איך מתחברים לאבלות על החורבן

אכן קשה להתחבר. לדעתי עיקר המשימה בימים אלו היא לא להתאבל בפועל אלא יותר לנסות ולהבין למה להתאבל. אומר לך מה שאני מסביר לעצמי: כיום נראה לי דוחה לקוות לכך שכוהנים יילכו שקועים עד ארכובותיהם בדם של בהמות שחוטות. בית מטבחיים מזוויע. מאידך, אני מודע היטב לכך שלא חייתי בזמן שהיה בית מקדש ולא חוויתי את המשמעות שלו. לכן איני יכול לשפוט עד כמה הוא חסר. נאמנים עליי דברי חכמים שזה משהו משמעותי, ואני מתאבל על כך שאין לי את היכולת להבין זאת ולהזדהות עם זה.
ייתכן שכשזה יחזור, אם זה יחזור יתברר לי שטעיתי. אבל אני רוצה לקוות שאם אכן זה המצב – ביהמ"ק לא יחזור בכלל. אז אתאבל על כך שחשבתי שיש על מה להתאבל.
——————————————————————————————
שואל:
אז בסופו של דבר אתה מקווה שהוא לא יחזור?
איתמר,
——————————————————————————————
הרב:
לא. אמרתי שמבחינה רגשית חווייתית אין לי שום רצון שהוא יחזור כי תחושתי כיום שמדובר במשהו די דוחה. מאידך, אני מודע לזה שלא חוויתי את הדברים ולכן איני יכול באמת לשפוט אותם ואת משמעותם מנקודת המבט העכשווית שלי (אולי תחושת הרוחניות בזמן שיש בית היא מאד משמעותית ומורגשת וכולם מבינים מדוע הוא נחוץ). אמרתי שאולי כשיחזור הבית יתברר שטעיתי בהשערתי ובאמת לא כדאי שהוא יהיה (כמו שאני חש כיום), אבל אם זה באמת כך אני מקווה ומאמין שהוא באמת לא יחזור.
——————————————————————————————
שואל:

1. בתשובתך התייחסת לפן אחד של בית המקדש, (אישית, אני מתחבר לחוסר הציפייה לבית מקדש כזה כפי שעורגים אליו בתפילת יום הכיפורים) אך נראה לי שבית המקדש איננו עבודת קרבנות בלבד. בזמנו עבודת הקרבנות הייתה המרכז כי זה מה שהיה מקובל בעולם או שהיתה לכך מטרה כהנגדה למה שהיה מקובל. בכל מקרה, בעתיד הוא יוכל לקבל צביון אחר. הבעיה עם הקושי להתאבל על המקדש נובעת מהזהות שיוצרים בין בית המקדש לקרבנות.
בית המקדש היה המרכז הדתי של העם וככזה הוא סוג של סמל סטטוס על מצב העם.
גם אם יקום בית מקדש ללא עבודת קרבנות, יש לו עדיין משמעות. למשל הלכתית, הלכות דאורייתא יוכלו להשתנות ולהידרש על ידי סנהדרין גדולה שתשב בבית מקדש בירושלים. בית המקדש יוכל לסמן את ההתקדמות וחוסר הקיפאון שלנו (בדיוק ההפך מבית מקדש כבית מטבחיים של קרבנות)
האם לזה אין למה לחכות ולצפות? (סופסוף נוכל לעדכן דברים לימינו אך מצד שני כפי שאמרת שלמדנו לנבוכי הדור, יוכלו לשנות את ל"ט ולהקל למלאכה אחת או להחמיר למיליון..)

2. השואל שאל על "להתחבר לאבלות על החורבן שהיה לפני 2000 שנה, ובפרט לבית המקדש".
נראה לי שיש כאן הנחת יסוד מוטעית שחונכנו עליה ולכן שאלה זו עולה שוב ושוב ולא בצדק. חונכנו לחשוב שאנו אבלים בתשעה באב על בית המקדש וקשה לחנך לייחל למשהו שלא באמת חסר לנו. נכון שהוא נחרב בתשעה באב ויום זה הוא חלק מסדרת צומות על החורבן. אך מקריאה של מגילת איכה והקינות עולה שהקושי העיקרי והאבלות הייתה על המצב של העם (הפרטי והכללי) ולא על חסרון הבית עצמו.
הרבה יותר קל להתחבר ולהתאבל על מצב קשה של רעב מחריד, נשים שאוכלות פרי בטנן, סכסוכים פנימיים קשים שהובילו לשפיכות דמים, אבדן הבית, השלטון ויציאה לגלות. (כפי שאין קושי להתחבר לאבל ביום השואה, פשוט צריך לקחת את הקינות, איכה והמדרשים כסרטי השחור לבן..).
זה מתחבר ל1 שהמקדש ייצג את המצב בעם. הסכסוכים הפנימיים ושחיתות ההנהגה ניכרו היטב בבית המקדש וזה ייצג את כל מה שרע בקרב ההנהגה ובאוכלוסיה הכללית. אז אם תופסים כך את בית המקדש, יש על מה להתאבל ולמה לייחל, לאו דווקא על הבית עצמו, אלא על העם אז והיום(*).

——
(*) הרבה מחפשים את הקשר לימינו ולמצוא איך זה נוגע אלי, אלינו. אמנם איני טוען כמקובל בספורט הלאומי שהכל כאן רקוב מלמעלה עד למטה. אך גם אם אנו במצב נהדר ביחס לימים ההם, בהחלט יש מה לתקן בהנהגה ובחברה ויש למה לייחל.

יובל ש,
——————————————————————————————
הרב:
יובל שלום.
בשאלה מקבילה הוספתי באמת את האבל על הגלות ועל העם.
נקודה 1 שלך היא מחלוקת בין הרמב"ם (שלשיטתו המקדש הוא מקום הקרבה) והרמב"ן (שלשיטתו זהו מקום השראת שכינה). כך או כך, בלי קרבנות כל זה לא קורה (לפחות לפי מה שהיה אז), ולכן קשה לנתק בין הדברים. אלא אם תטען שלעתיד לבוא יהיה לנו סוג של מקדש בודהיסטי, כלומר לעבודה רוחנית בלי קרבנות. אבל את זה כבר יש היום. "בלבבי משכן אבנה".
גם הסנהדרין לא מותנית בקיומו של בית מקדש, כך שכל התיקונים שעליהם הצבעת לא באמת תלויים בו אלא בעיקר בנו (אז במקום להתאבל צריך פשוט לתקן וזהו). אמנם כל זה הוא בהסתכלות העכשווית שלי, אבל אולי בעתיד  יתברר לי שתפסתי לא נכון, כפי שכתבתי.