בחירה חופשית

תודה על ההתייחסות. נדמה לי שעדיין לא נענתה הנקודה המרכזית שלי.
לא טענתי שלראייה יש ודאות מוחלטת או "מבט מבחוץ" שמאשר אותה באופן סופי. הטענה הייתה צנועה יותר: לראייה יש מנגנוני תיקוף ותיקון יחסיים – מדידה, הצלבה, הצלחה מעשית ותיקון שיטתי של טעויות. לכן אפשר להבחין בין מקרים שבהם הראייה מטעה לבין מקרים שבהם היא פועלת היטב.

דווקא משום כך ההשוואה לתחושת הבחירה בעייתית. במקרה של בחירה אין קריטריון מקביל שמאפשר לבדוק מתי התחושה "אני בוחר" משקפת חירות ממשית ומתי לא. לכן קשה לומר: "כמו שבאשליות ראייה לפעמים יש טעות ולפעמים לא, כך גם בבחירה." כדי לטעון זאת צריך להראות דרך להבחין בין המקרים, וזה בדיוק מה שאין כאן.

בנוסף, גם אם נניח שנושא הבחירה אינו נגיש למדידה ישירה, עדיין לא נובע מכך שהתחושה הסובייקטיבית אמינה. היעדר אפשרות בדיקה אינו חיזוק לאמינותה, אלא להפך: הוא מחדד את הקושי לבסס אותה.

מעבר לכך, איני חושב שנכון לומר שהמחקר בתחום כולו נשען רק על "הנחה דטרמיניסטית". גם בלי להכריע בדטרמיניזם מטאפיזי,יש קו מחקרי רחב שלפחות מערער על התמונה האינטואיטיבית של בחירה מודעת , בכך שהוא מצביע על תהליכים לא-מודעים הקודמים לדיווח הסובייקטיבי על ההכרעה.

לכן נדמה לי שההשוואה לראייה עדיין אינה עונה על הטיעון, אלא מסיטה את הדיון לעבר ספקנות כללית יותר

מנגנונים יחסיים לא שווים כלום. האמון שלך במערכת החישה שלך אינו מתוקף. אתה מאמין בה פשוט כי אתה חש שהיא אמינה. זה בדיוק מה שקורה לגבי הבחירה. ואפילו במישור היחסי אתה לא נותן אמון בראייה רק במקרים שבהם יש לך מדד חיצוני כלשהו. האמון שלך בראיה הוא מלא ולאורך כל רגע, למרות שאתה יודע שיש תעתועים.
הסובייקטיביות של חוויית הבחירה לא הובאה כחיזוק. קרא שוב את דבריי.
לגבי המחקר, כתבתי על כך ספר שלם, מדעי החופש. קרא שם.