בזיון תלמידי חכמים/לוחמים/התורה/

גדלתי בעולם החרדי ספרדי ובהמשך הליטאי והחסידי. כמעט בכל ציבור כזה ה"מזרוחיניק" הוא מוקצא/טמא/לא מאן דאמר/שיקוץ/דתילוני. הערצתי את הרבנים הליטאיים האדמורים והרב עובדיה באמונה עיוורת לחלוטין. אני שואל מדם ליבי. הלנצח תאכל חרב? הציבור הלא משוייך וכן הציבור הדתי צריכים להיות עזי פנים/גאוותנים באיכותם/חצופים מול הארס היוצא עשרות שנים מרבני החרדים. החגבים גדולי התורה הלא חרדים? עד מתי נחריש. וכאן הבן שואל שתי שאלות. א. האם באמת נכון שמעתה אחרי שכבר היהדות יותר פתוחה לקהל מזה שנים, בחורי ישיבות עורכים מעין טישים, יוצאים לנופשים פה ושם ומעורבים בקהל וחלק גדול יוצא מהבועה החרדית הקלאסית לחרדות מודרנית או ליהדות לא מוגדרת. אולי הגיע העת שהרבנים הלא חרדים יתחילו לזלזל ולעשות ליצנות דע"ז החרדית? שיטילו ארס חיובי נגד מכונת הרעל הפוליטית והרבנית החרדית המשחיתה ערכם של רבים וכן שלמים ממי שלא הם. אולי הגיע העת לסטור ולסתור דעתם בחוצפה ועזות תורנית בריש גלי, להשיב מלחמה השערה ללא חת. לחשוף טעותם בפרצופם לעיני כל ולהאדיר את אשר השפילו לארץ תורה מפוארה בכלי מפואר ולא מכוער כתורתם.לדפוק על השולחן ולזעוק עד כאן. ואולי נרוויח מזה שני דברים עתידיים, אחת הרחבת המועדון הדתי הכללי ושאינו חרדי ויותר שפוי, והשנית שתתבטל חשיבותם המדומית בעיני רבים ואף יחלחל למגזרם רוחות קדושות של אבירי וענקי הרוח הלא חרדים. כל כך הרבה הפסידה היהדות ענקים בתורה בגללם, הגדרתם וקביעתם מה זה גדול בתורה ומה הסטנדרטים לכך יבטלו ואמת מארץ תצמח. השאלה השניה: האם כל אדם, למשל אני אדם פשוט ולא באמת מן דאמר אין לי רוחב אופקים וכמוני הרבה שצורם להם מאמרי הצוף והבלע האלו, האם מותר לנו לספר בגנותם למשפחתי/מכרי/ואנשים אחרים שאני בא עמם בשיג ושיח כדי לשנות דעתם או להוריד התלות בגדויילים שעירי בית הכיסא האלו? במחילה מעי חמרמרו