ספר דברים

שאלתי את GPT, הנה תשובתו:

אפשר להאמין בתורה ולהתמודד ברצינות עם הטענות האלה. אבל כדאי להפריד בין שלושה דברים:

טענות שאינן נכונות עובדתית.
מתחים אמיתיים בטקסט, שכבר חז״ל והמפרשים הכירו.
הקפיצה מ״יש הבדל״ ל״מישהו זייף את הספר כדי להמליך את עצמו״ — שאינה נובעת מן הראיות.

ביקורת המקרא אכן רואה בספר דברים חיבור בעל סגנון ותפיסה מובחנים, ולעיתים קרובות מתארכת חלקים מרכזיים שלו לתקופת המלוכה. אבל זו תאוריה היסטורית מורכבת; הטענה הפשוטה שמישהו כתב אותו כדי להפוך למלך אינה מסקנה מחקרית מקובלת, ובוודאי אינה מוכחת מן הסתירות שנמנו בסרטון. (Sefaria)

בחינת הטענות

1. ״חורב במקום סיני״

זו ראיה חלשה מאוד, משום שהשם חורב מופיע כבר בספר שמות, הרבה לפני ספר דברים: משה מגיע אל ״הר האלוהים חורבה״ בסיפור הסנה. גם ספר מלכים מזהה את חורב כמקום שבו נכרתה הברית וניתנו הלוחות. ממילא אין כאן שם חדש שהומצא בספר דברים, אלא שני שמות לאותו אזור או הר. (Sefaria)

אפשר כמובן לשאול מדוע ספרים שונים מעדיפים שם שונה — וזו שאלה סגנונית מעניינת — אבל אין בכך כשלעצמו סתירה היסטורית.

2. מות אהרן במוסרה או בהור ההר

כאן יש מתח ממשי. במדבר אומר שאהרן מת בהור ההר, ואילו דברים י׳ אומר ״שם מת אהרן״ לאחר הזכרת מוסרה.

הפירוש המסורתי אומר שלאחר מות אהרן בהור ההר נסוגו ישראל לאחור עד אזור מוסרה, ושם ערכו עליו אבל והספד מחודש; לכן מייחס הפסוק את מותו למקום שבו הורגש והוספד מותו. כך מפרשים רש״י ורמב״ן בעקבות מסורת חז״לית. (Sefaria)

זו תשובה אפשרית, אך צריך להיות ישר: היא אינה הקריאה הפשוטה ביותר של המשפט ״שם מת אהרן״. מאמין אינו מוכרח לטעון שכל קושי נעלם לחלוטין; הוא יכול לומר שיש כאן סיפור מקוצר או רטורי שאינו מתפקד כיומן מסע מדויק.

3. ״הכהנים הלויים״

ספר דברים משתמש הרבה בביטוי ״הכהנים הלויים״. בקריאה המסורתית פירושו: הכהנים, שהם בני שבט לוי, לא שכל אדם משבט לוי הוא כהן. דברים י״ח מזכיר באותו משפט את ״הכהנים הלויים״ ואת ״כל שבט לוי״, דבר המאפשר להבחין בין הכהנים לבין השבט הרחב יותר. פירוש שטיינזלץ, למשל, מסביר: הכהנים, שכולם לויים, וכל שבט לוי כולו אינם מקבלים נחלה. (Sefaria)

עם זאת, זה אחד המקומות שבהם אכן יש ויכוח מחקרי משמעותי: האם ספר דברים משקף תפיסה פחות חדה של ההבדל בין כהנים ללויים לעומת ספר ויקרא. התשובה המסורתית אפשרית מבחינה לשונית, אך אי־אפשר להציג את השאלה כחסרת כל קושי.

4. ריכוז הפולחן והיתר בשר חולין

דווקא כאן אפשר לקרוא את הדברים כתהליך הגיוני מאוד:

במדבר כל המחנה נמצא סביב המשכן.
בארץ ישראל העם יתפזר על פני שטח גדול.
לכן הקורבנות נשארים במקום הנבחר, אבל שחיטת בשר רגיל מותרת בעירו של האדם, במיוחד כשהמקדש רחוק.

