האינטואיציה הדטרמניסטית

עלתה לי שאלה שלמיטב הבנתי לא בדיוק מצאתי לה מענה בספרי הרב בעניין.
שאלתי היא מה בדיוק אינו אינטואיטיבי בתזה של הדואליזם האינטרקציוניסטי אך דטרמניסטי. 
הטענה היא ששום דבר חיצוני לא כופה עליי מה לעשות. לא בעולם הפיזיקלי החיצוני, ולא בעולם הנפשי (הטופוגרפיה). אני מקבל את הנתונים ושוקל בדעתי ומגיע למסקנה מסויימת ומחליט להוציא את מבוקשי לפועל שום דבר חיצוני לא כפה אותי להגיע למסקנה. אך יחד עם ההבנה הזו מציאות שבה הייתי בוחר באופן פעולה אחר היא פשוט לעולם לא הייתה מתחרשת. אני כפוי להיות עצמי ולבחור איך שברחתי.

הניסוי המחשבתי שאני מציע כדי להמחיש את הדבר היא אדם ששואל את עצמו על בחירה שביצע בעבר- לי נראה ברור שלגבי כל בחירה שאדם עושה אם הוא יבחן אותה שוב הוא לא ימצא כל סיבה(?) לכך שאילו הסיטואיציה הייתה חוזרת בדיוק מוחלט הוא היה מחליט אחרת. הרי הוא היה שוקל בדעתו את הסיטואיציה ומגיע בדיוק לאותה מסקנה ולכן פועל על פיה. אין שום דבר חיצוני שכופה אותו לכך, אך הוא כפוי להיות הוא. גם אם התשובה היא שאדם היה משנה את החלטתו השאלה היא מדוע שיבחר במשהו אחר.
לשון אחר מה גרף ההתפלגויות בעולם בדיוני בו מריצים את התוכנה של העולם אחורה שוב ושוב. האם מתקבלות תוצאות שונות? אם כן, למה שדבר כזה מוזר יקרה? ואם אכן מתקבלות תוצאות שונות, איך נראה גרף התוצאות השונות ומה ההסבר לאותה התפלגות? האם הוא רנדומלי?
שאלתי היא האם לרב יש תפיסה שונה לגבי הניסוי המחשבתי- ואם גם הרב תופס כמוני האם בהכרח צריכים להגיע למסקנה של דטרמניזם דואליסטי?
מצטער על האריכות ותודה מראש.