בעניין שיקולים מטא הלכתיים

בנוגע למאמר שלך על אורתודקסיה מודרנית, אתה מביא את העניין של שימוש בשיקולי על וגם מזכיר את עניין הגיור. בנוסף אתה מצטט את הרמבם (דווקא כעמדה מנוגדת) שאומר שמי שלא יכול לשמור לשון הרע שילך למערות. אז רציתי רק להאיר (ולהעיר) שדווקא הרמבם מצודד מאוד בגישה המטא הלכתית ואפילו לקולא.
בתשובה בשו"ת פאר הדור (סימן קל"ב) פסק רמבם להלכה להתיר שחרור שפחה גויה אשר חייתה עם יהודי, וכן לגיירה ולחתנה עם יהודי, זאת למרות שבכך עוברים לכתחילה על דין מפורש במשנה (יבמות דף כ"ד ע"ב) אך בכל זאת הרמב"ם התיר לכתחילה לעשות כן ולא רק בדיעבד. ההסבר שהרמב"ם נתן לכך הוא: "מפני תקנת השבים, אמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם עת לעשות לה' הפרו תורתך". לא רק זה אלא שהוא אפילו כותב שם שישיאו אותם ברכות כלומר לא עם רגשות אשם או משהו דומה. 

כלומר ההלכה לא מתירה לגר לבוא ולהגיד אני מתגייר לשם נישואין (והרמבם הפוסק הראשון שמחדש שבית הדין צריך בפועל לבדוק את זה) ולמרות זאת בשביל הצורך (או שיקול מטא הלכתי) הוא מתיר זאת. הוא גם מציין שעדיף שיאכל את הרוטב ולא את השומן (כהוראה לבית הדין עצמו או לרב ששאל אותו את השאלה) שזה בדיוק הפוך מרבי יצחק עראמה שפסק "שיאכלו את השומן" ביחידים העיקר שלא "יאכלו רוטב" בהיתר של הקהילה.