אלוהים ואהבה

מושג פילוסופי, אידיאה טכנית שסותמת חורים לוגיים. זה כמו לבקש ממני לאהוב פלסטר (אם אני מרבל את ההיסקים של הרב). זה לא אלוהים חי שמדבר אליי אלא סתם מושג שקר אליי, כמו להבדיל שאין לי רגש לדקונסטרוקציה או למודוס טולנס.

תן לי לנחש מה תהיה תשובתו של מיכי לך.
הוא יגיד בערך ככה: אתה לא מחפש את אלוהים אלא את מילוי מאווייך הפנימיים (רגשות אהבה ויראה).
אם יגיד זאת יש בהחלט מצב שהוא צודק.
אלא שלך פתוחה הדלת ללכת מכיוון אחר שלדעתי מיכי מפספס.

דורון,
הרב מיכי בהחלט מהווה צד חשוב במלחמה על האמת, כפי שכתב כמה פעמים שהיום אם נער מעלה שאלות על חזרה בשאלה אז מרעיפים עליו חום, אהבה ורגשות קודש מתוך תקווה שאלו ישרפו את השכל. דומני שהרב מיכי מהתנגדותו להם הלך לקצה השני, אין מקום לרגש וחום כלל אלא רק לשכל אנליטי (או יותר נכון, סינתטי) קר ומנוכר. לענ"ד זו טעות, כמו שאם אני אוהב עד כלות הנשמה את "השמיים הלא נכונים" אין לכך ערך, כך גם אם אני יודע את השמיים הנכונים אך לא מסוגל לירא ולאהוב אותם, הם מנוכרים אליי, גם לזה אין ערך. מי לנו כרבינו הראב"ן שבספר המידות הראה לנו אינספור פעמים כיצד דרך האמצע היא המשובחת בדרכים.

אנחנו כנראה מסכימים לגמרי על דרך האמצע וגם מסכימים שמיכי הלך רחוק מידי לכיוון אחד. עם זאת אני טוען שהליכה לכיוון שלו היא אולי רציונליסטית אבל ממש לא רציונלית. הרגשות בעיניי הם ערך דתי הכרחי – גם אם חשוב פחות מהאמת המופשטת שאני משיג בשכל – ולכן תמונת עולם הרואה בהם רק תוספת נחמדה היא קןדם כל פגם תיאורטי; אי הבנה מה זו דת ומה כלול במושגו של אלוהים פרסונלי ומתגלה (בעל רצון וכוונות). אני חושב שסביר להניח שאלוהים כזה מצפה מאיתנו לא רק להכיר את האמת (עד כמה שאנחנו מסוגלים) אלא גם לחוש אהבה, יראה וכדומה. בקיצור: הפנייה (גם) ללב היא היא הרציונליות.