר גם בעתיד. לכן אני מבין שכוונתו לומר שאין צורך בהסבר (אחרת היינו מגיעים למסקנה שיש אלוהים רח"ל). על כך גוף כנראה חולק, כפי שאעיר מיד.

למה לא ייתכן הסבר: אלוהי הפערים (God of gaps)

ברקע שאלת ההסבר נמצאת סוגיית 'אלוהי הפערים'. בריאתנים רבים נוטים להביא ראיות לקיומו של אלוהים מפערים בידע המדעי (לא בכדי בכל פעם כשהחזאי טעה, ביתד נאמן מכריזים על יום טוב). הבעיה בטיעון כזה היא שהפערים המדעיים הולכים ונסגרים עם הזמן. מה שפעם היה פער כיום כבר ידוע. לכן לבנות אמונה באלוהים על פער בידע המדעי זו טעות טקטית ומהותית, שכן יש סיכוי לא רע שהפער המדובר ייסגר כשנמשיך את המחקר המדעי. לפני כמה מאות שנים יכלו להביא ראיה לקיומו של אלוהים מהחשמל, מהגרביטציה, ומכל תופעת טבע פשוטה שהיום אנחנו מבינים לאשורה. אם כן, לכאורה גם היעדר הסבר לערכי הקבועים לא יכול להוות בסיס להוכחת קיומו של אלוהים. גם זהו טיעון של 'אלוהי פערים', כלומר טיעון שמתבסס על פער שיכול להיסגר בהמשך.

אז זהו שלא. כאן מדובר בפער מסוג אחר, ולמיטב שיפוטי הוא לא יכול בכלל להיסגר. נניח לצורך הדיון שאכן בעתיד יימצא הסבר לערכי הקבועים. מה יכול להיות טיבו של אותו הסבר? הוא כנראה יהיה תיאוריה מאוחדת שבמסגרתה יהיה לנו הסבר לערכי הקבועים (חלומו של איינשטיין). הקבועים המוכרים לנו יהיו כולם מקרים פרטיים או נגזרות של התיאוריה הכללית הזאת. אבל בתיאוריה הזאת עצמה גם יהיו קבועים כלשהם, וזה יעורר את השאלה מהו ההסבר לערכים שלהם? יתר על כן, אין ספק שגם הערכים שלהם מיוחדים, שהרי הם יוצרים מערכת קבועים מאד מיוחדת שמכוונת להיווצרות חיים. מסתבר שגם הקבועים של התיאוריה החדשה יהיו טעונים הסבר כמו הקבועים בתיאוריות העכשוויות. כיצד ניתן לעצור את הרגרסיה הזאת? רק אם נצליח למצוא הסבר תיאורטי שאין בו קבועים כלל. כלומר אלו מבנים הכרחיים מתוך עצמם שלא מכילים שום מרכיב קונטינגנטי. תיאוריה כזאת גוזרת את ערכי הקבועים מתוך יחסים מתמטיים-לוגיים בלבד (חשבו למשל על המספרים המיוחדים במתמטיקה כמו פאיי או e), ואינה מבוססת על תצפית (שהרי תצפית לעולם נותנת לנו ערכים מסוימים שאינם הכרחיים ולכן זוקקים הסבר. אם הם היו הכרחיים לא היינו זקוקים לתצפית). אלא שאם אכן תימצא בסוף התהליך תיאוריה כזאת, הרי שהפיזיקה תהפוך להיות ענף של המתמטיקה. היא לא תתבסס על תצפיות אלא על יחסים אפריוריים בין מושגים וכוחות. קבוע הגרביטציה או מהירות האור יהיו מספרים מיוחדים כמו פאיי ו-e. אני לא חושב שיש כיום מישהו שבאמת מאמין שהמדע האמפירי הוא רק מצב ביניים שנולד מחוסר זמני בידע ובמיומנות מתמטית. לכולנו ברור שמדע מבוסס על תצפיות, ומכאן ההבדל היסודי בינו לבין מתמטיקה: המדע אינו הכרחי והוא ניתן להפרכה. את תוכנו אנחנו שואבים מהתצפית ולא מהוכחות ואנליזות אפריוריות. שימו לב שאם המדע היה ענף של המתמטיקה אזי בכל יקום שהיה נוצר היו שוררים אותם חוקי טבע עצמם כמו ביקום שלנו (כמו ששוררים בכל עולם אותם חוקי לוגיקה).

שימו לב, אם איננו מוכנים לקבל את ההשערה הפרועה והבלתי סבירה בעליל הזאת, המסקנה היא שלעולם לא יימצא הסבר סופי לערכי הקבועים בפיזיקה. לכל היותר יהיו הסברים במונחי תיאוריות אחרות שגם בהן יהיו קבועים עם ערכים מסוימים שנלמד אותם מתצפית. אם כן, ערכי הקבועים זהו פער מהותי והכרחי שלא ניתן לסגירה. לכן לבנות עליו טיעון זה בהחלט סביר, ואין כאן את הפגם של 'אלוהי הפערים'. אולי מכאן יכול היה הוקינג להסיק שאין הסבר לערכי הקבועים וגם לא יימצא. לא יכול להיות לנו עבורם הסבר מדעי סופי.

