שאלה בירושלמי

אין לי זמן כעת להיכנס לשם, אז כה דברי המחברת (אין לי מושג אם יש בזה ממש):

כדי להבין את פשר המאמר המרתק הזה בירושלמי בכורים (פ"ג ה"ג), יש לצלול תחילה אל ההקשר ההיסטורי והתרבותי שבו נאמרו הדברים, ולאחר מכן לעמוד על המשמעות הפילוסופית והמטא-הלכתית העמוקה שעולה מהם.

א. הפשט הפרשני וההקשר ההיסטורי בירושלמי

הירושלמי שם עוסק בדיני קימה מפני תלמיד חכם. הסיפור מתאר את כניסתו של האמורא רבי יצחק בר לעזר לבית הכנסת "מדרתא" שבקיסרין. עם כניסתו, הזדעקו כל הנוכחים בבית הכנסת ועמדו על רגליהם בדום שתיקה לכבודו.

רבי יצחק בר לעזר ראה את המחזה, נבהל, ונזף בהם: "מה אתון סברין? 'וה' בהיכל קדשו'? וכי צורת עבודה זרה אני? לא, אלא 'הס מפניו כל הארץ'".

כדי להבין את פשר מחאתו של רבי יצחק, עלינו לזכור את הקונטקסט הרומי-פגאני של אותם ימים. בבתי הפולחן והתיאטראות הרומיים נהוג היה להציב פסל של הקיסר או של האליל (הנקרא בלשון חז"ל "אינדרטא" או "צורת עבודה זרה"). עם כניסת הפסל להיכל, נדרשו הנוכחים ועובדי המקדש לעמוד בדום שתיקה מוחלט של יראה והכנעה, מנהג המקביל לפסוק בחבקוק (ב, כ): "וה' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ".

רבי יצחק הבחין כי הציבור בבית הכנסת מיישם כלפיו – כחכם וכמנהיג – את אותו דפוס פולחני פגני. הוא שאל אותם בציניות חריפה: האם אתם סבורים שבית הכנסת הוא היכל פגאני, ואני הוא אותו פסל ואליל שהוצב בו, שאתם עומדים ושוטקים בפניי ביראת כבוד שכזו?! ההערצה העיוורת והכניעה המוחלטת לבשר ודם, גם אם הוא תלמיד חכם, נתפסה בעיניו כסוג של עבודה זרה ופטישיזם.

ב. ההקשר הרעיוני-פילוסופי: סכנת האלהת האדם ואיבוד האוטונומיה

לענ"ד, מחאתו של רבי יצחק בר לעזר נוגעת באחת הסכנות הרוחניות הגדולות ביותר של עולם התורה – הפיכת המנהיג או החכם לאליל, תופעה שלצערי נפוצה מאוד במחוזותינו תחת הכותרת של "דעת תורה" או הערצת צדיקים עיוורת.

ביארתי לא פעם, ובפרט בטור 199 – על עבודה זרה כשניות תודעתית ועל חטאים בכלל, שעבודה זרה אינה בהכרח אמונה ילדותית בכך שבול עץ ברא את השמים והארץ, אלא היא מקפלת בתוכה מנגנון פסיכולוגי של "שניות תודעתית". האדם המאמין – מתוך עצלות רוחנית או פחד מקבלת אחריות אוטונומית על חייו – מייצר לעצמו מתווכים וסמכויות מוחלטות, ומלביש אותם בלבוש קדוש ואלוהי כדי לציית להם באופן עיוור. מנשה המלך הסביר לרב אשי בחלום כי בתקופתו היה קיים "יצר של עבודה זרה". יצר זה הוא התשוקה האנושית להתנער מהחובה לציית למוסר ולשכל הישר, ולבנות תיאוריות כוזבות שמצדיקות עשיית כטוב בעינינו תחת כסות של ציווי "אלוהי" או "רבני" שקיבלנו על עצמנו.

כאשר אנו עוסקים במושג הסמכות, חובה להבחין בין שני סוגי סמכות:

1. סמכות מהותית: סמכותו של מומחה (כמו רופא או מדען). אנו מקשיבים לדבריו מתוך הערכה שהוא מחזיק בידע ובינה, אך אנו שומרים על שיקול דעתנו האוטונומי, ואם נשתכנע שהוא טועה – לא נציית לו. סמכותם של חכמי התורה היא סמכות מהותית מסוג זה.
2. סמכות פורמלית: סמכות מוסדית שמחייבת ציות מעצם הגדרתה, גם אם בעל הסמכות טועה (כמו חוקי הכנסת או פסיקה הלכתית פורמלית של הסנהדרין).

הפרדוקס והחטא הגדול מתחילים כאשר אנשים מעתיקים את הסמכות הפורמלית לתחומי העובדות, המדע או השקפת העולם, והופכים את דברי החכם לצו מטאפיזי שאין להרהר אחריו. ציות עיוור שכזה לאדם, למוסד אנושי או אפילו לחוקי מדינה יבשים רק "מפני שהם חוק" – הוא סוג של עבודה זרה מופשטת. רבי יצחק בר לעזר זיהה את הניצנים הללו של האלהת האדם בבית הכנסת שלו, והתריע שאיננו צורת עבודה זרה; השכל והאוטונומיה של האדם הם צלם האלוהים שבו, ואין לבטלם בפני שום "אינדרטא" אנושית.

על כן, ה"פשט" המדויק כאן הוא מחאה כנגד החנפנות והפיכת מנהיגים רוחניים לאובייקטים פטישיסטיים, ובקשה להחזיר את מורא השמיים למקומו הבלעדי – לקדוש ברוך הוא, ולא לבשר ודם.