אמונה

גיד הנשה היה ציווי בסיני? לא הבנתי למה בחרת דווקא את הדוגמה הבעייתית הזאת

בשיעור 6 שם הבאתי את דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בסופ"ז מחולין. ראה שם.

האם מי שלא מל קודם לא יענש בכרת?

נראה שלא. אלא אם הקב"ה חידש כרת מיוחד על הציווי לאברהם. זה לא הכרת שלנו בכל אופן, שנאמר על המצווה שניתנה בסיני.

ומה המשמעות של אמירת השם בנבואה לאברהם שמי שלא מל יענש?

לא הבנתי. איזו אמירה?

לדעתי כוונת הרמב"ם נסובה על מהימנותה של נבואת אברהם, כלומר שאנו לא מחוייבים להאמין לאברהם, אלא רק אם משה מאשרה.

" אמירה" היינו ההזהרה שאם לא ימולו בניו, יחויבו כרת.

אבי, הסברתי שאם יש כרת הוא חודש בנפרד על הציווי לאברהם. הציווי שם היה לכל בני ביתו ולאו דווקא לבניו. לכן זה ודאי ציווי אחר וכרת אחר. אחרת לא היה צריך לומר שהרי הכרת כבר נאמר אחרי מעמד הר סיני, או להיפך שלא היה צריך לאומרו כאן.

איפה כתוב הכרת אצל אברהם?

ראה בפי"ז דבראשית

לא ממש הבנתי, האם נאמר עונש כרת בתורה על ביטול מילה מלבד לאברהם?

אתה צודק. טעיתי כאן. משום מה חשבתי שזה חוזר. אכן העונש מופיע רק אצל אברהם. אבל הרמב"ם כותב בפיהמ"ש בחולין שם שהחובה לקיים את מצוות מילה אינה בגלל הציווי לאברהם אלא בגלל הציווי בסיני (יש ציווי גם בספר ויקרא. ראה להלן):

ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות.

נדמה לי שהעונש לא מופיע שוב בתורה, ואולי הוא נכלל בעיקרון שבסנהדרין נט שכל דבר שנאמר ולא חזר בסיני נאמר רק לישראל. אם כי זה כתוב על אמירה לבני נוח וכאן מדובר על אמירה לאברהם. אבל סביר שאם משהו נאמר לאברהם ולא חזר הוא לא גרוע ממה שנאמר לבני נוח ולא חזר.
אמנם הרמב"ם כשהוא מתאר את סדר מתן המצוות בהל' מלכים פ"ט ה"א הוא כותב שבמילה הצטווה אברהם. אבל לאור דבריו בספהמ"צ ובפיהמ"ש נראה שכוונתו שהחובה לקיים היא רק מפני שהדבר מופיע בתורה שניתנה בסיני (ואולי הופעת הפסוקים שנאמרו לאברהם, לאו דווקא פסוקי ויקרא), ולא בגלל הציווי לאברהם.
אם כן, גם עונש הכרת שנאמר אצל אברהם נאמר לשעתו, ורק משעה שחזר בסיני הוא הוסב לישראל על המצווה שלהם.

באותו עניין, הבאת את הרמב"ם הלכ' מלכים בענין בן נח, והסברת אותו בהתאם לרמב"ם בהלכ' ע"ז " העובד מאהבה וכו", דהיינו שקיום מצווות נחשב רק אם נעשה מחמת ציות לציווי אלקי, טענת כי הרמב"ם בחולין הוא אינו אותו דבר. ומתכתב עם עיקרון שונה, יש להעיר שבהלכ' מלכים מדגיש הרמב"ם שבן נח נחשב חסיד אומות העולם רק אם עושה המצוות מחמת " שכתוב בתורה על ידי משה"
ולכאורה היה מספיק אם עושה המצווה כי חושב שאלקים ציוה ולא משנה היכן ציוה, כך שנראה שבכל זאת זה מתכתב עם הרמב"ם בחולין,על אף שמסתבר עקרונית כדבריך.

זה בדיוק מה שאמרתי. הוא תולה בסיני את שני העקרונות, ועדיין אלו עקרונות שונים: בחולין זו הנורמה הבסיסית ובהל' מלכים זו הגדרה של מעשה מצווה. וכאמור, שניהם תלויים בציווי בסיני.

עדיין קצת לא ברור לי מדוע לצורך הגדרה כמעשה מצוה דורש הרמב"ם שבן נח יעשה מחמת ציווי משה דווקה, לכאורה מעשה מצווה שואב את תוקפו מכך שמוכתב מאלוה.

אבל לא מצווה של הדת היהודית. ההתגלות של הקב"ה בא-ל מצווה הייתה בסיני. זו הנורמה הבסיסית. לקיים מצוות שלו שלא באו בסיני יכול גם להביא לנצרות או אסלאם. גם הם טוענים שמקיימים את מצוותיו של אותו א-ל.

זה היה מובן לו הרמב"ם היה דן רק בדין גר תושב, ברם הוא מתייחס גם להיבט חלקם לעולם הבא,
ומהיכי תיתי לומר שקייום מצוה באשר היא, היא רק כאשר העושה עושה זאת כי משה ציווה, כלומר מה ההגיון ?,

הרי ככלות הכל הוא עושה כי לדעתו ה' ציווה,

עניתי על כך. לא מבין מה התחדש בשאלה.

אחדד, היה ועשית מצווה שלא קיימת וה' כלל לא ציווה, הרי אין זה מעשה מצוה, אך כאשר ה' ציווה וקבעה כמעשה דתי, מה אכפת לנו אם העושה חושב שאברהם מסרה או לחילופין משה. זה לכאורה פרט לא מהותי, בשלמא בחולין הרמב"ם מדבר על גורם המחייב הרי ניתן להבין כי רק נבואת משה מחייבת, אבל לומר שאינו מעשה מצווה כלל אם איני יודע שמשה אמרה, אינו מובן ומתבקש מקור לרמב"ם,

מדובר על המצוות שניתנו בסיני. אם אתה עושה מצווה כי לדעתך הקב"ה ציווה אותך אישית או דרך שמעון כהן מאשדוד, אתה לא עושה מצווה אלא ממציא מצוות. איני מבין מה הקושי.

אנסה שוב בבקשה, מדוע בן נח שלא גוזל בגלל שה' אסר לנח (מה שאכן נכון) ןאינו מאמין שאסור לו לגזול בגלל ש דווקה משה אמר זאת , הוא בגדר ממציא מצווה, הרי הוא באמת מצווה שלא לגזול, מכוח דרישת ה' שכך ינהג, ולא בגלל משה המשמש רק ככלי להודיע שקיים איסור ואינו מקור הסמכות.? .

בגלל שאם הוא עושה זאת מכוח ציווי לא תקף זה כמו לעשות זאת בגלל הציווי של שמעון כהן מאשדוד. הציווי ההוא שניתן לנוח כבר לא קיים. ברקע הדברים יש את הטענה שחלק ממהות המצווה היא ההיענות לציווי, כלומר לא רק מה שאתה עושה אלא גם למה.