האם באמת יש צורך בציווי למוסר?

ידועה שיטתך שהמוסר מחייב רק מפני שרצון האלוהים הוא שנהיה מוסריים. לטענתך, לולא אלוהים – אין חובה להיות מוסרי. בטור 457 הבהרת שאמנם העובדות האתיות (כלומר, ההגדרה מה טוב ומה רע) לכשעצמן קיימות גם בלי אלוהים, והגדרתן כפויה גם עליו, אך אין די בעצם קיומן כדי לגזור חובה נורמטיבית לציית להן, ולכן בהכרח התוקף המחייב להתנהג על פיהן מקורו באלוהים.
 
בטור שם אתה מנסה להתמודד עם השאלה מדוע אם כן אלוהים עצמו מחויב למוסר, הרי אף על פי שהעובדות המוסריות קיימות ללא קשר אליו, אין זה אמור לחייב אותו כי לגביו אין מקור חיצוני שיצווה על המוסר וייתן לו תוקף מחייב. תשובתך לשאלה זו היא, שאלוהים אכן אינו מחויב למוסר אלא בוחר בו – הוא בוחר לאמץ את הסטנדרט המוסרי ולהתנהג על פי העובדות האתיות ואף לדרוש מברואיו להתנהג על פיהן למרות שהוא לא היה מחויב לעשות כן.
 
השאלה שלי היא, האם לבחירה הזו של אלוהים להיות מוסרי יש ערך חיובי. כלומר, האם לא היה הבדל, מנקודת מבט של שיפוט ערכי אובייקטיבי, בין אם אלוהים היה בוחר להיות מוסרי ולהתנהג בהתאם לעובדות האתיות לבין אם היה בוחר שלא להיות מוסרי ולא להתנהג בהתאם אליהן? להבנתי, ברור שהבחירה של אלוהים להיות מוסרי היא האפשרות הראויה יותר והמוערכת בחיוב, בניגוד לבחירה שלא להיות מוסרי שאותה היינו שופטים באופן שלילי וכהתנהגות שאינה ראויה. הצד השני הוא לומר שבאמת אין כל עדיפות לאף אפשרות והבחירה ביניהן היא שרירותית לחלוטין, מה שנראה לי מופרך וגם סותר להבנתי את ההצדקה להנחה התיאולוגית שהאלוהים טוב, שכן אם אין עדיפות להיות טוב ומוסרי כשאין לכך ציות ממקור חיצוני – אם כן מניין לנו שאלוהים באמת בחר בכך ולא באפשרות ההפוכה.
 
מכאן שגם ללא ציווי ממקור חיצוני, העבודות האתיות כוללות בחובן את זה שראוי להיות מוסרי ושיש לכך ערך חיובי. אם כך, אני כבר לא מבין מדוע אנו נדרשים לומר שהחובה שלנו – בני האדם – להיות מוסריים נובעת רק מהציווי האלוהי, הרי ניתן לומר שבאמת אין לנו ציווי כזה אך בכל זאת הדבר הראוי והרצוי הוא שנהיה מוסריים גם בלי ציווי על כך, בדיוק כמו אלוהים שגם לו אין ציווי על כך ולמרות זאת הדבר הראוי הוא שיבחר בכך בכל זאת. כלומר, זה שהאינטואיציה שלנו מורה שראוי להיות מוסריים ושיש לשפוט ערכית לחיוב את מי שמתנהג בהתאם למוסר ולשלילה את מי שמתנהג באופן שאינו הולם אותו, לא בהכרח אומר שזה נובע מציווי ממקור חיצוני אלא ייתכן שזה נובע מהעובדות האתיות לכשעצמן – שמעצם טבען כוללות את העובדה הערכית שרצוי להיות מוסרי.
 
ומזווית אחרת: אם טענתך היא שאין כלל ערך חיובי אובייקטיבי להתנהגות בהתאם למוסר בלי ציווי על כך ולא ניתן לומר שזהו הדבר הראוי יותר לעשות, אם כן אני לא מבין מה המשמעות של קיומן באובייקטיבי של העובדות האתיות גם בלי הציווי. הרי כל המשמעות של הגדרת דבר מסוים כטוב, הוא שהוא הדבר הראוי יותר, אחרת אין כל משמעות לקטלוגו כטוב. כל הוויכוחים מהו הטוב בעצם עוסקים בשאלה מהו הדבר הראוי. זו ההגדרה הבסיסית ביותר והמוסכמת על הגדרתו של הטוב, וכל הדיונים הם מהם קבוצת המעשים שעומדים בקריטריון זה. לכן, האמירה שהטוב קיים גם בלי אלוהים בעצם אומרת שיש מעשה ראוי גם בלי הציווי האלוהי.