על הפנתאיזם (טור 587)

בס"ד

בטור האחרון עסקתי בדיבייט שלי מול אביב פרנקו. בתוך דבריי הוזכרה שם ההסכמה בינינו לגבי הפנתאיזם, שאינו אלא אתאיזם בתחפושת. הנושא הזה עלה כאן באתר לא פעם (למשל כאן. תוכלו לחפש עוד באתר). גם בדיבייט שלי מול עילם גרוס הזכרתי בזלזול את הפנתאיזם, ואמרתי שבעיניי הוא אינו אלא אוסף מילים חסר פשר, או אתאיזם בתחפושת (דקה מאד), והם מאד נעלבו בשמו של שפינוזה. הייתכן שפילוסוף כל כך ידוע וחכם מדבר שטויות?! חשבתי שזו הזדמנות טובה לגעת בעניין הכאוב הזה (שנדון בהרחבה בספרי אין אדם שליט ברוח, בשיחה השנייה בפרק השביעי, וגם בפרק העשרים ושישה).

מבט על שפינוזה והיחס אליו

שפינוזה נחשב בעיני רבים כיהודי החילוני הראשון (לפני הרבה שנים השתתפתי בכנס באוניברסיטת תל אביב שזו הייתה הכותרת שלו. חוויותיי שם שוות ספר שלם) ומבקר המקרא הראשון, וגם כאחד הפילוסופים היהודיים הבולטים (אגב, יש מעטים כאלה). הוא נולד ופעל בהולנד באמצע המאה השבע-עשרה, ובמהלך חייו הגיע למסקנות פילוסופיות ותיאולוגיות שגרמו לו לנטוש את מחויבותו למצוות. לבסוף הוא וכתביו הוחרמו על ידי יהודים, קתולים ואף הממשלה ההולנדית. אפרופו הטור הקודם, יש בנותן טעם לציין כי שפינוזה היה רציונליסט מובהק, ובנה את ספרו העיקרי, האתיקה, במבנה דדוקטיבי חמור בדומה לגיאומטריה האוקלידית. יש שם אקסיומות, הגדרות ומבנה לוגי שלם של משפטים שנובעים זה מזה.

אני זוכר שזה מאד קסם לי בנעוריי. מצאתי במקרה תרגום חלקי של ספרו (מתורגם על ידי הרב חיים הירשנזון) בספריית הישיבה בגוש. לאחר מכן נלחמתי עם תרגומו הכבד, המעיק והארכאי של קלצקין, ושנים רבות אחר כך ראיתי שיצא תרגום מודרני יותר של ירמיהו יובל, שאותו כבר לא קראתי. המפגש הראשון היה בתקופה האנליטית שלי, כאשר חשבתי ברוב נאיביות שהלוגיקה היא פתרון לכל בעיותינו וחיפשתי הגות או משנה דדוקטיבית שיטתית וסדורה שתהווה Theory of everything. התאכזבתי. התרגום העדכני (של יובל) יצא אחרי שנטשתי את האנליטיות, ואז הלוגיקה קיבלה אצלי מעמד שפוי יותר. באותו שלב כבר היה ברור לי שעיסוק במשנתו הפילוסופית, ובפרט המטפיזית, של שפינוזה הוא בדרך כלל בזבוז זמן. ירמיהו יובל איחר את המועד מבחינתי. אני חושב שחלק מההתפכחות שלי מהאנליטיות קרה דווקא בעקבות העיסוק בספרו זה של שפינוזה, שכן גיליתי די מהר שהמבנה הלוגי-דדוקטיבי היומרני של הספר מחביא מאחוריו רשת מלאה חורים עם מושגים לא מוגדרים ושיח עמום להפליא (אודה שאת חלקו לא לגמרי הבנתי). לאחר מכן הבנתי שהבעיה היא באנליטיות כשלעצמה. זוהי גישה שנועדה לכישלון.

מקובל לחשוב ששפינוזה הוחרם בגלל תפיסותיו הפנתאיסטיות (ראו להלן), אבל חוקרים מטילים בזה ספק, שכן תפיסות שונות ומשונות היו אצל הוגים רבים גם לפניו. גם אני הקטן סבור שהגיוני יותר שהוא הוחרם בגלל נטישת המחויבות ההלכתית שלו, ולא בגלל דעותיו. הדעות שימשו עילה לחרם אבל לא סיבתו האמתית. יתר על כן, את דעותיו ניתן היה להחרים (את ספרי ההגות שלו), שהרי הוא לא כתב ספרי הלכה. רוב המחרימים כלל לא הכירו ולא הבינו את הגותו, ולכן לא סביר שזו הייתה הסיבה האמתית ליחס השלילי שלהם כלפיו.

אומר יותר מכך. ייתכן שזה לא למרות שרוב ככל המחרימים כלל לא קראו את כתביו ולא הכירו והבינו את משנתו, אלא דווקא בגלל זה הם נקטו בדרך של החרמה. כבר כתבתי כמה פעמים בעבר שחרם ותיוגים (כופר וכו') הם כלי נשקם של החלשים. אלו שאין להם טיעוני נגד לגופו של עניין ולא יכולים להתמודד עם אדם או משנה כלשהי באופן ענייני, מעדיפים את המוצא הקל יותר: להחרים. אגב, עד היום גורמים בקהילה הספרדית בהולנד נוקטים בחרמות (כנראה לא מאד עקביים) כנגד פרופ' יצחק מלמד שרצה לחקור את משנתו וכתביו של שפינוזה ולהשתתף בסרט שעסק בין היתר בו (ראו על כך למשל כאן וכאן).

פנתאיזם

היסוד העיקרי במטפיזיקה של שפינוזה הוא ה'פנתאיזם' (בתרגום: הכל אלוהות), שהוא זיהוי של אלוהים עם מכלול המציאות הקיימת. הגל כינה זאת 'אקוסמיזם'. בתמצית, שפינוזה לא קיבל את קיומו של אלוהים פרסונלי ולא של אלוהים טרנסצנדנטי שקיים מחוץ למציאות ומתפקד מולה (מצווה, משגיח, נותן שכר וכדומה). מבחינתו אלוהים אינו אלא שם אחר למכלול הטבעי או ליקום. הנימוקים שלו לתזה הזאת מפוקפקים מאד (ראו דבריי לעיל), ולכן איני רואה טעם להיכנס אליהם כאן. אני ארצה כאן רק לגעת בתזה עצמה ובמשמעותה (או אי משמעותה).

ישנם כיוונים שונים לגשת לשאלת הפנתאיזם. בקבלה מדברים על אלוהים כסובב כל עלמין וממלא כל עלמין. הסובב הוא האל הטרנסצנדנטי, כלומר זה שנמצא מחוץ לעולם וסובב אותו, והממלא הוא האימננטי, שמצוי בתוכו. אבל פנתאיזם הוא תפיסה רדיקלית יותר מתיאולוגיה אימננטית רגילה. האימננטיות גורסת שאלוהים נמצא בתוך כל דבר במציאות, אבל אין בה זיהוי שלו עם המציאות. הפנתאיזם טוען יותר מכך: אלוהים הוא המציאות עצמה (ולא שהוא מצוי בתוכה). להשלמת התמונה יש מקום להזכיר את התפיסה שכונתה לימים פנאנתאיזם, שלהבדיל מהפנתאיזם השפינוזי, סוברת שהמציאות אינה זהה לאלוהים אלא מצויה בתוכו. היא חלק ממנו. כלומר לא כמו שסבר הפנתאיזם שהכל אלוהות, אלא הכל באלוהות. יש מקום לזהות את הפנאנתאיזם עם טרנסצנדנטיות, אלא שכאן האלוהים גם סובב את המציאות וגם כולל אותה עצמה. אבל בה במידה יש מקום לזהות זאת עם אימננטיות, למרות שהניסוחים של שתי הגישות נראים לכאורה הפוכים: אימננטיות גורסת שהאלוהות נמצא בתוך המציאות, והפנאנתאיזם גורס שהמציאות נמצאת בתוך האלוהות. זהו כבר רמז עבה כקורת בית הבד לעמימות הגדולה שאופפת את כל הדיונים המטפיזיים-תיאולוגיים הללו.