המסקנה המתבקשת (שהוקינג כידוע לא קיבל) היא שמישהו קבע את ערכי הקבועים כדי שייווצרו ביקום שלנו חיים. זהו אלוהים, וזו גרסה מסוימת של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי.

מסגרת הטיעון של גוף

בקטע למעלה ראינו שגוף אופטימי יותר מהוקינג. הוא טוען שאולי כן נגלה בהמשך מדוע ערכי הקבועים הם כפי שהם (כאמור, להבנתי לא נראה שיכול להימצא הסבר כזה). בהמשך הוא מוסיף שיכול גם להיות, וזה אפילו סביר יותר, שבהמשך נגלה עוד מספרים מכווננים. כבר תהיתי על כך, וכאן רק אוסיף שלא הבנתי מדוע זה "אבל"? במה זה מנוגד לתזה הקודמת?

כעת אמשיך עם גוף. הכיוונון העדין הוא הנקודה הארכימדית של טיעונו של גוף. יש כאן תופעה "מדהימה" של התכווננות של היקום לקראת חיים. הוא מיד מוסיף ומזכיר שלפי הוקינג היא כשלעצמה לא בהכרח טעונה הסבר, ואני אזכיר שלפי זה היא גם לא בהכרח מיוחדת ולכן גם לא מעידה על קיומו של יוצר קוסמי (היא רק יוצרת חיים, אבל כל יקום היה יוצר יצורים מורכבים מסוג כלשהו). זוהי העובדה המדעית שנודעה לנו בתקופה האחרונה, ועליה הוא בונה את התזה המטפיזית שלו.

משהו בקריאה הציק לי בשלב הזה: לא סביר בעיניי להתייחס לעובדה שלא טעונה הסבר כעובדה מדהימה. למיטב שיפוטי, עובדות מדהימות טעונות הסבר. אני לא סתם מתעקש ומתפלפל כאן על מילים, אלא זהו מוקד הביקורת שלי על המהלך של גוף. כפי שנראה מיד, אחרי כל ההקדמות הללו, גוף עצמו דווקא מסיק מסקנות ומציע הסברים לעובדות המדהימות הללו. הוא רק מציע להחליף את אלוהים בהסבר תיאולוגי אחר, שלטעמו הוא פשוט וסביר יותר. כלומר בשורה התחתונה הוא לא מסכים עם הוקינג שאין צורך בהסבר. הוקינג היה אמור להאמין באלוהים. אבל אל חשש, גוף מיד יציל אותו מהצרה הזאת בכך שיציע לו אלטרנטיבה הרבה יותר הגיונית ופשוטה.

כשלעצמי, ברור לי שערכי הקבועים הם אכן מדהימים ולכן גם זקוקים להסבר. אלא שהסבר מדעי לא יכול להיות קיים, כפי שהראיתי למעלה. לכן ההסבר צריך לכלול משהו מחוץ למדע שקבע את הערכים הללו למטרת היווצרות חיים. זהו אלוהים של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי.

בקטע הבא גוף מצטרף לדבריי כאן, וחולק על הוקינג וחבריו לדעה:

לדבריו, מדענים לא מייחסים את החשיבות הראויה לתופעת הכוונון, שכן עדיין לא נמצאה תיאוריה שלמה של הטבע. "זה מגוחך", הוא אומר. "בשום נושא אחר זה לא כך. במדע מביטים על העדויות שיש בידינו כפי שהן כיום, ללא משוא פנים. זו עובדה מדעית מופלאה, מרתקת — שלצורך קיומם של חיים נדרש איזון מדויק להפליא, ממש על חוד הסכין. וזה משהו שאתה פשוט לא שומע עליו".

גוף באמת טוען שתופעה כה מדהימה דווקא כן זקוקה להסבר, ומלין על אדישותם של המדענים כלפיה. אני מניח שהאדישות הזאת נוצרת בגלל החשש מהמסקנה המתחייבת (אלוהים). בדיוק בגלל זה גוף שמתעקש להיוותר אתאיסט, מציע דרך שלישית, בין הבריאתנות לבין המטריאליזם הסיבתי של דוקינס. הוא בעצם רוצה לאכול את העוגה ולהותירה שלימה. אמנם צריך הסבר לכיוונון העדין (זו אכן תופעה  'מדהימה'), אלא שלטענתו יש לו הסבר שמייתר את הצורך להגיע לאלוהים. ממש הוקוס פוקוס.