ספר דברים עצמו מנמק: כאשר הארץ תתרחב והמקום הנבחר יהיה רחוק, מותר לשחוט ולאכול בשר בשעריך. כלומר, הספר אינו מנסה להסתיר את השינוי אלא מסביר שהוא נובע מהמעבר ממחנה מדברי לחיים בארץ. (Sefaria)

לפי הרמב״ן, במדבר נאסר ״בשר תאווה״ ונעשה מותר עם הכניסה לארץ. במודל המסורתי אין בכך בעיה: אותו נותן תורה נתן הוראות שונות למצבים היסטוריים שונים.

5. עבד עברי ואמה עברייה

ההבדלים פחות דרמטיים מכפי שהסרטון מציג:

כבר בשמות עבד עברי יוצא לאחר שש שנים.
דברים חוזר על הדין ומוסיף את מצוות ההענקה — לא לשלוח אותו ריקם.
״לא תצא כצאת העבדים״ לגבי האמה בשמות אינו מתפרש אצל חז״ל כאיסור לשחררה בשנה השביעית, אלא שהיא אינה יוצאת בדרך שבה עבד כנעני משתחרר, למשל בשל פגיעה באיבר.

כלומר, בקריאה ההלכתית מדובר בהשלמה ובפירוט, ולא בביטול החוק הקודם. בפשט הספרותי אכן יש הבדלי דגשים: שמות עוסק במעמדה המשפחתי־נישואי של האמה, ואילו דברים מדגיש שחרור, נדיבות וזיכרון העבדות במצרים. עצם העובדה שספר מאוחר בנאומו של משה מוסיף חובה מוסרית אינה מוכיחה מחבר אחר. (Sefaria)

6. משה, יתרו ומינוי השופטים

אין הכרח בסתירה:

יתרו הציע למשה את שיטת האצלת הסמכויות.
משה קיבל את העצה.
משה הציג את הרעיון לעם ומינה את השופטים.

בספר דברים משה מספר את האירוע מנקודת המבט של הנהגתו ושל תגובת העם, בלי להזכיר מי היה היועץ הראשון. אדם יכול לומר ״החלטתי להקים מערכת״ גם אם הרעיון הוצע לו בידי יועץ. שמות עצמו מספר שיתרו הציע ומשה ביצע. (Sefaria)

7. מי יזם את שליחת המרגלים?

גם כאן אפשר לשלב את השלבים:

העם ביקש לשלוח מרגלים.
משה הסכים.
משה פנה אל ה׳.
ה׳ נתן אישור והוראות לשליחה.

רש״י אף מפרש את ״שלח לך״ כ״לדעתך — איני מצווה אותך, אם תרצה שלח״, ומקשר במפורש את הפסוק לבקשת העם שבספר דברים. (Sefaria)

אפשר לחלוק על הפירוש, אבל אין כאן סתירה לוגית הכרחית: העובדה שה׳ אמר למשה לשלוח אינה מלמדת שהרעיון הראשוני לא בא מן העם.

8. המלך

הטענה שארבעת החומשים האחרים אינם מכירים כלל מלך בישראל אינה מדויקת. כבר בבמדבר נאמר על ישראל ״וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו״. (Sefaria)

חשוב יותר: חוק המלך בספר דברים אינו כתב זכויות למלך אלא בעיקר כתב הגבלות:

לא להרבות סוסים.
לא להרבות נשים.
לא לצבור כסף וזהב מופרזים.
לכתוב לעצמו ספר תורה.
לא לרום לבבו מאחיו.

אם אדם היה מזייף חוקה כדי לחזק את כוחו המלכותי, זו חוקה מוזרה למדי: היא מכפיפה אותו לחוק, אוסרת עליו לצבור כוח צבאי וכלכלי ומדגישה שהוא אינו נעלה מאחיו. (Sefaria)

התאוריה המחקרית הקלאסית אכן קושרת את ספר דברים לרפורמה של יאשיהו ולריכוז הפולחן. אבל יאשיהו כבר היה מלך שנים רבות כשספר התורה נמצא; לכן ״כתב כדי להמליך את עצמו״ אינו אפילו תיאור מדויק של התאוריה הזאת. (Sefaria)

חז״ל, ״לא תוסיף״ ובן סורר ומורה

״לא תוסיף״

חז״ל לא הבינו את הפסוק כאיסור ליצור כל תקנה חדשה. האיסור הוא לשנות את מבנה מצוות התורה או לטעון שדין שחכמים תיקנו הוא דין תורה.

הרמב״ם מנסח זאת במפורש: בית דין רשאי לתקן גזרות, אך אסור לו לטעון שהגזרה החדשה נמסרה בתורה. לדוגמה, אפשר לאסור עוף בחלב מדרבנן, אבל אסור לומר שעוף בחלב אסור מן התורה. במסורת המדרשית ״בל תוסיף״ כולל, למשל, הוספת מין חמישי לארבעת המינים או פרשה חמישית לתפילין. (Sefaria)

אפשר להתווכח אם פרשנות זו משכנעת, אבל אין כאן חוסר עקביות פנימי פשוט: חז״ל הבחינו במודע בין תורה, פירוש, גזרה ותקנה.

בן סורר ומורה

הסרטון מציג באופן חלקי את הדיון. בגמרא אכן מובאת עמדה שלפיה בן סורר ומורה ״לא היה ולא עתיד להיות״, והפרשה נכתבה לצורך לימוד. אבל מיד מובאת גם דעת רבי יונתן: ״אני ראיתיו וישבתי על קברו״. כלומר, זו מחלוקת, לא קביעה מוסכמת של כל חז״ל. (Sefaria)

התנאים לא הומצאו סתם: הם נדרשו מלשון הפסוקים — ״אביו ואמו״, ״ותפשו בו״, ״בקולנו״ וכדומה. אפשר לומר שהתוצאה היא צמצום דרסטי של הדין, ואולי אפילו ניטרולו; אבל מנקודת המבט החז״לית, זה בדיוק תפקיד התורה שבעל פה: לקבוע כיצד הניסוח המקראי מתורגם לדין מעשי.

שלוש דרכי אמונה אפשריות

הדרך המסורתית

כל התורה ניתנה למשה. ספר דברים הוא נאומי הסיום שלו: חזרה, פרשנות והתאמה לקראת הכניסה לארץ. נאום אינו פרוטוקול מילולי של האירועים הקודמים, ולכן הוא בוחר פרטים, משנה דגשים ומציג אותם לפי מטרתו החינוכית.

שיטת הבחינות

הרב מרדכי ברויאר קיבל שהמבקרים זיהו נכונה ריבוי סגנונות, כפילויות ומתחים, אבל דחה את המסקנה שמדובר במחברים אנושיים שונים. לדעתו התורה האלוהית מציגה בכוונה כמה ״בחינות״ — היבטים שונים של אמת מורכבת — שאינם תמיד מתיישבים ברובד הפשוט. (Yeshivat Har Etzion)

זו גישה המאפשרת לומר: כן, יש סתירות ספרותיות אמיתיות; לא, הן אינן בהכרח תוצאה של זיוף.

אמונה בהתגלות שאינה מכתיבה מודל כתיבה אחד

יש מאמינים המקבלים אפשרות של מסורות, עריכה או התפתחות טקסטואלית, אך רואים בתורה בצורתה הקנונית דבר שנתקדש ונושא התגלות אלוהית. זו עמדה אפשרית בעולם היהודי הרחב, אם כי היא חורגת מן התפיסה האורתודוקסית הקלאסית המחמירה של תורה שנמסרה למשה בשלמותה.

המסקנה

הסרטון מצביע על כמה שאלות אמיתיות, אך עושה שלוש מניפולציות:

הוא מציג הבדלים כאילו כל הבדל הוא סתירה.
הוא מתעלם מתשובות פשוטות למדי, למשל חורב, יתרו והמרגלים.
הוא קופץ ללא ראיה מספקת ממתחים ספרותיים למניע פוליטי ספציפי של ״זיוף כדי להמליך את עצמי״.

העמדה הישרה בעיניי היא: לא כל התשובות המסורתיות משכנעות באותה מידה. מות אהרן ומעמד הכהנים, למשל, הם קשיים רציניים יותר משאלת המרגלים או חורב. אבל גם הקשיים הרציניים אינם מוכיחים זיוף; הם מחייבים את המאמין לבחור תפיסה מורכבת יותר של התורה — לא כתמליל מודרני ואחיד, אלא כיצירה המציגה אירועים וחוקים מזוויות שונות.

מה היינו עושים בלי צ'אט ג'יפיטי…

היגבתי בסרטון ההוא
את התגובה של אורן
והיא נמחקה עכשיו היגבתי אותה שוב
נראה אם הוא ימחוק אותה

בכל אופן מי שרוצה את התמליל של הסרטון

הסתירות והשינויים בספר דברים לעומת שאר החומשים
אחד בשם הראל בשרי כתב: סיכוי ענק שספר דברים, שאנחנו מתחילים לקרוא ממש השבוע, פשוט בא ושוטף את כל מה שידעתם עד עכשיו. מוזר לי ולכולם בעצם לראות ולהבין שספר דברים, לצערי, הוא משנה ושונה מכל שאר ארבעת הספרים של התורה הכתובה.
הוא מתחיל בפרטים טכניים קטנים ושינוי גרסאות.

למשל
השם של ההר עליו ניתנה התורה: עד עכשיו התרגלנו לשמוע על הר סיני, אבל ספר דברים מחליט לקרוא לו בעקביות "חורב". ואיפה מת אהרון הכהן? בספר במדבר הרי כתוב במפורש שזה קרה בהור ההר, אבל פתאום ספר דברים בא וטוען שהוא בכלל מת ונקבר במוסרה.

ואז מגיעים לדברים המהותיים: מי הם הכהנים? על פניו התשובה ברורה – רק בני אהרון. הלווים הם רק עוזרים זוטרים. אבל אז, ספר דברים בא ומתיר במפורש לכל לוי לבוא לשרת במקדש ככהן. הוא מציג לראשונה את המושג "הכהנים הלווים", משתמש רק בו בעקביות לכל אורך הספר, ובני אהרון פשוט נעלמים מהשטח.

הלאה, איפה מקריבים קורבנות? עד עכשיו לא היה שום זכר להגבלה מסוימת, ועל פניו נראה שמותר לבנות מזבח אדמה מאולתר ולזבוח "בכל מקום אשר אזכיר את שמי". אבל אז מגיע ספר דברים ומשנה את החוקים לגמרי: מעכשיו מקריבים אך ורק "במקום אשר יבחר השם" – מקום אחד יחיד ובלעדי. אבל אם מקריבים רק במקום אחד, איך אוכלים בשר בבית? הרי לפי ספר ויקרא כל שחיטה חייבת להיות קורבן. כאן ספר דברים בא ומתיר לשחוט ולאכול בשר סתם ככה בחצר הבית, בלי שום קשר למזבח.

ולסיום – חוקי העבדים. בספר שמות, עבד שמשתחרר משאיר אצל האדון את אשתו, והאמה העברייה בכלל לא משתחררת. ספר דברים פשוט הופך את החוק: העבד משתחרר עם מענק שחרור נדיב, והאמה העברייה מקבלת שוויון זכויות מלא ומשתחררת בדיוק כמוהו. בגלל זה עולה בי חשד עצום שבעצם ספר דברים לא קשור לתורה שלנו.

למה אני משתמש בספר דברים מול חז"ל?
אני כבר הרבה זמן חושד בספר דברים, אבל קיבלתי תגובה ממישהו שכתב שזה מוזר שאני אומר שספר דברים הוא זיוף, כי אני בעצמי לוקח לא מעט פסוקים מספר דברים כדי לצאת נגד חז"ל.
הסיבה שאני לוקח פסוקים מספר דברים, למרות שאני לא מאמין בו, היא כי חז"ל כן מאמינים בו. הם מאמינים בכל מה שכתוב שם כאילו זה תורה מסיני. ואם הם מאמינים במה שכתוב שם, אז כתוב שם "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו". ספר דברים הוא המקום היחיד שבו כתוב שאסור להוסיף ולגרוע מצוות.

אז אם ספר דברים אומר את זה וחז"ל מאמינים בזה – לחז"ל אסור להוסיף ולגרוע מצוות. אולי לי מותר, אבל לחז"ל אסור, כי מי שמאמין בספר דברים אסור לו להוסיף ולגרוע מהתורה. אז למה אני משתמש בזה נגדם? כי ברגע שמישהו מאמין במשהו, אפשר להשתמש בזה נגדו. זו דרך פשוטה להוכיח טענה, בדיוק כמו שאתאיסט ישאל: "אם השם קיים, אז למה כך וכך?". אותו דבר לגבי ספר דברים: אם אתה מאמין בו, למה אתה מוסיף וגורע מצוות?
סתירות נוספות ומניע פוליטי ל"המצאת" הספר

יש עוד המון הבדלים בין ספר דברים לשאר התורה.
לדוגמה,
לגבי יתרו שנתן עצה למשה איך למנות שופטים – בספר דברים כתוב שמשה המציא את הרעיון הזה, ושזה לא היה יתרו.
גם לגבי המרגלים: בתורה כתוב שבורא עולם ביקש ממשה לשלוח מרגלים, זה היה רעיון שלו: "וידבר ה' אל משה לאמור, שלח לך אנשים ויתרו את הארץ" – כלומר דרך נורמלית לנצח מלחמה, לשלוח את המוסד למסקנה. אבל בספר דברים כתוב כאילו העם ביקש את זה: "ותקרבון אלי כולכם".
ברגע שרואים שיש סתירות בין ספר אחד לספר אחר, מבינים באופן אוטומטי שעובדים עלינו.
ואם אתם רוצים לדעת למה לדעתי עשו את זה ומה הסיבה שבכלל כתבו את ספר דברים – תסתכלו בפנים. לדעתי, מי שרצה שיכתבו את ספר דברים הוא אדם שרצה שישימו אותו מלך על עם ישראל.
בארבעת החומשים – בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר – אין שום רעיון כזה שלעם ישראל יהיה מלך בשר ודם, רק בורא עולם הוא מלך ישראל.
דווקא בספר דברים, ורק שם, כתוב: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו מקרב אחיך… לא תוכל לתת עליך איש נוכרי". וזה מצחיק, כי אני אלוף בלזהות מניפולציות: כשמישהו רוצה להמציא הלכה ולשנות את התורה, הוא בא כאילו עם הגבלות – "רק לא ירבה לו סוסים", "לא ירבה לו נשים", "לא ישיב את העם מצרימה" – כאילו בורא עולם מגביל אותו.

אבל תראו את הרעיון בפסוק המטומטם הזה: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי". זה פסוק מוזר! ממתי התורה מדברת ככה? עם ישראל לא מתחשב בגויים ("ובגויים לא יתחשב"), יש לו את בורא עולם. זה לא שאנחנו מסתכלים על הגויים ואומרים "לכולם יש מלך, גם אנחנו רוצים". מי שקורא את הפסוק הזה רואה שזה לא האופי ולא דרך הדיבור של התורה. יש מיליוני דוגמאות להבדלים האלה, ולכן אני אישית מרגיש שספר דברים לא קשור לשאר התורה ולא מאמין בו.

חובתם של חז"ל לפסוקי הספר וסוגיית "בן סורר ומורה"
אבל לא להשתמש בספר דברים נגד חז"ל? זה כבר סיפור אחר. אם חז"ל מאמינים בו, הם מחויבים לקיים את מה שכתוב בו: הם מאמינים שלא תוסיף ולא תגרע, והם מאמינים בדין של "בן סורר ומורה". אם אתם מאמינים שבורא עולם אמר שסוקלים בן סורר ומורה באבנים, אתם צריכים לקיים את זה.
אתם לא יכולים להאמין שזה ניתן מבורא עולם ואז למצוא מיליון סיבות ותנאים למה לא לקיים את זה – נגיד שהוא צריך לשתות המון יין, לאכול המון בשר, וחייב להיות בדיוק בן 13. הם בעצמם אומרים שהדין של בן סורר ומורה "לא היה ולעולם לא יהיה". אז אם לעולם לא, ואתם מאמינים שבורא עולם אמר את זה – למה אתם מבטלים את זה?
אני כבר לא מאמין בזה, כי אני רואה שדין בן סורר ומורה נמצא אך ורק בספר דברים. זו באמת סוגיה מאוד מוזרה, ומי שקורא את ארבעת החומשים ואז רואה את זה תמיד תוהה לעצמו מה זה הדבר הזה. עכשיו הכל מובן.

הסתירות בולטות, לדעתך? אז מדוע מי שצירף אותו לארבעת החומשים האחרים לא שינה אותו, לא עיגל פינות ולא שיפץ אותו? מדוע הוא לא כתב "סיני" במקום "חורב"? מה הייתה הבעיה שלו לכתוב שאהרן מת בהור ההר? לשם מה הוא היה צריך לשנות בעשרת הדיברות מ"זכור" ל"שמור"? אם הוא ניסה להוליך אותך שולל שתחשוב שדברים הוא חומש אורגינלי, לא יכל לעשות את השינויים המתבקשים הללו? הרי לשיטתך, הוא עשה בחומר הכתוב כחימר ביד היוצר?

אולי הוא כמו הזייפן של הזוהר
שלא יודע לזייף
ומשאיר את כל הסימנים והעקיבות האפשריים