הרבה קולמוסים נשתברו כדי להבחין בין הגישות השונות. חוקרים כתבו מאמרים מלומדים שעוסקים בהבחנה בין השיטות ובתיאור שלהן. אבל דומני שהרבה פחות קולמוסים הוקדשו לבירור המושגים עצמם ולמשמעותן של הטענות השונות. החוקרים הנ"ל בדרך כלל משתמשים בצירופי מילים שספק רב בעיניי אם בכלל יש להם פשר ברור, וממילא גם לא ברור האם הם באמת מציירים תמונות מטפיזיות ותיאולוגיות שונות ורק ההגדרות שלהם אינן בהירות, או שהם סתם מפטפטים את עצמם לדעת. לפחות לגבי מה שקראתי, אני נוטה לאפשרות השנייה.

הצמצום

קצת לפני שפינוזה, האר"י חידש את תורת הצמצום בקבלה שלו. בתמונה שהוא מתאר (למשל בתחילת עץ חיים) היה אור אינסוף שממלא את כל המציאות. לאחר מכן הוא הסתלק לצדדים ונוצר עיגול ריק באמצעו. זהו חלל הצמצום שבתוכו נוצרת כל המציאות, וסביבו עדיין יש אור אינסוף (זהו הסובב כל עלמין, הטרנסצנדנטי). לתוך העיגול הזה ירד קו של אור אינסוף מלמעלה, והוא נעצר מעט לפני שהיה  פוגש את אור האינסוף הסובב מלמטה. זהו הקו שמבטא את הממלא (האימננטי), האלוהות שבתוך המציאות. כעת יש לנו תיאור של שתי הבחינות של אור אינסוף ביחס למציאות שנוצרת בחלל הצמצום: הסובב והממלא.

עד כאן זהו ביטוי למתח התיאולוגי בין האלוהים הטרנסצנדנטי לאימננטי, ונראה שהתמונה של קו וצמצום אומרת שיש בו את שתי הבחינות גם יחד. אלא שהתיאור הזה עורר מחלוקת נוספת בין המקובלים המאוחרים יותר, מפרשי האר"י. הם חלוקים ביניהם בשאלה האם הצמצום שתואר כאן הוא כפשוטו, כלומר התיאור הזה אכן מתאר את המציאות כפי שהייתה (ואולי עדיין הווה בכל רגע), או שהצמצום אינו כפשוטו, כלומר הוא לא באמת קרה. הסיבה להוציא את התיאור הזה מפשוטו היא כפולה: גם הנחתם שאלוהים הוא אינסופי וחסר גבולות, שבגללה הם ממאנים לקבל את התיאור שהוא מצומצם, כלומר שיש מקומות שבהם הוא לא נמצא (מלוא כל הארץ כבודו, ולדעתם כבודו זה הוא עצמו). ולעתים מוסיפים לזה גם ההנחה שמאומה לא יכול להתקיים בלי אלוהות בבסיסו (אם כי את זה אולי ניתן לפתור גם עם הנחת אימננטיות, הקו הממלא). לכן אין מנוס לדעתם מהמסקנה שהתיאור של הצמצום אינו כפשוטו, ובעצם אור אינסוף לא באמת הצטמצם. הצמצום הוא סוג של משל או צורת הסתכלות, אבל לא תיאור של העובדות עצמן.

כעת תוכלו לראות ביתר חדות את ההבדל בין האימננטיות לבין הפנתאיזם. ראינו שהתפיסה של הקו שבתוך המציאות מבטאת אלוהות אימננטית, אבל פנתאיזם דורש שלא יהיה צמצום בכלל. גם אחרי ה"בריאה" הכל נותר אלוהות כשהיה.

רבים כבר עמדו על כך שהבסיס  המטפיזי העיקרי לזרם המרכזי של החשיבה החסידית הוא ההנחה שהצמצום אינו כפשוטו. ביטוי חד לזה ניתן למצוא במכתבו של הרבי מלובביץ, שעיקרו מובא כאן:[1]

ומה שכותב בענין הצמצום, אשר אחד ממכיריו[2] אומר, שכל השיטות בזה הולכים למקום אחד

נפלאתי ביותר גם על קס"ד כזה, ובפרט אשר כת"ר מכנהו במכתבו בשם לומד ספרי המקובלים, כי פשיטא אשר אינו כן כלל וכלל. ועוד בדור הראשון שאחר האריז"ל, שהוא גילה לנו סוד הצמצום, הי' בענין הצמצום חלוקי דיעות בין בעלי תריסין מן הקצה אל הקצה, כנראה בספריהם, ונמשכה המחלוקת גם אח"כ.

והוא בשני ענינים עיקרים: אם הצמצום הוא כפשוטו א"ל. סילוק או העלם. אם הצמצום הוא רק באור או גם במאור.

ואפשר בזה ד' שיטות א) הצמצום כפשוטו וגם בעצמותו. וראית הסוברים כן, דאיך אפ"ל דהמלך נמצא במקום האשפה ח"ו. ב') הצמצום כפשוטו אבל רק באור. ג) הצמצום דלא כפשוטו אבל גם במאור. ד) הצמצום דלא כפשוטו ורק באור.

והנה המתנגדים בימי אדה"ז אחזו בשיטה א' הנ"ל וכידוע, והיו מפרשים לית אתר פנוי מיני' היינו מהשגחתו, ואמרו אשר השיטה דהעצמות נמצא בכ"מ, היא סותרת לדינים דמבואות המטונפות וכו' וכו', וכמ"ש בכרוזים ומודעות שפירסמו בזמן הבעש"ט ואדה"ז. ועיג"כ שער היחוה"א פ"ז ואגה"ק ססכ"ה. וכמדומה לי שגם ב"בית רבי" נדפס מכתב אדה"ז מדבר בזה.

שיטת בעהמ"ס נפש החיים, שמזכיר כת"ר במכתבו הוא כשיטה ג' הנ"ל. וחלק בזה על רבו הגר"א. – ובכלל, נראה שראה הר"ח מואלאזין ספרי חב"ד, ובפרט ס' התניא, ונשפע מהם, אף שאיני יודע זה בהוכחות גמורות,

אבל אנו אין לנו, אלא כשיטה ד' הנ"ל, שאין הצמצום כפשוטו, וג"ז לא במאור אלא באור, ורק בבחי' התחתונה שבאור שלפה"צ, וכמבואר בספרי וכתבי חב"ד.

ובימינו אשר זכינו לאורה, שנתבארה מסכת הצמצום, באריכות לפי ערך ובכמה וכמה פרטים, בספרי תורת חסידות חב"ד הנדפסים ואשר בכתב, הנה הרוצה לדעת ענין הצמצום, עכ"פ במדה ידועה, בהבנה והשגה, אין לזה דרך אחר אלא לעיין בהנ"ל. וכדי להוכח בזה, די להשות הנאמר בזה בשאר ספרים, שכנראה כמה מהם לא רצו לפרט הדברים מאיזה טעמים, להמבואר בספרי חב"ד.

בלי להיכנס לפרטי ההבחנות שמובאות כאן, נראה בבירור שהרבי מתעקש להסביר שגישת חב"ד היא שהצמצום אינו כפשוטו, ואפילו לא באור (לא רק במאור). בעצם לא קרה כלום. בניסוח שהוא בוחר כאן, הצמצום הוא העלם ולא סילוק. הקב"ה (=המאור והאור) לא הסתלק אלא הסתתר. משמעות הדבר היא שאין מאומה במציאות שאינו אלוהות. לכל היותר חלק מהמציאות מסתיר את האלוהות אבל זו אשליה ולא מציאות אמתית.

המשמעויות והקשיים

לפני שאכנס יותר לדיון הזה, שימו לב שיש כאן פנתאיזם למהדרין. דומני שאף אחד לא חלם להחרים את החסידים בגלל זה (ניסו לעשות זאת בגלל דברים אחרים). לכן, כפי שכתבתי למעלה, גם לגבי שפינוזה ספק רב בעיניי אם החרם היה בגלל הפנתאיזם שלו. אבל ענייננו כאן הוא בעצם הטענה ובמשמעותה.

