גבולות השיח הציבורי הלגיטימי
אשתמש בדוגמת הדיון על הרפורמה המשפטית כדי להעלות שאלה כללית יותר: אורגן כנס באוניברסיטה כלשהי שמטרתו לקיים שיח בין שני צדדי המחולקת על שינויי החקיקה. יש מי שיצאו נגד עצם קיומו של אירוע כזה וטענו שמדובר בדיון אבסורדי של ״דיקטטורה בעד או נגד״ ושכפי שהיינו דוחים דיונים כמו ״השואה/אונס/גזענות/עבדות בעד או נגד״ כך אין לקבל את הדיון הנוגע לרפורמה. טענות דומות עלו מצד עיתונאים בנוגע להתייחסות התקשורתית שלהם לרפורמה, וכן בנוגע לחוסר הלגיטימיות שיש בהצגת העמדות השונות בסוגיה המשפטית בספר הלימוד לאזרחות, וכך הלאה. אני דוחה את המסגור של הרפורמה כדיקטטורה, אבל מנסה לגבש הבחנות מועילות שאפשר להציע גם למי שחושב אחרת לגבי איזה עמדות ראויות למקום בדיון הציבורי. האם כל עמדה שיש לה כמות גדולה מספיק של תומכים היא עמדה שצריכה להיות לגיטימית בשיח הציבורי, למשל ויכוח על עבדות שהיה מתרחש קצת לפני מלחמת האזרחים האמריקאית היה ראוי בזמנו? האם לחילופין הקונצנזוס בקרב המומחים יכריע? במקרה כזה, גם אם רבים יחשבו שהעולם שטוח (או יחזיקו בעמדה שלא מתיישבת עם הקונצנזוס המדעי על ההתחממות הגלובלית) עדיין לא תהיה הצדקה לתת לזה במה? אבל ראינו שקונצנזוס של מומחים יכול לטעות, ואפילו בנושאים פחות מועדים לפורענות, כמו במקרה של דן שכטמן. במקרה של הרפורמה בפרט, ובכלל בתחומים היותר רכים, נראה שאפילו קשה עוד יותר להחליט מתי עמדה כלשהי יוצאת מגדר עמדה שצריך להתווכח איתה לעמדה שלא צריך לתת לה מקום. מהי דעתך בעניין?
אין עמדה שאין לה מקום. בכל אפשר וצריך לדון. אמנם אם מדובר בעמדה מופרכת על פניה אז אפשר לדון אבל אין ערך בזה. אבל אם מדובר בעמדה שלילית מבחינה ערכית זה בהחלט לא פוסל את הדיון בה כל עוד הוא מנומק. ובפרט אם יש רבים וטובים שמחזיקים בה ויכולים לנמק, כי אז פשיטא שיש לדון בה. הטענות שיש עמדות פסולות שאסור להציגן ולדון בהן הן עצמן פסולות (אף שיש לדון גם בהן). אין עמדות פסולות לדיון. אני הייתי עושה גם כנס על הנאציזם, בעד ונגד, אם הייתי חושב שיש מי שיוכל לנמק זאת היטב.
בשולי דבריי, כשעושים כנס זה לא אומר שלמומחים יש ערך מוסף בעניין. צריך לשמוע עמדות שונות, אבל לאו דווקא של מומחים. לכן גם אם ברור שמומחים יכולים לטעות זה לא מעלה ולא מוריד.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer