האם יש גבול לחכמה? בין תקרה פיזיקלית לתקרה מהותית?

הרהרתי לאחרונה בשאלה הבאה, ואשמח לשמוע את דעתך.
בפיזיקה מדברים על גבולות עקרוניים – למשל למהירות (מהירות האור) ולטמפרטורה (אפס מוחלט, לפחות לפי התמונה התרמודינמית המקובלת). השאלה שמעסיקה אותי היא האם יש גבולות גם למושגים מופשטים יותר, כמו אינטליגנציה וחכמה.
נניח שיש בעיות שלא ניתן באופן מובנה לפתור – אבל זה קשור לטיב הבעיות. אני שואל משהו אחר: האם ייתכן שאדם הגיע לקצה היכולת של חכמה, כך שבמובן מהותי לא ניתן להיות יותר חכם ממנו?
נדמה שצריך להבחין כאן בין שני סוגי גבול:

1. גבול למימוש  – אדם כיצור בעל מוח, כלומר מערכת פיזיקלית בעלת משאבים סופיים.
2. גבול למושג  – חכמה כשלעצמה, בלי תלות באופן שבו היא ממומשת במוח אנושי.

אם מדובר באדם מסוים עם מוח ביולוגי ומשאבים סופיים (זמן, קשב, זיכרון, דיוק), נראה כמעט בלתי נמנע שיש תקרה: מערכת פיזית סופית לא יכולה להכיל אינסוף הבחנות, אינסוף עומקי היסק, או אינסוף אינטגרציות במקביל. אבל זה שוב גבול מצד המימוש (כמו בעיה שלא ניתן לפתור כדלעיל).
השאלה העיקרית שלי היא: האם יש תקרה לחכמה כמושג, בלי קשר לקיבולת?
חשבתי שאולי 'חכמה פילוסופית-מושגית' (נניח כחלק מרכזי באינטליגנציה) אינה תכונה חד-ממדית. גם אם אנסה להעמיס על אדם את כל המעלות יחד – עומק, רוחב, יצירתיות, דיוק, פשטות, אינטגרציה – נשאלת השאלה האם בכלל אפשר למקסם את כולן בו-זמנית. ייתכן שיש מתחים לוגיים פנימיים: פשטות מול דיוק וכיסוי; איחוד מושגים מול רגישות להבדלים דקים; הכרעה מהירה מול זהירות וספקנות. במילים אחרות, עצם הרעיון של 'מקסימום בכל הצירים' מניח שיש נקודה אחת שממקסמת הכול – ולא ברור אם זה אפשרי ולו מהבחינה הלוגית עקרונית – מה אתה חושב?
מעבר לכך, נדמה שהטיעון על 'אין סוף לחכמה' נשען על הנחה שתמיד אפשר להעלות מטא-שאלות: לא רק מה נכון, אלא מה פירוש נכון, איזה כלל הוכחה תקף, איזה מושג יסודי חסר, וכן הלאה. ואכן לכאורה, ברגע שיש שפה שמסוגלת לדבר על טענות, נימוקים וכללים (גם באופן בסיסי), נוצרת אפשרות טבעית לרפלקסיביות – לדבר על הדיבור עצמו. ואז כל ניסיון 'לסגור' את כל שאלות-העל בתוך מערכת אחת עשירה ועקבית נוטה לייצר שאלות חדשות על גבולות המערכת. כדי לעצור זאת צריך להגביל משהו מהותי: לחסום רפלקסיביות או להציב גבולות מלאכותיים למה מותר לשאול – כלומר, 'סוף' אפשרי, אבל במחיר של צמצום המרחב עצמו. השאלה האם האין-סופית של המערכת, מצביעה גם שתמיד ניתן להעמיק יותר במובן של 'חכמה'?
בנוסף, אפילו אם יש אלפבית סופי ומילון סופי, ברגע שמותר לחבר ביטויים ולבנות מבנים ארוכים יותר, אין חסם פנימי שמונע ליצור ניסוח חדש, טענה חדשה או הבחנה חדשה – פשוט באמצעות הארכת המבנה. כדי להפוך את המרחב לסופי צריך להציב גבול על אורך/עומק/מספר צעדים, וזה למעשה להכניס מגבלת משאבים בתחפושת עקרונית.
השאלה שלי היא האם החכמה “משחקת” באותו אופן: האם בהיעדר מגבלות מלאכותיות, מושג החכמה נוטה מטבעו להישאר פתוח ובלתי-חסום – או שיש נימוק טוב לדבר על מקסימום גם ברמת המושג עצמו? בסוף זרתי לשאלה הפותחת ולא מצאתי נימוק הכרחי לטעון שיש סוף כמו גם לטעון שהעובדה שהשפה היא בלי גבולית, אז גם החכמה היא בלי גבולית מבחינת המהות.