מה משמעותה של הטענה שהצמצום אינו כפשוטו? כל מה שנדמה לנו שקיים ואינו אלוהות זו טעות. הכל אלוהות, אלא שהיא מוסתרת. השאלה הגדולה היא: מוסתרת על ידי מה, ומעיני מי? אם הכל אלוהות ואין כלום מלבדו, מה בדיוק יכול להסתיר אותו? זה אמור להיות משהו שאינו הוא עצמו, אבל לפי התפיסה של הצמצום כמשל אין באמת משהו כזה. מעבר לזה, מפני מי הוא מסתתר? מי חי באשליה כאילו שיש עולם ואלוהים לא נמצא בו? זה אמור להיות האדם (או היהודי?), כלומר אנחנו. אבל לפי התפיסה הזאת גם אנחנו לא קיימים. אנחנו עצמנו אשליה שאלוהים מסתתר מאחוריה. מיהו, אם כן, המושלה? מפני מי אלוהים מסתתר? מפני עצמו?

זה באשר לתפיסה החסידית של הצמצום. שאלות דומות עולות ביחס לפנתאיזם. אם אלוהים אינו אלא המכלול המציאותי, היקום, במה זה שונה מאתאיזם? האתאיזם גורס שמה שקיים הוא רק הטבע. בא שפינוזה ומסביר שזה אמנם נכון, אבל לטבע קוראים אלוהים. נעים מאד, ולי קוראים מיכי. אם שני הצדדים מסכימים בשאלה מה קיים ומה לא, למה ההבדל בשם שהם נותנים למה שקיים (הטבע/היקום – אתאיסטים, או אלוהים – פנתאיסטים) הופך את זה למחלוקת פילוסופית/מטפיזית? כפי שהסברתי בטור הקודם, הבעיה שלי לגבי ההבדל הזה אינה שאין לו השלכות, מעשיות או אחרות (כפי שטען אביב פרנקו בדיבייט שנדון שם). הבעיה שלי היא שאין כאן בכלל הבדל. מדובר בשינוי שם לאותה תמונה עצמה: פנתאיזם = אתאיזם.

הצעת הסבר ראשונה: ממדים שונים

בספרי אין אדם שליט ברוח הצעתי הסבר לשאלת הצמצום, בדרך שנסמכת על דבריו של רבי שם טוב גפן בספרו הממדים, הנבואה והאדמתנות (במאמרו על הממדים הוא מציע זאת כפתרון לבעיית הטרנסצנדנציה והאימננטיות). בקצרה, הטענה היא שמדובר בממדים שונים. כאשר אנחנו מתבוננים בחלל תלת ממדי, אזי מישור דו ממדי בתוכו לא מפחית מהנפח שלו מאומה (לא מצמצם אותו), ועדיין יש למישור הזה בהחלט קיום עצמאי. כך גם לגבי נקודה מול קו, או קו מול שטח. אם כן, חשבו על אלוהים כאובייקט רב ממדי (לצורך הדיון די לנו בארבעה ממדים) ועל היקום וכל אשר בו כאובייקטים תלת ממדיים. כעת תוכלו לראות שבמודל הזה היקום כולו קיים קיום נפרד מאלוהים, אבל זה לא אומר שאלוהים הצטמצם במשהו. למרות שלפני הבריאה אור האינסוף מילא את כל המציאות כולה, ולמרות שבבריאה נוספו עצמים שלא היו קודם לכן, מאומה לא ירד בעקבות כך מהנפח שמילא אור אינסוף קודם לכן. בעצם משמעות הדברים היא שהחלל העגול שבתוך המרחב של אור אינסוף הוא בממד נמוך יותר מממדו של החלל עצמו.

אגב, דומני שלכך התכוון בעל הלשם כאשר הוא כתב שכל עולם נמצא בתוך היסוד דמלכות (=הרחם) של העולם שמעליו. אני חושב שכוונתו לומר שמבחינת החלל של העולם העליון יותר אין לעולם התחתון קיום. הוא שייך לעולם נמוך יותר. הוא גם מסביר שכל עולם לא פוגע בשום צורה בעולם שמעליו, כלומר יש עולם שבו אור אינסוף כלל לא הצטמצם, ומתחתיו (כלומר בממד נמוך יותר) יש עולם של קו וצמצום (מה שתיארתי למעלה), ומתחתיו עולם שבו סביב הקו כבר נוצר אדם קדמון, ומתחתיו עולם שבו כבר יש אצילות וכו'. כל עולם אינו פוגע בעולם שמעליו ולא מצמצם אותו אלא נוצר 'מתחתיו' (לפי הצעתי: בממד נמוך יותר). לאור זאת הוא גם מסביר שהחלל והזמן של העולם שייכים לעולם שמעל (זו הרחם של האימא, שמהווה חלל שבתוכו נוצר ומתקיים העולם שמתחת), ולכן הם כל כך חמקמקים ולא נתפסים. לא בכדי קאנט ראה בחלל ובזמן קטגוריות שלא קיימות במציאות האובייקטיבית, שכן הן לא באמת שייכות לעולם שלנו אלא לעולם אחד מעל. במבט מהעולם שלנו זה נראה כמו פיקציה, או הגדרה סובייקטיבית.

אלא שהפתרון הזה לסוגיית הצמצום לא יכול להסביר את הפנתאיזם. אם אכן יש לנו קיום עצמאי, גם אם בממד נמוך יותר, אזי אלוהים הוא יישות אחרת ונפרדת מאיתנו. ההנמקות הפילוסופיות והמטפיזיות של הפנתאיזם מוליכות לכך שבאמת אלוהים אינו מאומה מעבר למה שבטבע שלנו. אפשר כמובן לטעון ששפינוזה טעה בגלל שאלוהים נמצא בממד גבוה יותר, ומבחינתו זה נראה כאילו אין לו קיום נפרד. אבל הסבר כזה לא יכול להציל את המשנה הפנתאיסטית כשלעצמה. נראה שכאן שאלת הצמצום נפרדת משאלת הפנתאיזם.

ייתכן שאת הפנאנתאיזם ניתן להבין בצורה כזאת. כשאנחנו אומרים שלא הכל אלוהות אבל הכל באלוהות, אולי ניתן להבין זאת כהימצאות בממד נמוך יותר, כמו משטח בתוך חלל תלת ממדי. אבל איני רואה במה זה שונה מההסתכלות של סובב כל עלמין. שוב, לתחושתי מדובר במלל ריק.

הצעת הסבר שנייה: אורגניזם

ניתן אולי לחשוב על אלוהים כאורגניזם, שכל האובייקטים בעולם הם איברים שלו. כאשר אנחנו מדברים על אורגניזמים, מה שמאפיין אותם לעומת עצמים לא אורגניים הוא שלמכלול יש קיום במובן נפרד ומובחן מקיומם של הפרטים שמרכיבים אותו. כדי להבין זאת, ג'ון סרל הציע להתבונן על נוזל כמו מים. כל מולקולה לחוד אינה נוזלית כמובן, אבל מכלול המולקולות הוא נוזל. כלומר למכלול יש תכונה שלא קיימת אצל אף אחד מהפרטים שמרכיבים אותו. מיהו האובייקט שאותו מאפיינת (או מאייכת) התכונה הזאת? היא איננה תכונה של מולקולה זו או אחרת אלא של המכלול. ניתן אולי לראות בכך אינדיקציה לזה שהמכלול הוא יש נפרד מהפרטים שמרכיבים אותו, שהרי יש לו תכונות שאין להם. בטור 397 עסקתי בתופעת האורגניות, ושם הבאתי לכך דוגמאות נוספות, כמו הספינה של תזאוס.

סרל רצה להדגים דרך הנוזליות את האפשרות שהרוח שלנו (הנפש) אינה בהכרח יישות נפרדת מהחומר (הגוף), אלא אולי תכונה של המכלול החומרי. התכונה הזאת מגיחה (emerges) ברמה הקולקטיבית, למרות שהיא אינה  קיימת בשום תא או מולקולה בודדת בגוף. לכן מכנים את התמונה הזאת 'אמרגנטיות'. אבל בטורי שם הסברתי מדוע הדוגמה של נוזליות אינה מוצלחת כל כך לעניין זה, שכן מדובר באמרגנטיות חלשה. בקצרה אומר שבדוגמה של הנוזליות ניתן לומר שהתכונה היא של מכלול המולקולות, אבל זה לא אומר שהמכלול הזה הוא יש נפרד. זהו צבר של מולקולות, וכשיש צבר כזה (בתנאים מסוימים של לחץ וטמפרטורה) הוא מתנהג בצורה נוזלית. יתר על כן, שם גם ניתן להסביר את התכונה הקולקטיבית (הנוזליות) במונחי התכונות של המולקולות הבודדות, מה שמחזק עוד יותר את הטענה שהנוזל אינו יש נפרד מהמולקולות שמרכיבות אותו. לעומת זאת, לגבי הנפש שלנו טענת האמרגנטיות של סרל חזקה הרבה יותר. הטענה היא שהתופעות המנטליות שלנו (רגשות, רצונות, חשיבה, זיכרון וכדומה) מגיחות מהמכלול החומרי והן לא תכונות של סובסטנציה נפרדת (הנפש). זאת על אף שכאן מדובר באמרגנטיות חזקה, כלומר שאי אפשר להסביר את התופעות המנטליות במונחי התכונות של התאים או המולקולות הבודדות.

האם בכלל תיתכן אמרגנטיות חזקה? בטורי הנ"ל הראיתי שלעולם לא ניתן יהיה להביא ראיה לקיומה, שכן ברגע שתהיה לנו הוכחה לאמרגנטיות היא בהכרח חלשה. אבל כאן אני רוצה לשאול שאלה קשה יותר: בלי קשר לשאלה האם וכיצד ניתן להראות אמרגנטיות חזקה, האם בכלל תיתכן תופעה כזאת? האם ייתכן מצב שבו אוסף של פרטים יתנהג באופן שאי אפשר להעמיד אותו על תכונותיהם של הפרטים (לא שהחישוב קשה ומסובך, אלא שהוא לא קיים). אני בספק רב אם זה אפשרי. אבל גם אם כן, אזי המסקנה תהיה שאין במכלול מאומה מעבר לפרטים (זו מהותה של אמרגנטיות).

אם נשוב לפנתאיזם, ניתן אולי להעלות הצעה שאלוהים הוא המכלול שמורכב מכל פרטי המציאות ביקום. האם זה מצליח לתת פשר כלשהו לפנתאיזם? לדעתי לא. אם לא תיתכן אמרגנטיות חזקה, אזי איני רואה מה יש באלוהים מעבר לאוסף הפרטים שמרכיבים אותו. תכונותיו הן פשוט חוקי הטבע, ולכן בעצם הוא הטבע. ואם נניח שתיתכן אמרגנטיות חזקה, אזי ניתן לראות באלוהים תכונות אחרות, שונות מאלו של הפרטים שמרכיבים אותו, אבל עדיין כיישות הוא אינו אלא הצטברות של הפרטים. עדיין אין כאן יישות נפרדת, ובמובן האונטולוגי אי אפשר לומר שפנתאיזם דוגל בקיומו של אלוהים. הוא דוגל בקיומו של המכלול החומרי (ואולי גם הרוחני, אם אתם דואליסטים) ואין עוד מלבדו, בדיוק כמו האתאיסט. הוא רק מכנה את המכלול הזה 'אלוהים'.

סוף דבר, פנתאיזם במובנו הזה עדיין נראה ביטוי ריק. זוהי עטיפה מילולית שונה לאתאיזם הישן, המוכר והטוב. בכל מה שראיתי עד כה, הניסיונות להסביר במה מדובר אינם אלא מלל עמום וכנראה ריק מתוכן. כמאמר המשורר, אלו צברי מילים שאנשים בודים ממוחם הקודח. הן אולי יוצרות תחושות כאלה או אחרות אצל השומע, יש כאלה שאפילו מאד מתרגשים משמיעת תיאוריות פנתאיסטיות, אבל כל זה לא אומר שיש להן תוכן קוגניטיבי כלשהו. למיטב שיפוטי אין להן. אני נזכר בהלצה, דומני של הפיזיקאי פול דירק, שאמר על תיאוריית החורים של פרמי שזו טכניקה מצוינת לצוד פילים. אפשר לשים תיאור של התיאוריה על שלט ליד המעיין, וכשהפיל יבוא לשתות הוא יתחיל לקרוא את השלט ויהיה ממש מוקסם ומהופנט מהיופי של התיאוריה התימהונית הזאת, ואז בלי שהוא ישים לב ניתן יהיה ללכוד אותו. נדמה לי ששלט עם הסבר קצר לתורה הפנתאיסטית יעבוד טוב יותר (בהתחשב בעובדה שתורת החורים של פרמי דווקא נמצאה לימים שימושית מאד ובעלת תוכן אמפירי חשוב. כל האלקטרוניקה שלנו מבוססת עליה).

מהו אדם?

לפני שאחזור לפנתאיזם, אנסה לברר מהו אדם. ניתן לראות את האדם כמכלול חומרי, כאשר התמונה תלויה ברזולוציה שבה אנחנו מתבוננים בו. ברזולוציה נמוכה האדם הוא אוסף של איברים. ברזולוציות גבוהות יותר, הוא אוסף של תאים, מולקולות, או חלקיקים אלמנטריים. אז מהו בדיוק האדם? איזה תא או איבר שנוציא ממנו יהפוך אותו לאדם אחר, או יהפוך אותו למשהו שאינו אדם? לא נראה שיש כזה (זוהי בדיוק הדוגמה של הספינה של תזאוס). אז כנראה שהאדם הוא האוסף. אבל כל פרט מתוכו אינו חשוב. אז מה יש באוסף מעבר למכלול הפרטים? או בניסוח אחר, מה הופך את האוסף הזה למכלול אחד? יש הטוענים שקיומו של אדם כיישות מובחנת הוא פיקציה. חישבו על התפיסות שעם אינו אלא אוסף של אנשים, ולכן המונח 'עם' אינו אלא פיקציה שאנחנו הגדרנו לנוחיותנו. אולי גם האדם הוא יישות כזאת. מה שקיים אינו אלא אוסף החלקיקים שמרכיבים אותו, אבל המכלול הוא רק הגדרה סובייקטיבית. דומני שגם אם לגבי עם ניתן להתווכח, האדם בעיני רובנו הוא יש מובחן שיש לו קיום מצד עצמו (מעבר לאוסף הפרטים שמרכיבים אותו). מדוע במקרה של אדם, הקולקטיב, כלומר אוסף הפרטים, הוא בבירור יש בעל קיום מובחן מצד עצמו?

לפי תפיסתי, זה יכול לקרות רק בגלל שיש בנו מרכיב רוחני מעבר למכלול החומרי. הרוח אינה מגיחה מהמכלול החומרי, אלא זו סובסטנציה נוספת. כל התופעות המנטליות מתרחשות במרכיב הזה ומאפיינות אותו. קיומה של הרוח הוא שהופך את המכלול שקרוי אדם לבעל משמעות קולקטיבית אורגנית מובחנת (מעבר לאוסף הפרטים). להבנתי, זוהי המשמעות העמוקה של אורגניזם. אורגניזם אינו אוסף חלקים שמתפקד כמכלול (מערכת קיברנטית). זהו אולי תיאור נכון של מכונה (ראו בטורי הנ"ל). אבל אורגניזם הוא יצור חי, ובשונה ממכונה יש בו מרכיב רוחני שמתכלל את כל הפרטים החומריים שמרכיבים אותו ויוצר מהם מכלול בעל משמעות נפרדת. רק אם יש מרכיב רוחני באדם ניתן לראות בו יצור בעל קיום מובחן ממכלול פרטיו.

שימו לב שמשמעות הדבר היא שלפי זה אורגניזם לעולם אינו אוסף פרטים שמתפקדים יחד. אורגניזם הוא קודם כל יש מובחן, והתפקוד הקיברנטי של כל חלקיו הוא אינדיקציה להיותו יש כזה (להבדיל מהנוזל בדוגמה של סרל). אבל המרכיב הרוחני והמרכיב החומרי מתפקדים באופן שהצירוף שלהם יוצר מכלול אחד, וזהו האדם. האדם אינו הרוח ולא החומר אלא הצירוף של שניהם. זה מזכיר לי שפעם חשבתי ששלוש העבירות החמורות בהלכה (אלו שיש עליהן חיוב של ייהרג ואל יעבור), מובחנות זו מזו דרך ההיבט שבו הן עוסקות: גילוי עריות הוא עבירה שבגוף. עבודה זרה הוא עבירה בשכל/נפש. רצח הוא עבירה על החיבור בין השניים (המקף). כשאדם מת גופו קיים וגם נשמתו, רק החיבור ביניהם כבר לא קיים. האדם מפסיק להיות אדם כאשר החיבור הזה מתפוגג, שכן החיבור הזה הוא הוא האדם.