האם הוא  מצליח להציע אלטרנטיבה אתאיסטית? נראה בהמשך. אבל לפני כן, גוף מסביר מדוע התיאוריה של יקומים מרובים (הטיעון האנתרופי) אינה פותרת את הבעיה. חשוב להבין שגוף חייב להצטרף בנקודה זו למאמינים שמתנגדים לטיעון האנתרופי, שהרי התיאוריה שלו באה להציע פתרון לבעיה (כמו אלוהים אצל המאמינים). אם יש לה פתרון אחר, אין צורך בתיאוריה שלו (כמו שלדידם במצב כזה לא היה צורך באלוהים).

טיעונו של גוף נגד הטיעון האנתרופי

הזכרתי למעלה את הטיעון האנתרופי שבניסוחו המדויק נזקק ליקומים מרובים. גוף עצמו תוקף אותו ואומר כך:

פיזיקאים ופילוסופים רבים מסבירים את העצם המוזרה הזאת (הכיוונון העדין. מ"א) בטענה שהיקום שלנו הוא רק אחד מאינספור יקומים שמתקיימים במקביל. זוהי תיאוריה בעייתית מבחינות רבות, אבל אם יש המוני יקומים, לפחות עניין הכוונון המדויק נפתר — סביר מאוד שלפחות אחד מהם יהיה עם קבועים פיזיקליים שמאפשרים חיים, וברור שכל צורת חיים תבונית, כמו האדם, תתפתח ביקום כזה ולא ביקומים אחרים, מכווננים פחות (רעיון זה מכונה "העיקרון האנתרופי"). "גם אני חשבתי במשך זמן רב שזה מסביר את העניין", אומר גוף.

כעת הוא מסביר מדוע לדעתו אין כאן הסבר:

אבל טיעון פילוסופי הפך את התמונה. "לפעמים מדע אינו מספיק", הוא אומר. "מתברר שטיעון היקומים המקבילים להסבר הכוונון המדויק ניתן להפרכה לוגית".

ההפרכה מבוססת על "כשל המהמר", שהוא המחשבה השגויה אך נפוצה שאם אירוע אקראי התרחש עד עתה בתדירות נמוכה מהרגיל, הוא צפוי להתרחש בתדירות גבוהה יותר. כך, אדם שהפסיד שוב ושוב במשחק קלפים חושב לעצמו "אנסה עוד פעם אחת, בטח יצאו לי קלפים טובים, כי שיחקתי כל כך הרבה סיבובים, שזה לא סביר שלא תהיה לי פעם אחת יד טובה'". זו כמובן טעות מחשבתית, כי הסיכויים בכל חלוקת קלפים הם שווים ולא משנה כמה כישלונות היו עד כה. טעות דומה נקראת "כשל המהמר ההפוך".

גוף תיאר אותה: "בוא נגיד ששנינו נכנסים לקזינו, והדבר הראשון שאנחנו רואים הוא מישהו שיש לו מזל אדיר בקוביות, מרוויח פעם אחר פעם אחר פעם. אני אומר 'וואו, הקזינו בטח מלא הלילה', ואתה שואל בתימהון למה אני חושב כך. אני מסביר: 'טוב, אם יש רק מעט אנשים בקזינו, זה מאוד לא סביר שיהיה מישהו עם מזל כל כך חריג, אבל אם יש הרבה, זה כבר הרבה יותר מתקבל על הדעת שאחד מהם יהיה בר מזל'". מובן שגם החשיבה הזאת היא שגויה. "ראינו רק אדם אחד, ולמספר האנשים בקזינו אין שום השפעה על ההסתברות שהאדם שראינו יזרוק קוביות כך או אחרת", אומר גוף. "בכשל הזה בדיוק נכשל מי שמסביר את הכוונון המדויק עם יקומים מקבילים. מדענים המומים ממידת הכוונון של היקום שלנו, ומסיקים שחייבים להיות יקומים רבים אחרים, שברובם המכריע אין קבועים מכווננים. אבל כל מה שראינו הוא היקום שלנו, ואם יש או אין יקומים אחרים לא משפיע כהוא זה על הסיכויים שהיקום שלנו יהיה מכוונן במדויק".…

וואו, הטיעון האנתרופי נפל והתרסק. איך לא חשבו כולם על הטיעון הפשוט הזה?! אלא שלא כל כך קשה לראות שיש באנלוגיה שלו טעות בסיסית, והיא נעוצה דווקא בניסוח הקלוקל של הטיעון האנתרופי שהוזכר למעלה. במקרה של היקומים המרובים ישנה סיבה טובה לכך שאנחנו צופים דווקא באותו יקום שבו החוקים מתאימים להיווצרות חיים. פשוט מפני שרק ביקום כזה אנחנו יכולים להתקיים. לכן זה ממש לא דומה לדוגמת המהמר המוצלח בקזינו, ששם העובדה שנפלנו דווקא עליו היא מקרית. לכן אין כאן לא כשל מהמר ישר ולא הפוך.

