בכל התורה כולה למידין למד מלמד, חוץ מן הקדשים שאין דנין למד מלמד

ספר לעשות מצוותיך עמודים 151-153.

למד מן הלמד

ישנו מאפיין נוסף של תחום הקדשים, וגם הוא שייך לתחום הפרשנות ההלכתית של המקרא: בקדשים אין לומדים מן הלמד (הסוגיא העיקרית מצויה לאורך כמה דפים בפ' איזהו מקומן בזבחים, סביב דף נ). ייתכן שגם ההבדל הזה קשור לתמונה שתוארה קודם לכן.
כידוע, יש בידינו דרכי דרש שבאמצעותן אנחנו דורשים את המקרא ומחלצים ממנו הלכות שונות (הכוונה היא לדרש ההלכתי, ובעיקר לי"ג המידות של רי"ש בהן עסקנו במאמרי מידה טובה בשנתיים הראשונות). לדוגמא, כאשר יש שתי מילים דומות בשני הקשרים מקראיים, אנחנו מדמים את שני ההקשרים ולומדים הלכות שונות שמופיעות בהקשר האחד ומיישמים אותן גם ביחס להקשר לשני.
האם ניתן להמשיך את השרשרת הזו הלאה? כלומר האם הלכה שנלמדה במידת דרש כלשהי יכולה להוות בסיס לדרשה נוספת שתלמד ממנה להקשר שלישי )שגם בו מופיעה מילה דומה למילה שמופיעה בהקשר השני)?
מתברר שהדבר אפשרי ואף נעשה לא מעט, אך בקדשים יש כלל ייחודי שאוסר ללמוד מן הלמד )כפי שניתן לראות בסוגיא הנ"ל בזבחים, ישנם לא מעט צירופים שכן ניתנים ליישום גם בקדשים. אך הכלל שאין לומדים מן הלמד קיים רק בתחום הקדשים).

מדוע בכלל קיים כלל כזה? מהו הבסיס ההגיוני שלו?
בשאלה זו עסקנו כמה פעמים בעבר (ראה, לדוגמא, במאמרנו לפרשת פקודי, תשסה), וביארנו שמידות הדרש הן כלי מדרש לטכסט המקראי. לכן לא ניתן ליישם אותן על מקור שאינו מקראי ממש. מכאן עולה שיישום של מידת דרש על הלכה שנלמדת בעצמה מן הדרש הוא בעייתי, שכן זוהי דרשה של משהו שאיננו בעצמו טכסט מקראי.
הדברים מתחדדים לאור שיטת הרמב"ם שאינו רואה בהלכות הנלמדות מדרשות הלכות דאורייתא (ראה במאמרנו לפרשת יתרו, תשסה, ועוד הרבה). הסיבה לכך היא שהדרשות אינן חושפות את מה שמצוי בכתוב אלא מרחיבות אותו. ממילא ברור שדרשה של הלכות שבעצמן נלמדות מדרשה היא יישום של כלי הדרש על מקור שאינו ממש מקראי.

אך אם אכן הסבר זה הוא נכון, מדוע הכלל הזה לא קיים בכל תחומי ההלכה? מה מייחד את תחום הקדשים דווקא?

כבר במבט ראשוני נראה שבהחלט ייתכן כי הבדל זה מתקשר גם הוא להבחנה אותה עשינו למעלה. ראינו שציווי רגיל בקדשים אינו נתפס כציווי מלא, שכן הוא אינו לעיכובא. אם כן, דרשה שנעשית בתחום זה, שמהווה רק הרחבה של המקרא, היא ודאי בעלת ערך ציוויי נמוך עוד יותר. לכן לדרוש ממנה הלאה, למד מן הלמד, זה פחות מוצדק מאשר בתחומי ההלכה האחרים.
בניסוח ממוקד מעט יותר ניתן לומר כך: בתחום הקדשים לציווי יש משמעות מוגבלת. עבודת השם ביסודה היא עניין טבעי ואינטואיטיבי שיסודו בכוונה שלנו. לפעמים התורה מוצאת לנכון להוסיף על כך, ואז היא מצווה אותנו על הלכה כלשהי. ראינו שציווי כזה אינו מעכב, שכן הוא אינו עוקר את המשמעות מעבודת השם האינטואיטיבית שהיתה קודם לכן. רק אם התורה אוסרת משהו, או חוזרת על ציווי פעמיים, אנחנו מבינים שהכוונה היא חד משמעית והיא באה לשלול היבט כלשהו מהמושג האינטואיטיבי של עבודת השם. כעת נוכל לטעון כי הרחבה מקיפה מדיי של התייחסויות התורה פורסת את הממד הציוויי מעבר לתחומו הראוי, וזה לא נעשה בקדשים.
ומזווית שונה: בכדי לגלות לנו שפעולה כלשהי מהווה עבודה, התורה צריכה לומר זאת בפירוש. כאשר היא עושה זאת באמצעות דרשה זה עדיין קביל, אך כאשר אנחנו דורשים זאת כדרשה מתוך דרשה, זה אינו מקור חד משמעי מספיק כדי לשנות את המושג הטבעי של עבודת השם.
והדברים עדיין טעונים הבהרה וחידוד.

יישר כוח. שליטה מוחלטת בחומר. אבל באמת זה לא חד דיו.