בחזרה לפנתאיזם: אנלוגיה בין היחס אדם-נשמה ליחס יקום-אלוהים

כעת אפשר אולי לחלץ מכאן פשר אפשרי גם לפנתאיזם. אם נראה את אלוהים כנשמתו של היקום, אזי היחס בינו לבין היקום עצמו הוא כמו בין נשמה לגוף. החיבור ביניהם הוא יישות אחת, כמו אצל בן אדם, ועדיין יש  כאן שני מרכיבים שונים. יתר על כן, אלוהים הופך את היקום כולו ליישות קולקטיבית. בלעדיו היה כאן אוסף של אובייקטים נפרדים, ואיתו זהו מכלול אורגני אחד.

כעין זה ניתן לראות בסוגיית ברכות י ע"א:

הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף מה הקדוש ברוך הוא טהור אף נשמה טהורה מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו:

הגמרא עושה אנלוגיה בין היחס של אלוהים לבריאה לבין היחס של הנשמה לגוף. הנשמה ממלאת את כל הגוף למרות שיושבת בחדרי חדרים, אבל לא במובן הפיזי כמובן. אין לה קיום פיזי, אבל היא קשורה לכל הגוף כולו (כי אין לה מקום מרחבי רגיל). כך גם הקב"ה ממלא את כל העולם, שכן הוא נשמתו של העולם.

בכל אופן, אם זו אכן משמעותו של הפנתאיזם הוא הופך לטריוויאלי במובן כלשהו. אלוהים הוא יישות נפרדת מהיקום החומרי. אין כאן זהות. יש צירוף ולא זהות, כאשר הצירוף הופך את היקום למכלול אורגני אחד. אבל זה קורה בזכות האלוהים שמשמש כנשמה של המכלול הזה. אם זו הייתה כוונתו של שפינוזה, הוא לא חידש חידוש גדול מדיי. זו גם לא נראית כוונתו, שכן לפי הפשר הזה אלוהים אינו המכלול עצמו אלא מה שהופך את הפרטים למכלול. זו אמירה שונה.

סוף דבר, לפחות אם מאמצים את הפנתאיזם כלשונו, נראה שמדובר במלל ריק, או כיסוי מילולי שונה לאתאיזם. שוב אעיר שאולי את הפנאנתאיזם ניתן היה להבין כך. הכל באלוהים במובן שהנשמה "עוטפת" את הגוף, שכן היא הופכת אותו למכלול אורגני.

דוגמה: הדיון של הרב שרקי

לסיום, אפנה כאן לדיון של הרב שרקי ברעיון הפנתאיסטי אצל הרב קוק (משום מה חשבתי שההפניה הזאת הועלתה לאתר שלי, אבל כעת לא מצאתי). החלק הראשון עוסק בפנתאיזם עצמו, והוא בעיקר החשוב לענייננו. שימו לב למשל לטענתו בהתחלה בדעת ר"ח מוולוזי'ן שמדבר על שתי בחינות (הכל אלוהים ואין עולם או שיש עולם לצד האלוהים), והוא מעיר שהמילה "מצד" פותרת הרבה מאד קשיים כאלה. בעיניי זה לא פותר מאומה כמובן. הוא פשוט לוקח את שני צדדי הסתירה ומצהיר שהם חיים זה לצד זה (ראו בטורים 549550 את דברי רודולף אוטו על "אחדות הניגודים" כמפלטו של העצל). אחרי זה הוא מביא את גישתו של ר"נ מברסלב, שהיא בכלל נונסנס מוחלט.

דווקא בגלל שהרב שרקי מדבר מאד בהיר ובגלל שהוא אדם מוכשר ותלמיד חכם, צריך לשים לב שמאחורי הבהירות יושב ואקום. לכן דבריו אלו הם דוגמה טובה לעמימות והריקות של השיח הרווח בנושאים אלו. אגב, מפנים שם את מי שקשה לו עם השיעור המלא לסיכום הבא. לא מומלץ לבעלי לב חלש (כמוני).

סיכום

בספרי אין אדם שליט ברוח עמדתי על כך שהמלל במחשבת ישראל במקרים רבים הוא עמום ולעתים ממש ריק. המושגים לא מוגדרים, הטיעונים חלשים ולא מבוססים, וההבחנות עמומות ולא ברורות, ובמקרים רבים ריקות. הבאתי שם את הדיון על צמצום ופנתאיזם כדוגמה מובהקת לכל זה. כפי שניסיתי להראות כאן, פנתאיזם הוא משחק מילים ואיני מצליח למצוא לו משמעות, ולכן פלא הם בעיניי כל אוקיינוסי הדיו שמוקדשים למחקר אודותיו. לפחות אלו שאני קראתי לא באמת מוסיפים תוכן או הבנה לרעיון התימהוני הזה.

לא פעם בעבר אנשים כמעט נעלבו מהיחס המזלזל שלי לדיונים ולרעיונות הללו, ובפרט לאור העובדה שאנשים אינטליגנטיים (כמו שפינוזה וחוקריו) עוסקים בכך לא מעט. אין לי אלא להצטער, אבל כל עוד לא יצליחו להסביר לי למה הכוונה (ודוקו, איני מצפה לשכנוע שהרעיון הזה נכון, אלא רק להסבר מה הוא בכלל אומר) אני נאלץ להישאר בעמדתי.

בשרשור כאן עלתה הריקות הזאת בצורה מאד חדה וברורה. אין טוב מלסיים את הטור בציטוט שתי ההודעות שמסיימות שם את הדיון. בראשונה מהן, אהוד הציע את הפשר הבא לפנתאיזם:

אנחנו יצורים עצמאים עם בחירה חופשית שצריכים לקלף להגיע למהות האלוקית שבנו.
זה אומר שיש לנו בחירה חופשית, וזה אומר שאנחנו גם אלוקיים, והסך של הכל זה האלוקות. זה הכל.

ועל כך עניתי לו (בציניות כמובן):

 יישר כוח. נדמה לי שלא יכולתי לסכם טוב יותר מדוע מדובר בנונסנס חסר פשר. זה סיום מצוין לדיון.

[1] נדפסה בבטאון חב"ד גיליון ל"א ע' 43, ובלקוטי שיחות חט"ו ע' 470.

[2] הערת המו"ל:

כנראה הוא מוה"ר אליהו אליעזר דסלר, שלפי העיון בס' התניא ובס' נפש החיים בא למסקנא שאין חילוק יסודי ביניהם, ועפי"ז ביקש לבאר לו "את גדר המחלוקת בענין הצמצום בין בעל התניא זי"ע והגר"א ז"ל, אם נחלקו בגדר ענין הצמצום גופי', הן כפי המבואר ב"נפש החיים" למתבונן ומעמיק, דא ודא אחת היא" (מרביצי תורה ומוסר ח"ג ע' סו). בתחלה פנה בנד"ז, בקיץ תרח"ץ, אל ה"ר יצחק "המתמיד" הורוויץ, שהשיב לו (קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' סא סי' קי) "הספר נפש החיים אינו ת"י כעת… אכתוב לכת"ר ענין הצמצום כפי המבואר בתורת החב"ד". לאח"ז נשאל בזה כ"ק אדמו"ר שליט"א ומשיב באגרת שלפנינו שבעל נפה"ח חלק בזה על רבו הגר"א.

29 תגובות

  1. מאוד מעניין, תודה.
    הרבה פעמים נראה שהדיון הזה הוא בעצם דיון רטורי שהפך להתנגשות בין "שיטות" פילוסופיות. גם בהתייחסויות הראשונות במאה ה-17 וגם אצל אדמו"ר הזקן די בולטת התמיהה על "כפשוטו" בהקשר של איך ניתן לדבר על תהליכים שהם "ממקרי הגוף" כמו צמצום, תזוזה וכו', ולכן "לא כפשוטו". אבל אולי הדרך להבין את הקונפליקט הזה כפשוטו (:\) היא באמת כמשהו שמתייחס לעצם השימוש במטאפורה של צמצום, וההבנה של המושג הזה עצמו כפשוטו. ברור שאם יש איזו תפיסה כלשהי של הגשמה מאחורי זה אז זה סיפור אחר (למרות שאז צריך לשאול מה עם חוק שימור החומר…), אבל נראה שגם אסכולת "כפשוטו" בד"כ לא באמת מתנסחת בצורה של "הסתלק", "זז", "עזב" וכד', ושההתנגדות לשימוש במונח דווקא כן משווה אותה לכזאת שמכוונת למובנים כאלה. לכן ההבנה של המטאפורה של צמצום כעמעום של אור ולא של מאור, של נקודות מבט שונות (מקבל-נותן, או כמו אצל רשט"ג שהבאת) נראית כ"כ ברורה שהיא די מייתרת גם את ההתעקשות על "כפשוטו" כפשוטו.
    (אגב – הזיהוי הנפוץ בין השיטה הזאת לחסידות הוא קצת בעייתי כי זה לא באמת נושא ליבה עם התייחסות רחבה מאוד אצל החסידים אלא בעיקר אצל הוגים ספציפיים כמו חב"ד, וגם שם הדיון הפילוסופי הוא די בבירור לא המוקד מה ממילא גוזר הקשר אחר של התייחסות לצמצום, ואכמ"ל.)

  2. לגבי הטענה שהרב העלה שהחרם נגד שפינוזה יצא בגלל חוסר שמירת מצוות ולא בגלל עמדתו הפילוסופית על האלוהות (ודומני שכבר קדמו פרופ' ליבוביץ ז"ל),- יש להעיר מהפולמוס שהתרחש שסבב סביב דברי הרב דוד ניטו בלונדון (ראה הערך עליו בויקפדיה) שאמר שהשי"ת והטבע- והטבע והשי"ת, הכל אחד".
    ובמיוחד בנותן טעם לציין לתשובת החכם צבי (סימן יח) בעניין זה, שם מנותח הענין בקצרה בדרך שהלך בה הרב בטור.
    * עכשיו ראיתי שבנו של החכם צבי,- היעב"ץ, כתב ב'מגילת ספר' פרק חמישי "כי ארע אז (בשנת תס"ה) שדרש חכם דוד ניטו האב"ד של ספרדים שבלונדון, דרוש על ענין הטבע שהוא השי"ת בעצמו. ועל דבר זה נתעוררו עליו מדנים, לפי שהיו שם גם כן שני צדדים חלוקים ונפרדים, שאנשי הצד האחד היו לו אויבים לחכם ר' דוד ניטו, ואורבים למצוא לו עון אשר חטא במינות ח"ו"

  3. לדעתי יש הבדל גדול ונראה לעין בין שני סוגי הפנתאיזם
    לדעתי שפינוזה אומר במובלע או מנסה להעביר שאלוהים הוא בעצם משל לאינסוף שלמות כלומר הוא כינוי למכלול של השלמות הגדולה ביותר שניתן לעלות על הדעת מכיוון שלדעתו של שפינוזה כמטראליסט כל המציאות הפיזית והעולם הם הדבר היחידי שיש לו קיום ממשי .צריך להחיל את המשל הזה על העולם .לכן חקר התנהלות העולם הוא חקר האלוהות האמיתית .ופה יש לו לפי דעתי עקיצה ורמיזה מטראליסטית לאנשי הדת שהם לא מבינים נכון את הצורה שבה הם מתפעלים מהעולם והטבע ולוקחים את זה שלב קדימה .

    אצל החסידים והמקובלים האמירה שהכל אלוהות אני חושב היא שבעצם הכל חלק מגילוי רצונו ורצונו זה הידע הגדול ביותר שיש לנו לגביו .שהרי הם אומרים שיש דברים שרחוקים מהאלוהות הרוע אומות העולם רשעים הסטרא אחרא וכדומה .כמובן הם יטענו באותה נשימה שברובד יותר גבוה גם במעשים האלו מסתתר רצון אלוהי .אבל שזו הסתתרות דקה מאוד .מין ניצוץ של כוונה טהורה שיש בכל דבר רע .אבל יודו שהרע עצמו במבודד מהניצוץ אכן מנותק מהאלוה

    1. למרות שיש על זה מחלוקת בין פרשני שפינוזה

      השאלה שלהם שאין עליה תשובה חד משמעית זה האם אלוהים הוא באמת משל בלבד עבור שפינוזה או שבפנתאיזם שלו הכוונה היא שחוקי הטבע הטבע והעולם עצמו כמכלול הוא למעשה ישות שמודעת לעצמה עם רצונות אלא שאין במודעות וברצון הזה שום דבר שהוא עם יכולת וכוחות מעבר לאלו שידועים לנו

  4. להבנתי שפינוזה טוען שההתפשטות היא רק חלק מתאריו האינסופיים של האל לא? אמנם אלוהים כלומר הטבע זה ביטוי שלו אבל נראה שהוא לא מדויק אפילו לשיטתו. כמו כן, לפחות מילולית יש הבדל בין זיהוי של אלוהים עם הטבע לבין אמירה שהטבע לא קיים בכלל, שזה אקוסמיזם למיטב הבנתי. מעבר לזה מאד נהניתי מהדיון החסידי, ודוגמאות מתימטיות לבעיות פילוסופיות תמיד מוצאות חן בעיניי. תודה

  5. אני מסכים בעיקרון, גם אני לא ממש מצליח להבין את ההבדל בין פנתאיזם לאתאיזם – אם כי ברור לי שיש הבדל פסיכולוגי (בעל השלכות): הפנתאיסט מרגיש רגש דתי כלפי המכלול של הטבע, וגם מאמין בעקבות כך שיש בו עקרונות שמסדרים אותו – במובן מסויים, בעיני הפנתאיסט לטבע יש "אישיות". איינשטיין הוא דוגמה טובה לכך: הוא התנגד בחריפות למי שתייג אותו כאתאיסט, ולתפיסתו הפנתאיסטית היו גם השלכות מעשיות באופן שבו הוא חקר את הטבע: הוא האמין שיש בטבע סדר, חוקים, ולא הסתברויות. הוא אמר פעם: "כשאני שופט תיאוריה, אני שואל את עצמי אם כך הייתי מסדר את העולם אילו הייתי אלוהים". אני חושב שהגישה הזו דומה יותר למה שאתה מתאר כפאנאתאיזם, לכך שהטבע הוא לא אוסף פרטים אלא יש בו סדר ועקרונות ושהעקרונות האלו אמורים לציית גם לתפיסה אסתטית מסויימת. בעיני זה שונה מחוויה אתאיסטית. אני חושב שההבדל הוא בעיקר בחוויה אבל לא רק, כי כמו בדוגמה של איינשטיין – הוא גם שפט תיאוריות על סמך התפיסה הזו, ובאמת זה גרם לו להיות מוטה נגד תיאוריות שלא מצאו חן בעיניו כי היו לא דטרמיניסטיות או אפשרו פעולת רפאים ממרחק. יתכן מאד שאם אני צודק זה תאיזם בתחפושת, כי אם הטבע הוא רק אוסף הפרטים שלו, אז "אישיות" של הטבע היא ישות שאיננה הטבע אבל הפנתאיסט לא רוצה להודות בכך או לא מצליח להבין את ההבדל.

    אני אוסיף על זה ואומר שבעיני לא רק הפנתאיזם הוא רעיון ריק (מבחינה פילוסופית) – אני מרגיש ככה גם כלפי דיונים בשאלת קיומו של אל לא פרסונלי ולא מצווה – זה לא "ריק" לגמרי אבל זה ריק דה-פקטו. יש אלוהים, אין אלוהים, זה כמו לשאול האם יתכן שיש טכיונים שמהירים יותר מהאור אבל אין להם שום אינטראקציה עם החומר המוכר ולעולם לא נדע שהם קיימים. אולי יש, אולי אין, למי אכפת. נפקא מינה לקידושי אישה. זה אולי לא ריק כי יש הבדל רעיוני בין האפשרויות אבל הוא הבדל חסר כל רלוונטיות וזה לא יותר משעשועים מחשבתיים בעיני.

  6. "מי הוא מסתתר? מי חי באשליה כאילו שיש עולם ואלוהים לא נמצא בו?"