אז למה באמת הטיעון האנתרופי לא פורך את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית לקיומו של אלוהים? להבנתי יש בפירכא הזאת שני פגמים עיקריים: 1. לא ראינו שום דבר מכל היקומים הללו, ולכן ההשערה שכל אלו קיימים היא מאד ספקולטיבית וקשה לקבלה. זה שונה מההנחה על אלוהים שבין כה וכה אינו מסוג הדברים שאנחנו פוגשים. לומר שיש אינספור יקומים שונים ומשונים שכולם עד האחרון לא מהסוג שאנחנו רואים נראה לי בלתי סביר. 2. מה שכיניתי טיעון מסיבת התה של הכובען המטורף (מאליס בארץ המראה של לואיס קרול). אם יש אינספור יקומים כאלה ובכל אחד שוררים חוקי טבע אחרים, יכולים להימצא בהם יצורים שונים ומשונים, ששונים לגמרי מאיתנו וזה מזה. ביקומים מסוימים יכולים להימצא שדים, חדקרן, פיות, פילי מעופפים שצוללים בתוך האדמה (אם בכלל תהיה שם אדמה), ולבסוף… גם אלוהימים למשל. למה שלא יהיו יקומים שבהם נוצרו יצורים עתירי כוח שיכולים לברוא עולם כמו שלנו. אז מה הרווח שלנו מהמעבר למולטיוורס? במה כל הטירוף ההזוי הזה סביר וחסכוני יותר מההנחה שיש אלוהים שברא את העולם?!

לא תתפלאו לגלות שגוף אכן מגיע כעת לאלוהים (כזכור הוא לחייב לדחות את הפתרון הזה בדרך להצעתו שלו):

רבים מסבירים את הכוונון המדויק עם ישות אלוהית. אם העולם נברא, ברור שישות כזו כווננה את חוקיו ויכולה היתה לדאוג שיאפשרו התפתחות חיים. אולם להסבר הדתי יש שתי בעיות אחרות. "אם אלוהים הוא כל יכול קשה מאוד להסביר את הרוע, שהוא עובדה ודאית", אומר גוף. "אני פתוח לתפיסות של אלוהים שאינו כל יכול, אבל רוב הדתות מאמינות שאל כל יכול ברא את היקום".

טוב, אם הוא פתוח לאפשרות של אלוהים שאינו כל יכול, הבעיה נפתרה, לא? מה אכפת לי מה שאומרות הדתות הקיימות? למה צריך תכליתנות היפרבולית? גם לגבי בעיית הרוע שנראית לו כל כך דרמטית, הראיתי לא פעם (ראו למשל בטור 547) שלבעיה זו יש פתרונות די פשוטים, גם בהנחה שאלוהים הוא כל יכול לגמרי. אבל מעבר לזה, הטיעון שלו מראה לכל היותר שהפתרון של אלוהים אינו הכרחי. אבל הוא עוד צריך להסביר מדוע הפתרון שלו עדיף על הפתרון הדתי, וגם לשלול אלוהים שאינו כל יכול. לכן הוא מביא כעת טיעון נוסף:

לדחיית ההסבר הדתי ישנו גם שיקול נוסף. "כמדענים וכפילוסופים, אנחנו תמיד מנסים למצוא את התיאוריה הפשוטה ביותר. אין סיבה להניח קיומו של בורא על־טבעי מחוץ ליקום אם אפשר להסביר את הראיות שבידינו בדרך פשוטה יותר". גוף מציע הסבר נוסף לצד ההסבר המטריאליסטי וההסבר התיאולוגי — את הקבועים כוונן היקום עצמו, שהוא ישות מודעת ומכוונת לתכלית.

כלומר הוא טוען שהצעתו היא פשוטה יותר מההצעה הדתית. הפתרון ה"פשוט" שהוא מציג הוא שהיקום עצמו מכונן את ערכי קבועיו, שכן היקום הוא יישות מודעת ומכוונת לתכלית. לטענתו הפתרון הזה חסכוני ופשוט יותר מהטענה על אלוהים  שהוא ישות 'על טבעית'. כאן הגענו סוף סוף ל'תכליתנות הקוסמית'.

משמעותה של 'התכליתנות הקוסמית'

הרי קטע שבו הוא מסביר שהראיות לתזה המוזרה הזאת הן רבות ומוחצות וקורא לנו לא להיבהל מהאופי המיסטי שלה, לב מתאר את משמעותה של ההצעה הזאת כך:

אם היקום הוא בעל תודעה ותכלית, ו"דאג" לתנאים שמאפשרים חיים, גוף מצליח לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. ומדובר אולי בשתי הציפורים הכי גדולות שהמדע לא מצליח להתמודד עמן — בעיית הכוונון המדויק של היקום וכן בעיית התודעה או בעיית הגוף והנפש.

