ביקורת הרב אלאלוף

לגבי 1 – האם יש פילוסוף מודרני או זרם מהמאה ה-20 שדווקא תומך בגישה שלפיה הלוגיקה היא חזות הכל גם ביחס לאלוהים? הרב אלאלוף טען שהפילוסופיה המאוחרת יותר דווקא מכירה במגבלות השכל האנושי מול ה'אינסוף'.
לגבי 2 – אם הגישה השכלתנית אכן מייבשת את החוויה הדתית, האם היא לא מחטיאה את המטרה של התורה? שהרי עבודת ה' אמורה להיות מפגש חי ולא רק פתרון של משוואה לוגית. האם לדעתך ה״אמת״ צריכה לבוא על חשבון ה״חיות״ הדתית, או שיש דרך לשלב ביניהן בתוך השיטה שלך?"

ועוד דבר נוסף שהרב אלאלוף שאל, איך הגישה של הרב מסתדרת עם הפסוק ״ונתתי מטר ארצכם בעתו״?

1. למה זה מעניין? ברור שכן, אבל אני לא מגבש השקפת עולם לפי השאלה האם יש פילוסוף שחושב כך. ממש לא אכפת לי. זה שהקונטיננטליים של המאה העשרים עברו ברובם לברבורי שכל זו הבעיה שלהם לא שלי.
2. אני לא מכיר מטרות מעבר למחויבות הלכתית. אם לרב גיא יש מקורות מידע נוספים אז בסדר. איני עוסק בשאלות כמו חיות דתית. לא ממש מעניין אותי. זה בעיקר צורך פסיכולוגי.
3. הבהרתי עשרות פעמים. חפש כאן על השגחה או מעורבות אלוהית בעולם.

יש מחויבות הלכתית לתקן את המידות – כלומר יש מחויבות הלכתית לעבור תהליך נפשי. מכאן המרחק לתהליך חוויתי לא בהכרח גדול.

אשמח אם תאיר את עיניי היכן נמצאת המחויבות הזאת? אני לא מכיר אותה. אני כן מכיר קושיות מדוע אין כזאת (ר"ח ויטאל והרב קוק). מעבר לזה, הקפיצה שלך בין תיקון המידות לבין ערכן של חוויות דתיות בהחלט מתחרה בבוב בימון.

לא אמרתי שזו מצווה. אמרתי שזו מחויבות הלכתית. אם תרצה לא אכפת לי לחזור בי ולומר שזו מחויבות מוסרית ולא הלכתית. אני לא חושב שהרב קוק היה מבדיל לצורך העניין, וספק גם אם ר"ח ויטאל. האם הקב"ה רוצה שנתקן את המידות? כן/לא? אתה מעלה על דעתך שהתשובה היא לא, הוא לא רןצה?

והאם יש לזה ערך עצמי, או שזה רק משרת את האפשרות לקיים מטרה אחרת מרצונותיו- אפשר להתפלסף – אבל זה באמת משנה? בקצה בשביל למלא את רצונו של הקב"ה עלינו לתקן את המידות, כלומר לעבור תהליך נפשי, וזה הכרחי באופן מוחלט ועצמי מאוד.

ובנוגע לסיפא – האם יכול להיות שיש אנשים שהתהליך הנפשי שהם סובייקטיבית אמורים לעבור ושאותו מצפה מהם הקב"ה להשלים כולל חוויות דתיות?

הרב, המשורר צווח: "צור לבבי וחלקי – אלהים לעולם!" (תהלים, שם שם), לא 'צור שכלי' אלא "צור לבבי", וידוע מאמר חז"ל ש"הקב"ה לבן של ישראל". אם כן, מה פשר ההתעקשות על השכל? אוי, השכל! הרי גם ככה הוא כפוף ללב בסופו של דבר, כמובא בספרים הקדושים (הביטוי הידוע כשאין מקור, אבל זה באמת מובא שם).
הלב הוא העיקר, כדברי רבי צדוק הכהן מלובלין, את השכל משאירים לעולם הבא… וז"ל: "בעוה"ז העיקר הוא טהרת הלב, כמ"ש רחמנא לבא בעי… אבל העוה"ב שהוא הנייחא, שם העיקר הוא בחכמה שבמוח" (אני מאמין אפוא שהרב מצפה בקוצר רוח לעולם הבא, אך בכל אופן אני מאחל לרב עד מאה ועשרים [https://did.li/X9ZZH‎]). ולא עוד אלא שדור המבול קיבלו את ההטעמה הזו של השכל, 'מעין עולם הבא', כבר בעולם הזה, מתוך תקווה שבזכות זה הם יחזרו בתשובה; ולא היא! השכל לא עזר להם באותו דור. ללמדנו, שהעיקר הוא טהרת הלב.
"צור לבבי וחלקי אלהים לעולם".
אמנם בדרך כלל הרב משתדל לקיים את הכלל "אל תען כסיל כאיוולתו", אך אם יורשה לי לבקש שהרב יחרוג ממנהגו הפעם.

אני חייב לומר שצווחות אף פעם לא דיברו אליי. גם מקורות לא ממש, לפחות כשהם סותרים את השיקול ההגיוני. ובטח לא ספרי חסידות (="הספרים הקדושים" שעוסקים בעיקר בהכפפת השכל ללב, ולכן מבלבלים את המוח).
עסקתי בנושא הלב והרגש לא פעם, ובפרט במאמר על רגשות בהלכה.
לכן כאן רק אעיר שבמקרים רבים המונח "לב" לא עוסק ברגש אלא באינטואיציה. חשיבה ולא אמוציה. כמו "בינת הלב".