מצב הלמדנות הישיבתית

שלום וברכה הרב
אשמח לשמוע בבקשה מה דעת הרב על הדברים הבאים:

"אין לחפוץ כלל להשיג על מה שהקשו בעלי התוס'… כאשר מוצאים תירוץ לקושיא מתוס' אין זה למצוא מציאה, להיפך, זוהי אבידה, איבדו את הפשט בדברי תוס'… להשיג על ראשונים צריך להיות גם כן ראשון, דבר שאינו במציאות בדורותינו" (תרגום מיידיש של איגרת מאת הרב א. וסרמן לבנו נפתלי ביינוש, בתוך: אהרן סורסקי, אור אלחנן, עמ' קיט הערה 9)

מן הדברים הללו, שנכתבו לפני כמאה שנה, עברנו כבר כברת דרך. כיום לא רק להגיד תירוץ חדש על קושיית התוס' היא עבירה. גם לתרץ קושיא של ר' עקיבא איגר, למשל, אסור כבר.

הלמדנות הקלאסית בזמננו ירדה לדיוטא תחתונה כזו של רדידות, עליבות וקיפאון מחשבתי, עד שקשה כבר להצביע על הבדל ממשי בין שיעור בישיבה ליטאית בימינו לבין חב"דצקער ה"לומדים" באימה וביראה את פטפוטי 'ליקוטי שיחות' של משיחם המת.

סיכם היטב את העניין גם ישראל לבקוביץ במאמרו "דורכים במקום", ב'מקור ראשון' בשנת 2011: "דרך הלימוד בישיבות הליטאיות, המצמצמת עד כדי ביטול את המחשבה העצמית, גורמת לקיבעון רוחני ומחשבתי שאין לו אח ורע בכל תחום מתחומי החיים. התוצאה: עולם הישיבות, כבר עשרות שנים, לא מתקדם לשום מקום", וראו שם במה שהאריך.

והתוצאה בפועל? כל אדם שפוי שיש לו בחירה (ולמי שנולד חרדי הרי אין בחירה), יבחר בכל אלטרנטיבה אחרת על פני הקדשת חייו למסלול ללא מוצא כזה, אשר פסגת האופק הנשקף אליו בסופו היא להגיע למדריגת אידיוט טוחן מים… כך קראתי בראיון שנתן משה קווה, פרופ' לפיזיקה ומי שכיהן כנשיא אוניברסיטת בר-אילן. קווה סיפר כי כשהתלבט בנעוריו בין מסלול "תורני", כלשון הדת"לים, למסלול אקדמי בפיזיקה. אביו פתר את התלבטותו כשאמר לו: לך לאוניברסיטה! אם תהיה ראש ישיבה ותגיד שהרמב"ם טעה, יגרשו אותך מן העיר – ואילו אם תהיה פרופסור לפיזיקה ותוכיח שאיינשטיין טעה, תקבל פרס נובל." (מתוך דברים שכתב נתנאל רובין).