אבולוציה ואמת

הטענה ששרידות בהכרח חופפת לאמת היא פשוט שגויה עובדתית, ולכן האבולוציה לא יכולה להסביר את האמינות של כלי ההכרה שלנו. נכון שלפעמים תפיסה נכונה מסייעת לשרידות, אבל לא פעם דווקא פספוס של האמת או אשליה הם בעלי ערך שרידותי גבוה יותר.

קח לדוגמה אדם שהולך במקום גבוה מאוד. אם הוא לא יידע שהוא במקום גבוה (חוסר ידע/פספוס האמת), הוא יעבור את המקום בשלום. לעומת זאת, אם החושים שלו ישקפו לו את האמת באופן מושלם, הוא עלול לקבל סחרחורת ופחד גבהים, ליפול ולמות. במקרה כזה, עודף מידע והכרה מדויקת מזיקים לשרידות.

דוגמה נוספת: נניח שאתה רואה מולך נמר, מגיע למסקנה שיש שם נמר, בורח ושורד. אבל יכול להיות שכלל אין שם נמר אלא אש, ואם לא היית בורח היית נשרף. המסקנה שלך שיש מולך נמר היא שטות מוחלטת ושקרית, אבל היא תרמה מאוד לשרידות שלך.

מכאן נגזרות שתי בעיות מהותיות בטיעון שלך:

1. האמון המוחלט שלנו בהכרה: האמון שלנו בחושים ובשכל הוא קטגורי ומוחלט. אם הבסיס לאמון הזה היה אבולוציוני בלבד, היינו מצפים שמערכת החישה והשכל לא יעבדו במקומות שבהם האמת מזיקה לשרידות (כמו בדוגמת הגובה). אבל העובדה היא שהאמון שלנו קיים תמיד, בלי קשר לערך השרידותי שלו. לכן, אבולוציה לא יכולה לתת הסבר לוודאות שלנו בחושים ובתצפיות.

2. מעגליות והרס עצמי של הטיעון (הטיעון של פלנטינגה): אם אתה מניח תמונת עולם נטורליסטית-דטרמיניסטית שבה המוח שלך התפתח רק כדי לשרוד, אין לך שום סיבה להניח שהוא מלמד אותך את האמת על המציאות. אבל תורת האבולוציה עצמה, כמו כל תיאוריה מדעית, היא תוצר של כלי החשיבה והתצפית שלנו. אי אפשר לבסס את האמון בחשיבה שלנו על האבולוציה, כשהאבולוציה בעצמה היא מסקנה שהגענו אליה באמצעות אותה חשיבה בדיוק.

זה בדיוק מה שהוסבר בטורים על הדטרמיניזם (175–176). בתמונה הדטרמיניסטית, אתה מכונת מצבים שמקבלת קלט ומוציאה פלט. אין שום דרך מתוך המערכת לדעת האם המכונה הזו מוציאה פלט נכון על העולם (אמת) או רק פלט שנכפה עליה. גם המסקנה ש"יש סיכוי שהמסקנה שלי נכונה בגלל שרידות" היא עצמה פלט של אותה מכונה כפויה. כדי לתת אמון אמיתי במסקנות השכל, אתה חייב להניח שיש במערכת משהו מעבר למכניזם עיוור של הישרדות – גורם שסנכרן את כלי ההכרה שלנו כך שישקפו את האמת