גילים ומוסר

תודה.
בכללי, במוסר, איך אני מפריד בין אובייקט לסובייקט?
זאת אומרת, איך אני יודע אם לתת משקל לאינטואיציה המוסרית שלי למשל לגבי ערכם של תינוקות. האם בגלל שאני יכול לתת הסברים (מנגנון אבולוציוני להגן על צאצאים לדוגמא) זה לא ערך אובייקטיבי או שמא היא הנותנת וזה זה הוא המוסר

ראשית יש הבדל בין רגש לאינטואיציה. היחס לילדים הוא רגש ולא אינטואיציה. אחרי שמעלים את טיעוני הנגד נראה לי שלא נשאר מהאינטואיציה הזאת שום זכר.
הסברים אבולוציוניים לא מוכיחים כלום. לדוגמה, יש הסברים אבולוציוניים לאלטרואיזם, וזה לא אומר שאלטרואיזם אינו ערך. וכמובן שזו אינה זהות, כלומר זה שמדובר בתוצא אבולוציוני לא אומר שיש בזה ערך (גם היצר לדבר לשון הרע הוא תוצא אבולוציוני).

יש כלל אצבע?
כי אני יכול להביא עוד המון דוגמאות שנמצאות על קו התפר בין אינטואיציה לרגש או דעה סובייקטיבית. לדוגמא, ה"אינטואיציה" שלי אומרת שבע"ח לא שווי ערך לבני אדם. איך אדע שזה אובייקט מוסרי? רבים טוענים שהם כן שווי ערך (יש שיגידו שיקרי ערך מבני אדם 🤐)
—רציתי לכתוב שהאינטואיציה של האמריקאים במאה ה18 הייתה ששחורים לא שווי ערך ללבנים. אבל תכף הבנתי שזה לא מאוד סביר, אלא שלא חסר רעות חולות בחברות בהיסטוריה, וסביר שהיה קל להתרגל לכח העבודה הנצרך הזה—

נכון. המקרה של ילדים הוא הטיה (הטעיה) רגשית ברורה. במקרים אחרים לפעמים יש אינטואיציות שגויות. אין מה לעשות, בני אדם לפעמים טועים. וגם אם אתן לך קריטריון, הוא עצמו יכול להיות מוטעה או להתיישם לא נכון. אל תחפש וודאויות כי לא תמצא.
רק אעיר שבסוגיות שציינת יש התקדמות עם ציר הזמן, וגם זה רמז לכך שיש כאן כיוון נכון שאנחנו לומדים יותר ויותר לגביו

למרבה הפחד אני מרגיש קצת ליד פוסט פוזיטיביזם. מרגיש שאפיסטימולוגית יש חוסר וודאות אינהרנטי בכלל האינטואיציות הבסיסיות שלנו על העולם