פילוסופים ומדענים מתחבטים זה מאות שנים כיצד ניתן להכליל את התודעה הסובייקטיבית והעולם הפיזיקלי האובייקטיבי, שנדמים שונים מאוד, תחת הסבר יחיד. זו בעיה רצינית מאוד. תודעה אינה סתם "עוד תופעה" שהמדע לא הצליח להסביר — יש לא מעט כאלה — אלא התופעה החשובה ביותר לקיום האנושי. למעשה, הדבר היחיד ביקום כולו שאנחנו יודעים בצורה מהותית וישירה הוא שישנן חוויות מודעות. גם אם מדענית מביטה בטלסקופ, מיקרוסקופ או צג מחשב — כל מה שנגיש לה הוא חווייתה המודעת את מה שהיא רואה. והמדע מצוי בחשיכה מוחלטת כשהוא ניגש להסביר את התופעה הזאת.

כלומר גוף מציע כאן פתרון קסם לשתי בעיות היסוד שהמדע לא מצליח להתמודד עמן. לכאורה מושלם, לא? אז מי בכלל צריך את אלוהים?! לא בכדי ניטשה רצח אותו. הוא פשוט מיותר.

כמה תהיות במבט ראשוני

אני תוהה באיזה מובן יש כאן בכלל פתרון? במקום לדבר על מודעות של בני אדם שאיננו מבינים אותה ולכן מחפשים לה הסבר, כעת יש לנו מודעות של היקום ואולי גם של כל הקיים בו (ראו להלן על פאן פסיכיזם). לי זה נראה יותר כמו הרחבה של הקושי ולא פתרון שלו. למה הרחבת הקושי היא פתרון? אני גם לא מבין באיזה מובן יש כאן פתרון לשאלת הכיוונון העדין? הוא בעצם אומר: ההסבר הוא שיש שד שדואג לכך שכל המספרים יהיו מכווננים. ואם תתעקשו שזהו פתרון, אז למה אלוהים אינו פתרון דומה? בעצם אולי זה אותו פתרון, שכן מה שהוא קורא 'היקום' אני קורא 'אלוהים'. זה לא אלוהים, אלא בן דוד שלו שגם לו קוראים 'אלוהים'. פגם דומה נמצא בהזיות המטפיזיות של שפינוזה שמזהה את אלוהים עם היקום.

אופס, שכחתי שאלוהים הוא 'על טבעי' ואילו גוף מדבר על עניין טבעי לגמרי. טוב, תודו שזהו יתרון ברור להסבר שלו. אבל רגע, באיזה מובן הפתרון שלו לא נזקק ל'על טבעי'? בזה שהוא הופך את כל הטבע למשהו על טבעי (שוב הרחבת חזית)? למה יקום מודע שמכוונן את קבועיו הוא עניין טבעי ואלוהים הוא על טבעי? בספרי אלוהים משחק בקוביות ביקרתי טענה דומה של דוקינס, שאינו מוכן להכיר בשום דבר 'על טבעי', כשהגדרתו לטבעי הוא מה שאנחנו מבינים מדעית או לפחות נגיש להסבר מדעי. טוב, אז כל מה שאיננו מבינים אינו קיים, וכשנבין הוא יהפוך להיות קיים. אין לו הגדרה בלתי תלויה למושג 'טבעי' ובוודאי שאין לו קריטריון למה ניתן או לא ניתן להבנה עתידית, ולכן טענתו שרק הטבעי קיים היא מעגלית וריקה מתוכן. אבל אצל גוף לא תמצאו אפילו טענה תימהונית כזאת. דוקינס מציע דברים שניתנים למדידה אמפירית ומכחיש את קיומם של כל השאר. גוף מציע את קיומו של משהו שאין שום דרך למדוד והיווכח בקיומו. משהו לא מדעי בעליל ואין בדבריו רמז לכך שבעתיד הוא חושב שכן נוכל למדוד ולהסביר את זה. אבל זה לא מפריע לו לטעון שהצעתו היא בגדר פתרון מדעי וטבעי וממש לא מיסטי.

במה ה'פתרון' שלו שונה מהפתרון הבא לבעיית הגרביטציה של ניוטון: יש שד בלתי נראה שקוראים לו יסמין, וכשהוא רואה שני גופים בעלי מסה הוא מכניס את שתי ידיו לשניהם ומקפיד כל הזמן למשוך אותם זה כלפי זה, כך שהתאוצה מווסתת להיות פרופורציונית הפוכה לריבוע המרחק ביניהם. זהו פתרון מושלם, שכן אין צורך להיזקק לכוח הגרביטציה. זהו פתרון פשוט וחסכוני, ואולי גם 'טבעי' יותר. מה, אתם רוצים לומר לי ששדים הם על טבעיים? מה פתאום, הרי הם פועלים בטבע בכל מקום. לפי הצעתי בכל גוף טבעי יש שד כזה. עוד לפני השאלה האם הפתרון נכון (לא), ולפני השאלה האם הוא עדיף על האלטרנטיבות (ממש לא), אני תוהה האם יש בכלל תוכן ל'פתרון' כזה? לכאורה מדובר במשחק מילים בעלמא. הייתה לנו חידה שהיקום נראה כמכוון לחיים. אז מה ההסבר שגוף מציע?… שהיקום מכוון לחיים!! הוא פשוט לוקח את סימן השאלה ומותח אותו לסימן קריאה, בלי להוסיף מאומה. פלאי פלאות. איך לא חשבנו על זה קודם?!

