עקרון 'הטעם המספיק'

לדעתי, עקרון הטעם המספיק הוא לחלוטין עיקרון סינתטי-אפריורי, ולא אנליטי.

כדי להבין מדוע, עלינו להיזכר בחלוקות שהציע קאנט. משפט "אנליטי" הוא משפט שכל התובנה שלו נובעת מניתוח המושגים המופיעים בו, כמו הטענה "הכדור הוא עגול" או "כל רווק אינו נשוי". משפט כזה אינו דורש שום תצפית, שכן הוא נגזר מעצם הגדרת המושג, אך באותה מידה הוא גם אינו מוסיף לנו שום מידע חדש על העולם. לעומת זאת, משפט "סינתטי" הוא משפט שמוסיף אינפורמציה על המציאות מעבר למה שכלול בהגדרת הנושא, כמו הטענה "הכדור הזה הוא כבד".

עקרון הטעם המספיק, שניסח לייבניץ, קובע שלכל דבר הקיים במציאות חייב להיות טעם שמסביר מדוע הוא קיים ומדוע הוא כפי שהוא ולא אחרת, גם אם מדובר בדבר שהיה קיים מאז ומעולם ולא נוצר מעולם. טענה זו אינה טאוטולוגיה מילולית ואינה נובעת מניתוח אנליטי של המושג "קיום" או "חומר". היא טוענת טענה ממשית על אופן ההתנהלות והמבנה של המציאות האובייקטיבית – שלדברים (ובפרט לדברים מורכבים וייחודיים) אין קיום סתמי אלא יש להם טעם. לכן, זהו עיקרון סינתטי.

מצד שני, העיקרון הזה הוא "אפריורי", משום שהוא אינו נלמד מן הניסיון האמפירי. כפי שהראה דיוויד יום לגבי עקרון הסיבתיות (שעקרון הטעם המספיק הוא הרחבה או בן-דוד שלו), מעולם לא "ראינו" בחושים יחס של גרימה או טעם; אנו רואים בחושים רק רצף של אירועים. הדרישה שלנו לסיבה או לטעם מספיק אינה תוצאה של תצפית, אלא היא הנחה של התבונה והשכל הישר שלנו שאנו כופים על המציאות כדי להבין אותה.

לכן, קאנט צדק כשהגדיר עקרונות מסוג זה כמשפטים סינתטיים-אפריוריים – כלומר, אלו טענות שאומרות משהו חדש על העולם (סינתטיות) אך אינן נשאבות מהניסיון (אפריוריות). עם זאת, בניגוד לקאנט שחשב שהעיקרון הזה הוא רק "משקפיים" סובייקטיביים שדרכם אנו תופסים את עולם התופעות, אני טוען רציונליזם מלא: אני סבור שההבחנה בין הכרה לחשיבה אינה חדה. יש לנו הכרה שכלית-אינטואיטיבית (מה שהרמב"ם כינה "עיני השכל" והוסרל כינה "ראייה אידיתית"), שבאמצעותה אנו "צופים" באמיתות אבסטרקטיות על העולם עצמו ולא רק על החשיבה שלנו. כך, תפיסתנו את עקרון הטעם המספיק היא תצפית אפריורית (לא-חושית) שמלמדת אותנו אמת סינתטית (עובדתית) על המציאות כשהיא לעצמה.