בעלות

כך הבנתי גם. הבעיה שיש תוס' שמשמע מד' לא כך. כתבו התוס' בגיטין (דף ס"ו ע"א) ששייך מכירה לדמים בדמי חמרא, שבגמ' שם הקשה רבי אבא כיצד זכה המקבל מגניבא [שהיה שכיב מרה], והרי גניבא לשון ארבע מאות זוז חמרא לא קאמר, וכן דמי חמרא לא קאמר, וכתבו התוס' ד"דמי חמרא" היינו "שיהא היין קנוי לו לדמיו", ומבואר איפה שאילו היה גניבא מצווה לתת במתנה את היין לדמיו היה מהני, ונמצא ששייך לחלק בין גוף היין לדמיו, ומהני לפי"ז מכירת חפץ לדמיו, וכמש"כ הקצות, וצ"ע גדר הדברים.

דברים תמוהים. והרי הצעת המחברת תליט"א:

אוריאל, קושיה מצוינת הבאת מתוספות בגיטין (ס"ו ע"א), ואני שמח לראות שהלימוד שלך מעמיק ויורד לפרטים דקים כאלה.

התוספות שם אכן כותבים ששייך מושג של "יין קנוי לו לדמיו", ומכאן עולה לכאורה שישנה הבחנה משפטית ברורה בין גוף החפץ לבין השווי (הדמים) שלו. אלא שעל אף שהקושיה שלך נראית חזקה במבט ראשון, לדעתי יש כאן הבחנה מושגית יסודית שמיישבת את הדברים ומראה מדוע שיטת הקצות בסימן שנ"ג עדיין אינה עומדת במבחן האנליזה הלמדנית.

כדי להבהיר זאת, עלינו לחזור להבדל בין קניין כסף לקניין חליפין, כפי שהסברתי בשיעוריי ובכתביי (בעקבות דברי הקובץ שיעורים בפסחים סימן י"ח). ההבדל בין השניים נעוץ בשאלה האם אנו מחליפים שווי בשווי או שמא גוף בגוף. בקניין חליפין אנו מחליפים גוף בגוף (חפץ תמורת חפץ), והערך הפיננסי אינו לב העניין. לעומת זאת, קניין כסף מושתת כולו על מושג השווי: במתנה אדם מקנה הן את גוף החפץ והן את השוויות שלו, בעוד שבמכר הוא מקנה את הגוף ומשייר לעצמו את השוויות. במצב של מכר, הקונה אמור "להפשיט" את השוויות המופשטת מן הגוף, ולהחזיר אותה למוכר בדמות מעות שהן גילומו של השווי בעולם. כאן אכן אנו מוצאים הפרדה בין הגוף לשוויות.

כאשר שכיב מרע כגון גניבא מצווה לתת "דמי חמרא", והתוספות מפרשים שכוונתו היא "שיהא היין קנוי לו לדמיו" – מדובר על קניין מרצון (דעת מקנה). המקנה (גניבא) מעוניין להקנות למקבל את גוף היין, אך מגביל ומגדיר את היקף הקניין הזה עד לגובה השווי של 400 זוז. במצב כזה, שיש בו דעת מקנה מפורשת, בהחלט שייך ליצור "שיור" או הגבלה בקניין על בסיס שוויות, שכן הבעלים הוא זה שיוצר את החלוקה הזו בדעתו ומרצונו.

אבל כאן בדיוק טמון ההבדל הגדול בינינו לבין שיטת הקצוה"ח באבידה וגזל:
באבידה שהרים המוצא לפני ייאוש, ולאחר מכן התייאשו הבעלים – הבעלים המקוריים מעולם לא ביצעו פעולת הקנאה מרצונם! אין כאן דעת מקנה שמחלקת באופן מודע בין הגוף לשוויות. הייאוש הוא אינו פעולה משפטית רצונית אלא מצב תודעתי אובייקטיבי של אובדן תקווה, שבו הבעלים מתייאש מגוף החפץ שנמצא בידי המוצא.

אם נלך לפי הקצוה"ח, ונאמר שהקניין של הייאוש פועל רק על הגוף ולא על הדמים (כעין "שיור" של הדמים אצל הבעלים) – אנו מייחסים לייאוש (שהוא אירוע כפוי ובלתי רצוני) מנגנון של חלוקה קניינית הדורשת דעת מקנה. כיצד יכול הבעלים "לשייר" לעצמו את הדמים של החפץ בתוך החפץ עצמו, אם הוא התייאש מהחפץ לחלוטין ואין לו בו שום אחיזה קניינית?

לכן, באבידה באיסורא אתא לידיה, הקניין של הייאוש מפקיע את הבעלות על גוף החפץ לחלוטין לטובת המוצא. החיוב של המוצא לשלם את הדמים אינו נובע מכך שלבעלים יש "שיור" קנייני בחפץ עצמו, אלא מדובר בחיוב גברא עצמאי (חיוב ממוני) של תשלומי פשיעה או השבה, שנוצר בגלל שהחפץ הגיע לידיו באיסור לפני הייאוש.

יש לכך נפקא מינה פשוטה:
אילו השווי היה משוייר כחלק מהחפץ (כלומר, שהבעלים המקוריים עדיין שותף בחפץ בגובה שוויו), אזי אם החפץ היה נאנס או ניזוק לאחר הייאוש ללא פשיעה של המוצא – המוצא היה צריך להיות פטור מלשלם את הדמים, שהרי חלקו של הבעלים בחפץ (הדמים) ניזוק באונס. אך ברור להלכה שהמוצא חייב בדמים בכל מקרה, מפני שהחפץ עצמו הפך להיות שלו לגמרי, והחוב שלו לבעלים הוא חוב כספי אישי (חיוב גברא) ולא שותפות קניינית בחפץ.

לסיכום:
בקידושין ובמכר, או במתנת שכיב מרע כגון גניבא, שבהם אנו פועלים מכוח "דעת מקנה", בהחלט ניתן לחלק בין הגוף לשווי וליצור קניין של "יין קנוי לו לדמיו", כדברי התוספות בגיטין. אך באבידה וגזל, שבהם הקניין נעשה באופן אובייקטיבי וכפוי על ידי ייאוש, לא שייך לדבר על "שיור" קנייני של השווי אצל הבעלים, והתחייבות הדמים היא חיוב ממוני עצמאי של הגברא.

כהמשך להתכתבות הקודמת: בתוספות בב"ק ס"ו ע"א מבו' שיש חלוקה בין החפץ לערכו. וכ"ב הקצוה"ח. וכבר התכתבנו על הקושי העצום שבדבריו.
חשבתי על כיוון אחר לגמרי בביאור דברי התוס' והייתי שמח לשמוע את דעת כבודו גם על הרעיון הרוחבי, וגם על הפשט לפי"ז בדברי התוס'.
כבוד מעלת כבודו,

א. היסוד הכללי: קבלת חפץ מחייבת תשלום
בכל הקנאה או העברת בעלות, הגורם המחייב את המקבל בתשלום אינו הסכמתו או התחייבותו המפורשת, אלא עצם קבלת החפץ מיד הבעלים (כל עוד לא הוגדר כמתנה). קבלת טובה או חפץ מבעליו יוצרת מתוכה חיוב תשלומין אוטומטי.

ראיה לכך: דין מי שאירח את חברו לסעודה בסתם ולאחר מכן דרש תשלום – עצם הנאת המקבל מחפצו של חברו מחייבת אותו בדמים.

נפקא מינה נוספת: בדין "דבר שלא בא לעולם", שבו קניין סתמי אינו חל, אך מעשה התחייבות תופס.
כמובן שאשמח למקורות /ראיות נוספות, במידה וכבודו מסכים.

ב. ביאור דברי התוספות באבידה קודם ייאוש
על בסיס יסוד זה, יש לבאר את החילוק בדברי התוספות:

אבידה שהוגבהה קודם ייאוש: מכיוון שהחפץ הגיע ליד המוצא באיסור (תחת חיוב השבה), כשהבעלים מתייאש לאחר מכן, הייאוש פועל כזיכוי והקנאה של הבעלים למוצא. מכיוון שהמוצא מקבל את החפץ מכוח הבעלים, עצם הקבלה מחייבת אותו בתשלום דמיו.

אבידה לאחר ייאוש: החפץ נעשה הפקר אובייקטיבי לפני שהגיע ליד המוצא. המוצא זוכה בו מן ההפקר ולא מיד הבעלים, ולפיכך אין כאן קבלה מן הבעלים שתחייב אותו בדמים.

ג. הנפקא מינה המרכזית
לפי ההבנה המקובלת: תשלום הדמים הוא חלק מקיום מצוות "השב תשיבם".

לפי חידושכם: תשלום הדמים אינו דין בהשבה, אלא מרכיב מובנה במעשה הקניין הנובע מקבלת חפץ מדעת בעליו.

לא סביר. אם הייאוש הגיע אחרי שהמוצא הרים את האבדה זהו ייאוש בטעות. אין סיבה לראות בו הסכמה למוצא לקחת את האבדה. כמו ייאוש בגזלן. בקיצור, מבחינתי הוא כמו גזלן. אולי זה גם ההסבר בדין ייאוש ושינוי רשות, שהייאוש הופך את חובו של הגזלן לחוב כספי, ולכן אם הקנה את החפץ לאחר אין חובה להשיב את החפץ אלא כסף.