אמונה באלוקים

טוב, קראתי. אני לא מסכים בכלל, אבל כתבתי על כך ספרים שלמים (בעיקר המצוי הראשון). ובפרט איני מסכים לסעיף האחרון שכשמישהו שואל שאלות כאלה יש להתעניין במצבו הנפשי ולתת לו חום ואהבה. זה מקומם ואבי כל חטאת. גם על כך עמדתי בתחילת המצוי הראשון.
הוא לוקה כאן בכשלים של סבו שמערבב בין מושכל ראשון להנחה שרירותית, וגם מניח שאין אפשרות וטעם לדון בה. אלו שתי טעויות. אבל כאמור הארכתי בזה טובא.

המצב הנפשי מיוחס למי שמתבוסס בשאלות האלה שנים ולא ממשיך במקביל בחייו (לימודים קריירה משפחה) עם שילוב שלהם בהצלחה כלשהי. מי שלמעשה פורש ממעגל החיים כלומר מגעגע כמו דיכאון ייתכן מאד שזה באמת דיכאון אף שכמובן יש גם מבלעדיו. לדעתי זה גם נכון.

ומה עם אלו שסובלים מחוסר דיכאון? אותם ילדים המסתובבים עם חיוך על פניהם וסובלים משמחה ומאושר? מי יתמוך בהם ויסביר להם שהתפיסה הפסיכוטית שלהם על החיים והבטחון העצמי הדלוזיוני שלהם מבוסס על הזיות ושטיפת מוח אינטנסיבית שנועדה למנוע מהם לשאול שאלות ולתהות על פשרם של דברים, ובמילים אחרות לגדול מטומטמים?

אני הייתי מציע לאבחן את אלו שלא שואלים את עצמם האם האמונה שלהם נכונה. איך אדם מסוגל להרשות לעצמו לחיות ללא שאלות …. ואם נרצה להשתמש ב"שפה מקצועית" נוכל לאבחן אצלם "עצמי כוזב".