לגבי הבעיה הפסיכופיזית, כותב לב:

לאורך השנים הוצעו שלושה פתרונות לבעיית התודעה. האחד הוא מטריאליזם — שלפיו כל דבר ביקום הוא בבסיסו חומרי, כולל התודעה והחוויה הסובייקטיבית, שאינה אלא פעילות חשמלית במוח. הפתרון השני הוא דואליזם — גישה שלפיה התודעה והעולם הפיזי הם שני היבטים בסיסיים באותה מידה של המציאות. הגישה השלישית נקראת פאן־פסיכיזם, שלפיה הדבר הבסיסי ביותר ביקום הוא תודעה.

אחסוך לכם את קשקושיו בהמשך. הוא בעצם טוען שעמדתו של גוף היא סוג של פאן פסיכיזם (תפיסה שכל המציאות בנויה מהחומר של תודעה). אז מה בעצם חידש גוף? ראו להלן. בכל אופן, לגבי שאלת המודעות והבעיה הפסיכופיזית ברור שאין כאן אפילו דמות הסבר. זה סתם קשקוש.

ומה לגבי שאלת הכיוונון העדין? ממה שכתבתי למעלה עולה שההסבר הזה ממש כליל המעלות (לעומת החושך והמיסטיקה הדאיסטית העל טבעית של אלוהים): הוא מיסטי לגמרי (ולכן אין בו שום רווח מול הפתרון הדאיסטי), אין לו בדל בסיס אמפירי (כמו הפתרון ההוא), הוא לא באמת שונה מהפתרון התיאולוגי (רק שינוי שם), הוא גם לא פשוט יותר (ראו על כך עוד להלן), ובעצם לא ברור בכלל מה הוא אומר (ספק אם יש לו תוכן כלשהו. כאמור, זוהי מתיחה של סימן השאלה לסימן קריאה). זה נראה גרוע הרבה יותר אפילו מהסבר שד הגרביטציה שהצעתי למעלה.

הנה קטע מייצג לקשקושיו בהמשך, כשהוא מנסה לשכנע אותנו בסבירותו של ה'הסבר' שלו:

אך מה פירוש הדבר שתודעה היא הבסיס? ננסה להדגים. אנחנו יודעים שאלקטרונים, למשל, נמשכים לחלקיקים מסוימים, ונדחים מאחרים. אך זוהי רק התנהגותם של האלקטרונים, התנהגות שמתארות משוואות פיזיקליות. לפי הפאן־פסיכיזם, מי שמבצע את ההתנהגות הזאת הוא רצף של חוויות־אלקטרון. הטענה אינה שהחוויות הללו קיימות לצד תכונות פיזיקליות, אלא שגם התכונות הפיזיקליות עצמן הן סוג של חוויה. מטען חשמלי, כמו גם מאסה וכל תכונה אחרת, הם בבסיסם צורות פשוטות להפליא של חוויה.

יש רצף של חוויות אלקטרון (מה זה?), והוא זה שמחולל את התופעות שאנחנו צופים בהן. מה בדיוק משמעותו של המשפט "התכונות הפיזיקליות עצמן הן סוג של חוויה"? לי זה מזכיר את המשפט שכל השפנים הם בעצם ביטויים של רוע הלב של גלי האוקיינוס האטלנטי.

הברבור הזה מזכיר לי את מה שסיפרתי כאן פעם ששמעתי מפיו של פרופ' יוסף נוימן. הוא התלונן על עמיתיו המטריאליסטים, שלא מצליחים להבין שמשפט כמו "אהבה היא זרם חשמלי במוח" הוא משפט נטול כל משמעות. פשוט בלבול קטגוריאלי. ואת זה אמר מטריאליסט מושבע. גם הוא הבין שאהבה היא תחושה ולא זרם חשמלי במוח. אתה יכול כמטריאליסט לטעון שהזרמים במוח יוצרים את תחושת/חוויית האהבה, אבל לזהות בין שני אלו זה סתם ערבוב קטגוריאלי. זה בערך כמו לומר שהאש היא האור שנוצר על ידה, או שהאור הוא הוא האש, או שמשולשים הם טובי לב. הזכרתי בעבר לא פעם את דבריו של ברטרנד ראסל, אתאיסט מטריאליסט ידוע אחר, שאומר שהטענה ש"אור צהוב הוא גל אלקטרומגנטי באורך גל כזה וכזה" אינה אלא ערבוב קטגוריאלי. השדה האלקטרומגנטי הוא תופעה פיזיקלית והצבע הצהוב הוא תופעה מנטלית-הכרתית. אתה יכול אולי לומר שהגל גורם להופעת הצבע בהכרה, אבל זיהוי בין שני אלו הוא סתם בלבול.