    אני יכול לזרוק בקלות גם מספר לא קטן של שאלות מהותיות כלפי מונותאיסט כמוך.
    הינה דוגמאות:

    מה זה בכלל אלוקים?
    מה היה פעולו לפני שהוא ברא את העולם?
    למה הוא ברא את העולם?
    למה הוא פשוט לא מתגלה וזהו?
    למה יש כ"כ הרבה רע בעולם גם לבעלי חיים?

    הפנתאיזם, אגב, עונה על כל אלו.

    אז למרות שכמונותאיסט אין לך מושג לגבי אף אחת מהשאלות שהדגמתי לעיל,
    כמובן שזה לא יפריע לך, ואתה לא תטען ש"אין לי פשר" או "הדברים שלי חסרי משמעות".

    אבל כאשר מישהו יגיש משהו קצת שונה משלך, כמו הפנתאיזם, ישר תתקוף ותגיד שזה "חסר משמעות", "נונסנס",
    "חסר פשר, "גם הוא בעצמו לא מבין מה הוא מתכוןו"..

    הפוסל במומו פוסל

    1. חבל שאתה סתם תוקף. אם תקרא בתשומת לב תראה שהטענה היא שפנתאיזם לא שונה במאומה מאתאיזם, ולכן כמושג בפני עצמו הוא ריק וחסר משמעות. ההתקפה שלך לא רלוונטית. אתאיזם הוא ודאי מושג בעל תוכן ועם זה אין ויכוח. ולגבי השאלות שהצגת – עצם הצגת השאלות כמשהו שדורש תשובה מניח סוג כלשהו של תאיזם. ולכן פנתאיזם או אתאיזם בהגדרה לא יכול לענות על זה – לכל היותר אפשר להסביר מדוע השאלה חסרת משמעות, ואת זה אכן האתאיזם עושה. קשה לי לקרוא לזה "תשובה".

    2. שלום שחר.
      ראשית, נראה לי משום מה שאתה כועס מאד. אז קודם כל אני מציע לך לקחת אוויר, לשתות כוס מים קרים ולהירגע, ואז אפשר יהיה לדון (אם בכלל אתה רוצה לדון ולא רק להטיח ולפרוק כעסים).
      השאלות המהותיות שהעלית, חלקן נענו כאן באתר ולחלק אין לי תשובה (וזה לא מאד מפריע לי ולא נראה לי רלוונטי). אבל השאלות הללו אינן רלוונטיות לדיון שלנו, ואסביר מדוע. לא דיברתי על שאלות שהפנתאיסטים לא יכולים לענות עליהן. גם פיזיקאים לא יודעים לענות על כל מיני שאלות. וכי תעלה בדעתך שהפיזיקה חסרת משמעות בעיניי?! הראיתי שבתמונה הפנתאיסטית מדובר במשפטי נונסנס חסרי תוכן. זה משהו אחר לגמרי.
      אז אל תענה לי על שום שאלה. כל מה שצריך הוא להראות לי שלפנתאיזם יש תוכן ושלטענותיו יש משמעות. אחרי שתעשה את זה, אם תרצה נוכל להתחיל לדון על אלו שאלות הוא עונה. נונסנס לא עונה על שום שאלה (אלא בקואני זן. ע"ע 'מו').

      1. קואני זן לא נועדו לענות על שאלות אלא לעורר התבוננות. האופי האבסורדי ולעיתים קרובות היתולי שלהם אמור להיות נקודת מוצא, לא נקודת סיום – פרובוקציה מכוונת ולחלוטין מודעת לפרדוקסליות שלה במטרה לגרום לתלמיד להתבונן מחדש בהנחות היסוד ובקונספציות שלו. ככלל, אני חושב שאולי תמצא עניין בפילוסופיה הבודהיסטית ובפרט המאהאינית – היא לא מובנית לוגית היטב כמו הפילוסופיה האנליטית המערבית (ולכן אני מוצא בה כשלים מסויימים) אבל היא מאד כנה ובלתי מתפשרת ולא מנסה להניח את המבוקש. האופי הפרדוקסלי שלה נובע מהיותה בראש ובראשונה דרך חיים שאמורים לתרגל, ולא חכמה עיונית בלבד.

        1. בהחלט התעניינתי בזה וקראתי לא מעט על העניין. לא התכוונתי שקואנים באים לענות על שאלות. מה שכתבתי הוא שתשובת נונסנס כזאת מתאימה לקואן זן ולא לתזה בדיון פילוסופי.

      2. להערכתי אין לך (או לאף אחד אחר) שום תשובה רצינית על הקושיות על המונותאיסטים.
        למשל, ענות על שאלה כמו "מה זה אלוקים?" בתשובה כמו "אני לא צריך לדעת מהו אלוקים, אלא את פעולותיו, וזה מספיק כדי לדבר עליו", זו לא תשובה מבחינתי לשאלה מהו אלוקים.

        גם על שאר השאלות אין לאף אחד אחר שום תשובה רצינית.

        לפנתאיזם שונה מאתאיזם בזה שהוא יוצר "יראת הרוממות" בנפש האדם עבור נפלאות המציאות. בדיוק כמו שהצהיר אינשטיין.
        יכולות להיות לזה השלכות בחיי היום-יום של האדם: הכרת הטוב, איכות סביבה, אופטימיות, חקר המציאות ועוד.

        זה הבדל מהותי.

        1. ההבדל שמדברים עליו כאן הוא הבדל ב*תפיסה של העולם* בין פנתאיזם לאתאיזם, לא הבדלים נפשיים. משהו שאתאיסט אומר על העולם שפנתאיסט לא מסכים איתו ושיש משמעות להיגד הזה, איזשהי עובדה כלשהי.

          1. התפיסה שלנו את העולם היא החוויה שלנו בנפש. כאן יש הבדל בין אתאיזם לפנתאיזם.
            זה שבתכלס העולם הפנתאיסתי והעולם האתאיסטי הוא בדיוק אותו עולם מבחינה טכנית, זה ממש לא אומר שפנתאיזם זה נאנסנס.

            1. כן, זה כן, אם המציאות סובייקטיבית, יש הרבה ז'אנרים פרטיים יותר מאשר אתאיזם ופנתאיזם ובכלל מדובר באנשים ואז אין שום ויכוח או שאלות על התאיזם כי זה סובייקטיבי וכו' . אם לא, אז אין הבדל בין פנתיאזם לאתאיזם והם אותו דבר.

              1. המציאות היא אובייקטיבית וגם סובייקטיבית.

                מבחינת הציבור היהודי הכיבוש של 67\48 היה מוסרי ולגיטימי.

                מבחינת הערבים מדובר בפשע נוראי.

                האם זה משנה את העובדה שיש אמת אובייקטיבית (היה רק כיבוש אחד)?

                טוב שמא תומר שזה לא מספיק משכנע. אתן דוגמה נוספת –
                אנשים שונים ובעלי חיים שונים מפרשים גלי אור שונים כצבע שונה.
                האם זה משנה שה "צבע" (הגלים כמובן) שונה?
                לא. מצד הגלים זה כמובן אובייקטיבי. ומבחינת בע"ח זה סובייקטיבי.

                לפי הגישה של מיקי, המושג "צבע" זה נאנסנס, ומי שמדבר עליו לא מבין בכלל על מה הוא מדבר.

                לסיכום, הרבה מלל של מיקי, אבל אני חושב שהוא עצמו מרבה בנאנסנס, ולא באמת חושב לעומק על הפשר של מה שהוא כותב.

                ואסיים בציטוט של הראי"ה קוק זצוק"ל:

                "כל חזיון, בין מוחשי בין שכלי, הבא להתיצב במצב של פגישה יחושית, אצל כל חש, וכל משכיל, מיד הוא מעורר רגש או מחשבה, שהיא כפולה, אחת שהיא שתים, מצד עצמו של החזיון ומצד תאריו המתיחשים אל הנושא העסקן באותם הדברים"

              2. אם הייתי מוצא כאן משפט שמילותיו מתחברות באופן קוהרנטי אולי הייתי יכול להתייחס. לצערי לא מצאתי.

              3. יופי, עכשיו עברת מלדבר על הבדל סובייקטיבי ללדבר על סתירות ממש, כיף.

              4. UM אני אומר בסופו של דבר מה שהראי"ה קוק זצוקל אמר (וגם הרבה אחרים אמרו).

                ואני טוען שפנתאיזם שווה הגדרה בפני עצמו.

