מדוע לולאה נעצרת דווקא בפסול?

יש לי שאלה מתודולוגית.

פעמים רבות נתקלים בסוגיות הלכתיות שבהן יישום הדין יוצר לולאה לוגית או שרשרת אינסופית.לעיתים הפוסקים או הלומדים מסיקים שהדבר אסור או פסול. מה יסוד הדברים? מדוע עצם קיומה של לולאה מחייב לעצור אותה דווקא על ידי שלילה? כלומר, מהו העיקרון שלפיו כאשר דין מוליד רקורסיה או לולאה אינסופית, המסקנה היא שהדין אינו חל, ולא שהלולאה עצמה לגיטימת או עכ"פ נעצרת בשלב היתר שלה?

האם יש לכך יסוד מושגי כללי, שעצם הלולאה היה בעייתית? שעצם העובדה שהדבר לא ניתן להיעצר הוא גורם לפסול? משהו כאן צריך המשגה יותא טובה מההכרזה הזו, לא?

[למשל במקום אחר הבאת שפרה אדומה הנפסלת כאשר נעשית בה עבודה לרצון בעליה.על כך ידועה הקושיה שלכאורה הבעלים לעולם לא יתרצה בעבודה הנעשית בפרה, שהרי עצם רצונו פוסל אותה ומפחית מאוד את ערכה. אלא שאם כך, דין הפסול מתרוקן למעשה מתוכנו, שכן מאחר שהבעלים תמיד מעדיף שהפרה תישאר כשרה, לעולם לא תהיה העבודה נוחה לו, וממילא הפרה לעולם לא תיפסל מחמת רצונו. כתב על כך (בתירוץ השני) שיש כאן מעין לולאה לוגית. נניח שאכן אין לפסול את הפרה, משום שלבעלים לא נוח בעבודה הגורמת לפסילתה. אולם אם מכוח שיקול זה נקבע שהפרה כשרה, שוב אין לבעלים הפסד מן העבודה, וממילא היא דווקא נוחה לו. אם כן, כעת מתקיים התנאי הפוסל – העבודה נעשתה לרצון הבעלים – ושוב יש לפסול את הפרה. כלומר, אי-אפשר להכשיר את הפרה בטענה שהבעלים אינו רוצה בפסילתה, משום שעצם הכשרתה מסלק את הסיבה שבגללה לא היה לו נוח בעבודה, ומחזיר את פסילתה]