ובכלל, אני תוהה מיהו אותו עצם שחווה את חוויות האלקטרון? האלקטרון עצמו הוא אוסף חוויות. אז של מי החוויות? גם זה מזכיר לי טענות שהעולם כולו הוא רק חלום ואנחנו לא באמת קיימים. גם עליהן נשפך לא מעט דיו למרות שמדובר בברבור גמור. משום מה מתעלמים מהשאלה חלום של מי? אלקטרון שאינו אלא חוויות, מזכיר לי את לואיס קרול לגבי חיוך ללא חתול. גוף בעצם אומר שזה לא שהחתול מחייך אלא החתול בנוי מחיוכים (שיכולים להתקיים גם בלעדיו). חיוכים של מי? האם המושג חוויה עוד אומר משהו אחרי כל התעתועים הללו?

שאלתי למעלה מה חידש גוף מול הפאן פסיכיזם. הרי לכם תשובתו של לב:

בגרסה המקובלת של פאן־פסיכיזם, הישויות המודעות היסודיות הן חלקיקי יסוד כמו אלקטרונים וקווארקים. בתיאוריה הקוסמו־פסיכיסטית שגוף מציע, הישות הבסיסית ביותר, הרמה העמוקה ביותר של המציאות, היא תודעת היקום כולו.

"קוסמו-פסיכיסטית", אתה הבנת את זה ברוך?! טוב, אני בעוניי לא הבנתי את ההבדל. תודעת היקום היא משהו אחר, נפרד מהעולם, שעליו או בתוכו יש את כל היישויות המוכרות לנו (=אלוהים)? או שמא התודעה הזאת היא היקום עצמו והשאר הם תכונות שלו (ברבור פנתאיסטי)? מה בדיוק כתוב כאן? משחק מילים בעלמא.

אבל אל חשש, לב מוסיף מיד שמדובר בהסבר מבוסס ראיות. ממש אמפירי ומדעי (לא סתם מיסטיקה בזויה כמו אצל המאמינים באלוהים):

גם כאן הוא נסמך על הפיזיקה, ולא על ענף אזוטרי שלה. התפיסה המקובלת ביותר בפיזיקה תיאורטית היא שאבני הבניין היסודיות של המציאות אינן חלקיקים וגם לא אנרגיה או כוח, כי אם שדות שממלאים את היקום כולו. בתפיסה זו, חלקיקים הם רק תנודות קוונטיות מקומיות בתוך השדות העצומים הללו. "אם משלבים את תורת השדות הקוונטית עם פאן־פסיכיזם מתקבלת תפיסה שבה תודעה היא התשתית של השדות הללו", אומר גוף. "כלומר התודעה היסודית היא היקום עצמו".

טוב, אל תיכנסו ללחץ אם לא הבנתם. אני מניח שגם הוא עצמו לא ממש מבין מה הוא אמר כאן.

ממדען ופילוסוף לנביא

להשלמת התמונה, הנה חלק מההמשך, שמעמיד בצל חיוור את כל הקשקושים שקראתם עד עכשיו. כעת גוף עובר מטמורפוזה, מהוגה ברבורים לנביא מודרני שמעניק משמעות לחיינו, ואפילו למאורעות האחרונים באזורנו:

אני מקווה שתרשו לי להשאיר את הדברים כפי שהם בלי להעיר. לא נגעתי.

סיכום: כנסיית המדע

אני חושב שיש כאן דוגמה עם כל המאפיינים של כנסיית המדע. מתחילים בדבקות מוחלטת במדע, וראיית המדענים ככוהנים יודעי כל (ואז כמובן אין מקום לאלוהים ולפרימיטיביות הדתית). משרואים שהעסק לא באמת מחזיק מים, ועולה החשש שנגיע לאלוהים רח"ל, מתחילים להמציא מושגים וללהטט בהם. בסוף אפילו נוצרת תחושה עמומה שיש ללהטוטים הללו משמעות כלשהי, וחלק מהחברים הללו חשים שהם אפילו משאירים אותנו במסגרת המחשבה המדעית-אמפירית, שהם מקוריים ויצירתיים ומבוססי ראיות, ולבסוף הם אפילו נותנים לממציא הנועז שאר רוח כוהני-נבואי שמאפשר לו לתת פשר ומשמעות לכל מה שקורה בעולם. מזל טוב, דת חדשה נולדה. טוב שאפשר להישאר אתאיסטים ולזנוח את המיסטיקות העתיקות והלא רציונליות של הדתות הקיימות ואת אלוהים. מפלצת הספגטי המעופפת קמה לחיים.

