בעניין זכין מדין שליחות

שלו' וברכה עד בלי ירח לכת"ר :
בעניין דין זכין האם מדין שליחות או לא:
עלה לי הקטן חידוש בשיטת רש"י לא כמו שכל האחרונים הסבירו (עיין בשיעורי ר' שמואל וכן ר' דוד וכן ב ר' נוחום וכן ברבי אליהו ברוך ועוד רבות) שלפי רש"י למד כמו התוספות בכתובות (יא .) שזכיה משום שלחות , אני לא רוצה להמיע כך אלא שבאמת רש"י סבר כמו הרמבן וכו שזכיה אינה מדין שליחות.
אשמח מאוד מאוד אם כבוד הגאון הרב שליט"א יעבור על הדברים יבחן האם הם נכונים וכן אפשר  (מצווה) לשתף בזה עוד…
שרש"י סובר שדין זכייה אינו נובע משליחות ולכן הגמרא שלנו לומדת מהפסוק 'ונשיא אחד וכו' את דין זכין ולא את דין שליחות, נסביר שרש"י סובר שהחידוש של זכיה הוא שאני פועל בעבור מישהו וזה תופס , לעומת שליח שאני פועל בשמו וזה תופס!
לפי רש"י השליח יכול לתפוס מעל חוב למרות שהוא חב גם לאחרים לעומת זוכה לחבירו שרוצה לתפוס מבעל חוב שלא יכול לעשות זאת כי הוא לא פועל מכוחו אלא בעבורו.
לכן לקטנים יש זכין לא בתורת חידוש אלא מפני שבזכין הזוכה פסיבי והמקנה אקטיבי לעומת שליחות שבהם הזוכה אקטיבי ע"י המשלח.
אך במרחבי הש"ס מצינו שרש"י מתייחס ל'זכין' כחלק מדיני שליחות , בגמרות שלפניכם הבאתי את שלושת הרש"י בש"ס שמהם עולה לכאורה להיפך ממה שדברנו כי רש"י קושר את זכין עם דיני שליחות… וכמובן שלא היו שני רש"י – אם כן מוטלת עלינו משימת קודש ליישב את דברי רש"י הקדוש!
 
נראה לענ"ד שרש"י תפס שיש שליחות הלכתית ויש שליחות מעשית , שניהם נלמדים מפסוקים אבל תהום פעורה ביניהם,
בעוד שבשליחות ההלכתית אני רואה בשליח את המשלח , המעשה שלו זה המעשה שלי ! ולמה ? כי הוא פעול מכוחי !
אבל בשליחות המעשית אין מינוי אבל אני מייחס את תוצאות המעשים של השליח למשלח , לא מפני שהוא עושה בשמי אלא מפני שהוא עושה בעבורי !
למה שנייחס את המעשה של השליח למשלח אם אין מינוי ?  כי יש חוות דעת מקצועית שקובעת שהמעשה נעשה עבור האדם שאני טוען שפעלתי עבורו כי אני חושב שהוא רוצה בתוצאה [לא במעשה]
מבחינה מילולית אני אקרא לזכיה הזו 'אנן סהדי דניחא ליה בהכי' – כלומר הוא מסכים שתוצאת המעשה שעשיתי תיזקף לזכותו.
לעומת זאת בשליחות הלכתית הנחשבת כ'שלוחו של אדם כמותו' פירושו שהמעשה של השליח הוא המעשה שלי ! אני והוא שווים!
 
לעומת זאת לתוס' זכיה היא חלק מדיני שליחות ממש – כלומר אני רואה את המינוי הכללי לנגד עיני ואני אומר למזכה שהוא ממש שליח של המשלח ! ה'אנן סהדי' של תוס' הוא לא ה'אנן סהדי' של רש"י !   
נפק"מ תהיה בתופס לבעל חוב כשיש עוד תובעים – לרש"י המזכה הוא תת-שליח לעומת תוס' שסובר שאין הבדל בין זוכה לשליח,
פשוט לשליח יש מינוי מפורש ולזכין יש מינוי כללי !
 
לרש"י בזכין אני לא יכול לפעול בממונו של הזוכה כי אני רוצה לזקוף רק את התוצאה לזכותו ולא את המעשה , לכן אין מושג של 'הזוכה לאדם כמותו' אבל יש את המושג 'שלוחו של אדם כמותו'.
הביטוי היפה של הרעיון הזה מובן מאוד בגמרא בב"מ יא: – חצר הופכת לזכין עבור הבעלים , ברור לכל בר דעת שלא שייך כאן שליחות במובן ההלכתי של המילה מפני שהיא לא ישות ממשית… החצר משיגה תוצאות עבור בעליה ולכן היא עושה זכין , כי בזכין אני מחפש תוצאה כשהזוכה הוא פסיבי ואילו בשליחות אני מחפש שהפעולה של השליח תהיה הפעולה שלי – שניהם סוג של שליחות!
כך גם בעבד כנעני בקידושין ועוד יותר בגיטין – מה שמשחרר את העבד זה המצב שבו הגט נמצא מחוץ לרשות הבעלים , תוצאת השחרור נזקפת לזכות העבד וכך גם אצל הקונה פרה בחולין  – הוא לא צריך להיות הקונה של הפרה , הוא צריך רק את התוצאה- חתיכת בשר לחג!
 
היסוד שיש שני סוגי שליחות – הלכתית שהיא ממש שליחות במלוא מובן המילה , ושליחות הלכתית שהיא זכין מופיע בדברי הברכת שמואל בשם רבו הגדול הגר"ח סולובייצ'יק – ( ברכ"ש קידושין  סימן יא)