בחינת טענות הנוגעות לחקירות שב״כ
מועדים לשמחה.
כידוע לאחרונה נפוצו ידיעות על כך שחקירות שב״כ מתקיימות כלפי כל מיני גורמים. יש טענות לכאן ולכאן בדבר צדקות החקירות, לפחות על פי הנתונים החשופים לציבור.
שאלתי היא כיצד אפשר להכריע איזה צד ״צודק״ (אולי אין כזה?)?
הטענות נשמעות הגיוניות משני הצדדים אך אולי יש לך איזשהו כלל אצבע שבדרך כלל עוזר להכריע בצדקות הטענות? אולי העובדות המוצגות אינן עובדות => המסקנה בטלה?
כאן הסיפור כפי שמתואר על ידי עיתונאי מוערך.
משתמש X (טוויטר לשעבר) בשם ‘Eran Cherpak’ כתב:
״זה נורא פשוט. לאיש שב״כ אסור להוציא חומר מסווג מתוך הארגון. גם אם הוא ממש חושב שהוא מתאים לנראטיב הבכיינות הימני על דיפסטייט.
לעיתונאים אגב, אסור להחזיק במידע הזה. לפרטים: אורי בלאו וברוך קרא״
ובציוץ לאחר מכן כתב: ״אם קראתם לענת קם בוגדת ותמכתם בחקירה ובהרשעה של אורי בלאו, תחסכו מאיתנו את דמעות התנין וגלגול העיניים על קץ הדמוקרטיה.
זה בול אותו דבר״
הטענות שלו נשמעות לכאורה הגיוניות, אך האם יש בהן ממש? האם זה באמת ״בול אותו דבר״?
איך לבחון את הנושאים הללו?
תודה מראש.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
סתם לדוגמה, ענת קם ואורי בלאו פרסמו חומרים ומי שהעביר להם הדליף לעיתונות. זה לא כמו להדליף לראש ממשלה, גם אם זה אסור חוקית. אבל כמובן אצל בני דודנו הצדקנים החוק הוא קדוש ומחייב, כל עוד זה אמור לגבי הצד השני.
האם השיטתיות הברורה לעין, של האכיפה הסלקטיבית מצד "שלטון החוק", שכמעט הפכה להיות הלוגו שלו, ושהסיכוי שהיא מקרית היא כמו הסיכוי להופעתו המקרית של שעון במדבר, לא אמורה ללמד אותנו מי הצד הטוב ומי הצד הנבל?
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer