האם ה"אני" הקרטזיאני הוא בעצם פיקציה פסיכולוגית?

שבוע טוב! מקווה ששלום הרב טוב בתקופה זו
הרב פעם כתב שמבחינה אונטולוגית אנו מודעים קודם כל לקיום ה"אני" הרוחני מהחומרי.
לאחר הנחה זו, ברצוני להקשות בהקדם טענתו של שופנאהרר על מושג הקוגיטו הקרטזיאני: הוא טען שהניסיון של דקארט להמשיג את ה"אני" כיש שממנה ניסה לבנות את העולם, נידון לכישלון משום שאת ה"אני" האדם מכיר מתוך עצמו ולא מתוך רפלקסיה מושגית חיצונית (ובכך התפלמס עם הסינתזה הקאנטיאנית בין אפיסטמולוגיה לאונטולוגיה. ניתן להגדיר את ה"אני" לפי"ז כפמנולוגיה ותו לא). זו טענה דומה לדברי הרב, מכיון קצת שונה.
שאלתי היא, אם כן, עד כמה שאנו בונים את מושג ה"אני" כיש מגובש ושלם רק מתוך הכרה פנימית ולא מתוך רפלקסיה חיצונית – שכן היא נידונה לכישלון וכדלעיל – אם כן, אולי נכון לקבוע שאין בכלל "אני" במובן המושגי?
המסקנה של טענתי היא שיש רק חוויה פסיכולוגית של "אני" אך היא אינה בעלת מעמד אונטולוגי (אפילו לא ברמה הפנומנה) – אך ה"אני" המושגי לא קיים. אז האם אולי עלינו לסלק את ההרגל הכושל של בניית פילוסופיה סביב "אני" כנקודת מבט ותצפית על המציאות? 
בעצם זו מעין טענה פוסט מודרנית על קיום הסובייקט, אך מכיון אחר.
תודה רבה!