תיארתי כאן את מסיבת התה של הכובען המטורף שיוצרים אתאיסטים כדי לברוח מהמסקנה הפשוטה שיש אלוהים. בשם הרציונליות והאמפיריות הם ממציאים הזיות חסרות קשר למציאות, שלא ניתנות לבחינה אמפירית ובעצם לא אומרות כלום. אבל היי, הם רציונליים, לא כמונו המאמינים הפרימיטיביים. הם אפילו מקבלים קתדראות באקדמיה עם פרנסה נאה בצידה (באותם חלקים שלה שלא דורשים שום קריטריון להצלחה. הדא הוא דכתיב: מדעי החרטא). חוק הרבנים של ש"ס נראה לי ממש מיותר. הוא כבר קיים מזמן באקדמיה.

אם נשוב לרגע לשד הגרביטציה שלנו, אולי מצב הרוח שלכם ישתפר אם אציע ניסוח אקדמי-מדעי-אמפירי-רציונלי-מבוסס ראיות לתזה על השד: יסמין אינו אלא קימוט בפונקציית הגל של פוזיטרון שזורם לאורך מרידיאן בעת טיפול רפלכסולוגי בתודעתם של שני הגופים בעלי המסה שאינם אלא אוסף של שדים מודעים פוזיטרוניים שנעים במהירות אקספוננציאלית על פני פרבולה קמורה שסגורה לתוך עצמה (בקבוק קליין), כשהפייה טינקר בל מנפנפת עליהם רוח בעוצמה של טייפון מצוי. ואל תאמרו לי שזה לא מבוסס ראיות. גם הפיזיקה עוסקת בפוזיטרונים, בטייפונים ובמסות, וגם הרפואה הסינית עוסקת במרידיאנים ופיות, וגם המתמטיקה עוסקת בפרבולות, אקספוננטים, טופולוגיה של בקבוקי קליין וקמירות. אני בטוח שעל תזה מדעית רציונלית כזאת, שהיא כמובן הרבה יותר חסכונית וסבירה מאלוהים, הייתי מקבל קתדרה מפוארת באוניברסיטת דורהם, כנראה במחלקה לפילוסופיה ומגדר.

עוד הערה על עקרון התער של אוקאם

גוף טוען ליתרון של ההצעה שלו בשל היותה פשוטה וחסכונית יותר. השאלה שהגיעה אליי עסקה בזה: האם אכן התיאוריה שלו פשוטה יותר. בתערו של אוקאם עסקתי כבר בעבר (ראו למשל בטורים 426 ו-593), ולכן כאן רק אעיר על כך כמה הערות.

ראשית, עקרון התער מיועד לברור בין הצעות הסבר (תיאוריות) שמשקלן שווה מבחינת סבירות והיגיון ומבחינת התאמה לעובדות. פשטות כשלעצמה אינה ראיה לאמיתיות. כעת כדאי לשאול האם התזה של גוף אכן בעלת סבירות אפריורית כלשהי כדי שנוכל לשקול אותה מול האלטרנטיבות. מעבר לזה, מדוע בכלל היא פשוטה יותר מהתזה הדאיסטית? זו מוסיפה ישות אחת (אלוהים) וגוף מציע אינספור תוספות לכל פן ויש במציאות. עולם צללים שלם רוחש מתחת למציאות הנגלית לנו, ואיננו רואים שם כלום. כל זה בהנחה שבאמת יש כאן אלטרנטיבה אחרת בעלת תוכן שונה, הנחה שכפי שהסברתי למעלה בעצמה אינה נכונה.

אבל גם לשיטתו של גוף שאכן יש כאן חיסכון, יש לי הצעות הרבה יותר חסכוניות ומפתות: 1. הסלע ה-17 משמאל בחוף הצוק יש לו מודעות והוא זה שכיוונן את כל הקבועים ביקום. זה לא יותר חסכוני מההנחה שיש מודעות לכל היקום ו/או לכל חלק בו? לחלופין, אולי יש מודעות לכל הסלעים, או אולי לחלזונות? גם זה נראה לי חסכוני יותר. אתם יודעים מה? יש לי את החיסכון האולטימטיבי: סוליפסיזם. העולם החיצוני כלל אינו קיים, ולכן כל התופעות שתיארנו בכלל אינן זוקקות הסבר. רק אני קיים והכל נמצא ומתרחש בהכרתי שלי. זו התיאוריה הכי חסכונית שאני יכול להעלות על דעתי. אז למה להיזקק לתכליתנות קוסמית, לפסיכיות פאן פסיכיסטית, או למציאות בכלל. לשיטתם של גוף ולב, הייתי בוחר בסוליפסיזם. התזה הסוליפסיסטית לפחות טוענת טענה מוגדרת, היא בהחלט שונה מההצעות האחרות, והיא אכן חסכונית יותר. לצערי, יש לה רק מגרעת בולטת אחת: שהיא אינה נכונה. טוב, אבל את המגרעת הזאת יש גם ל'תכליתנות הקוסמית'…