                זה הכל

  7. הערה לגבי החרם: בסרט של דוד אופק על שפינוזה (נמצא בערוץ כאן 11, בסדרה- העברים) מוצגות ראיות לכך שסיבת החרם היא בקשה שהגיש שפינוזה לדון בירושה של אביו בבית הדין ההולנדי ולא בבית הדין של הקהילה היהודית (אביו הוריש לו חוב גדול ועפ"י החוק ההולנדי בעת מותו של אביו הוא היה קטין)
    קישור לסרט: https://youtu.be/y9uUBxdWO7E

  8. "לטבע קוראים אלהים. נעים מאוד. לי קוראים מיכי".
    ואנו חשבנו לתומנו שלמיכי קוראים…. (. to take with a grain of salt ).
    חרמות הן נשקם של החלשים – ולא מהסיבה שרבנו כתב – אלא שהקהילה היהודית הייתה אכן חלשה.
    אתיאיזם סיכן גם את שפינוזה עצמו וגם את הקהילה. גם בימינו האירנים למשל יסבלו יהודים שומרי מסורת –
    ולא יסבלו פורקי עול .נדמה לי שכתב על כך עזריאל קרליבך ב"ספר הדמויות".

    איך זה שהפילוסופים עוסקים בתורת שפינוזה – אם המושגים שלו הם כל כך עמומים ?
    בגיאומטריה למשל מושגי היסוד לא מוגדרים – אבל יש לנו ציור בראש על ישר ונקודה.
    האם מישהו פתר אי פעם בעיה גיאומטרית ללא איור ?
    אז יתכן שמצב הפילוסופיה לא כל כך טוב כמו שחשבנו.

  9. שלום מיכאל, מקווה שזה בסדר לשאול כאן שאלות שלא קשורות לטור הנוכחי.
    האם אלוהים הוא מחוץ לזמן? אם כן, האם זה אומר שהעבר והעתיד פרוסים לנגד עיניו כמו שאנחנו חווים את ההווה?

      1. שלום הרב, איני מבין מדוע ההסבר הניאו-אפלטוני למושג הפנתאיזם אינו משכנע? להבנתי הוא בדיוק מציע גשר בין זהות האדם לאל ובין השונות.
        האלוהים שמציג שפינוזה הוא בעל רוחב אופקי ואנכי. הרוחב האופקי מתייחס לאינוספיות המודוסים (או המימדים כפי שהצגת בתשובה הראשונה), דוגמאת מודוס החשיבה וההתפשטות המוכרים לאדם. הרוחב האופקי אכן אינו מספק מושג טוב של פנתאיזם משום שהוא אינו מחייב זהות בין האל לאדם. האדם יכול להתנהל במימדים פחותים מזה של האל ועדיין בנפרד ממנו.
        לעומת זאת קיים הרוחב האנכי והוא אינסופיות המודוס בפני עצמו. הזיקה בין האל לאדם ברוחב האנכי היא של האצלה. כפי שמקובל בגישה הניאו-אפלטונית המודוס המתפשט כפי שהוא מוכר לנו וגם המודוס החושב הם בבואה מלוכלכת של האלוהות עצמה. האדם אם כן, הוא גם בבואה כזו (חלק אלוה ממעל) בשני המודוסים (חשיבה והתפשטות) בו זמנית ובנפרד. מכל מקום האדם והטבע המוכר לו הם התפרטות של המושג האחד או האל , ולכן האל הוא הטבע והטבע אינו האל (פנתאיזם).
        אגב, מושג ההתבטלות בחסידות הוא המשך של הרעיון הזה: האדם שואף להתנתק מההבחנות הגשמיות האשליתיות אל עבר האחד

        1. אם הייתי מבין כאן משהו הייתי מנסה להתייחס. את במשפט האחרון, על החסידות, הבנתי. ואכן גם החסידות בעניין זה כמו ברבים אחרים היא נונסנס. יש לי טורים על כך.

  10. באקראי נתקלתי עכשיו במאמר שעשה את אותו הניתוח שהרב ביצע בטור הנוכחי- בקשירת הנושא לצמצום כפשוטו או לא כפשוטו. אך יש בו חידוש נחמד בזה שהוא דן בהערות של הגאון הרוגוטצובער על המורה נבוכים בהם התייחס לשפינוזה.
    הפנינה הנחמדה שבמאמר זה היא ביאור וניתוח של הערות של הגאון הנזכר שקשר שאלה זו לכמה וכמה מחלוקות שבש״ס.
    אין צורך לקרוא את כל המאמר רק את החלק הרלוונטי

      1. אורי מייטליס למד אצלי לפני שנים ושוחחנו לא מעט גם על הרוגצובי (נושא המחקר שלו).
        אגב, לדעתי אין ללמוד מאומה מהתייחסותו הזאת של הרוגצובי כי מבחינתו נראה שזה על אוטומט. כל דעה או מחלוקת נוא מיד מתרגם למחלוקות תנאים או אמוראים. זו שפה, או משקפיים אוטומטיות שלו. כך הוא מדבר.
        יתר על כן, ברור שאין ללמוד מכאן שלדעתו היה תנא פנתאיסט. פשוט שני הכיוונים ההלכתיים דומים בעיניו למחלוקת הפילוסופית.
        התלייה של המחלוקת עם החסידות (אדמור הזקן) בקריאת שמע במבואות המטונפים אימה שלו כמובן. זה מופיע כבר בנפש החיים, ועתיק יומין.

  11. שפינוזה לא מעמיד את האל על היש הקיים. היש הקיים, לדעתו, אינו אלא זווית מוגבלת של אחדים מתארי האל (מחשבה והתפשטות) שהם 'אינסופיים בהחלט' (ולא בסוגם, במשמע, הם אינסופיים באופן עקרוני). גם המחשבה וההתפשטות הנתפסות על ידי האדם, אינם נתפסים, ולא יכולים להתפס, במשמעם האינסופי (אם בכלל יש להם משמעות אינסופית) על ידי האדם שהוא אופן סופי.
    דומני שהמפתח להבנת הפנתאיזם היא תורת ההיבטים שלו. המחשבה וההתפשטות הם היבטים שונים של אותו דבר (המוניזם השפינוציסטי). הווי אומר, בסופו של דבר הכוח המניע של מחשבת שפינוזה היא המוטיבציה המוניסטית. האדם הוא יצור פרגמנטי הרואה רק חלקיות. וכפי שאומר הגל, הגדרה (חלקיות בעצם) היא שלילה. התרגיל המחשבתי להבנת שפינוזה, היא לחשוב על אלוהים (או על היש) בלי מושג השלילה. בסופו של דבר, אדם לא יכול לחשוב בלי לשלול, ואולי על זה מצביע שפינוזה. תוצאתו של תרגיל זה מביאה לתוצאה של התרגיל של הרמב"ם. הפער בין האדם לאל לא מאפשר לו נגישות להבנת מהותו של האל. לכל היותר היא מצביעה על מציאותו.
    בכך מושג האל של שפינוזה לא שונה הרבה ממושג האל של הרמב"ם. אין הרבה הבדל בין האמירה שלאל אינסוף תארים שכל אחד מהם הוא אינסופי בהחלט לתורת שלילת התארים הרדיקלית של הרמב"ם. שניהם מעמידים את האדם במרחק אינטלקטואלי בלתי ניתן לגישור, מול האל או היש הגדול.
    ההצעה של תורת המימדים של גפן ושלך, חוטאת לעצם התפיסה המוניסטית. היא בעצם חותרת נגד הטענה שהאדם תופס רק פרגמנטים חלקיים של שתי תכונות עלובות מהמכלול שאינו ניתן להשגה. היא מעניקה לתפיסה הפרגמנטרית של האדם ישות מובחנת ומעניקה לו קיום נפרד לצד הקיום האחר ומפרידה ממנו רק במילים.
    אם לא החרימו את שפינוזה בשל דעותיו, הרי זה מאותה סיבה שלא החרימו את הרמב"ם בשל דעותיו (או שכן החרימו). אין הבדל משמעותי בין אינסוף תארים לשלילת התארים. לפי שתי התורות האדם הוא מוגבל בתפיסת התארים שלו ומשליך על האל את חלקיותו ומוגבלותו.

השאר תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא